פסח שני (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א


"דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה'" (ט' י').

 

הנה ידועה קושית התוס' בפסחים ג' ע"ב, למה לא עלה ר' יהודה בן בתירא לרגל, והצל"ח ביאר דבריהם דלא הקשו למה לא עשה את הפסח וביטל מצותה דכיון שהיה בדרך רחוקה ופטור מלעשות הפסח אין עליו חיוב להתקרב כדי לעשותה, אבל במצות עליה לרגל הרי אין בה פטור דרך רחוקה וזה עצם חיובה שיבואו בני ישראל מכל מקומות מושבותם ליראות פני ה' עי"ש.

והמנ"ח במצוה ה' דחה דבריו וכתב דבודאי חייב לבוא מקצה הארץ כדי לעשות את הפסח כמו שחייב להכין צרכי כל המצוות כגון לעשות סוכה ולקנות ד' מינים בערב החג, ואם לא בא ביטל מצות עשה ותמה בזה על הצל"ח.

ולכאורה יש ראיה מפורשת לדברי הצל"ח מהמבואר בפסחים פ' ע"א במחצה טהורין ומחצה טמאי מת משלחין אחד מהם לדרך רחוקה, ואם יש חיוב להתקרב ואם אינו מתקרב עובר באיסור הרי בודאי אסור לו להתרחק ואיך ישלחוהו וע"כ דאין בזה איסור.

אך יש לדחות דאף אם יש בזה איסור מ"מ בכה"ג אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, דהנה התוס' בשבת ג' ע"א ובעירובין ל"ב ע"ב כתבו כמה כללים בהא דאמרין לאדם חטא וביארו דבמצוה דרבים אמרינן כן וכן במצוה רבה ודוקא כשלא פשע חבירו, וכל הני איתנהו בני"ד, דהוי מצוה דרבים כדי לזכותן שיעשו את הפסח וכן הוי מצוה רבה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ואף שגם למי ששילחוהו הוי עשה שיש בו כרת נראה דכיון דיש לו תשלומין בפסח שני אם ישתלח לדרך רחוקה ואם לא ישתלח לדרך רחוקה יבטלו כל הטמאים לגמרי שהרי ס"ל דאינם עושים לא את הראשון ולא את השני כמבואר שם ויבטלו לגמרי מן הפסח, הוי זה כמצוה רבה ובכה"ג אמרין חטא באיסור קל כדי שיזכה חברך במצוה חמורה, וגם מסתמא לא פשעו הרבים וא"כ אתי שפיר אף אם יש איסור במה שאינו מקרב עצמו דמ"מ אמרין לי' חטא ומשלחין אותו לדרך רחוקה.

אלא שעדיין יש להקשות על המנ"ח לכאורה מן המבואר להדיא (שם צ"ד ע"ב) לרבי אליעזר דדרך רחוקה הוי מאסקופת עזרה ולחוץ "ואע"ג דמצי עייל ולא אמרי' ליה קום עייל, והתניא יהודי שלא מל ענוש כרת דברי ר"א אמר אביי ד"דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא" ועי"ש בפרש"י דבדרך רחוקה גזה"כ דלא אמרי' לי' קום עייל, הרי לן להדיא דאינו חייב לקרב עצמו ע"מ שיתחייב ויקריב הפסח.

אך נראה דגם מזה אין קושיא, דכל קושית הגמ' היתה במה דלא אמרינן ליה עייל לאחר שהגיע זמן שחיטה כיון שזה בידו דהרי הוא עומד חוץ לאסקופת העזרה אבל לפני זמן חיובו פשוט שאינו חייב כרת, ולכן לא הקשו אלא לר"א דס"ל דדרך רחוקה הוי מן האסקופה ולחוץ, ועוד ראי' שהרי הקשו מדברי ר"א דערל שלא מל חייב כרת וזה פשוט דרק ביכול למול אחר זמן שחיטת הפסח ענוש כרת אם לא עשה כן ולא לפני חצות כמ"ש רש"י שם ס"ט ע"א, וא"כ נראה מזה דכל מה שהקשו בגמ' הוי למה לא חייב לעשות הפסח אחה"צ כמו בערל ותי' דכיון דבזמן חלות החיוב היה בדרך רחוקה פטרתו תורה ואין עליו חיוב לעשות הפסח, אבל לפני זמן חיובו באמת אפשר דחייב להשתדל שיהיה יכול לעשותו בזמנו כמו שחייב לחבב כל המצוות ולהשתדל בקיומן.

ונראה פשוט בדעת הצל"ח דשאני דרך רחוקה שאינו פטור מחמת אונס אלא משום שהתורה פטרתו שהרי אף ביכול לרוץ בסוסים ולהגיע בזמן שחיטת הפסח פטור מלעשות כן כמבואר שם צ"ד ע"א, ואף שחייב אדם להשתדל בצרכי המצוה ולמנוע מצב של אונס ועיכובים מקיום המצוה כיון שהוא חייב בה אינו חייב להכניס עצמו לכלל חיוב אם הוא במצב שבו הוא פטור מן המצוה בדין תורה וזה סברא פשוטה לענ"ד, וא"כ אין לדמות חיוב האדם לבנות סוכה ולקנות ד' מינים ולהקיש מזה שחייב לקרב עצמו כיון שכ"ז שהוא בריחוק מקום הוא פטור ולא רק שהוא מנוע מקיום המצוה, וז"פ.

וגם מה שתמה המנ"ח דא"כ לא יתחייב בפסח אלא מי שקרוב ט"ו מיל לירושלים וכל בני ישראל פטורים, אף דבאמת לא מסתבר שרוב כלל ישראל לא נתחייבו במצות הפסח, מ"מ אין בזה תימה כ"כ דהלא מסתמא בזמן הבית רוב בנ"י שכנו בירושלים וסביבותיה ועיין בתוס' ב"ק פ"ב ע"ב שכתבו דבימי חזקיהו המלך היו כל בני ישראל בירושלים, ועוד דהרי חייבים לעלות לרגל וא"כ ממילא היו רוב בנ"י בירושלים בערב פסח שהרי עלו לרגל וממילא חייבים הם בפסח אבל מי שנשאר בריחוק מקום באמת פטור הוא.

ונראה עיקר בגוף הענין דבאמת ברור שאינו מבטל מצות עשה במה שלא קירב עצמו לפני זמן חיובו (אף אם לא נחלק בין פטור דדרך רחוקה לפטור דאונס כנ"ל) דזה מוכח ממה שכתב רש"י דרק ערל שיכול למול עצמו לאחר זמן שחיטת הפסח חייב כרת כשלא מל עצמו ואינו דומה למי שהוא בדרך רחוקה שאינו ראוי לעשות הפסח לאחר זמן שחיטה אבל לפני זמן שחיטה אין עליו חיוב. והמנ"ח הביא דברי רש"י אלו וכתב דאינו פטור אלא מכרת אבל ודאי חייב לקרב עצמו, ויש לתמוה על מה שכתב דאם לא קירב עצמו ביטל מצות עשה, דא"כ איך נפטרנו מכרת הלא פסח הוי עשה שיש בו כרת ואיך נאמר דהוי מבטל מצות הפסח ופטור מכרת.

וע"כ נראה ברור דבאמת אינו מבטל מצות עשה אם לא קירב עצמו לפני החג וכן אינו בכלל מבטל מצות עשה אם לא בנה סוכה או לא קנה לולב וכדומה ובזמן החיוב אין בידו לקיים המצוה, ורק בגוונא שבידו לקיים המצוה בזמן חיובו כגון לישב בסוכת חבירו וכן בד' מינים וכדו' נחשב מבטל מצות עשה, אלא דמ"מ נענש משום שיש חיוב כללי על האדם לחבב המצות ולהשתדל בקיומן, וחיוב זה מחייבו לדאוג לפני זמן החיוב שיהיה בידו לקיים המצוה בעידן חיובה, ואם לא עשה כן יש עליו עונש (ובאבנ"ז או"ח סימן שכ"א כתב דמושבע ועומד הוא לקיים המצוות מהר סיני עי"ש), אפילו בציצית שכל עוד אינו לבוש ד' כנפות אין עליו כלל סיבת החיוב מ"מ נענש על שלא השתדל להכנס לסיבת החיוב וק"ו כשהוא מחיוב אלא שלא השתדל להכין צרכי המצוה או שלא התקרב בערב הפסח, אך מ"מ ברור שאינו מבטל מצות עשה דא"כ היה חייב כרת כנ"ל, וא"כ שוב אין לדחות את דברי הצל"ח דאפשר דאף הצל"ח סובר דיש חיוב כללי להתקרב ע"מ לקיים מצות הפסח אך עדיף להתוס' להקשות ממה שלא עלה לרגל דבזה ס"ל דהוי חיוב גמור כיון דזה מהות המצוה וכמ"ש הצל"ח, וכן מבואר בסנהדרין ק"ב ע"א דכל שאינו עולה לרגל עובר בעשה, ועוד דחיוב זה של השתדלות כדי שיוכל לקיים מצוה בזמנה ודאי יש לו גבולות וסייגים דבודאי אינו חייב לעשות כן במקום צער או טרחא גדולה וכדו' (ועיין מש"כ בזה במנחת אשר בראשית סימן ל"ט), וא"כ עדיף להתוס' להקשות ממה שלא עלה לרגל וביטל מצ"ע מלהקשות למה לא התקרב כדי לעשות פסח, ולפי כל זה צ"ע דברי המנ"ח.

ושו"ר שהמנ"ח בעצמו כתב במצוה ב' דאם חותך ערלת בנו לפני יום השמיני לא ביטל מצות עשה כיון שעדיין לא נתחייב במצות מילה אלא שיש בזה איסור כיון שחייב לחבב המצוות ולהכניס עצמו לחיוב וק"ו שאסור לו לבטל חיובו אבל אין בזה ביטול מצות עשה ממש ולכאורה סתר את דבריו במ"ש דמי שאינו מתקרב לפני זמן החיוב הוי ביטול מצ"ע, וצ"ע.

אך באמת אין כאן סתירה כלל דבמי שהסיר ערלת בנו לפני יום השמיני לא חל עליו מצות מילה כלל דהלא מי שאין לו ערלה אין בו מצות מילה משא"כ במי שלא בנה סוכה ולא קנה לולב וכדו' דודאי מחוייב הוא אלא שאנוס הוא מלקיימו, וז"פ.

והנה המנ"ח הביא ראיה לדבריו דיש איסור במה שאינו מתקרב, ממה שהביאו בסוכה כ"ה ע"ב מהאנשים שהיו טמאים לנפש דעוסק במצוה פטור מן המצוה מכלל דאל"ה היה אסור להם לטמא עצמן, ונראה דאין מזה ראיה דהוי ממש ביטול מצות עשה אלא דיש בזה איסור כלשהו וזה נכון אף לדברינו דפשוט שאסור לו לאדם לבטל מצוה לכתחלה אף לפני זמן חיובו וזה היפוך מצות חיבוב המצוה אך אין בזה ממש ביטול מצות עשה, ואדרבא באמת יש ראיה מהסוגיא שם דאין זה ממש כביטול מצות עשה דעבדינן שם צריכותא "דאי אשמעינן התם (בטמאי מת) משום דלא מטא זמן חיובא דפסח", הרי דכ"ז שלא מטא זמן חיובו אין בזה ביטול מצוה ממש עי"ש, ודו"ק היטב בכ"ז.

אך עדיין אני נבוך לפי הנ"ל במה שכופין עד שתצא נפשו לעשות סוכה דכיון שאין זה ביטול מצות עשה כשאינו עושה סוכה לפני זמן חיובו אלא חסרון בחיבוב המצוה האיך כופין ע"ז ואולי אין כופין על עשיית הסוכה אלא בתוך החג דבזה הוי מבטל מצוה ממש כשבידו לעשות סוכה ואינו עושה, אך צריך עיון וחיפוש בזה ולא נתפניתי כעת, ויותר נראה אף לפני החג ואף דלא הוי ביטול מצות עשה מיד מ"מ כופין כיון שבכך הוא גורם ביטול מצוה, ועיין מה שנתבאר בזה באריכות במנח"א ויקרא סימן ב'.

ועוד צריך עיון לענ"ד במצות עליה לרגל דבפשטות הוי חיוב גמור לפני החג וכנ"ל מהצל"ח והגמ' בסנהדרין ואין בזה הגבלת זמן, וקשה דאטו מי שדר במרחק גדול מירושלים מהלך ג' חדשים יצטרך כל חייו לחיות בשבילי הדרכים דעד שיחזור לביתו יצטרך שוב לצאת לדרך לעלות ירושלימה, וראיתי בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קכ"ז דאינו חייב אלא ל' יום לפני החג אך לא מצינו זמן זה דל' יום בראשונים לענין עלייה לרגל, ועיין מנחת אשר לפסחים סי' כ"ב מה שדנתי בזמן זה לענין חיוב ביעור חמץ אם הוי מה"ת או מדרבנן עי"ש ועדיין צ"ע בזה. ואפשר שגדר המצוה הוא שישתדל לעלות ככל יכולתו וכעין שכתבתי במנחת אשר שמות סי' כ"ד לגבי תפילין כיון דמסתבר דאינו חייב להיות מהלך בדרך כל ימיו ומה שאמרו בסנהדרין "מבטל מצ"ע" היינו דמזלזל במצוה, ועדיין צ"ע.



ב

גדר פסח שני

 

"בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומררים יאכלהו" (ט' י"א).


הנה שנינו (פסחים צ"ג ע"א) "ת"ר חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני ר"ח בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני, ואזדו לטעמייהו דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני, במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא רבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ליה רבי חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא". וברש"י ד"ה תשלומין כתב "ומאן דלא איחזי בראשון לא מחייב אשני ומיהו תקוני לראשון מכרת אם הזיד בראשון לא מתקן ליה הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני".

והנה נחלקו הצל"ח והרש"ש בשיטת רש"י אליבא דרבי אם הזיד בראשון והקריב את השני אם חייב כרת, לדעת הצל"ח חייב שהרי כתב דהרמב"ם בפ"ה ה"ב שכתב דפטור מכרת אם הביא פ"ש חולק על רש"י אף דהרמב"ם הרי פסק שם כרבי, הרי שהבין דלדעת רש"י אף לרבי אין השני פוטר כרת דראשון, אך בהגהות הרש"ש כתב דאפשר דרק לר' נתן דהוי תשלומין ולא תקנתא חייב כרת על הראשון אף אם עשה שני, אבל לרבי אפשר דשני מתקן את הראשון ופוטרו מכרת.

והמחלוקת שבין הצל"ח והרש"ש, משנה ראשונה ומשנה אחרונה היא במשנת הרמב"ם דבהלכות קרבן פסח שם כתב דפטור וכמ"ש הצל"ח אך בסהמ"צ מ"ע נ"ז כתב דחייב, וכבר כתב הר"א בן הרמב"ם שהרמב"ם חזר בו משיטתו בסהמ"צ ועיקר דעתו כמ"ש בהל' ק"פ, ומ"מ מבואר מסקנת הרמב"ם דלרבי פטור מכרת כשהביא פ"ש, אך באמת צ"ב דכיון דרגל בפנ"ע הוא ולא תשלומין למה יפטר מכרת ע"י פסח שני.

ונראה דהנה אף לרבי דרגל בפנ"ע הוא ברור שיש בו גדר יסודי של תשלומין, דהלא לא ניתן פסח שני אלא למי שלא עשה פסח בראשון הרי דתשלומין הוא לראשון, אלא שיש שני דינים ושני גדרים בתשלומין. יש תשלומין לאחר שעבר זמן המצוה כגון תשלומין כל ז' דחגיגה, ותשלומי תפלה לאחר שעבר זמנה, ובהן מי שהיה פטור בעיקר הזמן פטור מן התשלומין, ויש תשלומין דאף שבכל מהות ענינם תשלומין הם, אבל יש להם זמן בפנ"ע וחיוב עצמי, ובהם אף מי שהיה פטור בעיקר הזמן התשלומין מחייבתו, דוגמא לדבר מה שכתב הרוקח בהלכות לולב דמילה שלא בזמנה הוי תשלומין ליום השמיני, והרי פשוט כביעתא בכותחא דאף מי שהיה פטור מלמול את בנו ביום השמיני כגון במקום סכנה חייב למולו שלא בזמנו, וביאור הדבר דאף לאחר שמונה ימים אכתי זמן מילה הוא, ובכל יום ויום חל עליו חיוב מחדש, אף דעיקר זמנה ביום השמיני ושלא בזמנה הוי תשלומין ליום זה.

ובכך נחלקו ר' יוחנן ור' אושעיא (חגיגה ט' ע"א) לגבי מי שלא הביא חגיגה שיש לו תשלומין כל שבעה, דלר' יוחנן כולהו תשלומין דראשון הם, ומי שהיה חיגר בראשון אין לו תשלומין "כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני", ולר' אושעיא כולה הוי תשלומין זה לזה" וברש"י שם כתב "אין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו", ומשו"כ אף מי שהיה פטור ביום הראשון משלים כל ז', ודברי רש"י קילורין לעינים בביאור שיטת ר' אושעיא דאף שמדובר בימי תשלומין חיובם תלוי בו בעצמו, כמבואר.

ובכך נחלקו רבי ורבי נתן דלר"נ פסח שני הוי תשלומין לפסח ראשון כעין כל ז' לחגיגה לר' יוחנן, וגר שנתגייר בין שני הפסחים אינו עושה את השני, ולרבי אף דודאי פסח שני תשלומין הוא, גדרו כתשלומי כל ז' לר' אושעיא וחיובו תלוי בו בעצמו.

וכיון שנתברר דאף לרבי פסח שני תשלומין לפסח ראשון הוא, יש להבין את ההו"א והמסקנה של הרמב"ם, דבסהמ"צ נקט דהוי כרגל בפני עצמו ממש ואף אם הקריב פסח שני אינו נפטר מכרת שנתחייב כבר על ביטול פסח ראשון במזיד, דאין רגל זה מתקן רגל אחר אך לאחר שחזר בו נקט דבודאי נפטר דהלא זה כל יסוד גדר התשלומין שהשני משלים את הראשון וע"י השלמתו נחשב כאילו עשה את הראשון ונפטר מידי חיובו.

אך שיטת רש"י בר' נתן צ"ע לפי"ז דהלא שני תשלומין דראשון הוא ואעפ"כ לאו תקנתא הוא ואינו נפטר מידי כרת ע"י הקרבת השני, וצ"ל דכיון דלא תקנתא דראשון הוא, אין התשלומין פוטר מן העונש אלא דמ"מ מצווה הוא להשלים חיובו אף שהשלמה זו לא תועיל לפוטרו מעונשו ביד"ש, וכעין גדר לאו הניתק לעשה, דאף דעשה תיקונו של לאו הוא אינו נפטר בכך מידי עונש ביד"ש. (ובגוף ההבנה דאין לוקין על לאו הנל"ע משום דהעשה עומד במקום העונש ומנתקו, דנתי במק"א בלשון הגמ' בפסחים צ"ה ע"א "ל"ת שניתק לעשה ול"ת גמור" ומשמע דהטעם שאין לוקין על להנל"ע אינו אלא משום דלא הוי לאו גמור אלא מעין מצות עשה שאין לוקין עליו ואכמ"ל). וכעי"ז שיטת הרמב"ם בסהמ"צ אליבא דרבי ודו"ק.

 

 

ב

מצוה אחת או שתי מצוות

 

והנה כל מוני המצוות מנו פסח שני כמצוה בפני עצמה ולא כחלק ממצות קרבן פסח הכללית, אלא שנחלקו אם נמנה כמצוה אחת או כשתי מצוות.

הרמב"ם בסהמ"צ מצ"ע נ"ו – נ"ז מנה פסח שני כשתי מצוות, הקרבת הקרבן לחוד ואכילת בשרו לחוד, כדרך שמנה שתי מצוות אלה בפסח ראשון, וכך גם בספר החינוך שהלך בעקבותיו כדרכו בקודש במצוה ש"פ – שפ"א, ומאידך מצינו ברס"ג ח"א סי' נ"ז שמנה מצוה אחת בפסח שני כשם שמנה מצוה א' בפסח ראשון, ולשיטתו ההקרבה והאכילה מצוה אחת הן ואין האכילה מצוה בפני עצמה אלא חלק מחלקי המצוה.

אך בשיטת הבה"ג צריך עיון גדול דבפסח ראשון מנה שתי מצוות הקרבה לחוד ואכילה לחוד במצוה ע"ט ומצוה פ"א, ומאידך גיסא לא מנה בפסח שני אלא מצוה אחת במנין הפרשיות המסורין לציבור מצוה ל' ולא ידענו מה פשר דבר ומה ראה לחלק בין זה לזה.

ונראה בזה בהקדם לשונו הזהב של הרמב"ם שם בסהמ"צ "ובכאן יש למקשה שיקשה עלי ויאמר אלי למה זה תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בשורש השביעי באמרך שדין המצוה לא יימנה מצוה בפני עצמה. ידע מקשה קושיא זאת שהחכמים כבר חילקו בפסח שני אם יהיה דינו כדין פסח ראשון או הוא צווי נאמר בעצמו ופסקה ההלכה שהוא צווי שנאמר בעצמו ולכן ראוי למנות אותו בפני עצמו, ובגמרא פסחים (צ"ג ע"א) אמרו חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטר על השני ר' חנניא בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שניהם, ושאל התלמוד במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא ורבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא... וכן כשהזיד בראשון והקריב השני הוא חייב לרבי לפי שאין לדעתו השני תשלומין דראשון וההלכה בזה כולו כרבי".

הרי לן מדברי הרמב"ם דרק משום דהלכה כרבי דרגל בפני עצמו היא הוי נמי מצוה בפני עצמה, אבל לאידך תנאי דאין השני אלא תשלומין דראשון אכן הוי מצוה אחת שיש בה שני זמנים (וכמילה בזמנה ושלב"ז דהוי מצוה אחת), אמנם בסוף דבריו כתב הרמב"ם לחדש דלרבי אף אם הקריב בשני חייב כרת על הראשון, ויש לעיין בדבריו האם רק משום הא נחשב מצוה בפנ"ע או שמא לאו דוקא משום כך, ולא כתב אלא לרווחא דמילתא דלרבי דהוי רגל בפנ"ע ה"ה דחייב כרת על הראשון אף אם הקריב בשני, אך אף אם לא היה חייב, מ"מ הוי מצוה בפנ"ע כיון דהוי רגל בפנ"ע, והמצוה והרגל כרוכים ירדו מן השמים.

ונראה ברור דלאו דוקא משום שאין הפסח שני פוטרו מכרת הוי מצוה בפנ"ע, אלא משום דהוי רגל בפנ"ע שהרי הרמב"ם חזר בו מחידוש זה בהל' קרבן פסח כנ"ל ומ"מ כתב שם בה"א דהוי מצוה בפני עצמה, ועוד דהרי ברור שלא חזר בו הרמב"ם מהכללת מצות פסח שני במנין התרי"ג דא"כ היה חוזר להשלים את מנין המצוות, וע"כ דלא הא בהא תליא.

ומ"מ מבואר דרק משום דהוי רגל בפנ"ע הוי נמי מצוה בפנ"ע כמבואר, אמנם לכאורה צ"ב דהלא כבר ביארנו לעיל דאף לרבי הוי שני תשלומין דראשון, ומהאי טעמא נפטר מכרת כאשר הקריב את השני, וא"כ יש לתמוה דאטו לר' אושעיא דכל יום ויום הוי תשלומין לחבירו הוי תשלומי החגיגה כל ז' מצוה בפני עצמה.

ובביאור הגרי"פ פרלא לסהמ"צ להרס"ג מ"ע נ"ז הביא שאלה זו בשם הג"ר דניאל הבבלי ששאל את הר"א בן הרמב"ם ותמה שם הגרי"פ על תשובת הר"א עי"ש.

ונראה בזה דשאני פסח שני מתשלומי כל ז' דחגיגה, משום דפסח שני רגל בפנ"ע הוא, ובתשלומי כל ז' לא אמרו לשון זה "רגל בפנ"ע", ובאמת צ"ב בשיטת רבי דפ"ש רגל בפנ"ע הוא, והלא אינו יו"ט כלל ואין בו לא איסור מלאכה ולא קידושא ואבדלתא ומה רגל יש בו, אך באמת משמעות רגל אינו אלא זמן כהא דכתיב "מדוע הכיתך את אתונך זה שלש רגלים" (במדבר כ"ב כ"ח), דרגל זמן הוא וכשאמרו פסח שני רגל בפנ"ע, כונתם דפסח שני מתחייב ע"י זמנו המסויים, ומ"מ אמרו דפסח שני "רגל בפני עצמו הוא" הרי דלא רק מצוה בפנ"ע יש כאן אלא זמן בפנ"ע המחייבתו להקריב קרבן, וכשם שי"ד בניסן הוא זמן פ"ר כך י"ד באייר הוא זמן פ"ש, ולא כתשלומי כל ז' שהן תשלומי קרבן חגיגה שעבר זמנה, ואף לר' אושעיא דכל ז' הוי תשלומין זה לזה וכבר נתבאר לעיל מדברי רש"י שכל יום הוי חיוב מחמת עצמו מ"מ לא אמרו בהם דהוי רגל בפנ"ע אלא גדרן תשלומין בלבד.

ועיין ברמב"ן סוכה מ"ח ע"א שהאריך בשיטות הראשונים בענין מה שאמרו שמיני רגל בפני עצמו הוא וכתב "ולי נראה שהלשון שאמרו בשמיני רגל בפני עצמו הוא כמאמרם בפסחים (צ"ג ע"א) שני רגל בפני עצמו הוא וכו', ואיכא דאמר התם שני תשלומין דראשון הוא ולאו רגל הוא, ועיקר מחלוקתם לומר שאם שגג בראשון והזיד בשני למאן דאמר רגל בפני עצמו הוא חייב כרת ולמאן דאמר תשלומין פטור וכן גר שנתגייר בין שני פסחים וקטן שנתגדל בינתיים למאן דאמר רגל בפני עצמו הוא חייב לעשות פסח שני למאן דאמר תשלומין כל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני, וכן רגל בפני עצמו דשמיני לענין זה הוזכר לפי שעיקר חובת הרגלים ראייה וחגיגה ולזה הוזכרו רגלים בגמרא בכל מקום לפיכך אמרו רגל בפני עצמו לומר שטעון מה שטעונין הרגלים ראיה חגיגה ושמחה"

וחידוש גדול יש בדבריו דגדר פ"ש דהוי רגל בפנ"ע כגדר שמיני עצרת דהוי רגל בפנ"ע, וכשם ששמיני הוי רגל בפנ"ע לקרבנותיו כך גם פ"ש הוי רגל בפנ"ע לקרבנו דהיינו פ"ש, וכשם שפ"ש הוי תשלומין דראשון אף לרבי דהוי רגל בפנ"ע כן מבואר ביומא ג' ע"א דגם שמיני הוי תשלומין לענין תשלומי חגיגה אף דהוי רגל בפנ"ע לענין פז"ר קש"ב עי"ש, וניחא לפי"ז דהוי מצוה בפנ"ע ולא חלק ממצות קרבן פסח.

ונראה לפי"ז ביאור שיטת הבה"ג ויסוד הבנתו, דלגבי מצות הקרבן אין ראוי למנות את פסח שני כמצוה בפנ"ע שהרי קרבן פסח הוא בכל פרטיו ודקדוקיו ותשלומין דראשון הוא ומי שהקריב בראשון פטור מפ"ש, ואף אם הזיד בראשון ונתחייב כרת נפטר אם הקריב בשני, הרי דמבחינת הקרבן אין ראוי למנותו כמצוה בפנ"ע, אלא שהרגל מצוה בפנ"ע הוא, ואף שרגל זה אין בו כל משמעות וכל הלכה מלבד קרבן פסח שני מ"מ הוי רגל בפני עצמו (ולא כתשלומי כל ז') ומשו"כ הוי מצוה אחת דהיינו עשיית הרגל שמכחה מתחייב בפסח שני, ודו"ק בזה.

 

 


למה נגרע

מצוה אחת יש בין תרי"ג המצוות שלא קיבלנו אלא משום שדרשנו אותה (אף שהדברים נשגבים, נדרוש את פשוטו של מקרא). רק כשבאו בני ישראל שהיו טמאים לנפש אדם נושאי ארונו של יוסף וזעקו "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" אמר להם משה "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", רק אז צוה הקב"ה "בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו" רק משום שבני ישראל דרשו במפגיע להקריב את קרבן ה' ולא העלו על דעתם להשאר מחוץ למחנה זכו למצוה חדשה של פסח שני.

הן למדנו במשנה תורה (דברים כ"ז ט') "וידבר משה והכהנים הלויים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך" ואין הפסוק מפרש באיזה יום מדובר. רבים חושבים שמדובר ביום מתן תורה, רבים חושבים שמדובר ביום בו ניתנו הברכות והקללות על הר גריזים והר עיבל, אך רש"י פירש שמדובר ביום בו כתב משה רבינו ספר תורה ונתנו לשבט לוי, כל יתר השבטים נקבצו סביבו ומחו באזניו, וכי להם לבדם ניתנה תורה, הלא כולנו עמדנו בתחתית ההר כשניתנה תורה לישראל. באותו יום אמר משה לבני ישראל "היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך". כאשר בני ישראל משתוקקים לקרבת אלוקים ודורשים לדבוק בו ובתורתו אומר הקב"ה "בני אתה אני היום ילדתיך".

 

בין פסח לעצרת

 

בשורש מצות פסח שני כתב ספר החינוך (מצוה ש"פ).

"משרשי המצוה לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם כי אז בעת ההיא עשה עמנו האל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ ויכלתו בתחתונים ואז בעת ההיא האמינו הכל ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת, שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה והוא העת הידוע, ואע"פ שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקוע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים וענין חידוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין תורה וחלק העולם הבא עם ישראל, וידוע הדבר אין להאריך במפורסם על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה כי אם יקרהו עון שנאנס בחדש הראשון ולא זכה בה עם הקודמין יעשה אותה בחודש השני ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים שחייבין לעשות פסח שני"

ומשום חשיבותה ושגב גדולתה של חג המצות רצה הקב"ה שכל אחד ואחד מבני ישראל יקיים מצותיו בשלימות, איש בל ייעדר, ולא יגרע מאחד מהם זכות קרבן זה.

וידועים דברי הרמב"ן בסו"פ בא על מרכזיותה של יציאת מצרים בעולם היהדות ובאמונת ישראל "והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת החמץ ובעזיבת הפסח והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באמת באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו ולכתוב עוד על פתחי הבתים במזוזות ושנזכיר זה בפינו, בבוקר ובערב כמו שאמרו 'אמת ויציב דאורייתא' ממה כתבו 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', ושנעשה סוכה בכל שנה וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים וכו' מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד כל התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות, יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם, יכריתנו ענשו, הכל בגזירת עליון וכו'".

אמנם על אף גדולתו וחשיבותו של חג המצות יש חג גדול ונשגב ממנו והוא חג העצרת, שהרי כל עיקרו של הפסח הכנה הוא לעצרת וכפי שכתב החינוך (מצוה ש"ו) "שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וחפצו להגיע אל הזמן ההוא". הרי לן דחג הפסח הכשר הוא והכנה ליום קבלת התורה, חג העצרת.

וכבר עמדו גדולי הדורות על השאלה הגדולה, מדוע לא נתנה תורה מצות מסויימת בחג זה, היחיד מבין שלושת הרגלים שמלבד מצוות היו"ט ושמחתה אין בה מצוה מסויימת, בפסח נצטוינו במצה, מרור, וכו', בסוכות נצטוינו לישב בסוכה וליטול ד' מינים, אבל בעצרת אין לנו מלבד שביתה ממלאכה, שמחת יו"ט, קידושא, ואבדלתא.

ונראה, דמשום קדושת היום שהיא קדושת התורה הכוללת הכל, אין בה מצוה מסוימת, הלא תלמוד תורה כנגד כולם אמרו, וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה, התורה כוללת את כל המצוות כולם ומשו"כ אין מצוה מסויימת בחג העצרת.

ביום נשגב זה הכריזו אבותינו "נעשה ונשמע" וקיבלו על עצמם עול תורה ועול מלכות שמים באהבה, וכך בכל שנה ושנה נדרשים אנו ביום זה לשער בנפשנו כאילו עומדים אנו תחת ההר ומקדימים נעשה לנשמע, וכבר כתב בקדושת לוי (פרשת יתרו) שבכל שנה ושנה אפשר לשמוע "אנכי ולא יהיה לך" מפי הגבורה.

ונראה שיסוד הדברים כבר מבואר בבבלי ובירושלמי, דהנה בשבת (קכ"ט ע"ב) אמרו דאין מקיזין דם בערב חג העצרת "משום דנפיק ביה זיקא ושמה טבוח, דאי לא קבלו תורה הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו", ויש לתמוה וכי אפשר שכל מה שנשאר ממעמד הר סיני ומתחדש בכל שנה ושנה הוא המזיק טבוח בלבד, והלא מדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים (סוטה י"א ע"א) אלא מוכח דבכל שנה ושנה נדרשים אנו מחדש לקבל תורה מסיני, ולהקדים נעשה לנשמע ובכל שנה ושנה נפיק זיקא דאי לא יקבלו תורה טבח בהו.

ובירושלמי ר"ה (פ"ד ה"ח) אמרו כל הקרבנות כתיב בהם חטאת (ושעיר עזים אחד לחטאת) חוץ מעצרת דלא כתיב בה חטא, (שעיר עזים אחד) "אמר הקב"ה לישראל מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם" והרי פסוק זה נאמר לדורות ולא לשעה ובהכרח דבכל שנה ושנה אומר הקב"ה, אם קבלתם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם. וכך כתבו שם בפני משה וקרבן העדה, ובאמת פשוט הוא מדברי הירושלמי כמבואר.

מתקרבים אנו ליום נכסף זה יום קבלת התורה, הבה נקבל עלינו עול תורה ועול המצוות באהבה.

 

תגיות: