בענין התפילה על החולים (תשע”א)

מרן הגאב"ד שליט"א

ויצעק משה אל ה' לאמר א-ל נא רפא נא לה (י"ב י"ג).

"אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו, מנלן ממשה רבינו שנאמר 'א-ל נא רפא נא לה'" (ספרי, הובא בילקו"ש).

א

 

הנה יש לעיין בשורש הענין שנהגו להתפלל על החולה, אם מצוה מיוחדת יש בזה לבקש ולהעתיר לרפואה או שמא בכלל מצות התפלה הוא. והנה ידוע מה שנחלקו רבותינו הראשונים בגדר מצות התפלה אם דאורייתא היא או דרבנן, בספר המצוות להרמב"ם (מ"ע ה') כתב "שצוונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל ציווי זה פעמים וכו', ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציווים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפלה, ולשון ספרי 'ולעבדו זו תפלה' וכו', וכ"כ ביד החזקה ריש הל' תפלה "מצות עשה להתפלל בכל יום[1] שנאמר 'ועבדתם את ה' אלקיכם' מן השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם' אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה".

והרמב"ן כתב להשיג ע"ד הרמב"ם וכתב "ואין הסכמה בזה, שכבר בארו החכמים בגמרא דתפלה דרבנן כמו שאמרו בשלישי של ברכות (כ"א ע"א) לענין בעל קרי שקורא קריית שמע ומברך על המזון לאחריו ואינו מתפלל, והעלו הטעם בזה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא ותפילה דרבנן וכו', או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם, וזה כעין שכתוב (בהעלותך י') 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם' והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הציבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה". אמנם אף אליבא דהרמב"ן דעיקר מצות תפלה בעת צרה היא מ"מ לא כתב כן אלא בצרת הציבור כדפירש "והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבוא על הציבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה" והיינו דסמך לזה המ"ע דחצוצרות להריע בהם בעת מלחמה וצוקה, ומנלן דאף צרת היחיד בכלל כגון בתפלה על החולה.

אמנם מקור מפורש תמצא בדברי ספר חסידים (או' תשנ"ג) להתפלל על חולי ישראל ולהיות מצר בצרתם, וז"ל שם "יש מתפלל על אחרים ונענה ועל עצמו אינו נענה וכו' אבל מפני שישראל ערבים זה לזה לכך כשצער בא על אחד חייבים כולם להצטער ולהתפלל שנאמר (תהלים ל"ה י"ג) 'ואני בחלותם לבושי שק' וכתיב (שם) 'ותפלתי על חיקי תשוב' ואם לא היה מתפלל היה חוטא שנאמר (שמואל א' י"ב כ"ג) 'גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם'.

הרי נתבאר מדבריו דהתפלה על החולים חובה היא ודין מסוים יש כאן להעתיר ולבקש שייחלצו אחרים מצרתם ויסוד מצוה זו מדברי קבלה ומשום ערבות היא.

עוד כתב שם "ודוקא כשנשמעים אליו שהרי סמוך לו (שם) 'והוריתי אותם בדרך הטובה והישרה, וכתיב (שם שם כ"ד) 'אך יראו את ה' ועבדתם אותו באמת' שהרי הנביא צריך לומר בתפלתו רבש"ע כבר שמעו לי מה שהורתי אותם לעשות רצונך, גם אתה עשה חפצי כמו שנאמר (דברים כ"ו י"ד) 'עשיתי ככל אשר ציותני השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך' וגו' עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך" (ומכאן שההולך אצל חכם ומעתיר ברחמים יש לו לפשפש ולמשמש במעשיו ומידותיו כולם ולבקש בעצת החכם שיורנו דרכי חיזוק והנהגה, ובלא"ה לא תבוא ברכת החכם בכדי, ומה מאוד ראוי לשים דברים אלה על לב).

וכבר מצינו בדברי הרמב"ם שכתב (הל' אבל פי"ד ה"ו) "הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא עגל גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה מראשותיו, אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא" ובשו"ע (יו"ד סי' של"ה ד') העתיק דברי הרמב"ם וכתב "אין מבקרין החולה בג' שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל חליו בבוקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים ולא בג' שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים" ולהדיא הוסיף שם הרמ"א וכ' "וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה". ומכאן תוכחת מגולה אודות טיבה של מצוה זו, דהגם אם יזהר אדם וירחיק נדוד תוך שהוא מפזר הון רב כדי לבקר את החולה, מ"מ אם לא ביקש עליו רחמים לא יצא ידי חובתו וכן תמצא שכתב הרמב"ן בספרו "תורת האדם" (שער המיחוש) "ושמעינן מהכא דביקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו צרכים הצריכים לחליו וימצא נחת רוח עם חביריו, ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו כדתניא (מ"ק ה') 'וטמא טמא יקרא' צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים', הלכך המבקר את החולה ולא ביקש רחמים לא קיים מצוה". (ונראה פשוט דמה שמברכין החולה בברכת 'רפואה שלמה' וכדו' אין די בזה לצאת יד"ח התפלה, אלא שישא תפלה ויעתיר בלבבו אצל מיטת החולה).

יתר על כן נשמע מדברי הטור דעיקר המצוה דביקור חולים אינה אלא בשאלת הרחמים, כדכתב וז"ל "ומצוה גדולה היא לבקר, שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו". הראינו לידע מדברי כל אלו הפוסקים דמצוה רבה היא להתפלל על החולה בעת צרתו, ונכלל זה הענין במצוה דביקור חולים, ומחלקי המצוה הוא ואפשר שאף עיקרה, כנ"ל.


ב

 

והנה בטעם שאמרו דעיקר תפלה על החולה לנוכח היא, עולה לכאורה מדברי הרמב"ן דסברא היא כי היכא "שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו כדתניא 'וטמא טמא יקרא' צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים" היינו דבעודו אצל מיטת החולה יכמרו רחמיו והיא עיקר תפלה בהרגשת הלב.

ובחידושי החת"ס (נדרים ל"ט ע"ב) פירש בדרך מופלא מה שאמרו שם "כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים" דהמכוון בזה לפי שידענו דהמתפלל על החולה יש לו לזכור שמו ושם אמו*[2] (ואף דאמרו (ברכות ל"ד ע"א) "אר"ח כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו שנאמר 'א-ל נא רפא נא לה' ולא קמדכר שמה דמרים"*[3] מ"מ כבר כתב הרמ"א (או"ח סי' קי"ט) משמיה דמהרי"ל דה"מ כשמתפלל בפניו אבל כשמתפלל שלא בפניו צריך להזכיר שמו) וכבר אמרו המקובלים דבהזכרת שמו של חולה מסוכן הוא פן תתעורר עליו מדת הדין ח"ו, אולם המתפלל למראשותיו של חולה מדאינו זקוק להזכיר שמו נמצאת תפלתו רצויה ומקובלת ביותר בלא שתתערב בה מדת הדין. והוא שאמרו "כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים" דמאחר שאינו בא אצל מטתו ומעתיר תפלה ממרחק תוך הזכרת שמו של חולה, הרי הוא מעורר בזה מדת הדין וכאילו שופך דמים.עי"ש.


ג

 

והנה אמרו (ב"ר נ"ג י"ד) שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו והיא קרובה להתקבל, והגם שאמרו בפ"ק דברכות (ה' ע"ב) "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" נראה דאין זה ענין אלא גבי גזירת הצדיק כאמרם צדיק גוזר והקב"ה מקיים דלפעמים אין ביד הצדיק לבטל הגזירה מעצמו לצאת מאפילה לאורה, אבל לענין תפלה יכול אף החבוש והחולה להעתיר בתפלה לפני שר בית הסוהר שימלא רחמים עליו ותפלתו מרוצה היא ביותר שזועק מתוך הדחק. אכן יש מי שכתב (רבינו הרא"ם בראשית כ"א) דאף גבי תפלת החולה שייך למימר דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין ותלוי הדבר אם יכול החולה לכוין בתפלתו אם לאו, דהמכוין בתפלתו תפלתו נשמעת אולם כל שאין בידו לכוין בתפלתו זו שוב אין תפלתו עדיפא על תפלת אחרים, וכגון זה אמרו דאין חבוש מתיר עצמו.

אמנם יש מרבותנו הראשונים (ספר חסידים שם) שכתבו להדיא דאף גבי תפלה אמרו חכמים דאין החבוש מתיר עצמו, וז"ל "יש מתפלל על אחרים ונענה ועל עצמו אינו נענה, והרי אמרו (ב"ק צ"ג ע"א) כל המתפלל על אחרים גם חפצו הוא נעשה כאברהם שהתפלל בעד אבימלך וסמיך ליה 'ותלד שרה' (בראשית כ"א), וכתיב (איוב מ"ב) 'וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו' ואיך נאמר יש מתפלל על אחרים ונענה ועל עצמו אינו נענה, אלא כך מצינו על ר' חייא שלא לקה פשתן בארץ ישראל משעלה ר' חייא, ונהפך שפשתנו לקה ובזכותו לא לקה פשתן של אחרים, והתפלל על אחרים ותפלתו נשמעה ועל עצמו התפלל ולא הועיל, שמא משום אין חבוש מתיר עצמו שנאמר (ישעיה כ"ג) 'בכל צרתם לו צר' ומלאך פניו להושיעם ובדבריו אלו נתפרש להדיא דיש שלא תועיל תפלת האדם על עצמו משום אין חבוש מתיר עצמו דשייך אף בתפלה, ולכאורה הוא תימה דהא אין התפלה כהתרה מבית האסורים דרך שררה ושלטון כמי שנמסרו בידו אסירי המלך אלא כהמחלה פני המלך שיחוננו ברחמים, וא"כ איפוא מה טעם לא תועיל תפילת האדם על עצמו.

וראיתי למהר"ל שכתב בזה בספרו (גור אריה פ' וירא) "הקשה הרא"ם דאמרינן בברכות 'ולוקי ר' יוחנן לנפשיה, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' ותירץ דהתם היכא דלא מצי מכוין נפשיה אבל היכא דמצי מכוין נפשיה שאני, ובודאי דאין זה קושיא, דתפלה לא שייך ביה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים דהא תפלה היא והקב"ה מתיר אותו, אבל התם דא"ל הב לי ידי ואקמיה ופי' התחזק עצמך ואז יגיע לך עזר אלקים שתהיה חזק ובזה שייך אין חבוש מתיר עצמו שאין האדם מתחזק עצמו וצריך אחר לחזקו, אבל תפלה לא שייך זה, דהקב"ה שומע תפלתו" והדברים ברורים. (ועיין בירושלמי (מעשר שני כ"ג ע"ב) "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה' רבי אבהו אמר אתפלגין רבי יוחנן ור"ש בן לקיש, חד אמר שכל באי עולם באין בצדקה ואלו באין בזרוע, וחרני אמר שכל טובות ונחמות הבאות לעולם בזכותן והן אינן נהנין מהן כלום" אמנם מסיום זה המאמר נראה היה כי תפלת הצדיק מועלת לעצמו לחלצו ממיצר "כגון מר זוטרא דמצלי על חורנין ומתעני ועל נפשיה לא מתעני" הא לך דאם התפלל והתענה על צרת נפשו היתה תפלתו מרוצה).

 

ד

 

והנה הגם כי תפלת החולה מועלת כנ"ל מ"מ אמרו (ב"ב קט"ז ע"א) "דרש ר' פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" הרי שאין די בתפלת החולה על עצמו וראוי לו לילך אצל חכם שיעתיר ברחמים ויבקש בעדו, וכ"כ הרמ"א (שם ס"י) יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר ויבקש עליו רחמים". ברם יש לעיין טובא למה הביא הרמ"א הלכה זו בלשון 'יש אומרים' והלא לא נמצא חולק בדבר. והנה כתב המאירי (ב"ב שם) בטעם שאמרו לילך אצל חכם "לעולם יהא לבו של אדם בטוח שהתפלה כשהיא נעשית כתקנה מבטלת את הגזרה, ומי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו או אחד ממיני הצרות ילך אצל חכם וילמוד הימנו דרכי התפלות ויבקש רחמים" והדברים מופלאים, דלא אמרו לילך אצל חכם אלא בכדי שילמוד הימנו דרכי תפלה ולא כדי שיתפלל החכם על צרתו. ומצינו לכאורה למימר דשמא מזה הטעם לא הביא הרמ"א הלכה זו אלא בשם יש אומרים דהא יש דס"ל דלא לתפלה אמרו לילך אצל חכם. אולם האמת יורה דרכו דלא ראה הרמ"א את דברי המאירי הנ"ל ולאו היינו טעמא.

כיו"ב חזינן בדברי הרמב"ם שלא כתב הלכה זו והלא דבר הוא שהשמיט הרמב"ם שמועה זו שלא מצינו בה חולק. ומשמע לכאורה דס"ל דלאו הלכה פסוקה היא אלא מילי דחסידות וכבר הראיתי לדעת כמה פעמים מדברי הרמב"ם שלא העתיק כמה וכמה דברי חז"ל מטעם הנ"ל, וכגון זה שלא הזכיר כלל דין הידור מצוה ענינו ותוקף חיובו (עד שליש נכסיו וכדו') וע"כ משום דלאו הלכתא אמרו חכמים בזה אלא דרך הראוי לכל העובד את בוראו באהבה, שיראה לקיים מצותיו של אדון באופן המהודר והראוי, ושמא מה"ט הביא הרמ"א בכאן עניין שאלת רחמים אצל החכם כדעת יש אומרים. אך באמת נראה עיקר דהרמ"א נהג כאן כדרך הסלולה של הבית יוסף במקומות רבים בשו"ע דכל הלכה שאין לו מקורות בגמ' ובדברי עמודי ההלכה הרי"ף והרמב"ם ולא מצינו הלכה זו אלא בדברי אחד מן הראשונים כתבו בשם י"א וכבר מצינו יסוד זה בש"ך חו"מ סימן מ"ב סק"כ ובסמ"ע סי' ט"ז ס"ק ח' עי"ש.

והנה הנימוקי יוסף כתב שם "ומנהג בצרפת שכל מי שיש לו חולה בתוך ביתו מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו". ומשמע דהיה המנהג לבקש את ברכת החכם ולא לבקשו שיתפלל דוקא. אך נראה פשוט דאין ביד חכם לברך אלא א"כ ביקש והעתיר בתפלה, דהא כתב הנמוק"י ש"יבקש פני הרב שיברך אותו" והוא תחת אומרם "יבקש עליו רחמים" ש"מ ברכה זו בקשת רחמים היא, והא בהא תליא, תוקף הברכה, כעוצם בקשת הרחמים בתפלה.


ה

 

והנה מעשה שהיה מלפנים בעיירה 'זלטשוב' הסעיר את עולם ההלכה. אחד מאנשי העיר חלה בחולי שיב"ס וביקש שיכתבו 'פיתקא' עבורו ויפרטו בתוכה שמו ושם אמו בבקשת רחמים ויביאוה בשבת אצל האדמו"ר ה"שר שלום" מבעלזא ששהה באותם הימים בעיר 'ברוד'. משבאו הדברים לפני הרב המו"צ שבעיירה הורה להתיר בקשת החולה ושלח ביד שליח עכו"ם הפיתקא כיון שאין כאן אלא איסורי שבות מדבריהם (אמירה לעכו"ם והוצאה מחוץ לתחום) וגדול העניין להזכיר החולה אצל החכם. משבאו הדברים לפני הגר"ש קלוגר יצא חוצץ נגד פסק זה ופסל אותו הרב מלהורות עד סוף ימיו. (עיין שו"ת טוב טעם ודעת ח"ה סי' רל"ט) עמו נצטרף הגאון בעל שואל ומשיב ואף הוא כתב לדחות הנהגה זו מכל וכל דאין בה שום היתר. ובאשל אברהם להגאון מבוטשאטש (סי' שכ"ח סי"ז) כתב "דלכתוב שיבא אוהבו אצלו או שיתפללו בעדו י"ל דאסור וצ"ע" עי"ש, ומשמע מדבריו שהוא כמסתפק בדבר וצ"ע.

ובכף החיים (סי' ש"ו ע"ז) הביא שכבר דן בפתח הדביר אודות חולה שביקש לשלוח בשבת מכתב אצל אחיו שיעתיר עליו רחמים ויקבע מנין לימוד בביהמ"ד לזכותו, והתיר אחד מן הרבנים לעשות כן, וכתב בפתח הדביר להסכים עמו והוסיף "דאין בזה נדנוד איסור" ושמא לא התיר אלא משום יתובא דעתא דחולה וכן מצינו בשו"ת שואל ומשיב מהדורה ג' ח"ב סי' ק"פ שנטה להתיר משום יתובא דעתא דחולה לבן לנסוע בשבת לאביו החולה שיב"ס (ועיין מש"כ בזה בשו"ת הרי בשמים ח"ב סימן קפ"ט ובמהרש"ם ח"ד סי' נ"ד), ואם אכן כך הוא דרק משום יתובי דעתא התירו אפשר דאין ראיה לני"ד.

וכמאה שנה לפני המעשה הנ"ל היה חכם אחד שכתב קמיע בעיצומו של שבת קודש להציל נערה ששתתה סם המות ובברכי יוסף בסימן ש"א הביא מעשה זה ולא כתב מי היה אותו חכם, אך הגר"ח פלאגי הולך רכיל ומגלה סוד בספרו רפואה וחיים פי"ב שהצה"ק ר' שלום שרעבי כתב קמיע זו עי"ז.

ובכתבי החיד"א (ברכי יוסף סי' ש"א ויו"ד סימן ר"צ, שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח, כסא רחמים פ"ח ממסכת סופרים) כתב דמסורת בידו דרבינו פרץ מבעלי התוס' כתב קמיע בשבת עבור אשה המקשה לילד וגם הרמ"ה התיר לכתוב בשבת קמיע בשביל חולה שיב"ס, ואף דכתב הרמב"ם (פיה"מ יומא פ"ח) דאין מחללין את השבת אלא בשל רפואה הטבעית המוכחת, מ"מ כבר נחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א (ועוד דטעמו של הרמב"ם משום דרפואה לא טבעית איננה בדוקה משא"כ קמיע אם אתמחי גברא ואתמחי קמיע, עי"ש).

ובספר מנחת שבת (סי' פ"ד) הביא מתשובת מהרש"ם (וכן הוא בשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן רכ"ה) אודות המעשה שהתיר רב אחד כתיבת הפיתקה ושליחתו ע"י עכו"ם לצדיק מבעלז וכתב הגאון המהרש"ם דאם הצדיק הוחזק לפעול בתפילותיו וברכותיו אפשר דהוי כפקו"נ שדוחה שבת, ומ"מ הביא שהגרש"ק הרעיש לאסור וכתב חידוש גדול, דהצדיק השר שלום מבעלז התרעם אף הוא ואמר עכשיו אני מחוייב לפעול רפואה שלימה כדי שלא ימות החולה ח"ו ונמצא שחיללו את השבת. ומדבריו עולה דאם התפלה תועיל הרי שלא חילל את השבת משא"כ בהיפוך ח"ו. וד"ז צריך להולמו, דמה בכך אם לא יועיל המעשה דהצלת הנפש (ובני"ד בשליחת הפתקא) הא מ"מ יש כאן השתדלות דפקו"נ ואין בו איסור. (ועוד דאטו להציל מן החטא הוא מצוה גדולה מהצלת הנפש, ונראה לכאורה דהדברים נאמרו בדרך צחות), ואפשר דהכא בני"ד משום שרפואה סגולית היא ולא תועיל בדרכי הטבע לכך אם תועיל להציל החולה יוברר למפרע דמעשה של הצלת הנפש היה זה. ועיין בחידושי החת"ס ב"מ קי"ד ע"ב שביאר את דברי התוס' שם דאליהו בטוח היה שיחיה ורק משום כך הותרה לו טומאת כהנים בהחיותו בן הצרפתית, עי"ש. ומ"מ הסיק שם המהרש"ם בתשובתו דאף אם מקום היה בימים הקדמונים למצוא היתר לחלל את השבת באיסור שבות כדי להזכר אצל הצדיק, מ"מ בדורנו דור פרוץ אין להקל בזה כלל.


ו

 

כתב הר"ן (נדרים מ' ע"א) וז"ל "נראה בעיני דה"ק, פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה, כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות ק"ד) דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי" (ולכאורה יל"ע מדחזינן דרבנן לא חדלו מתפילתם ש"מ אין מתפללין על החולה שימות, ומה ראה הר"ן להביא ראיה מאמתיה דרבי ולא מחכמי ישראל שלא נהגו כמותה, ושמא יש לדקדק מדאמרו ד"חזאי אמתיה דרבי" היינו שראתה בצערו עד כמה מדוכא הוא ביסורין, משא"כ חכמים שרוין היו בתפילתם בביהמ"ד ולא ראו מידת צערו של רבי עד כמה גדולה היא).

וראה שם שפירש הר"ן בזה את דברי הגמ' דתנן "כי אתא רב דימי אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות, אילימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה וכל שאין מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות, שימות סלקא דעתך, אלא כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות" וביאר הר"ן דלעיתים ראוי להתפלל שימות החולה, ולכן כל שאינו מבקר החולה אינו יודע אם ראוי להתפלל שיחיה אם שימות.

ולכאורה נראה היה להביא ראיה מאמרם (ב"מ פ"ד ע"א) דכד נח נפשיה דר"ל נצטער רבי יוחנן עד דשף מדעתיה ובעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה הרי שחכמים התפללו על ר' יוחנן שימות. ושמא לא התפללו שימות אלא שיוטב לו, וקוב"ה הרופא כל בשר ידע אל נכון כי לא ירפא זולת שימות. ואפשר עוד דלא שייך היה שיתפללו לרפואתו דהלא אחר שירפא ישוב ויצטער על אובדן התורה וממילא ישוף מדעתיה שנית לכן התפללו שימות, הן צרי אין בגלעד לחבוש את מכאובו הגדול של רבי יוחנן על ביטול התורה ואבדן כלי מלחמתה.

ולהלכה לא מצינו שנזכרה הלכה זו בדברי הפוסקים מלבד בערוך השולחן יו"ד סי' של"ה ס"ג שהביא את דברי הר"ן, ולענ"ד לא היה לו להביא הלכה זו אחר שהשמיטוה הפוסקים במכוון, דהלא פליגי רבוותא אחידוש זה וכדחזינן שנדחק הרא"ש שם בפירוש דברי הגמ' ולא ניח"ל בפי' הר"ן.

אמנם הירושלמי יבמות מ"ה ע"א איתא דר' אדא בר אהבה נולד לו תינוק מהול ונעשה פצו"ד ולאידך מ"ד נעשה כרו"ש והתפלל והתענה עליו שימות, הרי מעשה רב שמותר להתפלל על המצטער שימות, וצ"ע.

וראה בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ד סי' ע"ד) שנשאל אם שרי לנהוג למעשה כדברי הר"ן ולהתפלל לקרב מיתתו של חולה, ועיי"ש שהשיב דאין ראוי לנהוג כן משום שאין תפלה זו מותרת רק במקום שידענו דלא יועילו עוד התפילות להחיותו, ובימים הראשונים אכן היו בקיאים בזה אולם אנן דור יתום אין אתנו נביא ולא ידענו עד מה לשפוט אם כלתה הרעה אם לאו. והנה באג"מ כתב שם עוד דאם נקבל את דברי הר"ן א"כ פטורים אנו מהצלת הנפש אחר שמבקשין אנו לקרב מיתתו ומתוך כך חידש דחולה חסר תקוה ומדוכא ביסורים אין חייבין להשתדל בהצלתו. ולענ"ד לאו הא בהא תליא דאף שמצווים אנו להצילו בכל דרך ולהאריך חייו חיי שעה אפשר שנתפלל שיסתלק מן העולם ואין בהתפלה סתירה למצות ההצלה דאף שמצווים אנו להחיות בהשתדלות טבעית מותר להתפלל שימות והקב"ה כטוב בעיניו יעשה. שוב ראיתי בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן צ"א אות כ"ד) שכתב כדברינו בשיטת הר"ן דאף אם מצווין אנו להשתדל בהצלה מ"מ באותה העת הותר אליבא דהר"ן להתפלל על החולה שימות, עי"ש. ומעודי תמהתי בסברת האג"מ, דאם אכן לא התיר הר"ן תפילה זו אלא לנביאים ולחכמים הו"ל לפרש דבריו כלפי מה הדברים אמורים, ומדשתקי רבנן ש"מ לא ניחא להו. ועוד, דמדברי חז"ל משמע דאף בזמנם ובדורם דור המאורות, לא היו הכל בקיאין בתוצאת התפילה אם תתקבל אם לאו, כי אם היחידים כרבי חנינא בן דוסא (ברכות ל"ד) שהיה יודע לדקדק ולבחון בתפילתו אם שגורה בפיו, ונראה יותר דאף דלשיטת הר"ן אכן יש שמתפללים על החולה שימות לא קבעו הלכה כמותו כנ"ל.

ונראה לי פשוט דגם אין ראוי להתפלל על החולה בסתם "שירחמו עליו מן השמים" אם לרפואה אם בסילוקו מן העולם, דהא קבעו חכמים מטבע של תפילה לבקש ולפרט כל צרכי האדם ובקשת צרכיו והוא סוד י"ח ברכות דתפילת העמידה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה ברוח קדשם ועומק בינתם לכלול את כל צרכי האדם בכלל ובפרט, (וראה בזה באורך בזוה"ק ריש וישלח שפירש כמה צריך לפרש ולפרט כל צרכיו בתפילה, והוא מאמר יעקב אע"ה "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" וכ"ה באור החיים ריש ואתחנן, עיי"ש).

 

פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך

הנה השבוע הגענו אל מעמד הר סיני וקבלת התורה. מעמד נשגב זה נצטוינו שלא לשכחו לעולם. "השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד' ט') עד שלדעת הרמב"ן הוי ל"ת ממש ממנין הלאוין (עיין במצוות ששכח הרמב"ם בספר המצוות).

ויש לעיין בלשון הקרא "את הדברים אשר ראו עיניך" והלא עיקר קבלת התורה היתה במה ששמענו וקבלנו, את עשרת הדברות ושאר מצוות התורה, ומדוע הוזהרנו מלשכוח דוקא מה שראו עינינו.

ונראה בזה.דהנה אמרו חז"ל (מכילתא פר' יתרו) על מה שנאמר במתן תורה שהיו "רואים את הקולות" (שמות כ' ט"ו) "שהיו רואין את הנמשע ושומעין את הנראה" (וכיוצא בזה אמרו "שהיו מראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו").

ורעיון עמוק ונשגב יש בזה כמו שביאר בנפש החיים (שע"ג פי"א בהגה"ה וכ"כ בבני יששכר חודש סיון) דהנה בטבע האדם ובנוהג שבעולם דמכל החושים שבהם חנן הקב"ה את האדם להזין את שכלו והגיון לבו אין לך חוש מהימן יותר מחוש הראיה וכל דבר שראה האדם בעיניו אין לו בלבו פקפוק כלל באמיתת המצאו, לא כן בשאר החושים כגון השמיעה שדרכו של אדם להטיל ספק באמיתתן ואף חז"ל אמרו (ר"ה כ"ה ע"ב) "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", אמנם בני ישראל בני אל חי המחזיקים באמונת אבותיהם יודעים שאין ראית העינים קובעת באמיתת המציאות. שהרי הקב"ה ש"כל הנמצאים בשמים ובארץ ובמה שביניהם אינם נמצאים אלא מאמתת המצאו" (רמב"ם פ"א ה"א מיסוה"ת) אמר "כי לא יראני האדם וחי" ואין עינינו רואות את עיקר ההויה, וכי מה הוא האדם אם לא הנשמה שנפח באפיו יוצר בראשית שאינה נראית לעין, וכן אין עינינו יכולות לראות את מלאכי השרת העושים בשליחותו של המקום בעולמו או את השדים והרוחות המרחפים בחלל העולם, אלא שאבותינו ספרו לנו וכך קיבלנו מרבותנו הקדושים ודור לדור ישבח מעשיך, ועיין רמב"ן (דברים ד' ט') וכ"כ החינוך בהקדמתו דיסוד האמונה הוא קבלת הבנים מאבותיהם דור אחר דור אף שהדברים נעלמים ממראה עינינו.

ובשעה שעמדו רגליהם על הר סיני נתעלו במעלה זו שהיו "רואין את הנשמע", שהדברים ה"נשמעים" היו בעינים בבחינת ראיה שנתאמתו אצלם באופן מוחלט ומוחשי, והיו "שומעין" את הנראה שכל עולם החומר והגשם היה רחוק מתודעתם והרגשותיהם והיה אצלם בבחינת שמיעה בלבד (ועיין משך חכמה פרשת חקת ובמאור עינים בשלח שכתבו כל אחד לפי דרכו דיש להגביר את חוש השמיעה על חוש הראיה).

וזה נראה ביאור מה שמסופר בב"ב ע"ה ע"א:

"כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהם עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן, לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהם עשר ברום עשרים אמר להו הני למאן, אמרו לי' שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר לי' דרוש רבי לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי, אמר לו ריקא אלמלא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".

ויש להתבונן, שהרי תלמיד זה לא נענש כשלגלג על דברי רבי יוחנן רבו אלא בשעה שחזר ובא לפניו לחזק דבריו ולאשרם ודבר זה אומר דרשני.

ונראה בדרכנו, דכאשר בא התלמיד לפני ר' יוחנן והביע את התפעלותו והתרגשותו ממראה עיניו ואמר "כאשר אמרת כן ראיתי" והוכיח בזאת שע"י ראיתו נתאמתו הדברים אצלו וחזר בו מלגלוגו בשעה ששמע דברים אלו מר' יוחנן, קצף עליו רבו ואמר לו "ריקא לולי ראית לא האמנת" הלא מקרא אני דורש ותורת אמת היתה בפי, וכי ראית העינים היא שקובעת לנו אמיתת המציאות ולא שמיעת אזנינו את מסורת התורה, ועל זה נענש אותו התלמיד שלגודל מעלתו (דהלא חזא מלאכי השרת ואף בא עמם בדברים וזו מעלה נשגבה) היה צריך להיות "רואה את הנשמע".

ונראה דעונש התלמיד היה מדה כנגד מדה ויש בו רמז לדבר שפגם בו, דלמראית העין אין האדם אלא גל של עצמות וכל חיותו אך מכח נשמת אלקים המפעמת בקרבו ומחייתו וכיון שהוא החשיב רק את ראית העינים נעשה גל של עצמות, מדה כנגד מדה, וזה שאמר לו ר' יוחנן "ריקא" וכי ריק אתה ואין נשמה באפך שאין העין יכול לראותו, ולמה לא תראה את הנשמע ותשמע את הנראה.

ובמס' ברכות נ"ח ע"א מצינו:

"רב ששת סגי נהור הוי, הוו קאזלי כו"ע לקבולי אפי מכלא, וקם אזיל בהדייהו ר"ש, אשכחיה ההוא צדוקי א"ל חצבי לנהרא כגני לייא, א"ל תא חזי דידענא טפי מינך, חליף גונדא קמייתא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי, אתא מלכא, א"ל רב ששת לא קאתי, חליף גונדא תנינא כי רק אוושא א"ל ההוא צדוקי השתא אתי א"ל ר"ש לא קא אתי מלכא חליף תליתאי כי קא שתקא א"ל ר"ש ודאי השתא אתי מלכא, א"ל ההוא צדוקי מנא לך הא, א"ל דמלכותא דארעה כעין מלכותא דרקיע דכתיב "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה" כי אתא מלכא פתח ר"ש וקא מברך לי', א"ל ההוא צדוקי למאן דלא חזית קא מברכת, ומאי הוי עלי' דההוא צדוקי, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעינייהו, וא"ד רב ששת נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות".

ונראה דגם בזה היה לימוד עמוק דאין ראית העינים קובעת את האמת המוחלטת אלא שמיעת אזניים ור' ששת שלא ראה בעיניו היטב להכיר מן הצדוקי לא רק את שבילי דרקיע אלא אף את העולם הזה והליכותיו, וכאשר הצדוקי לא לקח מוסר לנפשו ועמד במרדו להחשיב את הראי' ולזלזל בר"ש ושאלו "למאן דלא חזית קא מברכת" נענש מדה כנגד מדה וכחלינהו לעינייהו, או שנעשה גל של עצמות כנ"ל.

ולעתיד לבא נזכה "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", וכיוצא בזה "והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר" ולכאורה יפלא וכי עינינו רואות את אשר משמיעים לנו, הלא עין רואה ואוזן שומעת, אלא דלעתיד לבוא שוב נתעלה למעמד הר סיני בבחינת "רואין את הקולות", ולכן נצטוינו "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".

 



[1] הנה בסברת הרמב"ם דכתב דמצות התפילה נוהגת בכל יום כתב בלחם משנה בשם הקרית ספר מדכתיב 'ועבדתם את ה'' ואין עבודה אלא תפילה, ובסיפא דקרא הוא אומר 'וברך את לחמך ואת מימיך' וכשם שלחם ומים זקוק להם האדם בכל יום אף התפלה מצותה בכל יום. והדברים מחודשים, ובפשטות נראה היה דנקיט הרמב"ם דכלל יש בדבר, היינו, דכל המצות שבגברא (לאפוקי אותן המצוות דחיילי אאדם משום ענין מסוים או זמן המתחדש, כרגלים, שמיטה ויובל, מזוזה התלויה בבית, שחיטה מהבשר שבדעתו לאכול, וכדומה) תלויים בסדר היום, דמאחר וציותה התורה עליהם ולא פירשה בהם זמן ע"כ זמנם בכל יום, דאל"ה אימתי. כיו"ב הוסיף הרמב"ם וכתב עוד בפרטי המצות שבריש הל' תפלה "יש בכללן שתי מצות עשה וכו' שנייה לברך כהנים את ישראל בכל יום" ואף בזה הטעם דכיון שהוטלו אגברא כל אלו המצוות ינהגו בכל יום מימי האדם. וזהו שכתב הכס"מ (פ"ה מיסוה"ת ה"א) דתנהג מצות תפילין בכל יום (וראה שם אודות המעשה דאלישע בעל כנפים דל"ח כמוסר נפשו להריגה בשל מצותו, "דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזירתם שלא להניח תפלין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה") וראה עוד בזה בביה"ל סי' ל"ז. וכעי"ז ראה מה שחידש בפנ"י (ברכות כ"א) דהגם כי ידענו מדברי הפוסקים דחייב אדם לעסוק בד"ת בכל יום כדכתיב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' מ"מ מדלאו מן התורה ילפינן לה כי אם מדברי קבלה ש"מ דמן התורה חייב אדם ללמוד בכל יום אם ביום אם בלילה (ולאו בשניהם כאחת) הגם כי עיקר מצוה ביממא, והוא חידוש, דלולי דבריו הו"א דחובת הלמוד תדיר בכל שעה ובעל עת ועיין .

[2]* ובטעמא דמילתא יש שסמכו מאמר אביי (שבת ס"ו ע"ב) "אמרה לי אם כל מנייני בשמא דאימא" ופרש"י "כל לחישות, ומפני שכופלין אותן ג' פעמים ויש יותר קרי להו מניני, ואף דגבי לחש אמרו נראה דה"ה גבי תפלה, וראה במהרש"ל שם שפירש דפלונית בן פלונית דוקא אמרו, שבני אדם מכירין האשה שהיא אמו של ולד יותר מאביו. ובאמת כבר תמצא בכתבי המקובלים שפירשו טעמא דמילתא (עיין זוה"ק לך לך (י"ג ג') דדריש מדכתיב "והושעת לבן אמתך", - בן אמתך דייקא אכן בערוך השלחן קי"ט א' כתב דהמתפלל על החולה יזכיר שם אביו או שם אמו, ומ"מ נהוג עלמא בהזכרת שם האם, וע"ע במדרש תלפיות ערך "חולה" דבחולה בן מזכיר שם אביו, וזה חידוש.

[3]* וראה מש"כ בליקוטי מוהר"ן (ס"פ בראשית) דבתיבות "רפא נא" שאמר משה בתפלתו נרמז הגימטריא שמות "מרים" "יוכבד", הרי שהתפלל משה על מרים אחותו בשמה ושם אמה, וכ"כ בדגל מחנה אפרים, עי"ש.

תגיות: