אמירה לנכרי בשבת (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (י"ב ט"ז).

א

ביסוד האיסור

 

איתא במכילתא (בא פרשה ט' א') "כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך" ומשמע מדבריהם דאמירה לעכו"ם אסור מה"ת ולא כמבואר בכמה מקומות בשבת דאינו אלא שבות, עיין שבת (ק"נ ע"א) גיטין (ח' ע"ב) וב"מ (צ' ע"א), אמנם הרמב"ן בפי' עה"ת (שם י"ב ט"ז) כתב דנוסחה מוטעית הוא במכילתא ולכו"ע אין בו איסור תורה, אך הסמ"ג בל"ת ע"ה נטה לפרש את דברי המכילתא כפשוטן דהוי איסור תורה אף שכתב דאפשר דהוי אסמכתא עיין בדבריו ובדברי הבית יוסף בסוס"י רמ"ד שהביאו, ועיין עוד ביראים מצוה ש"ד שגם הוא נקט דרשה זו דמכילתא, ועיין עוד במור וקציעה ריש סי' רמ"ג דס"ל ג"כ דהוי מה"ת אמנם בשער הציון סי' רמ"ג סק"ז כתב נחרצות דכל הפוסקים נקטו בפשטות גמורה דאמירה לגוי הוי שבות בלבד ולא כדמשמע במכילתא עי"ש.

אמנם יש מן האחרונים שכתבו ליישב שיטת המכילתא והראשונים הנ"ל שלא יסתרו את פשטות ההלכה דאמירה לעכו"ם שבות וכתבו לחלק בין אמירה לנכרי לעשות בשלנו דאסור מה"ת לאמירה לנכרי לעשות בשלו דאינו אלא שבות, כ"כ באליהו רבה ובפמ"ג סי' רמ"ג מש"ז ס"ק ג', וכ"כ מדעתו בגליוני הש"ס להגר"י ענגיל בשבת ק"נ ע"א אך מ"מ להלכה מבואר בכל הפוסקים דבכל ענין אין אמירה לגוי אלא שבות.

ומ"מ כתב רש"י בעבו"ז דף ט"ו ע"ב דאסור מדברי קבלה וילפינן לה מ"מצוא חפצך ודבר דבר". אמנם העיקר כמ"ש הרמב"ם בפ"ו משבת ה"א "אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת אע"פ שאינו מצווה על השבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן" הרי לן שיטתו דאין כאן אלא איסור מדברי סופרים גזירה שמא יקל איסור שבת בעיניו ויבא להכשל במלאכה, וכעין זה כתב הריטב"א דאיסור אמירה לגוי שלא יעשה שבתו חול ונמצא שלש מחלוקות בדבר, דעת המכילתא אליבא דיראים דהוי מה"ת, דעת רש"י דהוי מדברי קבלה, ודעת הרמב"ם דהוי גזירה מדברי סופרים.


ב

 

ידוע מה שהקשה בשו"ת פני יהושע סי' ג' למ"ל שבות דאמירה לעכו"ם תיפ"ל משום דלחומרא יש שליחות לנכרי כמבואר בדברי רש"י בב"מ ע"א ע"ב (ובדברי רש"י שם מבואר דאסור מדרבנן אך בדברי הרמב"ם בפ"ה ממלוה ולוה ה"ג מבואר דאסור מה"ת, אך באמת פשוט דאי אפשר כלל לומר דיש שליחות לנכרי לחומרא מה"ת דמלבד דלא מצינו בעצם דין תורה נפ"מ בין חומרא לקולא, נראה פשוט כיון דילפינן מגזה"כ ד"גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית" מנ"ל לחלק בין חומרא לקולא, ומשו"כ נראה ברור כדברי הגר"ח על הרמב"ם שם דלשיטת הרמב"ם אין יסוד הלכה זו משום שליחות כלל אלא מדין ערב עי"ש בחי' הגר"ח)

וכבר כתבו גדולי האחרונים, הבית מאיר אהע"ז סי' ה', הנתיבות בסי' שמ"ח ס"ק ד' והחת"ס בשו"ת או"ח סי' פ"ד, וחו"מ סי' קפ"ח, וח"ו סי' כ"ד והישועות יעקב סי' רס"ג סק"ו דבחילול שבת אין לאסור משום דין שליחות כלל, אמנם אף דלכאורה נראה שכולם דבר אחד אמרו וכל הנחלים הולכים אל הים, מתוך דקדוק בדבריהם נראה שאין הדבר כן, ויש בדבריהם שתי דרכים שונות כפי שיבואר.

כונת החת"ס והישוע"י דכיון דמצות השבת על הגברא הוא שישבות דלמען ינוח כתיב לא שייך בזה גדר שליחות וכעין שכתבו לבאר דאין דין שליחות במצה ולולב ובשאר המצוות שבגברא, דאין שליחות אלא במה שעיקר ענינו בתוצאה ולא בעצם המעשה, ונראה ברור ופשוט דמצינו גדר זה בין במצוות ובין בעבירות וזה כונת הגמ' בקי' מ"ג ע"א מודה שמאי הזקן באומר לחבירו צא בעול את הערוה, אכול את החלב שהוא פטור דבכל התורה לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, דכיון דהחטא הוא בהנאה ולא במעשה לא שייך בזה גדר שליחות. (אמנם אפשר דכונת הגמ' לסברא אחרת, והוא דבאמת נפלאתי מאד, דמה שייך שליחות כלל בצא אכול החלב ובעול הערוה והלא כל גדר השליחות אינו אלא בשליח העושה למען משלחו ולרצונו, וכגון בקנין וקידושין וכדו' גדרי חלות או במצוות להוציאו יד"ח או בצא הרוג את הנפש וכדומה מעשים שהם רצון המשלח, אבל מה שייך גדר שליחות באכילה ובביאה, ואפשר דזה גופא כונת הגמ' דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דכיון דכל מהות החטא הנאה היא לא שייך כלל שאדם יהנה בשביל חבירו ובשליחותו, ודו"ק בזה).

אבל הבית מאיר רוח אחרת היתה בקרבו ותורף כונתו דלעולם יוגדר המעשה ע"י עושהו ולא ע"י השולח שהרי זר פסול לעבודה אף שנשלח ע"י כהן, ואין מילה האשה כשרה (למ"ד פסולה בעבו"ז כ"ז ע"א) אף שהוא שליח האיש, ובד"ז כתב לבאר דמלאכת הגוי בשבת אין בה חפצא של חילול שבת ולא רק שהגוי פטור וכיון שאין כאן בעצם חילול שבת אין גדר חילול שבת מתחדש ע"י דין שליחות כמבואר, וזה גם כונת הנתיבות שם כמבואר בדבריו. (ומשו"כ צ"ע בדברי החת"ס שכתב דבריו בשם הבית מאיר עי"ש).

ונפ"מ בין שתי דרכים אלה בישראל ששלח ישראל אחר לחלל שבת דלדרך א' פטור דלא שייך כלל שליחות בחילול שבת, אבל לדרך ב' נראה פשוט דחייב השולח כיון דיש כאן חילול שבת וכ"ז ברור.

אמנם מה דהוי פשיטא ליה להגאון בעל שו"ת פנ"י וכל האחרונים הנ"ל דאיסור אמירה לנכרי מילתא אחריתא הוא ולא משום שליחות, פשיטא ליה לשו"ע הרב לאידך גיסא, ולהדיא כתב בסי' רמ"ג סעיף א' ובסי' רס"ג קו"א ס"ק ח' וכן בסימן ש"ז סעיף ל"ה דאסור משום שהגוי הוי שלוחו וכ"כ הגרעק"א בסי' ש"ז עי"ש, ויש לדבריהם מקור בדברי הראשונים, עיין רש"י שבת קנ"ג ע"א שפירש במה שהקשו בגמ' איך מותר למסור כיסו לנכרי כשהחשיך לו בדרך והא עביד מלאכה בשבת "והרי הוא שליחו לישאנו בשבת" הרי דיש איסור מלאכה ע"י שליח גוי, ובהגהות מיימוניות בפ"ו משבת כתב להדיא "אסור ליתן לנכרי מעות בערב שבת כדי לקנות לו למחר ביום השוק כי יש שליחות לנכרי לחומרא" הרי לן דאיסור אמירה לנכרי משום דיש שליחות לגוי לחומרא, וכדברי שו"ע הרב, אך מ"מ פשוט דאין זה מה"ת אלא מדרבנן כמבואר.

וכבר כתבו האחרונים, (אבני נזר או"ח סי' תקכ"ו אות י"א קובץ שיעורים ביצה אות מ"ט) דאמירה לנכרי תרתי אית בה, שליחות במלאכה, ואיסור שבות בעצם האמירה, ויש בהם נפקותא להלכה דהאומר לנכרי בערב שבת לעשות מלאכה בשבת אין בו איסור מצד עצם האמירה אך יש בו איסור מצד השליחות, ומאידך גיסא המצוה לנכרי בשבת לעשות מלאכה במוצ"ש (דאסור כמבואר ברדב"ז ח"א סי' תרפ"ד) אין בו איסור מצד השליחות כיון דהמלאכה נעשית במוצ"ש ומלאכת היתר היא, אך מ"מ אסור מצד עצם ה"אמירה לנכרי" דאסור, משום ממצוא חפצך וכו' או כדי שלא תהא השבת קלה בעיניו כמבואר לעיל מדברי הרמב"ם, ודו"ק בכ"ז.

(וע"ע באור שמח פ"ה ה"ג ממלוה ולוה מש"כ בזה ולא נתפניתי להאריך).


ב

בדיני אמירה לנכרי להלכה

 

הנה בסוגיא זו נדון למעשה בשתי תחומים שונים, א' מהן דרכי ההיתר לפיהם ניתן לעשות מלאכה ע"י גוי בשבת ולא יהיה זה בכלל איסור אמירה לנכרי, ומהן הדברים שלמענם התירו חז"ל איסור אמיל"נ, ונבאר.

א

רמיזה

הנה כתב הרמ"א בסי' ש"ז סעיף כ"ב "כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת".

אמנם אף שכתב הרמ"א דגם רמיזה בכלל שבות דאמיל"נ אמירה ממש חמור טפי דהרי מותר לרמוז בע"ש שיעשה מלאכה בשבת ומותר לרמוז בשבת שיעשה מלאכה במוצ"ש ואין איסור ברמיזה אלא כאשר גם הרמיזה וגם המלאכה נעשים בשבת וכ"ז מבואר במשנה ברורה ס"ק י' וס"ק כ"ט ומקורו באור זרוע ח"ב סימן פ"ח וכ"ה בשו"ת חת"ס או"ח סי' ס' עי"ש.

והנה כבר כתב הבית יוסף מהסמ"ג וספר התרומה שהתירו לומר לגוי במוצאי שבת, למה לא עשית כך וכך בשבת כאשר כונתו שהנכרי יבין לשבת הבאה, דלא אסרו חכמים אלא אמריה לנכרי בציווי מפורש, ולא אסרו רמיזה. והרמ"א דחה דבריהם ופסק דגם רמיזה אסורה.

והב"ח כתב ליישב דבריהם וכתב שהמנהג להקל ברמיזה ולהתיר לומר לגוי תקהח חטמך, דלא אסרו אלא ציווי מפורש, עי"ש. ודעת המג"א להחמיר בזה דהרי אף אם עשה מלאכה מעצמו אסור להנות ממנה, וק"ו שלא ירמוז לו, עי"ש בס"ק ל"א.

ועוד מבואר במגן אברהם ס"ק ל"א ובמשנה ברורה ס"ק ע"ו דרק אמירת ציווי אסורה כגון באומר לנכרי תקנח חוטמך והוא מבין שהכונה שיסיר את הפחם מראש הנר אבל מותר לרמוז שלא בדרך ציווי כגון לומר "הנר אינו מאיר יפה" או לומר "איני יכול לקרות כי אין מספיק אור" דהבעת מצוקה וכדו' אין בה ציווי ורמיזה זו מותרת עי"ש.

ובאמת יש ג' דרגות בגדרי אמירה ורמיזה, רמיזת ציווי כגון תקנח חוטמך אסורה בכל ענין, רמיזה שלא בציווי מותרת בכל ענין כמבואר, אך יש רמיזה שהתירו רק במקום דליקה או הפסד פתאומי וכמתבאר בסי' ש"ז סעיף י"ט ובסי' של"ד סעיף כ"ו דמותר לומר "כל המכבה אינו מפסיד" או כל המציל אינו מפסיד (ונחלקו שם הפוסקים אם מותר רק בלשון נסתר דהיינו כל המכבה או כל המציל או אף בלשון נוכח "אם תכבה לא תפסיד" דעת המשנ"ב דבלשון נוכח אסור וכמ"ש בס"ק ע' ובשעה"צ ס"ק ע"ח, אך רבים מן האחרונים התירו אף בלשון נוכח כמבואר באליהו רבא סי' ש"ז ס"ק מ"ג ברעק"א בהגהותיו לשו"ע סי' ש"ז על המג"א כ' ובכף החיים סי' של"ד ס"ק קי"ז עי"ש).

ועוד נחלקו הפוסקים ברמיזה שלא ע"י דיבור כלל אלא ע"י תנועה כגון להצביע באצבע על הנר כדי שיבין הגוי ויתקננו או ידליקנו, הח"א בכלל ס"ב סעיף ב' כתב דאסור, אך המשנ"ב בס"ק ע"א כתב דמותר להצביע.

אמנם פלא לכאורה שלא ציין כלל לדברי הח"א שאוסר, ומשו"כ נראה דאין כונת המשנ"ב להתיר אלא בדליקה, ודין תנועת האצבע כדין כל המכבה אינו מפסיד שלא התירוהו אלא בדליקה או הפסד פתאומי אחר, ודו"ק בזה.

והנה הקשו האחרונים בהלכה דרמיזה המותרת, והלא אף בדיעבד אסור ליהנות ממלאכה שעשה גוי בשביל ישראל ואיך נתיר לו לכתחלה לרמוז לו ותירצו דזה פשוט דבאופן שאסור בדיעבד אסור גם לרמוז לו, אלא דבכל ענין שאין איסור בדיעבד אמרו דאף מותר לרמוז לו ללא ציווי עיין שם בתוספת שבת, בלבושי שרד ובעוד אחרונים.

וראיתי מש"כ הגרשז"א במנחת שלמה ח"ב סי' ל"ה (ובהוצאה אחרת סי' ס' ונדפסו דבריו גם בשלחן שלמה על הלכות שבת סי רע"ו) דפשוט דאסור לרמוז לגוי שידליק את הנר אפילו כשאינו אומר אלא איני יכול לקרות דכיון שצריך למחות איך ירמוז לו אלא ע"כ שאין היתר רמיזה אלא בשבות בלבד וכהא דהסרת פחם מראש הנר וכדו' אבל לא במלאכה גמורה ותמה על מש"כ בשש"כ פרק ל"ה ס"ז דמותר לרמוז לגוי ע"מ שידליק נרות וכ"כ בספר מלכים אומניך פ"ב הערה ג' בשם הגרי"ש אלישיב עי"ש.

ובאמת לא הועילו כלום בתירוצם דהלא בעצמו כתב שם הגרש"ז בהמשך דבריו דאף בגוי הבא לעשות שבות בשביל ישראל צריך למחות בו וא"כ עדיין הקושיה במקומה עומדת, וע"כ צ"ל דמיירי בענין שמותר ליהנות, וכמו שכתב גם המשנ"ב שם בס"ק ע"ו דמיירי בשיש אור חלש בחדר ויכול להנות ע"י הדחק ובכה"ג כיון שמותר ליהנות ה"ה שאי"צ למחות, ומותר אף לרמוז כמבואר. וגוף הנחת השש"כ דאף בהדלקת הנר ממש מותר לרמוז כ"כ בכלכלת שבת בדבריו בענין אמיל"נ וכ"כ כמה אחרונים וכך פשטות ההבנה דכיון דאין רמיזה זו בכלל שבות דאמיל"נ מהי"ת לחלק בין מלאכה למלאכה ולאסור במלאכה גמורה.

ועצם ההנחה דאין חיוב למחות כשאין איסור ליהנות בדיעבד כתב בתוקף בחיי אדם הל' שבת כלל ס"ג ס"ו ושם בנשמת אדם כלל ס"ב ס"ק ב', ונראה להוכיח כן גם מדברי הבה"ל (סי' ש"ז ס"ב ד"ה ואפילו) שכתב דאין חיוב למחות בענין המבואר במשנ"ב סוף הסעיף, וכונתו מוכחת במש"כ שם בס"ק י"א דכשיש אור בלא"ה אין איסור ליהנות מן הנר שהדליק הנכרי, הרי גם בשיטתו דבכה"ג אין חיוב למחות, ולפי"ז לק"מ מידי קושית הגרש"ז והגריש"א, דכיון דכבר ביאר המשנ"ב בס"ק ע"ו דרמיזה מותרת רק כשיש אור בלא"ה ה"ה דבכה"ג אינו חייב למחות, ודו"ק.

אמנם בסברא צ"ב מה ענין מחאה למה שיכול לעשות מעשה מסוים בדחק ללא מלאכת הנכרי, ובשלמא מה שאינו אסור להשתמש לאור זה מובן שהרי אין זה הנאה גמורה, אבל למה לא יהיה מחויב למחות שלא יהיה נראה כשלוחו (כמבואר במשנ"ב רע"ו ל"ו ובסי' רמ"ג ה' ומקור מהגמ'), וצ"ל דהא בהא תליא וכשיכול היה לעשות מעשיו גם אילולי מעשה הנכרי אינו נראה כשלוחו.

וכך נראה מדברי התוס' בשבת קכ"ב ע"א שהרי הקשו במה דמבואר שם דנכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל כגון שהדליק נר בשבילו אסור להנות ממנו "ולא דמי להא דאמר לעיל (קכ"א ע"א) נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל. דכי אמרינן בנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי, אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי מתכוין להנאתו, כך פירש רבינו שמשון הזקן".

ולכאורה צריך ביאור דמה ענין אדעתא דנפשיה עביד למה שגופו נהנה, ובודאי אין כונתם מצד המציאות דגם בנכרי שבא לכבות ברור שעושה כן בשביל ישראל, אלא נראה ברור בכונתם דחובת המחאה ואיסור להנות שני צדדים הם של מטבע אחת דרק במה שיש בו הנאה גמורה נראה כשלוחו, אבל במה שמותר להנות ואין בו הנאה ישירה אינו כשלוחו והוי כעביד אדעתא דנפשיה ואין צריך למחות בו, ולענ"ד זה ברור ופשוט.

ומה שכתב המשנ"ב בסי' רע"ו ס"ק ל"ז דכשגוי בא להוסיף שמן לנר צריך למחות בו אף שהיה כאן אור אף לפני שהוסיף שמן נראה דהיינו משום דע"י הוספת השמן ידלק יותר זמן ובזמן שלא היה דולק לולי הוספת שמן אסור לישראל להנות וכמ"ש הטור בסי' רע"ו ס"ד דלאחר שכבה הנר הראשון אסור להנות מן הנר שהדליק מגוי, ומשו"ה צריך למחות משעה ראשונה בנכרי שבא להוסיף שמן לנר ואין בזה קושיא כלל למה שכתבנו.

והנה כתב המג"א בסימן רע"ו סק"ד דגוי הבא מעצמו לעשות מלאכה בבית ישראל צריך למחות בו משום חילול ה' וכ"כ המשנ"ב שם סקי"א, וכ"כ המשנ"ב בסימן תר"י ס"ק י"ג ואעפ"כ כתב שם בסימן תר"י בשעה"צ סק"י דאם אינו נהנה ממלאכתו אי"צ למחות הרי דאף דהאיסור משום חילול ה' אי"צ למחות כשאינו נהנה ונראה דה"ה כשמותר להנות, ועדיין צ"ע.

ולכאורה הו"א עוד דאף דצריך למחות בגוי שבא לעשות מעצמו כשרמז לו בדרך היתר עדיף טפי דבעשה מעצמו נראה כשלוחו ויחשבו שמן הסתם  צוה לנכרי לעשות צרכיו, אבל כשרמז שלא בדרך ציווי נשלל מהות השליחות ולא שייך לומר דנראה כשלוחו, דרמיזה כזו בודאי אין בו גדר מינוי ולא מהני בשליחות, וכיוצא בזה מצינו בכמ"ק.

אמנם נחלקו רש"י ותוס' בביצה כ"ד ע"ב (ועיין חולין ט"ו ע"א) בטעם שאסור להנות ממלאכת גוי בשבת. לרש"י משום שאסור להנות ממלאכת שבת ולתוס' שמא יאמר לו לעשות מלאכה, ואין הטעם משום שנראה כשלוחו, ולפי"ז אין מקום לומר דברמיזה המותרת מותר להנות מן המלאכה. וע"כ צ"ל דאין הלכה זו ברמיזה מותרת אמורה אלא באופן שאין איסור להנות ממלאכתו, וכדברי האחרונים הנ"ל. ודו"ק כי קצרתי.

ב

לקרוא לגוי לביתו

הנה יש להעיר במה שנהגו לקרוא לגוי ולרמוז לו בדרך היתר לעשות מלאכה דהלא בסימן ש"ז סי"ט ובסי' של"ד סעיף כ"ו מבואר דעצם הקריאה לגוי לבוא לביתו כבר יש בו איסור אמיל"נ ולא התירו אלא בדליקה או שאר הפסד פתאומי דהלא מבואר שם דבמקום דליקה "מותר לקרות אינו יהודי אעפ"י שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון" וכ"ה בסימן של"ד כנ"ל, הרי דעצם הקריאה יש בה איסור, וע"כ צ"ל דמה שהתירו רמיזה אינו אלא כשהגוי נמצא כאן בלא"ה אבל מה היתר יש לקרות לגוי שלא במקום דליקה והפסד, ובמנחת שלמה שם כתב דבאמת נראה דאסור אלא שאינו רוצה להורות בזה איסור נגד מנהג כל העולם עי"ש. ויודע אני שדרבים מורי ההוראה שמחמירים בזה נגד מנהג העולם.

ולענ"ד לק"מ והנח לבני ישראל וכו', דנראה ברור דאין איסור בעצם הקריאה אלא בדליקה וכיוצ"ב שאנו יודעים דכאשר הגוי יגיע לבית ויראה את הדליקה יבין מעצמו למה קראו לו ובודאי יכבה מעצמו ובמצב זה עצם הקריאה הוי כאמיל"נ דהוי ליה כאילו אמרו לו לכבות כיון שעצם קריאתו למקום ודאי תביאנו לכבות אבל לקרוא לגוי לבא לביתו כשהגוי כלל לא ידע מה לעשות עד שנאמר לו או נרמוז לו אין קריאה זו כלום דמה איסור יש בעצם הקריאה, ודו"ק בזה.

ולהדיא מבואר במשנ"ב סי' ש"ז ס"ק ע"א דמותר לקרוא לגוי לבית ואף להראות לו, כל עוד אינו אומר לו לעשות מלאכה, עי"ש.

ג

אמירה דאמירה

נחלקו החוות יאיר ובעל עבודת הגרשוני באמירה דאמירה לנכרי, דהנה חידש החו"י בסי' מ"ו ובסי' נ"ג דמותר לומר לנכרי שיאמר הוא לנכרי אחר לעשות מלאכה ואין בזה אף דין שבות דשבות אלא היתר גמור הוא, דכמו דמצינו בכמ"ק וסוגיות שונות דכח כחו אינו ככחו, וגידולי גידוליו לא כגידולין הם, כן אין איסור באמירה דאמירה, ובסי' מ"ט שם הובאו דברי העבודת הגרשוני שחלק עליו ואסר, רבים מן האחרונים כגון רעק"א והחת"ס הקילו כשיטת החו"י, אך המשנ"ב סי' ש"ז בס"ק כ"ד כתב להחמיר בזה ועי"ש שהקיל בשם ספר החיים להגרש"ק במקום הפסד.

והנה נחלקו גדולי הונגריה בדעת החו"י האם התיר רק כשהגוי השני אינו יודע שמלאכת ישראל הוא עושה או שמא אף שהוא יודע זאת מותר כיון דמ"מ אין כאן אמירה לנכרי שיעשה הוא מלאכה, בשו"ת משנה שכיר ח"א סימן ע"ז כתב דמותר אף שהנכרי השני עושה בשביל ישראל, אך המהרש"ג (ח"ב סימן נ"ח) חלק עליו ודעתו שלא התירו אלא כששני עושה לדעת הראשון ואין הוא יודע שהוא עושה מלאכת ישראל, והמשנה שכיר תמה דאם מיירי באין השני יודע שהוא עושה בשביל ישראל מה חידוש בהיתר זה הלא עכו"ם העושה לעצמו לעולם מותר לישראל להנות ממלאכתו ולמה צריך היתר מיוחד לאמירה דאמירה.

אך לענ"ד לק"מ דאף דפשוט דאם עשה מעצמו אכן מותר מ"מ אילו היה בזה איסור דאמיל"ג מכח האמירה לגוי הראשון ממילא אסור להנות דאיסור ההנאה מפרטי דין אמיל"נ הוא, ולכן חידש החו"י דכיון דאין בזה איסור אמיל"נ ממילא גם איסור הנאה אין כאן.

ובאמת כבר נחלקו האחרונים בשאלה זו, בשו"ת חת"ס סי' קפ"ה כתב להדיא כדעת המהרש"ג דאין היתר זה אמור אלא כשאין הגוי השני יודע שמלאכת ישראל הוא עושה אך בדברי הפמ"ג במש"ז סוף סי' רע"ו מבואר להדיא כדעת הגרש"ק שבכל ענין מותר.

אך מ"מ נלענ"ד דודאי אין היתר לקרוא לשני נכרים ולומר לאחד מהם בנוכחות חבירו לומר לו לעשות מלאכה דאין זה אלא הערמה בטלה והו"ל כאומר לשני להדיא לעשות מלאכה ואין זה בכלל אמד"א, ויתירא מזו חוכך אני בבית מלון וכדו' שיש בהם אחראי ראשי ויש תחתיו עובדים הסרים למשמעתו אם מותר לומר לאחראי הראשי לתקן מזגן וכדו' והוא שולח פועל, ונראה יותר דאין זה בכלל היתר דאמ"ד, כיון שזה סדר העבודה הרגיל ופועליו סרים למשמעתו, נראה דהוי בכלל אמירה לנכרי ממש, ועדיין צ"ע בזה.

ד

הנאה ממעשה הנכרי

הנה ידוע דכל שהיה יכול לעשות ולהנות בדוחק ללא מעשה הגוי מותר לעשות בשופי ע"י מלאכתו ורק במה שלא היה אפשרי ללא מלאכת הגוי אסור להנות ממלאכתו. ומשו"כ נפסקה הלכה דאם נכרי הדליק את הנר אם בלא"ה היה אפשר לקרוא בדוחק מותר לקרוא לאורו אך אם לולי הנר שהדליק הגוי היה חושך מוחלט וא"א היה לקרוא אסור לקרוא לאור הנר. עיין בספר התרומה רנ"ב, ובטור סי' רע"ו ובמשנ"ב סימן ש"ז ס"ק ע"ו.

ולפי"ז נראה בפשטות דה"ה כשהנכרי הדליק את המזגן אי"צ לצאת מן החדר כיון דגם אם לא היה מדליק היה יושב בחדר, ועוד דהרי מבואר בטור וברמ"א סי' רע"ו ס"א דגם אם הנכרי הדליק את הנר בחדר אין צריך לצאת מביתו, וה"ה במזגן, וכן עמא דבר.

אך בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן מ"ז אות ב') כתב להחמיר בזה וסברתו דשאני קריאה לאור הנר דשימוש זה גופא יכול היה לעשות אף לולי שהדליק הנכרי את הנר ומשו"כ אין זה נחשב כנהנה ממלאכת הגוי, אבל כשהנכרי הדליק את המזגן, אף שהיה יושב בחדר כחום היום מ"מ לא היה נהנה מן הקור אלא סובל היה את החום ונמצא שנהנה ממלאכת הגוי, והביא ראיה לדבריו דאטו נאמר שמותר לאכול מה שבישל הגוי בשבת מפני שיכול היה לרעוב, עי"ש.

ולענ"ד נראה טפי דהיינו הך, ואין בין זה לזה ולא כלום דכשם שאפשר לקרוא בצער ובדוחק ואפשר לקרוא בשופי, כך לגבי קור וחום דאטו יש גבול מסויים בהנהגת בנ"א במעלות הקור והחום כמו שיש שיעור בישול דיד סולדת בו, והלא אין דעותיהן ומנהגיהן דומין זל"ז ויש דרגת חום שבה האדם מצטער ויש דרגה שבה הוא נהנה אבל לעולם אין כאן הנאה מסויימת מדבר מסויים כמו האוכל מאכל שבישל הגוי בשבת, ואין הקור דבר מסויים שנאמר שאסור לו להנות מדבר זה.

ועוד דהרי גם בנר מותר לו להנות הנאה כללית מנר שהדליק הגוי ואין צריך לצאת מביתו וה"ה במזגן.

ובאמת נראה דדידן עדיף טפי מהא דנר דבנר מ"מ עושה שימוש ומעשה הנאה מנר שהדליק הגוי משא"כ במזגן הנאה דממילא היא ואינו אלא יושב ונהנה ומסתבר להקל בזה. כך נלענ"ד לולי דברי הגאון זצ"ל.

ה

והנה במשנת שכיר שם כתב ליישב שיטת הב"ח ברמיזה מקושיית המג"א דאף שאסור להנות ממלאכת גוי כשעושה מעצמו, ברמיזה הקילו טפי דיש בזה הכירא שאינו שליחו, ובדרך זה כתב עוד להתיר אמירה דאמירה אף כאשר הנכרי שעושה את המלאכה יודע שהוא עושה בשביל ישראל, דמ"מ איכא היכירא ולא יבא לעשות מלאכה בעצמו ומשו"כ קל הוא מנכרי שעשה מלאכה מרצונו בשביל ישראל.

והמהרש"ג שם דחה דבריו דמ"מ איך נקיל בסברא שאין לה מקור בדברי חז"ל עי"ש.

 


ב

להודיע ע"י גוי שנולד בן כדי שיעשו שלום זכר

כבוד הרה"ג בנש"ק

מרביץ תורה ומזכה רבים

רבי בן ציון הלברשטאם שליט"א

רב קהילת בית אברהם, ניו יורק

שלום רב לאוהבי תורתך.

נתבקשתי ע"י ידידנו הר"ר אברהם וולפסון להשיב למעכ"ת על שאלתו.

ביו"ט שחל להיות בער"ש ונולד בן בבית החולים ביו"ט האם מותר לבקש מנכרי בביה"ח שיצלצל לבית המשפחה והמשרתת הנכריה תענה לטלפון על מנת להודיע לבני המשפחה שנולד בן במז"ט כדי שיוכלו לעשות שלום זכר כמנהג ישראל.

ומענין לענין שאל את"ל שאסור לעשות כן, מי שקיבל הודעה כזו האם יעשה שלום זכר או שמא כיון שנודע לו באיסור אין לו להנות מן האיסור ולא יעשה שלום זכר. ואם יעשה האם ראוי להשתתף בשלום זכר או עדיף להדיר רגלו כמחאה על המקילין ראש בקדושת השבת.

והוסיף כת"ר שיש רבנים שאמרו, דכיון דיולדת תוך ג' הוי חשיב"ס ויש בזה יתובא דעתא, דהיולדת מצטערת ומוטרדת ביודעה שדואגים לשלומה, ומשום יתובא דעתא יש להקל בזה.

ולדעתי אלה הם דברים בטלים, דמה זה ענין ליתובא דעתא. וכבר גיליתי את דעתי פעמים רבות נגד מה שרבים תולים בטעות כל דבר ביתובא דעתא, ובסברא זו נוכל להתיר כל איסורי תורה לכל חולה שיש בו ספק סכנה ונמלא כל משאלות לבו לרעה בתואנה של יתובא דעתא.

ובאמת יסוד הלכה זו דיתובא דעתא לא נאמר אלא כאשר החולה דואג שמא לא מטפלים כראוי בצרכיו הרפואיים. במסכת שבת (קכ"ח ע"ב) שנינו דמותר להדליק את הנר בשביל יולדת אף אם היא סומא מפני שהיא חוששת שמא המילדת או הרופא לא יוכלו לטפל כראוי בלידה בחשך, עי"ש. ואין להרחיב היתר זה לכל משאלות לב שאין ביניהן ובין בריאות החולה ולא כלום.

ומה שהתירו להתלוות אל יולדת כשהיא נוסעת בשבת לבית חולים אינא אלא משום חששה שמא תצטרך עזרה בדרך או כדי להגיע למחלקה בבית החולים. ולא שמא תצטרך עזרה גם שם? ומשו"כ מורה אני שאין להתלוות ליולדת אלא אדם אחד, הבעל או האם ואין היתר לשניהם להתלוות אליה.

ומשו"כ פשוט בעיני דאי משום הא אין מקום להתיר כלל.

אלא שמטעם אחר יש לדון לקולא, דהנה התירו שבות דשבות במקום מצוה, חולי, צער והפסד וכמבואר בסימן ש"ז סעיף ה'. ובסימן שכ"ה סעיף י' מבואר שנהגו להקל בזה טובא כגון לומר לנכרי להביא יין לקידוש דרך כרמלית אף דאפשר לקדש על הפת כיון דמ"מ מצוה מן המובחר לקדש על היין. ובמשנה ברורה שם ס"ק ס' מבואר דמותר אף לומר לגוי להביא תבשיל חם לכבוד שבת, הרי לן דאף כשאין מדובר במצות עשה ממש אלא במצוה מן המובחר ובמנהגי ישראל התירו שבות דשבות. ועיין עוד בסימן תרכ"ג במשנ"ב סק"ג דמותר לפזר נרות בבית הכנסת ביום הכיפורים ע"י נכרי לשם אמירת פיוטים, עי"ש.

וא"כ י"ל דגם לקיים מנהג ישראל ולעשות שלום זכר לרך הנולד אפשר דיש להתיר שבות דשבות ואם נניח דלצלצל בטלפון אין בו איסור דאורייתא אלא שבות יש מקום לטעון דהתירו שבות דשבות במקום מצוה.

אמנם באמת נחלקו בזה הדעות, ועיין בשו"ת חות יאיר (סימן קט"ו) דאין להתיר שבות דשבות לצורך תפלה בציבור. ולכאורה תמוה לומר דאמירת פיוטים, ואכילת תבשיל חם בשבת חשובים מתפילה בציבור, וע"כ דאין דעת המשנ"ב נוחה מפסק החו"י. (ובמק"א דנתי בתפלה בציבור אם הוי חיוב או מצוה או סגולה בעלמא, ולכאורה כל עיקר הפסק של החו"י תלוי בגדר המצוה דתפלה בציבור ואכמ"ל). ובמשנ"ב בסימן שכ"ה ס"ק ס"ב חילק בין תבשיל חם לסעודת שבת לפירות שאין להתיר שבות דשבות כדי להביאן.

ועיין עוד במשנ"ב רנ"ב סק"נ דמותר למלא שעון כשהוא הולך כדי לידע זמן תפלה וקר"ש, ובחכמת שלמה להגרש"ק סימן ש"ח שהתיר שבות דשבות לשם אמירת קדיש, ואכמ"ל.

ומ"מ נראה לכאורה דיש מקום להקל בזה משום שבות דשבות במקום מצוה וצורך גדול, דמשום מנהג השלום זכר, דאגת ההורים, ומצוקת היולדת, אפשר דבצירוף כל הני טעמי יש מקום להקל.

אך באמת עדיין לא נתקררה דעתי, דמלבד הפקפוק אם מנהג זה תקיף כולי האי להתיר בשבילו שבות דשבות, עוד יש לדון אם צלצול הטלפון הוי שבות או שמא יש בו חשש דאורייתא. דכבר גליתי דעתי במק"א דכל סגירת מעגל חשמלי יש לחוש בו לחשש מלאכה דאורייתא, ואף שרבים מן האחרונים נקטו דכל איסור סגירת מעגל חשמלי הוי איסור דרבנן דמוליד, (כ"כ הבית יצחק יו"ד ח"ב בהשמטות לסימן ל"א), ואף לשיטת החזו"א דהוי משום בונה אין זה אלא במתג חשמלי שבבנין משא"כ בכלי, דהלא אין בנין בכלים.

אך לדידי יש לחוש לסרך מלאכה דאורייתא ודנתי במק"א דאסור משום מכה בפטיש, ואכמ"ל.

והנראה עיקר בזה דיש להקל בזה ע"י אמירה דאמירה, דהיינו לבקש מן האחראית הנכריה שהיא תאמר למאן דהו לצלצל לבית. ולעשות סימן מוסכם בבית ע"י מספר הצלצולים שנולד בן זכר, או שיסכימו מראש שלא יצלצלו אא"כ נולד בן ולא אם נולדת בת.

אך אין להקל אלא ע"י אמירה דאמירה, וכבר הארכתי במנחת אשר לשמות סימן י"ח אות ג' דיש מקום גדול להקל בזה, אך רק כאשר הנכרי השני אינו יודע שהוא עושה למאן פלוני היהודי. ובני"ד כאשר אין כל קשר בין מי שיצלצל בפועל לאבי הבן הוי אמירה דאמירה שרבים הקלו בו.

אך אין להתיר למשרתת בבית לענות לטלפון דזה הוי אמל"נ ממש שאין די להתירו, כמבואר. וע"כ שישאירו תיבה קולית פתוחה שיוכלו לשמוע דרכו את קול המבשר הנכרי, או שיעשו סימן מוסכם ע"י הצלצול לידע שנולד בן זכר, כנ"ל.

ומ"מ באופן זה יש להקל בני"ד דמלבד המנהג לעשות שלום זכר, יש לפעמים ביטול גמור של שמחת יו"ט ושבת ע"י דאגה רבה לשלום היולדת והתינוק ובפרט בהריון עם סיכון, ומשו"כ נראה דיש מקום להתיר בני"ד.

כך נלענ"ד בשמועה זו, ורחמנא יצילנו משגיאות.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

 

זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים

הנה הארכנו במק"א בשאלה הידועה מה בין מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר למצות זכירתה בכל יום ולילה, והארכנו בזה בדרכי ההלכה.

ונראה בזה, דשני פנים יש בזכירת יציאת מצרים, ושני חובות רובצות עלינו מכח זכירה זו. זכירה זו מחייבת אותנו לקבל עול מלכות שמים שהרי כך אמרו חז"ל "לא לחנם הוצאתי אתכם מארץ מצרים אלא כדי שתקבלו מלכותי עליכם" וכך משמע מפשטיה דקרא "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". ועוד כתיב "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים". וזכירה זו מחייבת אותנו גם לספר ביציאת מצרים ולהודות ולהלל לשמו הגדול בשיר ובתודה על חסדו כי גבר עלינו, וכדכתיב "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". (ומצינו עוד דהגדה מחייבת שבח והודיה בפרשת ביכורים (דברים כ"ו ג') "ואמרת אליו הגדתי היום וכו'" ובתרגום יונתן "ותימרון ליה אודינן יומא דין" ובתרגום ירושלמי שם "ותימרון ליה אורינן ושבחינן יומא הדין" והדברים מאירים).

בכל ימות השנה מצוה להזכיר יציאת מצרים כדי לקבל עול מלכות שמים, ומשו"כ קבעו מקומה של זכירה זו בקריאת שמע שכל כולה קבלת עול מלכות שמים דגם זכירה זו ענינה תוספת שלימות בקבלת עומ"ש.

(ובאמת כבר נתקשו גדולי הדורות במה שהשמיט הרמב"ם ממנין המצוות מצוה זו דזכירת יציאת מצרים בכל יום, וי"א דלשיטתו אין זו מצוה בפני עצמה אלא חלק ממצות קריאת שמע ולדברינו הדברים מתיישבים כמין חומר, ודו"ק כי קצרתי).

אבל בליל הסדר מספרים יציאת מצרים כדי להודות ולהלל ומשו"כ קבעו אמירת ההלל בהדי סדר ההגדה.

ובזה נבין גם מה שנתבאר במק"א דבסיפור יציאת מצרים בליל הסדר אין אדם יוצא יד"ח אא"כ הוא מספר בנסים ונפלאות אבל במצות הזכירה שבכל השנה כולה די לו להזכיר שהקב"ה הוציאנו ממצרים, והדברים מתבארים כמין חומר, דדי בעצם הזכירה שהקב"ה הוציאנו ממצרים לחייב אותנו לקבל עול מלכותו, אך ככל שנגדיל לספר בנסים ונפלאות שעשה עמנו יתרחב הלב ותתרומם הנפש להודות להלל ולשבח לשמו הגדול יתברך.

 

תגיות: