נר שבת (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א


"בהעלותך את הנרות" (ח', א').


במדרש תנחומא ובעוד מדרשי חז"ל רמזו בפסוק זה מצות נר שבת. אף אנו נעסוק במצוה גדולה וחביבה זו.

הנה במצות נר שבת מצינו ג' טעמים ביסוד המצוה, כבוד שבת, עונג שבת, ושלום בית. ונבאר בזה את הנלענ"ד.

בשבת כ"ה ע"ב ביאר רבא את דברי רבי ישמעאל שאין מדליקין בעטרן דמתוך שריחו רע שמא יצא וא"ל אביי ויצא, "אמר רבא שאני אומר הדלקת נר שבת חובה" ופרש"י משום כבוד שבת לאכול במקום הנר, ותוס' פירשו שם דמשום עונג שבת הוא, וכך איתא להדיא במדרש תנחומא פרשת נח דמשום עונג שבת היא.

ובשבת כ"ג ע"ב איתא דנר שבת קודם לנר חנוכה משום שלום בית, הרי לן ג' טעמים בעיקר מצות נר שבת.

ונחלקו הראשונים אם מצוה זו דנר שבת מה"ת היא או מדרבנן, דבדברי הרמב"ם מבואר דהוי מדרבנן כמ"ש בפ"ה ה"א "וחייב לברך קודם הדלקה ברוך אתה ה"א וכו' כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים" וכ"כ בפ"ל ה"א דכבוד ועונג מדברי סופרים הם ושם בהלכה ה' כתב דמכבוד השבת "יהיה נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן" וכך פשטות סתימת הפוסקים דהלא מצות העונג והכבוד מדברי קבלה הם "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נ"ח) וא"כ הדלקת הנר שהוא משום כבוד או עונג מדרבנן הוא.

אך בספר היראים במצוה ק' כתב דנר שבת מה"ת ונר חנוכה מדרבנן ולכן כלל מצות נ"ח בהדי מצות נר שבת שהוא מה"ת "והלממ"ס ואתי ישעיהו ואסמכיה אקרא וכבדתו מעשות דרכיך" ולשיטתו כתב במצוה צ"ט שם דמצות עונג שבת מה"ת וישעיה אסמכיה אקרא "וקראת לשבת עונג", ויש קצת מקום לדבריו במדרש תנחומא בריש פרשת נח "על שלשה דברים נשים מתות בשעת לידתן וכולם מה"ת" ובכללן הדלקת הנר שנאמר וקראת לשבת עונג עי"ש. ועיין עוד בשו"ת חתם סופר או"ח קס"ח שרצה לחדש אף בשיטת הרמב"ם דמה"ת היא אלא דקרי ליה דברי סופרים כדרכו של הרמב"ם בכל מקום שדבר שאינו מפורש בתורה קרי דברי סופרים. ולכאורה יש מעין ראיה לשיטה זו מדברי התנחומא הנ"ל, אף שבשופי י"ל דאין כונתם דהוי מה"ת ממש אלא מדברי קבלה דהא מייתי עלה קרא דישעיהו, וכז"פ.

ועיין בספר פתח הדביר או"ח רס"ג שדן בחוטף מצוה זו של הדלקת נר שבת מבעליה אם משלם עשרה זהובים ותלי לה אם גם במצוה דרבנן חייב לשלם עשרה זהובים או לא, ועי"ש שהביא מדברי הגר"י עמדין שגם בעל שהדליק נר שבת במקום אשתו משלם לה עשרה זהובים עי"ש. (אף שזה חידוש דהלא שניהם שוים בעיקר המצוה ואין בזה אלא ענין מסויים שמצוה זו ניתנה לנשים משום שהן מצויות בבית כמ"ש הרמב"ם בפ"ח ה"ג, או משום שכבו אורו של עולם כידוע ולכאורה אין מצוה זו של הנשים בעיקר גדרה ולא מסתבר שיהיה בזה דין חוטף מצוה וצ"ע).


ב


והנה יש לעיין לכאורה במה שכתבו רש"י ותוס' לחדש דיש בנר שבת עונג או כבוד שבת ודלמא גם דברי רבא דנ"ש חובה משום שלום בית הן דהלא טעם זה מפורש בגמ'. אך באמת פשוט, דטעם אחר יש בדברי רבא דאל"כ במה נחלק עליו אביי שאמר "ויצא" וכי לית ליה מצות נר שבת, אלא ע"כ דכל דברי רבא לחדש דיש מצוה שיהא הנר דולק בשעת הסעודה ובמקומה ולכן חששו שיצא מהמקום שבו ערך שלחנו משום ריח רע, אבל לא חששו שיניח כל ביתו ויצא לרחובה של עיר משום ריח רע וז"פ, וע"כ דטעמו משום כבוד שבת או עונג שבת הוא דענינים אלו קשורים לסעודה אבל ענין שלום בית אינו קשור כלל לסעודה וכמבואר ברש"י בדף כ"ג שם ולכן פשוט דאביי ורבא נחלקו בנר של כבוד ועונג אבל כו"ע מודי דצריך נר משום שלום בית.


ג


והנה יש לעיין בדברי הרמב"ם שלא הביא כלל בהלכות שבת את הטעם דשלום בית המבואר בגמ' אלא כתב בפ"ה ה"א דהדלקת הנר משום עונג שבת ובפ"ל ה"ה כתב טעם דכבוד שבת והטעם המפורש משום שלום בית לא הביא כלל. וראיתי בערוך השלחן סימן רס"ג סעיף א' – ב' שכתב דס"ל להרמב"ם דשלום בית משום עונג שבת היא דאין זה עונג שבת כשאין שלום בית והולך ונכשל באפילה. אך מלבד הדוחק שיש בזה בלשון הרמב"ם שלא הזכיר את המפורש בגמ' אלא כתב לשון אחר ולא טרח לבאר בנועם לשונו שזה כונת חז"ל באמרם שלום בית, נראה עוד דפירוש זה נסתר מדברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה בפ"ד הי"ב וז"ל "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו קודם משום שלום בית שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם וכו' ומבואר להדיא בדבריו דקדימה דנר בית על נר חנוכה אינו משום מצוה מסויימת דעונג שבת אלא משום הערך הכללי של שלום, ושוב צ"ב למה לא הביא טעם זה בהלכות שבת בעיקר דין הדלקת הנר.

והנה לכאורה יש לדייק מלשון הרמב"ם בפ"ה דאין מצות הנר בשעת הסעודה דוקא דהלא כתב שם דאפילו אין לו מה שיאכל קונה נר ומדליק הרי דמיירי באין לו מה לאכול ואעפ"כ הוא מצווה להדליק את הנר. ועוד דבהלכה י' כתב ד"חובה עליו לישב ליד הנר" ולא כתב לאכול ליד הנרות משמע דאין ענין העונג קשור דוקא לסעודה ולא כדברי התוס' שם. ואילו בפרק ל' משמע דהנר קשור לסעודה דנר דולק ושלחן ערוך ומטה מוצעת כולהו צרכי ועניני סעודה הם ומשמע דנר דעונג אינו קשור לסעודה, ורק כבוד שבת קשור לסעודה. ולכאורה יש מזה ראיה לדברי עה"ש שעונג היינו שלום בית שלא יהיה הולך ונכשל באפילה ואינו קשור לסעודה, אך מ"מ דוחק לענ"ד לומר דעונג היינו שלום בית, אלא נראה בד"א כמו שיבואר לקמן.

וראיתי בתוספת שבת שם שכתב היפך דברי העה"ש דכבוד שבת דפרק ל' אינו בסעודה דוקא אבל עונג דפ"ה היינו בשעת הסעודה, ואין לדחות דבריו מדברי הרמב"ם דאפילו אין לו מה יאכל מדליק את הנר דבאמת כבר כתבו האחרונים דאין כונת השו"ע שאין לו מה לאכול כלל דבודאי סעודת שבת קודמת לנר אלא הכונה למי שאין לו די צרכו אך מ"מ אינו יושב בצום ותענית עי"ש במג"א ס"ק ד', וא"כ עדיין י"ל דבאמת עונג היינו בשעת סעודה ולכאורה נראה כך מדברי הגמ' בשבת קי"ח ע"ב "במה מענגו במאכל של תרדין" וכו' ובכל הסוגיה מבואר דעיקר עונג באכילה היא, עי"ש. הרי שפשטות ענין העונג היינו אכילה ושתיה ומסתבר איפוא דגם נר שבת דעונג בסעודה היא, ודו"ק.


ד


והנראה בשיטת הרמב"ם לענ"ד דס"ל דאין שלום בית טעם כלל למצות נר שבת ובאמת לא מצינו בשום מקום שתיקנו נר שבת משום שלום בית דבמה שאני ליל שבת מכל הלילות דהלא בכל יום ויום גדול השלום (ואין לומר דמשום עונת ת"ח תיקנו כן דאטו נר שבת לת"ח ניתנה ולא לע"ה) וכמו שלא תיקנו מצוה להדליק נר בכל לילה וסמכו על כך שכל אדם ידאג כראוי לשלום בית כך גם בליל שבת. ומצות הדלקת נ"ש אינה אלא משום כבוד או עונג שבת, אלא שלענין דין קדימה אמרו חכמים דכיון דמ"מ יש שלום בית ע"י נר שבת ואם לא ידליק את הנר יבטל שלום ביתו נר שבת קודם לנר חנוכה ואף שאין נ"ש משום שלום בית מ"מ כיון דעל ידו יש בפועל שלום בית קודם הוא לנ"ח.

ודוגמא לדבר מה שאמרו בחולין קמ"א ע"א דאי לאו קרא דשלח תשלח הו"א דעשה דמצורע דוחה עשה דשילוח הקן משום גדול השלום דמצורע אסור בתשמיש המטה, הרי דאף דאין עשה דמצורע משום שלום בית מ"מ כיון שע"י טהרתו יש שלום דהותר בתשמיש הו"א דגדול השלום ועדיף משאר מצות עשה, ובדרך זו אמרו דנר שבת קודם לנ"ח משום שלום בית, אף דאין נר שבת משום שלום, וניחא לפי"ז דהרמב"ם לא הביא ד"ז בהלכות שבת כלל אלא בסוף הלכות חנוכה כמבואר.

והנה בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קפ"א נסתפק בנר ביתו בימי החול אם קודם לנר חנוכה דכיון דטעמו משום שלום בית מה לן בשבת או בחול, וכתב דאפשר דרק בצירוף טעם עונג שבת ושלום בית יש קדימה לנר שבת אבל לא בחול ולא הכריע בזה עי"ש. ולענ"ד דבריו רחוקים ובודאי משמע מפשטות הגמ' דמשום שלום ביתו גרידא אמרו נר ביתו עדיף.

והנראה עיקר דלא מבעיא להבנת הערה"ש דכל ענין שלום בית אינו אלא משום עונג שבת דבימי החול קודם נ"ח (אך דחינו את דברי העה"ש כנ"ל) אלא אף לדרכנו נראה ברור דרק בשבת יש קדימה לנר בית דהלא בימי חול אין הדלקת הנר מצוה אלא רשות ואי אפשר שתקדם רשות למצוה, אף שיש בנר ביתו ענין גדול משום שלום בית דמ"מ רשות היא ואין רשות דוחה מצוה, אבל בליל שבת דהדלקת הנר מצוה היא אף שאינו משום שלום בית מ"מ כיון שעל ידו יש שלום בית קודם הוא לנ"ח כמבואר.

אמנם בדברי הריטב"א משמע דאכן נר ביתו קודם לנ"ח בכל לילה דז"ל "נר ביתו עדיף משום שלום בית. פירוש ואם אין לו שמן לשניהם מדליק של ביתו, ואצ"ל כשבא להדליקם שניהם מקדים להדליק נר ביתו. ולא עוד אלא דהא הוי היכירא טפי ופרסומי ניסא. וכן בערב שבת מדליק של ביתו נתלה מן הטעם הזה". ומדכתב וכן בערב שבת משמע דעיקרא דמילתא לאו דוקא בליל שבת מיירי אלא אף בימות החול. אך מדברי רש"י שם מבואר להדיא דלא נסתפקו אלא בליל שבת, עי"ש ודו"ק.

אמנם עדיין צ"ב בשיטת הרמב"ם דבפ"ה נקט טעם דעונג שבת ובפ"ל שם נקט טעם דכבוד שבת ומהי"ת לחדש דיש בנ"ש גם עונג וגם כבוד, ומה ההכרח לזה בסוגיא. וצ"ל בדעת הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל בדעת רש"י ותוס' דע"כ מוכח מגוף הסוגיא דיש שני דינים בנר שבת. דין אחד שאין בו חולק כלל והוא מצוה כללית שיהיה נר דלוק בבית, ועוד הלכה שחידש רבא בטעמו של ר' ישמעאל דאין מדליקין בעטרן, שיש להדליק נר במקום הסעודה ונחלק עליו אביי בזה, ולשני גדרים אלו כונת הרמב"ם בכתבו דיש בנר שבת דין עונג ודין כבוד אלא שיש להסתפק איזה משני דינים אלו שייך לסעודה ואיזה איננו שייך לסעודה כמבואר לעיל, ודו"ק.


ה


ובכל עיקר הטעם דשלום בית משמע מלשון רש"י בדף כ"ג ע"ב "שבני ביתו מצטערין לישיב בחשך" ומבואר דאינו קשור לסעודה כלל וכ"ה בדף כ"ה ע"ב ש"לא יהא הולך ונכשל באפילה" אך הב"ח בהגהותיו שם וכן בסימן רס"ג גריס שם "שלא יהא אוכל באפילה" ומשמע דגם שלום בית משום שעת הסעודה היא וכ"כ הרש"ל, וכך מוכח מדברי הכלבו בסי' ל"א שהביא מנהג אשכנז לקבל שבת בעוד היום גדול וכתב דמ"מ צריך שיהא חשוך קצת בשעת הסעודה דאל"כ למה תיקנו חכמים נר שבת משום שלום בית, ומוכח מזה דענין שלום בית משום סעודה היא, אך עיין במחצה"ש שם ס"ק ד'. וע"ע במג"א ס"ק א' מהמרדכי שבת סימן רצ"ב דצריך להדליק בכל החדרים משום שלום בית, וכך היא פשטות סתימת הפוסקים דענין שלום בית לאו משום סעודה היא אלא שלא יהא הולך ונכשל באפילה.

ועוד מבואר בדבריהם שלא כמו שביארתי בשיטת הרמב"ם אלא דשלום בית הוא יסוד וטעם לעיקר מצות נר שבת שהרי פסקו לברך אף על הדלקה שלא במקום סעודה משום שלום בית. ועיין במשנה ברורה סימן רס"ג ס"ק כ"ט דאף שעדיף להדליק במקום הסעודה מ"מ יכול לברך על ההדלקה אפילו שלא במקום הסעודה ובהכרח דאף הדלקה זו שלא במקום סעודה משום שלום בית מצות נר שבת היא מדמברכינן עליה עי"ש, אך מ"מ נראה כדברינו בשיטת הרמב"ם, ודו"ק בכ"ז.


ו


הנה במנחת אשר לשבת סי' ל"ב דנתי בנר חנוכה אם הוי חובת הבית או חובת הפרט עי"ש, ושאלה זו יש לשאול גם בנר שבת, ונראה עיקר דאף שביסוד גדרו הוי נר שבת חובת הבית דבין לטעם שלום בית ובין לטעם כבוד ועונג שבת עיקר המצוה שיהיה נר דלוק בבית וכלשון הרמב"ם בפ"ל, מ"מ תיקנו חכמים מצוה זו על כל אחד ואחד, וכך מוכח ממה דאורח צריך להשתתף בפרוטה כשאין מדליקין עליו בבית אף שנר דלוק במקום שהוא סועד ודר בו, הרי דיש בו גם חובת הפרט, וכך נראה מהלכה זו גם לגבי נר חנוכה.

ועוד דנתי בשיעורים בעניני חנוכה במי שאין לו בית אם יכול הוא להדליק ולברך ברשות הרבים שיש בזה פרסומי ניסא, והבאתי ראיה מדברי הרמב"ם בשו"ת פאר הדור דיכול לברך על הדלקה זו אך מדברי התוס' בסוכה מ"ו מבואר דמי שאין לו בית פטור ממצוה זו, ולפיכך תיקנו ברכת הרואה. ולכאורה יש להוכיח מדברי המג"א בסי' רס"ג ס"ק ט"ו שכתב בשם מהרי"ל דנשים שהולכות לטבול ובית הטבילה סמוך לבית הכנסת ואין להם פנאי לחזור ולהדליק בביתם ידליקו בעזרת נשים שבבהכ"נ כיון שמתפללים שם ולפעמים אוכלים שם, עי"ש. הרי דאף שעיקר התקנה היתה להדליק בבית מ"מ יכולה להדליק ולברך על ההדלקה בכל מקום ששייך בו כבוד שבת ולכאורה נראה לפי"ז אף בנ"ח דאפשר להדליק בכל מקום שיש בו פרסומי ניסא אף שעיקר התקנה היתה להדליק בביתו, ואפשר דאף התוס' מודים שיכול להדליק ולברך אלא דכיון שאינו מחוייב לעשות כן תיקנו ברכת הרואה דלא חייבו אלא מי שיש לו בית, ואפשר דמי שיש לו בית מחוייב להדליק במקום רבים כשאין הוא יכול להדליק בביתו משום סיבה וכהא דסי' רס"ג, וצ"ע בכ"ז.


ז


נסתפקתי בהלכה דמדליקין עליו בבית דפטור מלהשתתף בפרוטה באכסנאי אם אשתו מדלקת שלא בביתה, ונשאלתי בכך ע"י חסידים שנוסעים לרבותיהם ונשותיהם שובתות בבית הוריהן ומדליקות שם, ונטיית לבי דאין זה בכלל מדליקין עליו בביתו כיון שאין היא מדלקת בביתה אלא בבית הוריה ובכה"ג אפשר דאינו נפטר בהדלקת אשתו ונשאר עליו חובת הפרט להדליק או להשתתף בפרוטה וצ"ע לדינא.

 

 

ב

שו"ת בענין נר שבת

לכבוד האברך המופלא מאוד סיני ועוקר הרים

הרה"ג ר' אברהם עדס שליט"א

עברתי בעיון על קונטרסו בענין נר שבת והנני כותב לו את חות דעתי כמבוקשו.

כבו' הסיק בסוף סי' א' "הדבר ברור דבחדר המואר כבר היטב ע"י אור החשמל, שאין לנו תועלת אור מהנרות, לכו"ע אין לברך על ההדלקה בין להשו"ע בין להרמ"א". (סימן רס"ג סעיף ח')

לא אכחד שמצטער אני במסקנתו הנמרצת שיש בו הוצאת לעז על אלפים ורבבות וביניהם גדולי הדורות ומשפחותיהם שחלילה ברכו ברכה לבטלה בהדלקת נר שבת, ועוד שהפך סניגור לקטיגור מהמעמד הנשגב והקדוש של הדלקת נ"ש נהפך באחת לדבר עבירה ולהוצאת ש"ש לבטלה.

יותר משאני מצטער על דבריו כואב אני על מה שראיתי בספר חשוב מאוד של אחד מחשובי מרביצי התורה שמכירו אני מקרוב שכתב דהיה מבטל לגמרי הדלקת הנרות ומסתפק באור החשמל אלא שלא ישמעו בקולו.

ואומר אני הנח להם לישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם ובצדק לא ישמעו לדברים כאלו ולענ"ד יש ליישב מנהגם של ישראל בשופי.

ולעצם השאלה, הנה צודק כת"ר דמדברי כל הפוסקים מבואר דא"א לברך על הנר משום ה"כבוד" שבעצם הנרות הדולקים, וכל מצות נר שבת משום אור הנר הוא, הרי רש"י כתב דמצות נר שבת משום כבוד שבת הוא וכתב בשבת כ"ה ע"ב "הדלקת נר שבת חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא". הרי דאין הכבוד משום הנרות אלא משום אור כעין יממא.

וכ"ז דלא כמ"ש מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל בשו"ת דברי יציב או"ח סימן ק"כ דאפשר דיש לברך על הנרות אפילו כשיש אור החשמל משום כבוד שבת מאחר שנהגו בכל סעודה חשובה מדליקין נרות עי"ש, וצ"ע בדבריו.

אך מטעם אחר נראה דיש לברך על הדלקת הנרות אף כשיש בחדר אור החשמל דלמנהג שכתב הרמ"א דמברכים על תוספת אורה אין בין אור מועט לאור רב ואין שיעור מסויים לתוספת אורה וזה עיקר שיטת האליהו רבה שהביא את דברי המהרי"ל סימן נ"ג דמברכין על הנר ביו"ט אף דשרגא בטיהרא מאי מהני דמ"מ יש תוספת אורה, ובאמת מהרי"ל הביא שם את תשובת מהר"ם מרוטנבורג וז"ל בח"ב סימן מ"ז "ואשר תמהת דמדליקין נרות ביו"ט שחרית שרגא בטיהרא מאי מהני, ודמיתו לנר של בטלה, לא דמי דאלו הנרות עשויים לכבוד שמים לטפויי שמחת יו"ט וברוב אורה איכא שמחה דכתיב ליהודים היתה אורה וכו' אלמא דאורה יתירה עבידי לרבויי שמחה וכו' והאי דשרגא בטיהרא לא מהני כולי האי מ"מ מהני קצת דאינו דומה אורה של ק' נרות לאורה של ק"א דאלת"ה היכי שרי אפילו בלילה להדליק ביו"ט כמה נרות וכו'.

ונראה ברור מדבריו דאין צריך לנר היכר מסויים של ריבוי אורה דבודאי אין תוספת שמחה מורגשת בין ק' נרות לק"א וכן בנר באור יום ואעפ"כ אפשר לברך על כל תוספת אורה, ואף כשדולקים נורות חשמל ודאי יש במציאות תוספת אורה בכל נר דלוק ומאי שנא משרגא בטיהרא ומק' וק"א נרות, ואטו בימי קדם לה היה מצוי עששית גדולה בבית שהפיצה אור גדול ואעפ"כ בירכו על נרות שבת, ולא ידעתי כלל מה החרדה הגדולה הזאת בזמנינו, ואדרבה נראה לכאורה דכיון דנורות החשמל קרובים לתקרת הבית ונרות שבת על השולחן ודאי שיש תוספת אורה חשובה על שולחן השבת ועדיף טפי ממש"כ מהר"ם ומהרי"ל ואליהו רבה דיש לברך על כל תוספת אורה ואף על שרגא בטיהרא.

ולא הבנתי למה כת"ר התבסס בעיקר על תחילת דברי הא"ר שנראה מהם לכאורה דצריך תוספת אורה ניכרת וכמעט התעלם מסוף דבריו שביסס על דברי מהרי"ל.

סוף דבר נראה דלדברי הא"ר שגם הפמ"ג פסק כוותיה דאפשר לברך על תוספת אורה בפמוט אחד ולא צריך להדליק דוקא במקום חשוך אין לחלק בין אור לאור דא"כ נתת דבריך לשיעורים וכיצד נקבע מה נחשב תוספת אורה משמעותית ומה לא, דאין בידינו שום מודד לקבוע איזה תוספת משמחת ואיזה לא ולאו כל אנפין שוין ואין דעותיהן דומות זל"ז, אלא ע"כ דאפשר לברך על כל תוספת אורה בין אם מנכר ובין אם לא כמבואר בדברי מהר"ם ומהרי"ל ובא"ר וכנ"ל. ויתירא מזו נלענ"ד דאף השל"ה לא החמיר אלא במי שמדליק בפמוט אחד שכבר דולקים בו נרות דבכה"ג אין תוספת אורה כלל, אבל כשאור החשמל בתקרת הבית, פשוט דיש לברך על הדלקת הנר שעל שלחנו כנ"ל.

ועוד דכיון דאין בידינו לקבוע שיעור מסויים בתוספת אורה וא"א שתהיה תורתו של כל אחד ואחד בידו מסתבר דצריך שיהיה ראוי לתוספת אורה ומשו"כ אין לברך על הדלקה בפמוט אחד דלעולם אין בו תוספת ניכרת, משא"כ בשני פמוטות לעולם יש לברך על תוספת אורה, ודו"ק.

והנה אין אני מתנגד לפתרונות שהציע כבו', דעל ידם אפשר לצאת יד"ח אף לשיטת השל"ה דצריך תוספת ניכרת באור הנר כדי לברך, וגם לשיטת השו"ע דאין מברכין כלל על תוספת אורה, אך לענ"ד הרבבות שנוהגים לברך על הנר בעוד החשמל דולק יש להם על מה שיסמוכו בשופי ואין לומר כלל דהוי ברכה לבטלה.

עוד רגע אדברה, במה שראיתי באגרות משה או"ח ח"ה סי' כ' אות ל' שכתב דחיוב הדלקת הנר בזמן הזה הוי מחשש שיהיה הפסקת חשמל והוסיף שם "ואף אם מתחילה לא היו מחייבין להדליק בשביל דבר שלא מצוי כזה, אבל כיון שכבר חייבו חכמים מחמת שלא היה אור החשמל, אין לפטור אף כשכבר משתמשין כל תשמישן לאור החשמל, כיון שעדיין איכא חשש קטן".

וכל דבריו תימה לענ"ד, דאף אם נאמר שחייב להדליק משום חשש זה מ"מ איך יברך על הנר כיון דכל עוד לא נפסק אור החשמל אין תועלת בנרו, ולומר דכיון דחייב להדליק מחשש זה ממילא חייב לברך אין בו סברא כלל כמובן לכל מעיין ישר.

וגם מש"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל דמברך על המנהג של הדלקת הנר אין נראה לענ"ד כאשר הארכתי במק"א.

אלא נראה כנ"ל, דלשיטת הא"ר והפמ"ג והמשנ"ב וכו' שהכריעו מעיקר הדין לפי מהר"ם ומהרי"ל אין שיעור בתוספת אורה ולעולם אפשר לברך על כל תוספת שהוא.

ובאמת לענ"ד דאף לשיטת הב"י אפשר להדליק בחדר המואר באור החשמל וכל חומרת הב"י לא נאמרה אלא כאשר הדליקו נר לכבוד שבת דכיון שכבר הדליקו נר של שבת שוב אין מברכין על תוספת אורה, אבל אור החשמל לא גרע מאור השמש והרי כתב המחבר בסעיף ד' שאפשר להדליק נר שבת בעוד היום גדול ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה. וכיון שאף לשיטת הב"י עיקר ההלכה דאפשר לברך על תוספת אורה כמבואר בב"י דאין לנו מגמגם בהלכה זו אלא מהר"ח אור זרוע בדרשותיו סימן כ' ואף הוא כתב שהמנהג שכל אחד מברך על הנר שלו אין להחמיר בזה חומרא יתירה. כך נראה עיקר לענ"ד.

באהבה ובהוקרה

אשר וייס

 

ג

ב"ה

ט"ו כסלו תשס"א

כבוד ידידי המופלג

הרה"ג ר' אברהם עדס שליט"א

נעימות בימינך נצח!

קבלתי את מכתביו וקראתים בהנאה מרובה. אמנם משנתי לא זזה ממקומה ולדעתי אין דופי במנהג בני אשכנז להדליק נרות בחדר מואר באור החשמל, וחוזר אני על עיקרי הדברים.

קיי"ל כשיטת הרמ"א דמברכין על תוספת אורה, ואף השל"ה לענ"ד לא החמיר אלא בפמוט אחד דכיון דהנרות סמוכים זל"ז ממש ונראה בעליל שאין כאן תוספת ממשית של אור אין מברכין עליה אבל בשתי פמוטות אף לדידיה שפיר מברך, ומש"כ דכל אחת מדליקה בזוית אחרת לא בדוקא כתב כן, וכך משמע שהבין האליהו רבא בדבריו שהרי תמה לפי דברי השל"ה דא"כ גם בשתי פמוטות לא יברכו, משמע דבזה פשיטא שמברכין אף לשיטת השל"ה, וכ"כ בהדיא בשלחן עצי שטים עי"ש, ולענ"ד מסתבר כך דאל"כ נתת דבריך לשיעורין אלא נראה דכל שבד"כ יש בו תוספת אורה יכול לברך עליה.

ובעיקר שיטת השל"ה יש מן האחרונים שפירשו דרך שונה לחלוטין, והיא, דכאשר אשה אחת מניחה לחברתה להדליק בפמוט שלה נרות שבלא"ה היתה היא מדליקה לא תברך כיון דאף לולי הדלקתה היתה חברתה מדליקה נרות אלה, וזה כונת השל"ה דאין תוספת אור בנר זה כיון דבלא"ה היתה הראשונה מדליקה כך פירשו בתורת שבת ס"ק ט"ו וכ"כ החיד"א בברכ"י עי"ש היטב, אמנם בודאי מסתבר טפי כהבנת הפמ"ג המשנ"ב והא"ר בדבריו.

ומ"מ חוזר אני ואומר דאין שיעור מוגדר בתוספת אורה, ומסתבר דאור הנרות שונים בצביונם מאור החשמל ועדיפי מק' וק"א נרות דיש לברך עליהן כמבואר בתשובת מהר"ם, ואפשר דאף הב"י יודה בזה, אך מ"מ נראה דתוספת אורה שע"י נרות ודאי סגי לברך עליה לשיטת הרמ"א.

ומה שדייק מע"כ מהמהרי"ל דצריך תוספת אורה ניכרת לענ"ד אינו נכון דרק במדליק נרות ביום ס"ל דלא מהני דשרגא בטיהרא מאי אהני אם לא "שמחשיך קצת", אבל בלילה פשוט דכל תוספת אורה יש בה משמעות.

וכבר כתבתי במכתבי הקודם דלא בקלות יש לדחות ולערער על מנהג ותיקין ורבים וכ"כ המג"א בסי' תר"צ ס"ק כ"ב בשם מהרי"ק דאפילו יש במנהג צד איסור אין לבטלו, אמנם בשו"ת חת"ס או"ח סי' קנ"ט חלק עליו, אך בני"ד אין צד איסור כלל, ואף אם יש בו צד תמהון אין לבטל המנהג כ"כ בשו"ת מהר"ם פדאוה סי' ע"ב וז"ל "אין להשען על בינתנו ולבטל מנהג קדום אך צריך לבקש בכל עוז למצוא סמך ליישב אותו וככה עשו כל קדמוננו כאשר מצאו מנהג של תמהון" ועיין שו"ת חת"ס יו"ד סי' קצ"א "דמברכין על כל מנהג אף על מנהג גרוע" (וע"ע מש"כ דברים חוצבים להבות אש באו"ח סוף סי' נ"א בקדושת מנהגי ישראל), וע"ע מהרי"ק סי' ט' דמנהג עוקר חשש ברכה לבטלה וכך יש להוכיח מתה"ד סי' ל"ד וכ"כ בכף החיים סי' י"ז אות ב' ויש למחות נגד רבים בזמנינו המזלזלים במנהג ותיקין ולא יודעים תוקפו של מנהג ישראל תורה. ודו"ק בכ"ז היטב.

הכו"ח באה"ר ובהוקרה מרובה

אשר וייס

 

ד

הדלקת נר שבת לפני פלג המנחה

ב"ה

י"ד מנ"א תשנ"ז

כבוד ידי"נ אהובי יקירי הרה"ג

המוס"נ לקרב לב ישראל אל אבינו שבשמים

הרב יעקב אברט שליט"א

רבה של קהילת וירצבורג

 

נעימות בימינך נצח!

הנני במענה קצר על דבר שאלתו לגבי הדלקת נר שבת בקהילתכם שנהגו בה שהנשים מדליקות נ"ש זמן רב לפני פלג המנחה לפני שבעליהם הולכים לתפילה וכאשר חוזרים מביהכ"נ עוד היום גדול כיון שהלילה מאחר לבוא בימי הקיץ. ואם יורו להם להדליק נרות בזמן מאוחר לאחר פלג המנחה יש חשש שיבואו לידי חילול שבת ע"י פשוטי העם שאינם בקיאים בזמני היום ודיני התורה, ושאל כת"ר האם להניח אותם במנהגם או שמא יורה להם להדליק נר שבת ללא ברכה או להורות להם להדליק אחר פלג המנחה.

נראה ברור לענ"ד דראוי ונכון להניח אותם במנהגם להדליק נר שבת בברכה לפני פלג המנחה ואבאר בקיצור שורש הדין וענפיו.

הנה מבואר בסי' רס"א סעיף ב' ברמ"א "אם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך הרשות בידו" ומשמע לכאורה דלפני פלה"מ אין לקבל שבת, אך באמת אין הכרח מלשון הרמ"א דלא מהני אף בדיעבד ואפשר דרק לכתחלה אין לקבל שבת לפני פלג המנחה, ועיין עוד בלשון המחבר בסי' רס"ז ס"ב "ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית" וגם בדבריו יש לומר דלכתחלה יכול להדליק רק מפלג המנחה אבל בדיעבד מהני אף לפני כן, אך במשנה ברורה שם ס"ק ד' כתב דאפילו בדיעבד אם התפלל לפני פלג המנחה חוזר ומתפלל ומקורו במגן אברהם בסי' רס"א ס"ק י' שהביא כן מרי"ו עי"ש, וכ"כ בבה"ל רס"ג ד"ה "מבעוד יום".

וראיתי בערוך השלחן סי' רס"ג סעיף י"ט שהביא בשם המשנ"ב דלא מהני קבלת תוספת שבת לפני פלג המנחה ותמה עליו דע"כ לא אמרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד חלה עליו תוספת שבת "דאטו יש לנו שיעור בתוספת" ויש לתמוה על תמיהתו דאטו חידש זאת המשנ"ב מדעתו והלא כך כתב מג"א ומקורו טהור מדברי הרי"ו והן הם דברי ראשונים כמלאכים וכי נדחה דברים מסברא וחוסר הבנה. (וזה דבר ברור דהדלקת הנרות בתוספת שבת תליא ואם לא מהני קבלת תוספת שבת לפני פלג המנחה אין להדליק אז נר שבת כמבואר בדברי התוספות בברכות כ"ז ע"א דאין להקדים הדלקת הנר אא"כ הוא מקבל שבת בשעת ההדלקה עי"ש).

אמנם באמת נראה פשוט דכבר נחלקו הראשונים בדבר, דבתוס' במס' ברכות שם מבואר בהא דרב צלי של שבת בערב שבת דהיינו מפלג המנחה דס"ל כר' יהודה דמפלג המנחה אפשר להתפלל ערבית וכ"כ שם בתלמידי רבינו יונה, אמנם בשם הר"י מאורליינש (מבעלי התוס') כתבו תר"י "שאע"פ שתוספת שבת די בכל שהוא אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה יותר בכלל תוספת הוא וחייב עליו" ושוב נסתפק אם זה מה"ת או מדרבנן ובהגהות שם נסתפק אם כונתו אף לפני פלג המנחה ושלא כדברי התוס' או שגם כונתו רק לאחר פלג המנחה, אך מפשטות לשונו משמע דאף לפני פלג המנחה מהני קבלתו מדלא פירש דמהני רק מפלה"מ ואילך וסתם בלשונו "אם הוא מוסיף הרבה יותר" וכך הבין בשיטתו בשו"ת ארץ צבי סי' קי"ג עי"ש. ולכאורה משמע כן ממה שנסתפק אם תוספת זו מה"ת או מדרבנן דלאחר פלג המנחה לכאורה פשוט דהוי מה"ת כיון שיכול להתפלל ערבית ולעשותה לילה, אבל באמת אין זה מוכרח דאפשר דס"ל כשיטת המגיד משנה בפ"ה מהלכות שבת דתוספת שבת מתחילת השקיעה ולפני כן אינו אלא מדרבנן וכ"כ הפמ"ג שם באשל אברהם סק"ט דלאחר פלגה"מ אפשר דאינו אלא מדרבנן עי"ש.

ואם נפרש דעת הר"י מאורליינש כפשטות לשונו דמיירי אפילו לפני פלג המנחה משמע לכאורה מדבריו דלא רק בדיעבד מהני קבלתו אלא אף לכתחלה יכול לקבל שבת ולהדליק נרות, וכך מבואר בהגהות הב"ח בברכות כ"ז ע"א שהגיה בלשון התוס' "דלפני פלג המנחה אין צריך להוסיף" ומשמע דאין צריך להוסיף אבל הרשות בידו אם ירצה.

וע"ע בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קפ"ה דצריך להוסיף שתי שעות תוספת שבת וכתב בשם ספר ערוגת הבושם מקור לזה מן הירושלמי דילפינן מתוס' שביעית שהיא ל' יום שהוא חלק א' מי"ב משנת השביעית וכך תוס' שבת חלק אחד מי"ב מיום השבת שהן שתי שעות ושיטה זו מובאת גם בדרכי משה שם אות א' ומ"מ מבואר גם משיטה זו דיכול לקבל שבת גם לפני פלג המנחה.

ורבים מן האחרונים נקטו אף לכתחלה דיש לקבל שבת לכתחלה לפני פלג המנחה ותמכו יתדותיהם גם על דברי האריה"ק דקדושת שבת מתנוצצת ל"א שעות ובבני יששכר במאמרי שבתות כתב דל"א שעות אלו מתחילין בערב שבת מחצות היום ומאותה שעה יכול לקבל שבת ובשו"ת דעת משה סי' ח' להגה"ק ר' משה'ניו מבויאן שהמליץ בפני כל תלמידי יח"ל לנהוג כדברי האר"י ולשמור שבת לא שעות עי"ש. אמנים בשל"ה מסכת שבת כתב דראוי להמנע "ממלאכות כבדות" מחצות עי"ש ומשמע דמ"מ אין הכונה לתוספת שבת ממש וז"פ). וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' קי"ב שכתב בזה"ל "בדבר מנהגו לקבל שבת ב' שעות קודם הלילה הנה ודאי יפה עושה וכל המוסיף ברכה יוסיפו לו מן השמים וכל הזריז הרי זה משובח", ובספר ערוך השלחן הזהיר וזירז בכמה מקומות שמן הראוי להקדים ולקבל שבת בעוד היום גדול וצווח ככרוכיא על מה שנהגו לקבל שבת סמוך לביה"ש ולפעמים באים לידי מכשול עיין בדבריו בסי' רמ"ב ס"ה ובסי' רנ"ו ס"ג ובסי' רס"א ס"ו עי"ש שנקט בפשיטות דראוי להקדים ככל האפשר לקבל שבת.

ומצינו מקור מפורש בדברי הראשונים גדולי אשכנז לשיטה זו בדברי התרומת הדשן סי' א' שכתב "גם שמעתי בישיבה מפי אחד הגדולים ששמע וקיבל כי בימי הקדמונים בקרימ"ש התפללו ערבית וקראו את השמע בע"ש בעוד היום גדול כל כך שהיה רב בעיר שהיה מהגדולים הקדמונים והוא וכל טובי הקהל עמו הלכו לטייל אחר האכילה של סעודת שבת על שפת הנהר דונא"י והיו חוזרים לבתיהם קודם הלילה" (ועיין במהרי"ל הל' נשואין בהג"ה מעשה כעי"ז ואפשר שלדבר אחד כיונו).

הרי לן שיטת כמה ראשונים ורבים מן האחרונים דסברו דאפילו לכתחלה אפשר לקבל שבת לפני פלג המנחה וגם בתרה"ד הר"י אורליינש הב"ח האריה"ק הגרש"ק ערה"ש, ולדעת ערה"ש מהני בדיעבד אף לשיטת התוס', וכדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק כדי למנוע חשש חילול שבת, ולענ"ד בודאי אין זה כדאי לבטל ברכת ההדלקה ובפרט דאם לא יברכו על הנר יהיה זה בעיניהם כחוכא ואטלולא ויבואו לעשות מלאכה אף לאחר הדלקת הנר וגם בכך יבואו לידי חילול שבת אף לאחר צאת הכוכבים. (ועוד נחלקו הפוסקים השו"ע והלבוש בזמן פלגה"מ אם הוא קשור לשקיעה או לצאה"כ ואכמ"ל).

מסקנה דמילתא נראה להניחם על מנהגם שנהגו מאז ומקדם להדליק נר שבת מבעוד יום לפני שהולכים להתפלל בבית הכנסת ולברך על ההדלקה, כך נראה ברור לענ"ד.

ידידו אוהבו בלו"נ

הכו"ח לכבוד התורה לומדיה ונוטריה

אשר וייס

 

 

הבוטח בה' חסד יסובבנהו

הנה ידוע שאמירת פרשת המן סגולה היא לפרנסה, ונראה דיסוד סגולה זו, במדת הבטחון, דמפרשה זו עלינו ללמוד דאין השפע והפרנסה אלא מידו הגדולה הרחבה והמלאה ית"ש, וכשם שאבותינו במדבר לא אכלו אלא לחם מן השמים כן אין לנו אלא מה שהיושב במרומים משפיע לנו בטובו הגדול ברכות שמים מעל, וכשם שבמן כתיב "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שמות ט"ז י"ח), כך בפרנסתו של אדם, לא לחכמים לחם, ואין פרנסתו של אדם לפי טרחו וכוחו אלא כפי מה שנאצל לו מר"ה עד ר"ה בגזירת שמים, ואין עליו לעשות אלא השתדלות בדרך הטבע, אך ידוע ידע שכל פרנסתו מידו הגדולה ית"ש.

 וכפי מדת בטחונו של אדם השפע הנשפע עליו ומדת ההשתדלות הנדרשת ממנו. חסידים מספרים על הצה"ק רבי זושא מהאניפולי שפעם אחת ישבו הוא והחבריא קדישא ימים מספר בעבודת הקודש ולא בא אוכל לפיהם עד שהפצירו בו תלמידיו שיבקש מפלוני אלמוני העשיר שגר בשכנות שיחוס על נפש רעבה ויתן מפתו לדל, הצדיק ניגש לפתח ביתו של פלוני ונגע בידית הדלת וחזר לבית המדרש, לתמיהת תלמידיו ענה שלפי דעתו יצא בכך ידי חובת ההשתדלות אף שאפילו לא הקיש בדלת ולא ידע פלוני כלל שהצדיק עמד מאחורי דלתו, לאחר כמה דקות נכנס פלוני אלמוני לבית המדרש וכל טוב הארץ בידו, וראו החסידים בעליל דלפי מעלתו הנשגבה של הצדיק די היה לו בהשתדלות מועטת זו.

 הנועם אלימלך בפרשת בהר הביא בשם אחיו הגדול הר"ר זושא זצ"ל (וזו הפעם היחידה שהוא מביא ד"ת בשמו) דבפרשת בהר איתא "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציויתי את ברכתי לכם" וכו' (ויקרא כ"ה כ' - כ"א) דכל עוד לא ישאלו כלל 'מה נאכל' יתברכו מברכות שמים בשפע אין קץ מכח מדת הבטחון ויהיה אוכל קמעא ומתברך במעיו ולא יצטרכו לטרחת הקצירה והאיסוף וכדו', אבל אם יהיו מקטני אמנה וידאגו ויאמרו "מה נאכל מעתה" ובכך ינעלו ארובות שמים ויתמעטו אוצרות השפע, אעפ"כ "וציויתי את ברכתי"... הקב"ה ברחמיו וחסדיו ישפיע ברכה מחודשת אבל אז יצטרכו לטרוח בעבודה רבה, והדברים נפלאים.

 בספר תורת אבות כתב בשם הצדיק מלכוביץ שהר"ר זושא שמע פירוש זה מאליהו הנביא, אך כבר אמרו חז"ל דחכם עדיף מנביא וכבר מצינו דומה לפירוש נפלא זה בדברי אחד הראשונים, בספורנו שם וז"ל "ואכלתם לשובע, שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר (היינו המן) שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם אוכל קמעא ומתברך במעיו... וכי תאמרו מה נאכל, כאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו, וציויתי את ברכתי... ועשת את תבואתה, בענין שישבע העין מראות ותראו שיספיק הכמות" עי"ש.

 ובספר כתונת פסים לבעל התולדות יעקב יוסף הביא בפרשת שמיני בשם הרמב"ם דאילו היינו שלמים בבטחוננו בהקב"ה היינו זוכים אף בזמן הזה למן מן השמים, אמנם לא ידענו בדברים אלה איה מקום כבודם בדברי הרמב"ם, מ"מ מקור מקומם טהור בגודל כח הבטחון.

 ודברי התולדות יעקב יוסף משלימים זה את זה ובספרו עה"ת בפרשת מקץ הביא בשם הבעש"ט בביאור הפסוק "הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים ל"ב י') שאדם הבוטח בה' בטחון מושלם מלאכי מעלה שומרים עליו בכל צעד ושעל וכל המזיקים שבעולם אינם יכולים להזיקו, ועיין ב"כתר שם טוב" מהבעש"ט "מי שיש לו מדת הבטחון בהי"ת באמת אפילו אם נגזר עליו ח"ו כמה גזירות רעות אי אפשר למדת הדין לשלוט עליו, והוא בדוק, ובאמת דבר זה מבואר בכתוב (תהלים קכ"א א') שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב".

 אמנם החזו"א בספרו אמונה ובטחון (פרק ב') כתב שכשאדם עומד בעת צרה ואומר "ה' יעזור", והוא בטוח שלא יאונה לו כל רע טועה הוא כי מהיכן הבטחון שה' יעזור, הרי יש דין ויש דיין, הקב"ה לא עוזר לכל אחד, אדם צריך להיות בחרדה גדולה "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם" ואיך יכול הוא להיות בטוח שהקב"ה יעזור. לשיטת החזו"א גדר הבטחון זה ה"הלכה למעשה" של אמונה, כי האמונה רעיון מופשט היא והבטחון הוא המבחן של האמונה, שאדם יכיר ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (תדא"ר ח'), בטחון מבטל את מושג הסבירות, ואפילו גוסס ביד הקב"ה לרפואתו, אבל מנין הבטחון שהקב"ה אכן יעזור אם אין האדם ראוי לכך.

 אך לענ"ד אין מחלוקת ביסוד ענין זה, הרי ידועים דברי הגר"ח מואלוז'ין בנפש החיים (שער ג' פרק י"ב) ומחיבת הקודש נעתיק לשונו הזהב "ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא השם הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם ובכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו ומבטל בלבו בטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל". הרי לן בדברי מאור העולם, בנפלאות הבטחון ועוצם כוחו ובודאי שהחזו"א לא בא לחלוק על הגר"ח מואלוז'ין שדלה והשקה מתורת רבו הגר"א, ובאמת אף החזו"א בקונטרס על בטחון (תחילת פרק ב' וסוף פרק ז') כתב, "יש עוד במידת הבטחון כי על הבוטח שורה רוח הקודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרהו כי אמנם יעזרהו ה' כמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (תהלים כ"ז ג').

 ונראה בזה ביסוד ענין נשגב זה.

 הנה בודאי שהבוטח בה' חסד יסובבנו אבל ענין זה "מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קדשו" כלשון החזו"א, וגדולי החסידות שלמדו שאדם שבוטח בה' נשמר מכל רע הם דברו מאנשים שעומדים במבחן העליון, צדיקים שבטחו בהקב"ה בכל נימי לבם ונפשם והתהלכו בצלו מתוך קרבת אלקים נשגבה וקדושה במדרגות גבוהות (ועיין עוד בזה בפירוש הרד"ק לתהלים קט"ז י' ובספר אמונה ובטחון להרמב"ן סוף פי"א מש"כ בזה).

 אמנם באמת נחלקו בזה בדקות הענין, דלפי החזו"א תלוי מדרגה זו "במעלת הבוטח ורוב קדשו" ולדעת מאורי החסידות אין הדבר תלוי אלא ב"גודל בטחונו בה'".

 ובאמת מצינו כבר מקורות רבים לדרך זה דמדת הבטחון מגינה על הבוטח להצילו מכל מזיק ומכל נגע אף שאינו ראוי לכך, עיין בספר העיקרים מאמר ד' פרק מ"ו "והבוטח בה' חסד יסובבנהו - כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בה'", ודבריו מפורשים בילקוט (תהלים ל"ב י') "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובננהו, ר' אליעזר ור' תנחום בשם ר' ירמיה אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו", הרי דאין הדבר תלוי "במעלת הבוטח" בלבד אלא בגודל בטחונו בה', ועיין עוד במד"ר ויחי (פרשה צ"ה) "אמר ר' יצחק הכל בקיווי"... ובפירוש עץ יוסף שם" כלומר אפילו האדם אינו כדאי זוכה לכל המתנות בזכות הקיווי האמונה והבטחון וע"ז אמר לישועתך קיותי ה'", ויש עוד להאריך בזה בדוקין שבעיון ואכמ"ל.

מי יתן ויהיה חלקנו עם המאמינים בה' ובמשה עבדו ויקויים בנו "הבוטח בה' חסד יסובבנו"

 

 

תגיות: