מלאכת אוכל נפש ביו"ט (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (י"ב ט"ז).

שימוש במים חמים ביו"ט

נשאלתי אם מותר להשתמש ביו"ט במים חמים שחוממו מערב יו"ט. יסוד השאלה הוא בעובדה שכאשר מוציאים מים מן הדוד שבו התחממו נכנסים תחתיהם מים פושרים המתחממים עד כדי בישול מן המים הרותחים שבדוד ונמצא מבשל ביו"ט. אמנם מותר לבשל לצורך אוכל נפש, וה"ה כשיש צורך היום קצת, אך בני"ד אמנם יש לו צורך במים שהוא מוציא, אך אין לו צורך במים המתבשלים מעתה בדוד.


הגדרת השאלה בהיתר אוכל נפש. האם די בכך שיש לו צורך במעשה שע"י נעשית המלאכה או שמא אין היתר אלא כשיש לו צורך בעצם המלאכה ותוצאותיה.

מפי השמועה למדנו שמרן הגרש"ז אוירבך החמיר בזה אך לא עמדתי על טיבה של שמועה זו. ונחזה אנן.

לכאורה שאלה זו דומה להמבואר בבישרא אגומרי דשרי (ביצה כ"ג ע"א) אף שמכבה את הגחלים דהוי שוה לכל נפש עי"ש ברש"י ותוס', והרי ודאי שאין לו צורך בכיבוי אלא בצליית הבשר ע"ג גחלים ומ"מ מותר משום דיש לו צורך במעשה שאגבה נעשית מלאכה.

ולכאורה יש לדון גם משיטת הר"י בתוס' בביצה כ"ח ע"ב דגריפת התנור אסורה משום אשוויי גומות, ואעפ"כ התירו לצורך אפיה משום דהוי אוכל נפש, אף שאין צריך להשוות את הגומות כדי לאפות בתוכו, וע"כ דכיון דהגריפה הוי צורך, גם המלאכה שנעשית אגב הגריפה מותרת משום צורך אוכ"נ.

ועוד בה שלישיה בכתובות  ז' ע"א מבואר בדברי התוס' דכיון דביאה  הוי שוה לכל נפש הותרה החבורה דביאת בתולה, אף שאין לו צורך בהוצאת  הדם עי"ש.

ולפי"ז יש להתיר את השימוש במים חמים ביו"ט.

אך יש להעיר מדברי השער הציון בסימן תקי"ד ס"ק ט"ו שהביא את דברי האליהו רבא בשם ספר האגודה דמותר להסתפק משמן שבנר ביו"ט אף דמכבה את הנר כיון דהוי לצורך, וכתב האליהו רבא דהרבה פוסקים חולקים עליו, ובכללם הרוקח ורבינו ירוחם, ולכאורה נחלקו בשאלתנו הנ"ל, האם הצורך בשמן מתיר את מלאכת הכיבוי שנעשית ע"י משיכת השמן. ומדברי רש"י בביצה כ"ב ע"א משמע כדעת המחמירים דהלא פירש הא דהמסתפק חייב משום מכבה דמיירי ביו"ט משום דכיבוי אסור ביו"ט, ומש"כ בא"ר שם דכונתו שכיבוי אסור ללא צורך והברייתא דמסתפק אסור מיירי בשבת, דוחק גדול הוא בלשון רש"י, עי"ש.

ולכאורה מבואר דנחלקו הראשונים בשאלה זו.

ומאידך נראה מכמה מקורות דפשוט להחמיר בזה. דהנה בסוכה ל"ג ע"ב מבואר בגמרא דאף המלקט ענבי ההדס לאכילה אסור ביו"ט כיון דמ"מ מתקן ההדס ופסי"ר הוא, הרי שלא דנו בזה אלא מדין דשא"מ ופסי"ר הא לא"ה אסור אף דיש כאן צורך משום שאין לו צורך אלא באכילה ואין בזה כדי להתיר תיקון כלי.

ולכאורה יש לדחות דמיירי במלאכת מכב"פ ומלאכה זו לא הותרה לצורך אוכל נפש, אך באמת צ"ע עדיין דהלא שיטת רש"י בביצה י"ב ע"א דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כלל, ואעפ"כ אמרו בביצה כ"ב דאין מכבין את הנר משום דבר אחר, וכדי שלא יתעשן הבית. וכבר כתב הפני יהושע שם דלדעת רש"י יש שני דינים בגדר אוכל נפש. באותן המלאכות שהן בטבען ובעצמן מלאכות אוכ"נ מותר אף שלא לצורך כלל, ובאותן המלאכות שאינן "מלאכת אוכ"נ" אין היתר אלא אם יש צורך אוכל נפש ממש, עי"ש. ומ"מ מבואר דאף דכיבוי אינה מן המלאכות שהותרו שלא לצורך כלל, מותר בבישרא אגומרי, ולכאורה ה"ה במכב"פ ושוב צ"ע.

ויש להעיר עוד משיטת רש"י שם כ"ז ע"ב דאסור לבשל בתרומה טמאה אף דהוי צורך אוכל נפש, דרחמנא אחשבי להבערתו והוי מלאכה, ולכאורה תמוה דהלא מלאכת יו"ט הותרה באוכ"נ, וצ"ל דכיון דשריפת קדשים והבערתן מן העולם היא גדר המלאכה ואין לו צורך בענין זה כאשר הוא בא לבשל אין בזה היתר אוכ"נ. הרי לן סתירה בדברי רש"י בענין זה. (והתוס' שם כתבו בד"א דבטל צורך האדם לגבי מצות השריפה עי"ש).

 

ב

 

ונראה בזה דיש להבחין בענין זה בין עצם למקרה (והבחנה זו מאבני היסוד היא בסוגיות רבות בש"ס ובהלכה ואכמ"ל). דכל שכך דרכו וטבעו של מעשה שבדרך כלל מלאכה נעשית אגבה, הו"ל כאילו המעשה והמלאכה ענין אחד הם וגם המלאכה נכללת בגדר אוכל נפש.

ומשו"כ מסתבר לגבי בישרא אגומרי דכאשר צולה בשר ע"ג גחלים לעולם יש כיבוי גחלים, וכך גם בביאת בתולה לעולם יש דם ומשו"כ החבורה כעצם הביאה היא, ונראה כן גם בגריפת התנור לשיטת הר"י בתוס', דכל הגורף תנור לעולם משוה הוא את הגומות שבתחתית התנור. משא"כ בשריפת תרו"ט דאינו קשור למעשה הבישול ורק במקרה נצטרפו מצות שריפת התרומה וצורך הבישול בזה אין שריפת התרומה מותרת משום צורך אוכל נפש. וכך גם במלקט ענבי ההדס לצורך אכילה דבדרך כלל אין בו מלאכת מכב"פ כלל, דרק בהדס שענביו מרובים מעליו ובעיצומו של חג הסוכות וכשאין לו הושענא אחריתי יש בזה תיקון מנא, ואין זה מטבעו של ליקוט הענבים, ומשו"כ אין מלאכה זו מותרת משום אוכ"נ.

ומה מאד שמחתי כשראיתי ברשב"א (ביצה כ"ב ע"א) שכתב "אין לו כלי לכפות עליה מאי אמר ליה אסור. וא"ת לימא הכא מתוך שהותר כבוי לצורך הותר נמי שלא לצורך דהוא דבר השוה לכל נפש, וכדאמרינן בריש פ"ק דכתובות דמותר לבעול לכתחלה בי"ט ואע"ג דקא עביד חבורה, דמתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וי"ל דכבוי לצורך אוכל נפש היינו אורחיה כבשרא אגומרי ומגופו של מעשה הוא וכן חבורה של בעילה, אבל כבוי הנר משום דבר שאינו מצרכי התשמיש וזה דבר אחר ככבוי הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית".

הרי לן מדברי אדננו הרשב"א דרק במה שהוא אורחיה והוי גופו של מעשה הו"ל כצורך אוכ"נ ולא בכל מלאכה שנעשה אגב מעשה שיש בו צורך יש היתר אוכ"נ, ודו"ק בזה.

ויש לעיין לפי"ז במלאכה שאינה מטבע המעשה ממש, אבל לפי ההרגל המצוי קשורה היא למעשה שיש בו צורך האם הוי בכלל ההיתר. ונראה דזה המחלוקת לגבי המסתפק מן הנר ביו"ט, דכנראה היו רגילים לפעמים להתספק מן הנר כשהיה להם צורך בשמן למאכל, ונחלקו אם מלאכת הכיבוי הותרה משום אוכ"נ כמבואר בא"ר ובשעה"צ כנ"ל, ויסוד השאלה האם הכיבוי מגופו של מעשה הוא כנ"ל.

ולפי כ"ז נראה עיקר לענ"ד, דיש להקל בני"ד דהלא מאחר שכך מציאות החיים דכל המסתפק ממים החמים שבבית לעולם נמצא מבשל את המים הפושרים החודרים לתוך הדוד הר"ז בכלל מלאכת אוכ"נ.

ואף אם יש סברא מסויימת לטעון דכיון שהבישול הוא בדוד המים הרחוק מן הכיור שבו האדם מסתפק מן המים החמים אין זה מגופו של מעשה. ושאני מיבשרא אגומרי דהוי ממש ענין אחד מטבע הדברים, מ"מ נלענ"ד דמסתבר טפי לנטות לקולא כנ"ל, ועוד דכיון דכל עצם האיסור להסתפק ממים חמים אף בשבת יש בו צדדים לכאן ולכאן יש להקל בזה, כך נלענ"ד.

ושו"ר בספר מבקשי תורה על יו"ט שהגרש"י גלבר כתב ששאל את הגרשז"א שאלה זו ואכן השיב לחומרא ועוד הביא מספר דינים והנהגות להחזו"א, שהחזו"א אסר לצאת במעיל עם מתלה קרוע ביו"ט משום דהמתלה הוי משא ויש בו איסור הוצאה, אך להמבואר לעיל אין מזה ראיה לני"ד דהלא הוצאת במיתלה מילתא אחריתי הוא ואינה מגופו של מעשה, ודו"ק.

ואת הנלענ"ד כתבתי.

 


שלום וישע רב למע"כ הרה"ג המפואר

יקרתו עם קונטרסו המופלא הגיעני רק בחוה"מ סוכות ונמנעתי מלהשיבו דבר משום קדושת המועד,  ואחר עד עתה משום טרדת השיעורים ומכתבים שקדמוהו ועם מעכ"ת הסליחה.

הנה כת"ר האריך בהערת רעק"א בהגהות או"ח סי' תצ"ה ובשו"ת גנזי רעק"א סי' כ"א דלכאורה אסור  לעשות מלאכת אוכ"נ ביו"ט ביה"ש דאפוקי יומא דשמא בשעת המלאכה (בישול הוצאה וכדו') הוי יו"ט  ובשעה שהוא נהנה ממנו הוי חול ועביד מלאכה מיו"ט לחול. וכתב הרעק"א דשמא יש להתיר משום  ס"ס דספק שמא כולו יום ושמא כולו לילה ולשני צדדים אלו מותר לעשות בו מלאכה לצורך ורק לצד  אחד יש חשש איסור שמא בשעת המלאכה יו"ט ובשעה שנהנה ממנה כבר חול הוא והעיר בדין ס"ס  בדשיל"מ, ובספר יהושע להגאון ר' יהושע העשיל באב"ד (שהיה מגדולי דורו של הגרעק"א) אסר באמת  לעשות מלאכה בביה"ש דאפוקי יומא.

והנה רעק"א דן דאפשר דיש להקל בזה משום ס"ס, ולכאורה תמוה דהרי מ"מ מבואר שם בשבת ל"ד  ע"ב דמחמרינן בביה"ש ככל צד ולענין זיבה מחמרינן כהצד דיש בו גם יום וגם לילה אף שיש כנגדו שני  צדדים, כולו יום או כולו לילה ומשום חשש זה מביא חטאת העוף על הספק עי"ש ברש"י הרי שלא  הקילו חז"ל בביה"ש משום ס"ס, ובאמת יש לעיין לכאורה אם נידון זה הוי כס"ס דהרי כתב הרשב"א  בשו"ת ח"א סי' ת"א דס"ס הוי מטעם רוב, ולכאורה זה ניחא רק בס"ס במקרי המציאות כגון ספק אונס  ספק רצון ספק תחתיו ספק אינו תחתיו דכיון דהוי ב' צדדים להיתר ורק צד אחד לאיסור יש סבירות  יתר להתיר דרק במיעוט מקרים יש ביאת רצון תחתיו וכך גם הספק המושתת על שיטות הפוסקים, וכן  בספק אחד בדין וא' בתערובות ובכל ס"ס דש"ס ובפוסקים, אבל בבה"ש דכל הספיקות נובעים  מחסרון הבנתנו את זמן ואופן חילוף יום ולילה אין שום רוב וסבירות כשני הצדדים לעומת הצד  השלישי ואין בזה היתר ס"ס, אך בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי'  אלף שנ"ג כתב ג"כ לגבי תינוק שנולד בע"ש  בין השמשות דיש שני צדדים לדחות מילתו ליום א' שמא ביה"ש כולו יום ושמא מקצתו יום והתינוק  נולד ביום שבו, עי"ש וצ"ע.

והנה מע"כ תמה על רעק"א בכמה תמיהות ודבריו יקרים וברורים.

הקשה כבו' מהמשנה בכריתות י"ט ע"א דהעושה מלאכה בביה"ש שבין יוה"כ לשבת פטור מחטאת  שמא עשה מקצתו ביוה"כ ומקצתו בשבת ולמה לא יתחייב משום ס"ס לדעת רעק"א דבביה"ש יש ס"ס,  יש להעיר ולידון בזה לפי"ד המל"מ בפי"ב מביכורים הי"ט דלא אזלינן בתר ס"ס לחייב קרבן משום  חומרא דכרת דחולין בעזרה, ולפי"ד ל"ק וכמדומני שבשעה"מ פ"י ממקואות דן בזה אך לא נתפניתי  לחפש באריכות דבריו.

ובמה שהערנו מהמבואר בזבים  פ"א מ"ו והובא בשבת ל"ד ע"ב ראה ב' ימים ביה"ש ספק לטומאה  ולקרבן ראה יום א' ביה"ש ספק לטומאה וברש"י דמביא חטאת העוף הבא על הספק דנחשב לב' ראיות  מספק, ותמוה כיון דיש ס"ס לקולא למה יביא חטאת העוף.

נראה בזה דבכל דין וחיוב שחידשה תורה על הספק חייב גם בס"ס דאף דס"ס מותר מידי שם ספק לא  יצא, (וכעין דברי השיט"מ בשם הרא"ש בב"מ ו' ע"ב דאף דאזלינן בתר רוב מ"מ הוי בכלל ספק ועיין  שב שמעתתא ש"א פ"א וש"ב פט"ו), וראיה לזה ממה דספק טומאה ברה"י טמא אף בס"ס כמבואר  במשנה פ"ו דטהרות מ"ד דכל הספיקות שאתה יכול להרבות טמא, אף דאזלינן בתר רוב לטהר ספק  טומאה ברה"י כמבואר בכתובות ט"ו ע"א. וכבר תמה בזה הרש"ש שם וכמדומני שכבר דרכו האחרונים  בכ"ז, ועיין מנ"ח מצוה קכ"ח שחידש בדרך זה דחייב באשם תלוי אפילו במקום ס"ס כיון שמתחילה בא  הוא על הספק (ויש לפלפל בד"ז בדין ס"ס בספק ממזר ואכמ"ל), אך המבי"ט בקרית ספר פ"ט מטו"מ  נקט דאין ס"ס טמא ברה"י אלא מדרבנן, ולכאורה נראה שנחלקו בזה התוס' והרשב"ם בב"ב נ"ה ע"ב  עי"ש היטב, ומ"מ אין לדחות מזה את דברי הרעק"א.

ועוד יש לומר במה שלא ביארו הפוסקים איסור זה, דאזלינן בתר רוב זמן ביה"ש שהוא יום או לילה  ולא זמן חילוף יום ולילה וכמו דנקט המג"א בריש סי' שד"מ במהלך במדבר דהוי אזלינן בתר רוב זמן  שהוא חול לולי דשבת הוי קבוע וכמחצה על מחצה. אך אף אם נימא כן עדיין אסור לעשות מלאכה  ארוכה כגון בישול דעובר בהבערה בהדלקת אש והאוכל יהיה מוכן רק לקראת סוף ביה"ש, ועוד דגם  דרך זה נסתר לכאורה מהגמ' בשבת ל"ד ע"ב בראה ביה"ש דהוי ספק לטומאה דחיישינן שמא יש כאן  שתי ראיות כנ"ל הרי דלא אזלינן בזה בתר רוב.

אך יש ליישב דהנה בגוף גדר רוב בזמן הקשה הרש"ש בכתובות ט' ע"א למה לא תלינן שנבעלה לפני  האירוסין שהוא רוב זמן של חייה ולא בין אירוסין לנישואין, וכך הקשה גם בהא דג' נשים שלבשו חלוק  אחד למה לא אזלינן בתר רוב זמן ונתלה הדם באשה שלבשה את החלוק לזמן מרובה, ונראה בזה דלא  אזלינן בתר רוב זמן אלא כאשר אנו מסופקים על עצם הזמן דהיינו בהא דסימן שד"מ דהולך במדבר  דאנו מסופקים על היום שבפנינו ותולים שהוא מרוב הימים שהם חול, אבל כשאנו מסופקים על מעשה  שנעשה וכדומה לא אזלינן בתר רוב זמן לומר שהוא נעשה בזמן הרוב, דבאמת אין דין רוב סברא אלא  גזה"כ כמבואר בחולין י"א ע"ב וכבר האריכו בזה האחרונים ולא נתחדש דין רוב אלא בדבר שאנו  מסופקים בו אם הוא מהרוב או מהמיעוט אך לא מהני רוב לקבוע שהמעשה נעשה בזמן מסויים  ומיושב בזה קושית הרש"ש, ולפי"ז באמת לא מהני רוב ביה"ש בזב כיון שהספק הוא מתי ראה זיבה  ובזה לא מהני רוב זמן אבל בנידון דרעק"א שאנו מסופקים  על עצם הזמן בשעת עשיית המלאכה  וההנאה אפשר דמהני רוב, ודו"ק בכ"ז היטב. (אך מדברי המהרי"ק בריש סי' קכ"ט בעתים שוטה ועתים  חלים דאזלינן בתר רוב זמנו ואם רוב ימיו בשטות תלינן בזמן שטות וכן להיפך נראה דאף בספק  במעשה תלינן ברוב זמן והדרא קושית הרש"ש  לדוכתיה והארכתי בזה יותר בחידושי למסכת כתובות  ואכמ"ל).

ואפשר עוד במה שלא מצינו בפוסקים חומרא זו כמו שציין הרעק"א דהנה ביארתי בספרי למס' פסחים  סי' נ"ג אות ב' דמלאכה לצורך חול גרע ממלאכה שלא לצורך כלל דהרי קיי"ל דמתוך שהותרה לצורך  הותרה נמי שלא לצורך ולדעת רש"י הותרה אפילו שלא לצורך כלל וע"כ דהתורה אסרה מלאכה לצורך  חול כמו שאסרה מלאכת אוכ"נ לצורך נכרי וסיבת האיסור הוא עשייתו לצורך חול ולא מה שלא נעשה  לצורך יו"ט, ולפי"ז אפשר דמאחר שצריך להחמיר בביה"ש ולנהוג בו כל דין יו"ט משום ספק ודינו כי"ט  לכל דבר אין בזה עשיית מלאכה לחול אף קמי שמיא גליא דחול הוא ובפרט לשיטת הראשונים  דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא וא"כ מה"ת הוא כיו"ט גמור, ואפשר דאף לשי' הרמב"ם דספק  לקולא מה"ת מ"מ כיון דמדרבנן נוהג בו דין יו"ט אין זה עשיית מלאכה לחול כיון שבדין הוא נוהג בו  יו"ט וכל כונתו לצורך יו"ט (ויש לדון עוד בזה לפי סברת החוו"ד ועוד אחרונים דבמ"ע ספיקא לחומרא  דהתורה דיברה מדברים ודאיים ומשו"ה בל"ת ספיקו לקולא דספק עבירה אינה עבירה אבל בעשה  ספיקו לחומרא דספק מצות אינה מצוה ולפי"ז יש לומר דספק חול אינה חול שיחשב עושה מעשה  מלאכה מיו"ט לחול וי"ל בזה ודו"ק).

וארווחנא בזה במה שיש להעיר עוד דבאמת גם לא מצינו שאסור לעשות מלאכה ביו"ט ע"מ להנות  ממנו ביה"ש ובזה ודאי צ"ע דלכאורה יש לחוש דביה"ש הוי חול ובזה אין לתרץ לא משום ס"ס ולא  משום רוב דלפי הצד שכולו לילה ודאי יש לאסור, אך לפי המבואר ניחא דאף בכה"ג אין איסור ודו"ק.

אמנם בשו"ע הרב כתב בסי' תקכ"ז ס"ח דאסור לעשות מלאכת א"נ ביו"ט אא"כ הוא ראוי להנאה  לפני ביה"ש ולא מהני עירוב תבשילין אא"כ יכולים להגיע אורחים לפני ביה"ש ומבואר בדבריו דאם  לא יהנה ממנו אלא בביה"ש יש בו חשש איסור תורה ובביה"ל ריש סי' תק"ג כתב דנראה פשוט דאסור  לעשות מלאכה ביו"ט אא"כ יוכל להנות ממנו עד השקיעה כיון דבה"ש הוי ספק לילה. וגם דין זה אינו  מבואר בשו"ע ובפוסקים ואעפ"כ נקטו הרב והמשנ"ב דפשוט הוא לאיסורא ואפשר דה"ה לדין הנ"ל  שנתחדש בדברי הרעק"א. ואף שכלל בידנו דשתיקת הפוסקים יש בה ראיה וכהודאה דמיא, והחזו"א  בשביעית סי' ז' כתב שהיא "ההכרעה היתירה מכל הראיות", צריך תבונה יתירה לדעת עומק הדין ולא  כל דבר צריך להיות מפורש בפוסקים, ואפשר דמשום רוב פשיטות לא נתפרש. ומ"מ חזינן דבמשך  שנות אלף לא נתפרשה הלכה דאסור לעשות מלאכה מיו"ט לביה"ש, ומה לן אם נתגלה רז ע"י שוע"ה  או ע"י רעק"א.

ומשום כך אומר אני דכל דבריי הנ"ל אינם אלא לפלפולא בעלמא כדרכה של תורה לבאר בזה צדדי  היתר להסביר למה לא מצינו דין זה בפוסקים לדורותיהם וכמו שחכך הרעק"א, אך בודאי נכון הדבר  להביא לידיעת הרבים את דברי הרעק"א והגרי"ב, דבאמת נוטה דעתי לאסור וכפשטות דברי  האחרונים הנ"ל, ותמוהים בעיני כל תשובות הגדולים ששלח אלי מעכ"ת וכל אחד מחדש סברות  קלושות להיתרא, וכי שמענו בת קול מן השמים שמותר (ואף אם שמענו, אין משגיחין בבת קול)  ובפשטות יש להמנע ולחשוש לאיסור דאף אם יהיה ס"ס הלא כתב הרמ"א בסי' ק"י ס"ח דטוב להחמיר  בס"ס בדשיל"מ ובט"ז שם סקי"א כתב דבספק דאורייתא גם המחבר מודה שיש להחמיר עי"ש,  וקצרתי.

ידידו דוש"ת באה"ר

ובהוקרה מרובה

אשר וייס

 

 

" מאמר דרך אמונה "

 (דברים שנאמרו במקהלות בעניני אמונה ובטחון)

"כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו".

(רמב"ם בפיה"מ סוף מסכת ברכות)

"וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישכחו וכו'.

מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם". (רמב"ן סוף פר' בא)

א

הנס הטבעי

הרמב"ן פתח לנו צוהר גדול להבנת סוד הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לישראל במצרים, הנסים לא נעשו לישראל על מנת שישמשו למקומם ושעתם בלבד אלא להאיר לנו את הדרך בחשכת הגלות ולהחדיר בלבנו הכרה ברורה שגם בזמנים, במעשים, ובענינים הנראים לעינינו כ"טבעיים", מעשים אשר אין יד ה' גלויה בהם לעין כל, עלינו לראות ולהרגיש את השגחת הקב"ה עלינו, הנסים נעשו לישראל כדי שעל ידם נוכל להודות לאבינו שבשמים ולהלל את שמו הגדול על כל נשימה ונשימה כפי שציוונו חז"ל (בראשית רבה י"ד ט') "על כל נשימה ונשימה צריך אדם לקלס לבורא".

וכי מה הוא מושג ה"נס" ומה פשרו, בלשון בני אדם קשורים הנס והפלא זה בזה כאילו כרוכים ירדו מן השמים, וכך אנו אומרים בתפילה "על הנסים ועל הנפלאות", אך בלישנא דקרא פירוש הנס הוא דגל "כנשא נס הרים תראו וכשמוע קול שופר תשמעו" (ישעיהו י"ח ג') וכן מצינו "אל חומות בבל שאו נס" (ירמיהו נ"א י"ב) וגם בתפלה אנו אומרים "ושא נס לקבץ גלויותינו", הרי לנו שני פירושים בענין ה"נס", אך נראה דאין כאן שני פירושים שונים אלא שנים שהם אחד המה, דזה תכלית כל ההנהגה הנסית והעל טבעית לשמש כדגל על ההנהגה הטבעית, ומה דרכו של דגל לסמל ולהפגין בעלות ושלטון וריבונות על מדינה, עיר, או מבצר עליו הוא מתנוסס, כך על הנס לשמש דגל ולהפגין את שלטון הקב"ה על תבל ומלואה וכל מעשה בראשית, "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

ונראה לפי זה ליישב מה שתמהו האחרונים על דברי הרמ"א באו"ח סימן תרפ"ב סעיף א' דאם שכח לומר יעלה ויבא בברכת המזון יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו" והקשו מהמבואר בברכות נ"ד ע"א "היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא" ואמרו שם ס' ע"א דאין מזכירין מעשה נסים, שהרי שאין להתפלל על הנס (ועיין בישועת יעקב שם ס"ק ב').

ולפי הנ"ל נראה דבודאי מותר להתפלל על נס שימלא את יעודו המושלם להיות ל"דגל" ולשמש אות ולמופת על שלטון הקב"ה בעולמו, וכאותם נסים שנעשו לאבותינו שעל ידם נתקדש שם שמים, דהלא ודאי שמצוה גדולה היא להתפלל שיתקדש שמו יתברך בעולמו, וזה תכלית כל הוייתנו ומאוויינו לייחד ולקדש שם שמים בעולם, אבל נס שלא יוכל להביא לייחוד שמו יתברך בעולמו הוא נס שוא וממילא התפלה עליו היא תפלת שוא, ומי שמתפלל שתלד אשתו זכר הרי זה תפלת שוא, דאף בעל הנס לעולם לא יכיר בנסו שהרי לעולם לא ידע אם זכר היה מתחלה או שנקבה היתה ובנס נהפכה לזכר וכיון שנס זה לעולם לא יוכל לשמש כדגל ולמופת לקידוש שם שמים אין להתפלל עליו.

ובמסכת שבת נ"ג ע"ב אמרו "מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו, אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית" ובתוס' ישנים שם תמהו ממה דמבואר במדרש דנס זה נעשה במרדכי והניק את אסתר, ונראה בדרכנו שאינו דומה הנס שנעשה למרדכי ואסתר שהיה אחד מן הנסים שהביא בסוף הדברים לקידוש שם שמים גדול ונשגב, ובנס כזה הממלא תכלית נשגבה בודאי לא אמרו כמה גרוע אדם זה (ועוד שסדרי בראשית לא נשתנו לו דהיינו לאדם אלא למען קדש שם שמים בעולם וז"פ) דזה הלא תכלית כל הנסים הגדולים והמפורסמים שנעשו לישראל לייחד את שמו הגדול בעולם ולשמש כדגל להשגחת השם.

וכהדין מתלא מתלין בירושלים, מעשה בילד ששאל את אביו בליל הסדר לאחר ששמע אותו מפליג בנס קריעת ים סוף, השיבנו אבינו, הלא הקב"ה ברא את הים, וא"כ מה חידוש יש במה שהוא יכול לבקעו, ענה האב, אמשיל לך משל למה הדבר דומה, פסל אחד היה, אומן גדול במקצועו שאין כמותו בכל הארץ, יום אחד פסל האומן סוס מאבן שיש והניח אותו ברחובה של עיר על מנת שיראוהו הבריות ויאמרו כמה נאה אומנותו של זה, והנה דור הולך ודור בא ואין איש שם אל לבו להביט אל סוס האבן שבצד הדרך ולהפליא את יפיו, האומן נשבר בלבבו והושפל ברוחו ובא לביתו אבל וחפוי ראש על שאין הבריות נהנים מאומנתו ומשבחים יופיה, נחמוהו בני ביתו ואמרו לו, כל כך נפלאים מעשיך עד שידמו בני האדם שסוס חי עומד בצדי הדרכים, וכי יעמדו משטף הליכתם ועיסוקם כדי להביט בסוסים ובחמורים, וכי מה אעשה שאל הפסל, וכי אעשה פסל שאינו דומה לסוס אמיתי ואקלקל את מעשי ואקפח את פרנסתי, לא, יעצו לו מקורביו אלא קח את הסוס אשר עשית וחלקהו לחצאין וכל העובר ישתומם על החזיון הפלאי שלא נראה כמוהו מעולם, סוס מחולק לחצאין עומד על רגליו, וכאשר יתבוננו בני האדם בתופעת הפלא יווכחו לדעת שלא סוס פשוט הוא העומד בפניהם אלא יצירת הוד והדר מלאכת מחשבת של רב אומן וגדול כשרון.

כך השיב האב לבנו הנבון, זו היא פשרה של קריעת ים סוף, לו זכינו ללב טהור, לנפש חפצה, ולשכל הצמא ומשתוקק לדעת ולקירבת אלקים, לא היה הקב"ה צריך לבקוע את התהומות כדי להשריש בלבנו אמונתו ואהבתו, והיינו רואים בים עצמה כמו בכל הבריאה את מעשי ידיו של יוצר בראשית ופינו היה מלא כים להודות ולהלל לשמו הגדול כמו שאמר הנביא ישעיהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש בל נעדר" (ישעיהו מ' כ"ו) וכמו שאמר המלך דוד "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו" וכו' (תהלים ח') וכך כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב "היאך הוא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" וכו', אך דא עקא, תרדמת ההרגל מעמעמת את הרגשותינו ומקשיחה את לבבנו עד שאנו בני האדם עוברים ושבים ואין איש שם אל לבו להתבונן במעשי ה' ונפלאותיו האופפים אותנו מכל עבר וחופפים עלינו מכל צד, עד שבא הקב"ה ברוב חסדיו וקרע לנו את הים על מנת שנתבונן לא רק בקריעת הים אלא אף בים עצמו ובכל הבריאה כולה ונראה בהם את ידו הגדולה והשגחתו וחסדו הגדול עלינו בכל דבר ודבר ובכל שעה ושעה ונודה ונהלל לשמו יתברך על כל נשימה ונשימה.

ואמרתי מאז בדרך דרוש לפרש את הכתוב על ימות המשיח "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א ט') דקריעת ים סוף תכליתה לחזק את אמונת בני ישראל לדורות עולם לראות את יד ה' בתוך חוקי הטבע וסדרי בראשית אך לע"ל כאשר הנהגת ה' תהיה גלויה תמלא הארץ דעה את ה' אף כאשר "מים לים מכסים" ושוב לא יהיה צורך בייבוש התהומות להשריש את אמונתו בלבנו.

ולא רק בנפלאות הטבע ויופי תופעותיו יש לראות את יד ה' והשגחתו אלא אף בכל ענין ומאורע שבחיי הפרט, ולא כאנשים הפונים אל אביהם שבשמים רק בעתות צרה או כאשר הם עומדים בפני הכרעות הרות גורל, אלא כפי שהורונו חז"ל להודות לשמו על כל נשימה ונשימה, וכבר התאונן על זה רבינו יונה בפירושו למשלי פרק ג' פסוק ו' "בכל דרכיך דעהו וכו', בכל פועל אשר תבקש לעשות זכור את השי"ת וקוה אליו להצליחך בו ותלה בו בטחונך ותשב אליו לבך כי אין הפועל בידך, והוסיף המקרא הזה על מה שאמר תחלה 'בטח אל ה' בכל לבך' כי יש מי שבוטח בהשי"ת בכלל ומאמין שהכל בידי שמים ובוטח בו ולא יבטח באדם ולא בכחו ושכלו, ואך לא ישוב ענין הבטחון אל לבו בפרטים, ר"ל בכל מעשה אשר יעשה על כן אמר בכל דרכיך דעהו פירוש בכל פרטי מעשיך, בכל דרך ופעולה זכרהו" וכו', ועוד הוסיף שם רבינו יונה בסיום דבריו "ודע כי יש אנשים שעיניהם אל ה' במעשה גדול אם יבקשו לפרוש בים לסחורה או לצאת בשיירה ובמעשה קטן לא יזכרו את השם וכו', על כן אמר בכל דרכיך דעהו בדבר גדול או קטן כי אחר שכל הפעולות תלויות ביד ה' וכל ההצלחות בחסדו חייב אדם לזכרו בכל מעשיו" עי"ש בדבריו הנפלאים שהם דרך חיים ותוכחת מוסר בהנהגת האמונה והבטחון.

והצה"ק הר"ר נחמן מברסלב זצ"ל היה מדריך ומרגיל את החוסים בצילו להתפלל אל ה' אף בשפתם השגורה בפיהם כפנות התינוק אל אמו, כי הבטחון על ה' והתפלה אליו בכל דבר ודבר הוא יסוד ומבחן האמונה.

תא חזי מה שכתב רבינו יונה בפירושו למס' ברכות דף ד' ע"ב לבאר את מה שאמרו שם חז"ל כל הסומך גאולה לתפלה מובטח לו שהוא בן העולם הבא ותמהו בדבריהם למה יובטח שכר גדול ומופלג על פרט קטן מדיני התפלה, וביאר "ועוד אמר מורי נ"י טעם אחר, מפני שכשמזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום וכן נראה בשמות רבה פרשת בא אל פרעה שאומר שם שכשראו ישראל הנסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו ועל זה נאמר 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וכו' ויאמינו בה', וכיון שהוא מזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העולם הבא", הרי שעיקר האמונה היא הבטחון על ה' והתפלה אליו למילוי צרכי האדם בכל ענין וענין. וכמה גדול החיוב להתחזק בבטחון על ה' בכל דבר ודבר שהרי נאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו י"ז ה') והבוטח בה' נתברך כמ"ש (שם ז') "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" וכאשר יתאמץ האדם במדה זו מסייעין לו מן השמים דכבר כתב הרמב"ם באגרת תימן שהקב"ה קבע אמונתו בטבע הנפש היהודי כמ"ש "וגם בך יאמינו לעולם".

והתבוננות בענינים אלו דהיינו בנסים שעשה הקב"ה לישראל משפיעה על האדם אהבה ויראה ומחזקת בו את האמונה והבטחון עד שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים באהבה וכמבואר עוד בדברי רבינו שם בברכות דתכלית יצי"מ היתה קבלת עול מלכותו ית"ש עלינו להיותנו לו לעבדים כמו שנאמר "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" וכשהוא סומך גאולה לתפלה הוא מוכיח שמכח זכירת יצי"מ הוא מקבל על עצמו עול העבדות וכמ"ש חז"ל "איזו היא עבודה שבלב זו תפלה (תענית ב' ע"א) ולפיכך הוא זוכה לחיי העולם הבא, וזה תכלית הזכירה וההתבוננות במעשי הנסים ובזכר יציאת מצרים.

ונראה בזה ביאור שיטת הרמב"ם בענין זכירת יצי"מ בכל יום ולילה דהנה פסק הרמב"ם בהל' קריאת שמע פרק א' ה"ג כבן זומא בברכות י"ב ע"ב דמצוה להזכיר יצי"מ בכל יום ולילה, אך לא הביא מצוה זו בספר המצוות ובמנין המצוות ונתקשו האחרונים בטעם הדברים (ועיין בצל"ח בברכות שם ובאור שמח בהל' קר"ש שם) ונראה דס"ל להרמב"ם דמצות זכירת יצי"מ אינה מצוה בפני עצמה אלא חלק ממצות קריאת שמע, ולכאורה צריך ביאור מה ענין זכירת יצי"מ לקריאת שמע שעיקרה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות כמבואר במשנה ברכות י"ג ע"א, ולהנ"ל נראה דגם זכירת יצי"מ היא מבוא לקבלת עול מלכות שמים כאשר על ידו מתעורר האדם לעבדות שהיא תכלית יצי"מ והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים כעבד המקבל על עצמו את עול רבו.


תגיות: