מצות תפילין (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

"והיו לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" (י"ג ט').

 

הנה נחלקו הראשונים במצות תפילין אם תפילין של יד ותפילין של ראש מצוה אחת הן או שתי מצוות. הרמב"ם בסהמ"צ מנאן לשתי מצוות במ"ע י"ב - י"ג, וכ"ה בסמ"ג (כ"א - כ"ב) ובחינוך (תכ"א – תכ"ב). לעומתם מצינו בה"ג (הקדמה מ"ע ב') וביראים (ט"ז / שצ"ט) ובסמ"ק סימן נ"ג שמנו מצוה אחת הכוללת תש"י ותש"ר עי"ש.

והנה במנחות ל"ו ע"א איתא "אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת, סח מברך שתים", ונחלקו שם רש"י ותוס' בביאור הדברים. לדעת רש"י אם לא הפסיק בשיחה בין תש"י לתש"ר מברך אחת על שתיהן, ורק אם סח ביניהם חוזר ומברך על של ראש. וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפילין ה"ד וכ"ה בשו"ע סימן כ"ה סעיף ה' וס"ט עי"ש.

ודעת התוס' שם דלעולם מברך להניח על ש"י ועל מצות תפילין על של ראש אלא דאם סח מברך שתים על של ראש וכשלא סח מברך רק אחת על ש"ר. ודבריהם מבוארים גם בברכות ס' ע"ב, עי"ש.

ובחידושים המיוחסים לרשב"א במנחות ביאר את שיטת ר"ת דכיון דתש"י ותש"ר שתי מצוות הן יש לברך עליהן שתי ברכות, עי"ש. אך בדברי הרמב"ם חזינן לא כן שהרי מחד ס"ל דשתי מצוות הן ומאידך כתב דמברך ברכה אחת וע"כ דלאו הא בהא תליא.

ונראה בדעתו דכאשר ענין אחד הן שתי המצוות ואין ביניהן הפסק כלשהו מברך ברכה אחת שף ששתי מצוות הן. ובכך יש ליישב מה שנראה סתירה בדברי הרמב"ם, שהרי במ"ע קס"א כתב לגבי מצות ספירת העומר דאף שאמרו במנחות (ס"ו ע"א) "מצוה למימני יומא מצוה למימני שבועי" אין אלה שתי מצוות אלא מצוה אחת. והביא ראיה דע"כ מצוה אחת הן מדלא מברכינן שתי ברכות, אחת על מנין הימים ואחת על מנין השבועות. ומבואר בדבריו דעל שתי מצוות יש לברך שתי ברכות אף אם הוא מקיימן בחדא מחתא.

ולפי המבואר נראה דשאני ספירת הימים והשבועות, דשתי ספירות הן, זו ימים וזו שבועות (ובמק"א ביארתי דאף בפנימיות ענינם שני ענינים שונים שם ואכמ"ל). ומשו"כ אילו שתי מצוות הן שתי ברכות להן, משא"כ בתש"י ותש"ר שענין אחד הם אלא שיש להניחן שתיהן זה ביד וזה ברא"ש ודו"ק.

שו"ר מש"כ הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סימן ח' תשובה א' לגבי ברכת התפילין "ואמרתם אמאי מברך אחת והן שתי מצוות, אף על פי ששתי מצוות הן ואינן מעכבות זו את זו הואיל וענין שתי המצוות ענין אחד הוא מברך אחת, שענין שתיהן הוא הזכרון שנאמר 'למען תהיה תורת ה' בפיך'", ודו"ק בזה.

 

ב

 

והנה הרמב"ם הוכיח דתפילין של יד ושל ראש שתי מצוות הן מהמבואר במנחות מ"ד ע"א דהקשו למ"ד תפילין של יד ושל ראש מעכבין זה את זה דאטו "מאן דלית ליה שתי מצוות חדא מצוה לא לעביד". הרי דשתי מצוות הם ומשו"כ אינם מעכבים זא"ז.

ולכאורה יש לתמוה דהרי מצות ציצית מצוה אחת היא וכמבואר בדברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע י"ד, אף שיש בה תכלת ולבן ולהדיא אמרו (מנחות ל"ו ע"א) התכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה, וכבר פירש הרמב"ם בשורש י"א דאף דמצוה אחת הן אין הכרח שחלקי המצוה יעכבו זא"ז, וכך ביאר שהתכלת והלבן אינן מעכבות זא"ז אף שמצוה אחת הן. ומה בין תש"י ותש"ר דאילו היו מצוה אחת היו מעכבים זא"ז ובין התכלת והלבן דאף דמצוה אחת הן מ"מ אין מעכבות זא"ז.

ונראה פשוט לחלק, דיסוד הדבר פשוט בסברא דבגדרי המצוות יש שחלקי המצוה מעכבים ויש שאינם מעכבים, דגם במצוה דאורייתא יש לפעמים עיקר וטפל (עיין בהקדמת העיב"ץ לספר מור וקציעה). וזה הביאור דהתכלת והלבן א"מ זא"ז, דעיקר מצות התורה שיהיו שמונה חוטי ציצית בכנפי הכסות, והצבע אינו מעכב, ומשו"כ בין שעשה כולן לבן או שעשה כולן תכלת הציצית כשרין, ואין התכלת והלבן אלא לכתחלה ולא לעכובי.

אך בתש"י ותש"ר א"א שלא יעכבו זא"ז אם שניהם מצוה אחת, דאיזה מהן עיקר ואיזה טפל והלא אף אחד מן התפילין אינו מעכב על זולתו, וע"כ דשניהם עיקר ואם מצוה אחת הן, הלא פשוט דאינו יוצא בחצי מצוה, וז"פ.

אך בעיקר דברי הרמב"ם נראה פשוט מכל לשונו שם דאין כונתו להוכיח מעצם ההלכה שאינם מעכבין זא"ז דשתי מצוות הן, אלא כל כונתו להוכיח מלשון הגמ' "מאן דלית ליה שתי מצוות, חדא מצוה לא לעביד". הרי דשתי מצוות הן וכל אחד מן התפילין בפנ"ע חדא מצוה הוא, ודו"ק בזה.

אמנם מה שיש לתמוה בשיטת התוס' דאם סח מברך שתים על של ראש וכי היכן מצינו שמברך שתי ברכות על מצוה אחת. ואין זה דומה לשתי הברכות שמברכים על המילה, ברכת להכניסו וברכת על המילה, דזה לאב וזה למוהל, ועוד דברכת על המילה על עצם מעשה המילה נאמרת וברכת להכניסו על מצות האב להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו, אך מעולם לא מצינו שתי ברכות על מצוה אחת. וכבר האריך בזה הב"ח בסימן כ"ה והסיק דכאשר מברך להניח על של ראש צריך למשש בשל יד ורק אחר כך מברך על מצות תפילין, עי"ש.

 

ג


והנה מאז ומתמיד נתפלאתי בדברי הרמב"ם בכל המקומות הנ"ל למה הקדים מצות של ראש למצות של יד, הלא בפרשת תפילין קדם של יד לשל ראש שנאמר "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך". ואפשר לפי מש"כ התוס' בברכות ס' ע"ב דתפילין של ראש עיקר מפני שיש בהם ד' בתים ושי"ן.

וידוע שהרמב"ם על אף שהאריך בי"ד שורשי הקדמה לספר המצוות לא גילה מצפוני תעלומות בסידורן של תרי"ג המצוות בספרו הגדול ולפי איזה מפתח קבע סדר זה.

 


 


ג

הנחת תפילין וקשירתן

כבוד ידידי היקר

איש תורה וחסד הר"ר דוד ביסטריצר הי"ו

מכתבו קבלתי לנכון והנני ממהר להשיבו דבר.

תמה כבו' על מש"כ בשו"ת מהרי"ט ח"ב סימן ז' "ומברך להניח להורות שעיקר המצוה הנחתם, וכריכתן שיירי מצוה והכשר מצוה". ומשמע מלשונו דאין המצוה אלא הנחת תפילין על ראשו וזרועו ואין הקשירה אלא שיירי מצוה והכשרה, וא"כ לכאורה יוצא יד"ח בשעת הדחק כשאין לו רצועות כלל בתפיליו, דעיקר המצוה בהנחת התפילין גרידא ללא קשירה וכריכה. וקשה מהמבואר במנחות ל"ה ע"ב דמברך משעת הנחה עד שעת קשירה, הרי דעד שעת קשירה הוי עובר לעשייתן דהקשירה היא המצוה וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מתפילין הלכה ז' "וכל המצוות כולן מברך עליהן קודם עשייתן לפיכך צריך לברך על התפילין של יד אחר הנחה על הקיבורית קודם קשירה שקשירתן זו היא עשייתן". אלה תוכן דברי מע"כ.

באמת לא עלה על דעת המהרי"ט דיוצא אדם יד"ח הנחת תפילין ללא רצועות וללא כריכה והידוק, אלא שכתב לבאר דגדר המצוה אינו קשירה אלא הנחת התפילין ומשו"כ מברך להניח אף שאופן הנחתן פשוט וברור דהוי ע"י כריכה והידוק ואינו יוצא יד"ח זולתם, מ"מ אינו מברך לקשור תפילין אלא להניח דנוסח הברכה נקבע ע"י גדר המצוה ומהותה ולא ע"י אופן קיומה למעשה. ומש"כ וקשרתם לאות כונתה לקשירה שבעשיית התפילין ולא לקשירה בשעת הנחתן עי"ש.

ועצם ההנחה שרצועות מעכבות פשוט שהרי יש מדיני רצועות שהלממ"ס הן והם מעכבין בתפילין כמ"ש הרמב"ם פ"ג ה"א מתפילין דרצועות שחורות הוי הלממ"ס, הרי דרצועות מעכבות וענין הרצועות שעל ידן מהדק של ראש וכורך של יד וזה אופן הנחת התפילין, וז"פ.

ואין סתירה בין דברי המהרי"ט ללשון הרמב"ם בפ"ד ה"ז דקשירתן זו עשייתן דאין כונת הרמב"ם לקבוע דעיקר המצוה ומהותה אינו אלא הקשירה אלא כל כונתו דאף דצריך לברך בכל המצוות עובר לעשייתן מברך לפני הקשירה דקשירתן היינו עשייתן וגמר מצוותן כיון שגמר ההנחה היא הקשירה וללא קשירה לא יצא יד"ח וכל עוד לא קשר אין כאן הנחה הוי עובר לעשייתן. אך נראה דגם הרמב"ם מודה דגדר המצוה ומהותה היא ההנחה אלא דכיון שהקשירה מעכבת עדיף לברך לאחר ההנחה לפני הקשירה וההידוק כיון שיש בכריכה עיכוב בזמן ויש חשש שיהיה עובר דעובר. משו"כ מצוה לכתחלה לברך בין ההנחה וההידוק, עי"ש.

ובאמת מבואר להדיא כדברינו בדברי המהרי"ט שם וז"ל "וא"ת א"כ היאך אמרו דמברך משעת הנחה עד שעת קשירה והאי לאו עובר לעשייתן היא וי"ל דכל זמן דלא מהדק אין זו הנחה שסופן לנדוד ממקומן אלא עד שעה שיהדק יפה שלא ימוטו אז הוי קיום המצוה ומברך להניח להורות שעיקר המצוה הנחתם וכריכתם שיירי מצוה והכשר מצוה". הרי להדיא שהקשירה היא גמר ההנחה וכל עוד לא קשר לא יצא יד"ח ומשו"כ הוי עובר לעשייתן אף שמהות המצוה הנחה היא ולא קשירה ודו"ק בזה.

ומש"כ מע"כ לדייק מדבר רבינו מנוח שם שמחלק בין תש"י שעיקר מצוותה היא הקשירה לתש"ר שמצוותה בעצם ההנחה וז"ל "לפיכך צריך לברך וכו', והיינו דאתמר בגמ' מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה, דכיון דקודם קשירה מברך, קודם לעשייתן קרינא ביא שה[קשירה היא] המצוה. אבל [בתפלה של] ראש מברך קודם ההנחה, שהנחתן והיישוב בראש היא גמר עשיית המצוה".

לענ"ד אפשר דגם כונתו כמבואר בדברינו דלגבי תש"י כיון שבפועל צריך כריכה והידוק הוי זאת גמר עשייתן, אבל בתש"ר "שהנחתן והיישוב בראש היא גמר המצוה" דהיינו כיון שאין בהם כריכה ובחדא מחתא אדם מניחן מיישבן ומהדקן לפיכך מברך קודם הנחתן. אך אין הכרח שכונתו לחלק ביסוד גדר המצוה בין תש"י לתש"ר. ועיין בהגהות מיימוניות שם סק"ו שמביא מסה"ת דבתפילין ש"ר מברך משעת הנחה עד שעת הידוק כמו בש"י עי"ש. (ומה שהרמב"ם לא כתב הלכה זו אלא בתפילין של יד פשוט דלשיטתו הלך דלא מברכין כלל על תש"ר אלא פוטר את שתי התפילין בברכה אחת וכמ"ש שם בפ"ד ה"ו וזה כשיטת רש"י בברכות ס' ע"ב ובמנחות ל"ו ע"א, וז"פ).

אמנם כבר אמרתי למע"כ כשנפגשנו בשוייץ דבודאי יש מקום לחלק בין תש"י שבו כתיב בקרא "וקשרתם לאות על ידך" לתש"ר שבו כתוב "והיו לטטפות בין עיניך" וכמשמע מלשון הרמב"ם בפרטי המצוות ריש הלכות תפילין "להיות תפילין על הראש- לקשרן על היד".

אך בספר המצוות מ"ע י"ב – י"ג כתב "להניח תפילין בראש, להניחן על היד", ולעומת זאת במנין המצוות כתב בשניהם "לקשור תפילין בראש- לקשור תפילין ביד". ומזה משמע שהרמב"ם לא דק בלשונו מסיבה פשוטה דאף דעצם המצוה היא ההנחה אופן ההנחה הוא בקשירה דהיינו כריכה והידוק, והנחה וקשירה דבר אחד הם כמבואר, ומה שכתב בפרטי המצוה להניח תפילין בראש ולגבי תש"י כתב לקשרן, כבר כתבתי במק"א דבפרטי המצוה דרכו של הרמב"ם ללכת בעקבות לישנא דקרא, ובפר' ואתחנן (דברים ו' ח') נכתב "וקשרתם לאות על ידך", ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ובעיקר שאלת המהרי"ט למה מברכים להניח ולא לקשור, כתב הב"ח בסימן כ"ה דכיון דעיקר מצות תפילין שיהיו מונחים עליו כל היום ואילו היה מברך לקשור היה משמע שדי בקשירה רגע אחד, לפיכך מברך להניח "דמשמע שיהיו מונחים עליו שעה אחת עכ"פ". ובגוף השאלה לגבי זמן מצות תפילין עיין מש"כ באריכות במנחת אשר שמות סימן כ"ד.

                                                                                                                                                                        בידידות וביקר                                                                                                   אשר וייס

 

ליחד שם י-ה בו-ה

"וצונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה שהיא נגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו. ועל הראש כנגד המוח שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כלם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו" (לשם יחוד לפני הנחת תפילין).

הנה במצות תפילין שבהם ייחוד ה' וקבלת עול מלכותו באהבה משעבד האדם את עצמו, את כל חושיו וכוחותיו, את המח ואת הלב לעבודתו יתברך שמו.

וכבר כתב בספר החינוך מצוה תכ"ב "והענין בארבע פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה לפי שיש באלו קבלת מלכות שמים ואחדות ה' וענין יציאת מצרים... ואלה הם יסודות דת יהודית. ולכן נצטוינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ועל לוח ליבנו, כי שני אלה האברים יאמרו חכמי הטבע שהן משכן השכל".

אכן הלב והמוח משכן השכל הם, כך כתב רבינו בחיי בספר כד הקמח ערך תפילין. אך לא רק משכן השכל אלא אף משכן הרגש. מחשבות לבנו ורחשי לב ורגשותיו, את כולם משעבדים אנו לעבודתו ית"ש. המוח והלב תמצית האדם המה, ובהם מובדל הוא מחיות השדה ומבהמות יער, מעוף השמים ומדגי הים, ואותם אנו משעבדים לעבודת הבורא.

והוא שאנו מבקשים "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נ"א י"ב). לב טהור כדי לרצות לעבוד את ה', ורוח נכון כדי לדעת איך לעבדו בלבב שלם.

ב

חסידים מספרים (כך שמעתי מזקן אחד מחסידי רוז'ין) שכאשר הצדיק רבי ישראל מרוז'ין הניח לראשונה תפילין לבנו הנער דוד משני'ו (שלימים יהיה הצדיק הקדוש מטשורטקוב) אמר הנער חתן המצוות בהתלהבות גדולה "לייחד שם י-ה בו-ה. שאלו אביו הגד נא דוד משני'ו, הידעת מה הכונה בשמות אלה. ענה הנער, אבא לא לימדת אותי כונות השמות ואין לי עסק בנסתרות אבל אני מכוין פשט משלי. שאל הצדיק את בנו הקטן תאמר נא לי מה כונתך.

הסביר הילד, הנה צרכי האדם הבסיסיים בגשמיות הלא הם אכילה שתיה ושינה (ובהם שנינו שחייבים בסוכה משום תשבו כעין תדורו), ובכולם יש י' וה'. ומאידך יש ו' וה' בכל יסודות עבודת ה' כגון תורה, עבודה, אמונה וקדושה.

וכנגד שני אלה מכוונים תפילין של יד ותפילין של ראש. הידיים הם כלי המעשה שבהם עושה אדם מלאכתו בעוה"ז. בהם הוא בונה וסותר, כותב ומוחק, מוריד ומעלה, ובהם מרויח הוא את פת לחמו. והראש שבו הוא חושב מחשבות, בו הוא לומד תורה ומכוון כונות התפילה, בו הוא מאמין ומהרהר מחשבות קדושות.

וזו הכונה לייחד שם י-ה בו-ה, שני התפילין באים לקשר עולמות, את עולם הזה ועולם הבא. ומשו"כ אמרו הסח בין תפילה לתפילה חוזר מעורכי המלחמה, שהרי אמרו חז"ל (ברכות ס"ג ע"א) "איזהו פרשה קטנה של גופי תורה תלויים בה 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'".

כך אמר חתן המצוות היניק וחכים דוד משנ'יו, ובטוחני שאביו הגדול הצדיק והקדוש נהנה הנאה גדולה.

והוא שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות דעות ה"ג "המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים חזקים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצרכו אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם חזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות והוא חולה או אחד מאבריו כאב. וישיב על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני במחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

 

תגיות: