קנין משיכה, מסירה והגבהה (תשע"ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (כ"ה י"ד).

"משיכה מנלן, דכתיב 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך' דבר הנקנה מיד ליד. ולר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מאי איכא למימר, תנאי תקנתא דרבנן קתני" (קידושין כ"ו ע"א).

 

הרי לן דמפסוק זה למדנו קנין משיכה במטלטלין. ולר' יוחנן דס"ל ד"ת מעות קונות אין המשיכה אלא קנין דרבנן. אמנם כבר כתבו הראשונים דבמתנה שאין בה קנין כסף לכו"ע משיכה קונה מה"ת, עיין תוס' עבו"ז ע"א ע"א.

וכבר נחלקו רש"י ור"ת הלכה כמאן. לדעת רש"י הלכה כר"ל דמשיכה מה"ת ולא כסף, ולדעת ר"ת הלכה כר' יוחנן דד"ת מעות קונות ומשיכה אינה אינה מדרבנן במקח ובממכר עיין תוס' עבו"ז שם ובבכורות י"ד ע"א וכ"ה בחשן משפט סימן קצ"ח ס"א, ואכמ"ל.

ולכאורה יש לתמוה, דהלא במשנה (קידושין כ"ה ע"ב) שנינו דבהמה נקנית במשיכה, במסירה או בהגבהה. ושם (כ"ו ע"א) אמרו במשנה דשאר מטלטלין נקנין במשיכה, אך בגמ' דרשו מקראי  (או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד), קנין משיכה בלבד ולא שאלו מסירה והגבהה מנא לן.

וכבר כתב בזה הריטב"א (ק"י כ"ה ע"ב) יסוד גדול וז"ל "אלא ודאי משיכה עיקר קרא, ומינה אתרבו מסירה והגבהה והוו להו כתולדות דידה, ולר"י דאמר ד"ת מעות קונות ומשיכה דרבנן... כיון דתקון רבנן משיכה תקון נמי מסירה והגבהה". וכעי"ז כתב הר"ן שם דמשיכה למדנו מקרא והגבהה ומסירה אתרבו מיניה, עי"ש.

הרי לן דמשיכה, מסירה והגבהה גדר אחד ודין אחד להם בין אם מה"ת המה ובין אם מדרבנן.

וכעי"ז כתב שם הפני יהושע מדעתיה. "וכל הני קנינים, משיכה, מסירה והגבהה, ע"כ כולהו בכלל משיכה נינהו. למ"ד מדאורייתא מדאורייתא ולמ"ד מדרבנן מדרבנן, וממילא בכל אחד קונה לפי מה שדרכו בכך... ועוד דאפילו לר"י נמי עיקר משיכה מה"ת במתנה דאל"כ במה יקנה".


ב

במהות הקנין וגדרו

 

והנה כבר ביארתי במק"א דיש אבות ותולדות בקנינים, ובכל קנין יש מהות פנימית וכל הדומה לו במהות הענין הוי תולדה דידיה, עיין מנחת אשר ויקרא סימן נ"ה, ומנחת אשר לב"ב סימן מ"ב, ואכמ"ל.

ויש לעיין ביסוד קנינים אלו, קניני המטלטלין, האם הכנסה לרשותו היא ותולדות חצר המה, ונתחדשה הלכה דקונה גם על ידי משיכה לרשותו או לסימטא שאינה רשותו ממש אך מ"מ מיוחדת לשימוש לכל אחד דהוי כרשותו כשהוא משתמש בו, ואף שאינו קונה מדין חצר מ"מ כיון שמשכה לתוכו או הגביהה הו"ל כאילו נכנסה לרשותו וקונה דכאשר האדם משתתף בפועל בהכנסת הדבר לרשותו לא בעינן רשות גמורה, או שמא אין הם תולדות חצר אלא תולדות חזקה ומעשי בעלות הם, דקירוב הדבר אליו ע"י משיכה או הגבהה או מסירה הוי מעשה בעלות וקונה כעין חזקה בקרקע במה שהוא נוהג בחפצים מנהג בעלות.

ונראה ששאלה זו במחלוקת ראשונים היא שנויה, דהריטב"א (ב"מ צט ע"ב) דחה פירש"י במה שהקשו (שם) על מה שאמרו דשכירות נקנית בכסף שטר וחזקה "שכירות מאי עבידתה" ופרש"י דאינו קונה עד שימשוך, הרי שאינו קונה בחזקה, ומאי חזקה משכחת בה. וכתב הריטב"א "אין לשון זה מחוור דדילמא מאי חזקה דקאמר משיכה כי המשיכה היא חזקתן של המטלטלין". ונראה דרש"י ס"ל דאין קשר בין משיכה לחזקה דמשיכה יסודה רשותו של אדם (וכתולדת חצר היא) אבל לדעת הריטב"א חזקתן של המטלטלין במשיכה היא כמבואר דיסוד גדר משיכה הפגנת בעלות והוי כתולדת קנין חזקה.

אמנם עיין קידושין כ"ח ע"ב "רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה" וברש"י פירש משיכה, ובאמת כן מבואר בגמ' שם ובהדיוט עד שימשוך, הרי לן דמשיכה קרויה חזקה במטלטלי, אך מ"מ נראה דנחלקו רש"י והריטב"א משום שבב"מ שם אמרו "כשם שהקרקע נקנית בכסף שטר וחזקה" וכו', הרי שמדובר בקנין חזקה ממש, אבל בהא דרשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה אין החונה לקנין חזקה אלא דבהדיוט אינו קונה בכסף עד שיתפוס חזקה בגוף הדבר ויגיע לידו, ודו"ק.

וגם בעליות דר' יונה בב"ב נ"ב ע"ב כתב דחזקה בקרקע הוי במקום משיכה במטלטלי עי"ש. וע"ע בשיט"מ ב"מ ט ע"ב בד"ה רכוב דמכל דבריו משמע דקנין רכוב מגדר חזקה הוא ובדרך זה ביאר את ספיקת הגמ' ברכוב ומנהיג עי"ש.

אך מדברי הרמב"ם פ"ד ממכירה ה"א נראה דהגבהה הוי תולדה דחצר דז"ל: "כליו של אדם כל מקום שיש לו להניחו קונה לו, וכיון שנעשו המטלטלין תוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו, והרי זה כמי שהגביהן או כמי שהונחו בתוך ביתו". ומשמע מדבריו דהגבהה מדין רשות היא ולכן הוי כביתו וככליו.

אמנם באור שמח פ"א ממכירה כתב לבאר את דברי הרמב"ם בדרך אחר, ויסוד דבריו דכלי מהני אף מדין קנין הגבהה והוי כהגבהה מכחו עי"ש, אך לענ"ד אין זה מסתבר כלל דכלי אין בו כחו ואין בו קנין הגבהה כלל.

ועוד כתב שם דמה דלא מהני כליו ברשות מוכר אף דהגבהה מהני ברשות מוכר היינו משום דאין דרך לקנות בכליו ברשות מוכר ואף דהגבהה קונה אף מה שאין דרכו מ"מ בהגבהה מכחו בעינן דרכו עי"ש.

ולענ"ד אין לחלק בין הגבהה בגופו או בכחו לענין זה. ועוד דלענ"ד ודאי הוי דרך להשתמש בכליו אף ברשות מוכר, ע"כ נראה טפי בביאור דברי הרמב"ם כדרכנו. ואף שידעתי דבאבן האזל כתב במה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד ברפ"ד ממכירה בגדר משיכה דלשיטת הרמב"ם הוי מעשה קנין כעין חזקה ולשיטת הראב"ד הוי מגדר חצר, וכך ביאר את שיטת הרמב"ם דקנה אף שלא הכניס כולו לרשותו או לסימטא ולשיטת הראב"ד צריך שיכניס כולו, לענ"ד אין בזה הכרח, דמ"מ אף אם הוי תולדת חצר אינו חצר ממש, ונראה טפי דלא נחלקו אלא בפרטי הדין ולא בשורש הקנין ואף להרמב"ם הוי מגדר חצר ומ"מ די במכניס מקצתו לרשותו, וז"פ לענ"ד.

וכ"כ להדיא הרמ"ה בב"ב פרק ה' סי' כ"ו "כי משיך לה מדוכתא דאוקמי מוכר בגויה לדוכתא אחרינא... הו"ל כמאן דאפקא מרשות מוכר ועיילי' לרשות לוקח" הרי דמשיכה הוי מעין חצר ועי"ש שהאריך בזה.

וכך נראה לכאורה גם כונת התורי"ד לגבי קנין הגבהה, דהנה בב"ב ע"ו ע"ב הביא בשם הר"י דמה שאמרו דאותיות נקנות במסירה אין הכונה למסירה דמטלטלין דלא מסתבר שיהיה קנין מסירה בדבר קטן שקל למושכו ולטלטלו אלא אין המסירה אלא לאלומי למשיכה והיינו דצריך למשוך משמסר לו המוכר,והתורי"ד דחה דבריו "ואינן נראים לי דבריו כלל שבדברים קטנים לא תועיל מסירה כ"א משיכה שכיון שמסר לו החפץ בתוך ידו היאך תעלה על הדעת לומר שלא יקנה אותה אין לך קנין גדול מזה שהוא תופסו בתוך ידו ועד כאן לא פליגי ועבדי משיכה מעליא ממסירה אלא בדברים גדולים כגון בהמה גסה וספינה שאינו יכול לתופסן בידו דאיכא מאן דאמר סגי להו במסירה שכיון שמסרם לו והוא אחז בהם אע"פ שאינו יכול להכניסם בתוך ידו קנה אע"פ שלא משכם ואיכא מאן דאמר דלא מהניא בהו מסירה עד שימשוך ובמשיכה קנאם ואע"פ שלא הביאם ברשותו אבל חפצים קטנים שמכניסם לתוך ידו כיון שמסרם לו ליכא מאן דפליג דהאי עדיפא ממשיכה טובא שהמשיכה אינה מכנסת לרשותו וזו המסירה מכנסת לתוך ידו והשתא חצרו של אדם קונה לו ידו לא כ"ש דהא חצרו משום ידו אתרבאי והיא היא הגבהה דאמרינן שהיא קונה בכל מקום ואפילו בישראל מוכר וההגבהה קונה אפילו בחפץ גדול שאינו יכול להכניסו בתוך ידו כיון שהגביהו וסבלו בכוחו כ"ש בחפץ קטן שתפסו בתוך ידו".

וצב"ג בדבריו דלכאורה אחז את החבל בשני ראשיו דמתחלת דבריו נראה דכונתו לקנין יד ממש דהלא כתב דאם חצר קונה ק"ו ליד דחצר מטעם יד הוי ושוב כתב דהגבהה קונה אף במה שאינו בתוך ידו ועוד כתב דהגבהה שאמרו בכל מקום היינו יד, ולכאורה יש כאן עירובי תחומין, ונראה ברור בכונתו דודאי הוי הגבהה קנין בפנ"ע ואינו קנין יד ממש שהרי מהני אף בכחו ואף במה שאינו בתוך ידו אך מ"מ הוי מטעם יד ביסוד גדרו אלא דבמעשה הגבהה נחשב כאילו הכניסו לרשותו אף שאינו בתוך יד או רשותו כמבואר.

אך לכאורה נראה יותר מלשון התורי"ד דהגבהה הוי יד ממש, ועיין לקמן אות ח' מה שכתבתי בזה עוד.

ועיין בדברי הסמ"ע שכתב (בסי' קצז סק"ג) דהגבהה קונה בכל מקום ד"במה שמגביהו בידו מביא אותו לרשותו דכל מה שהוא ביד האדם הרי הוא כאילו מונח בביתו" (וכ"כ בסי' קצח סק"ד, עי"ש) הרי דס"ל דהוי מיסוד רשותו של אדם.

וכך משמע מלשון הרשב"ם בב"ב פ"ו ע"א "דהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר דמשהגביהה הניחה ברשותו ואפילו בלא משיכה, כן נראה לי". ונראה בעליל מלשונו דבא להשמיענו דבר חידוש, וביאור הדבר נראה כנ"ל דהגבהה ומשיכה מדין רשות הן, וע"ע רש"י עבו"ז ע"ב ע"א "קניא ליה רשות במשיכה" ורש"י לשיטתו דס"ל בב"מ דמשיכה הוי מגדר רשות ולא מדין חזקה.

והנה הקצות והנתיבות שני עמודי עולם הבינו כאילו כונת הסמ"ע לחדש דהגבהה קונה מדין יד, ומשו"כ הסתייגו מדבריו. עיין בקצות סימן קצ"ז סק"א כתב דהגבהה הרי קונה אף במה שהוגבה מכחו ואיך נאמר דהוי מדין יד.

וגם הנתיבות בסימן קצ"ח ס"ק ב' תמה על דברי הסמ"ע שם דהרי יד אינה קונה אלא מה שבתוך ידו והגבהה קונה אף מה שחוצה לה, מאידך בהגבהה צריך הגבהת טפח או ג' טפחים, וביד לא צריך הגבהה כלל.

אך לענ"ד לא עלה על דעת הסמ"ע דהגבהה הוי ממש יד, אלא דקנין הגבהה הוי כתולדת יד וחצר, ועדיף הגבהה ממשיכה משום דכל שהגביה הוי כאילו בא לידו ורשותו כמבואר.

אמנם באמת אפשר דאין ראיה מדברי הרשב"ם והסמ"ע דהלא כל כונתם לבאר מה בין משיכה להגבהה דמשיכה אינה קונה ברה"ר והגבהה קונה ברה"ר וע"ז כתבו דבהגבהה הוי כאילו מביאו לרשותו אף כשהוא עומד ברה"ר, והרי פשוט דאף אם גדר משיכה וכדו' הוי כגדר חזקה בקרקע אין החזקה אלא במה שמושך לרשותו ובכך נוהג מנהג בעלות וא"כ אפשר דאין ראיה מדבריהם, ודו"ק בזה.


ג

אם הגבהה מהני בגט

 

והנה נחלקו האחרונים בקנין הגבהה אם מהני בגט לשיטת הר"ן (בגיטין ע"ח ע"ב) דקנין אגב לא מהני דבעינן 'ונתן בידה' ולא מהני שאר קנינים שאין בהם נתינה ביד. התורת גיטין (בסימן ק"מ סעיף ט"ו) כתב דגם הגבהה מהני והוי כקנין יד וחצר ואף בו קרינן ונתן בידה. אך לא כן דעת הגרעק"א (בשו"ת סי' רכ"ב אות כ"ג) דנקט דלא מהני הגבהה בגט וצריך ליזהר שיהא כל הגט בתוך ידה דבלא"ה אין כאן קנין יד ואינה מגורשת, עי"ש. ונראה לכאורה דספק זה תלוי בשני דרכי הבנה הנ"ל בקנין הגבהה, דלדעת התו"ג הוי תולדת חצר ויסודו ברשותו של אדם ומשו"כ מהני בגט, ולדעת רעק"א הוי כחזקה והוי כשאר קנינים דלא מהני בגט ודו"ק.

ובשו"ת אבני נזר (אהע"ז סי' קכא סק"ו) הביא בשם למדן אחד שדחה את דברי התו"ג מדברי הרמב"ן בפר' משפטים לגבי גונב נפש דאינו חייב אלא אם לקחו לרשותו אבל אם קנאו בהגבהה או במשיכה אינו חייב, הרי דאין קנינים אלו כקנין רשותו. (ולמדן זה הלא הוא החלקת יואב כמבואר בספרו חלק אהע"ז סי' יב, עיי"ש).

אבל לענ"ד אין כלל קושיא מדברי הרמב"ן והלא פשיטא שאין קנין הגבהה קנין יד ממש, ואין המשיכה כחצר אלא קנינים בפנ"ע הם ודיניהם חלוקים ביסודם. אלא דיסוד אחד להם בשורש גדרם וא"כ מה הפלא אם אינו חייב בגונב נפש ע"י משיכה והגבהה, והלא דין מיוחד הוא ואינו כקניני ממון, ומסתבר דשורש החיוב בגונב נפש אינו בקנין אלא בהברחת הנפש והסתרתו והעימור בו וכלישנא דקרא, ומשו"כ אינו חייב אלא אם לקחו לרשותו ולא ע"י משיכה או הקנאה, ואין מזה ראי' למה שנחלקו האחרונים הנ"ל לגבי גירושין. (ועיין מנחת אשר על בראשית סימן ס"ג בעיקר דין גונב נפש).

הרי נתבאר דיש שני דרכי הבנה בקנין משיכה ונחלקו גדולי הדורות בביאור קנין זה.


ד

שכירת מקום מה גדרה

 

והנה במעשה דרבן גמליאל וזקנים (מע"ש פ"ה מ"ט) כתב הרמב"ם בפיה"מ "ומכלל הכח שנקנין בו המטלטלין הוא שכירות המקום שהם בו, אותם המטלטלין, לפי שאותו הקרקע תחשב כאילו הוא רשות השוכר והמטלטלין שבו כאילו הוא משכן ונתנן לרשותו".

ולכאורה משמע מדבריו דשכירות מקום מהני משום קנין משיכה, וצ"ע בזה, דהרי לא משך ואיך יקנה במשיכה. ולפי המבואר דגדר קנין משיכה עניינו מעשה הכנסה לרשותו, י"ל דעצם שכירת המקום הו"ל כמעשה הכנסה לרשותו ומהני כאילו משך.

אך הדברים רחוקים ואינם מתיישבים על הלב, דאינו דומה כלל שכירת מקום למעשה משיכה.

והנראה בזה לענ"ד דהרמב"ם לשיטתו דס"ל בהל' שכירות (פ"ו ה"ה) דחצר השכורה קונה למשכיר ולא לשוכר ולכאורה תמוה ממשנה זו דר"ג וזקנים דמבואר בה דקונה לשוכר. וחידש הרמב"ם דבעצם סגי בקנין שכירות לקנות ע"י חצר אלא שכל עוד אין הוכחה לרצון השוכר לקנות ע"י חצר שכורה קונה החצר למשכיר שהוא עיקר הבעלים. אמנם כאשר השוכר הוא זה שהכניס דבר לחצר ע"מ לקנות על ידה וגילה דעתו שרוצה הוא לזכות על ידה קונה, וק"ו דכאשר כל קניית החצר בשכירות לא היתה אלא כדי לזכות על ידה בקנין חצר, קונה השוכר, והוא שכתב הרמב"ם דבשוכר את מקומו הו"ל כאילו משך את המטלטלין לרשותו ולפיכך קנה בקנין חצר אף דהוי חצר שכורה, ודו"ק בזה.

אמנם אף בביאור הגר"א סימן ר"ג ס"ק ל"ו כתב לבאר מה דמהני שכירות רשות לקנות מעות "דרשות קונה מטעם משיכה ומשיכה קונה אף במעות", ובדבריו משמע להדיא דאכן שכירות מקום מהני מדין משיכה ממש, והדברים חידוש.

 

ה

עוד בענין קנין משיכה וגדרו

 

הנה הארכנו (במנח"א שם) לבאר דיש אבות ותולדות בקנינים וכל הקנינים שמצינו בהלכה נכנסים תחת כמה יסודות כלליים ושרשים שמהם מסתעפים ענפים רבים, ועוד זאת ביארנו דשלשת קניני המטלטלין משיכה הגבהה ומסירה יסוד אחד להם, ולא מצינו בגמ' ילפותא אלא לקנין משיכה כמבואר בקידושין (כ"ו ע"א) דילפינן מ"או קנה מיד עמיתך" דבר הנמסר מיד ליד ושלשת קנינים אלו בכלל, כמבואר שם בר"ן וז"ל "דמשיכה עיקר, דאי למ"ד משיכה מפורשת מה"ת דכתיב "או קנה מיד עמיתך" דבר הנקנה מיד ליד, טפי משמע מלישנא דקרא משיכה ממסירה והגבהה דדבר הנקנה מיד ליד משמע שיצא מרשות לוקח והיינו דמשיכה, ומסירה והגבהה מינה איתרבו", ואף למ"ד משיכה דרבנן כתב הר"ן דמסירה והגבהה קונים דכיון שנמסר לו או הגביהה "ודאי שיוציאנה משם ויביאנה לביתו" וכ"כ שם הריטב"א, עי"ש, וכ"כ הפנ"י שם ביסוד הדברים עיין בדבריהם.

ועוד זאת ביארנו לעיל דנחלקו הראשונים והאחרונים בגדר היסודי של קנינים אלו אם הוי משום רשותו של אדם וכעין חצר הם, או הוי תולדת חזקה דעניני הנהגה אלו יש בהם הפגנת בעלות והוי תולדת חזקה בקרקע, עי"ש.

אמנם  ברור דמשיכה ותולדותיה הם קניינים בפני עצמן דהלא למדו משיכה מקרא "או קנה מיד עמיתך" ולא כחצר שנלמד מיד, ולכן אין תימה כלל דמשיכה מהני בגוי לר' יוחנן אף דחצר לא מהני בי' ודו"ק כי קצרתי.

והנה בבבא בתרא (ע"ה ע"ב) במה דנחלקו רב ושמואל במשיכה בספינה דלשמואל אינו קונה עד שימשוך כולה ולרב קונה במשיכה כל דהו, לא נתבאר בדברי הראשונים במאי פליגי, וכיוצא בזה נחלקו שם ר' אחא ורבנן במשיכת בהמה אם די בעיקרת יד ורגל או דצריך שתהלך כולה עי"ש. ולכאורה היה נראה דפליגי בהנ"ל, דאם משיכה והדומה לה מדין רשותו הוי מסתבר לכאורה דצריך שימשוך כולה כדי שיחשב כאילו הוציא את הספינה מרשות אחת והכניסה לרשות חדשה, אבל אם מדין חזקה היא מסתבר דבמשיכה כל דהו סגי כיון דמ"מ עשה בה מעשה בעלות.

אך באמת נראה דאין זה יסוד הדברים, ובאמת לא נחלקו רב ושמואל ביסוד גדר המשיכה אלא בפרטי דיניה בלבד, דהלא חזינן דנחלקו הראשונים במה דפליגי רב ושמואל אם בספינה בלבד פליגי או אף במטלטלי, דעת רבינו יונה והריטב"א דדין מטלטלי כדין ספינה ונקטו ספינה לרבותא דשמואל דאפילו בספינה דהליכתה קשה בעינן שימשוך כולה וכ"כ הרא"ש שם (סימן ב') בשם י"מ, אבל י"א דרק בספינה ובבהמה איכא מ"ד (שמואל בספינה ור' אחא בבהמה) דמהני משיכה כל דהו כיון דע"י משיכת כל דהו דרכן לנוע מעצמן אבל בשאר מטלטלין לכו"ע צריך שיעקר כולה ממקומה, ושיטה שלישית מצינו ברא"ש שם דרק בספינה ובהמה יש מ"ד דצריך למשוך כולה דכיון דאזלה ממילא אין משיכת כל דהו חשובה כלל וכאילו מעצמן הלכו אבל בשאר מטלטלין לכו"ע במשיכה כל דהו סגי (כך נראה כונתו), וא"כ מצינו ג' מחלוקת בדבר במסקנת ההלכה, ועוד מבואר בגוף הסוגיא דמעיקרא הו"א לדמות מחלוקת רב ושמואל בספינה למאי דנחלקו ר' אחא ורבנן בבהמה ושוב חילקו בין זל"ז, ורב אמר "עד כאן לא אמר ר' אחא אלא בבע"ח דאע"ג דעקרה יד ורגל בדוכתא קיימא אבל ספינה כיון דניידא בה פורתא נדה לה כולה", ומאידך קאמר שמואל "אנא דאמרי אפילו כת"ק עד כאן לא קאמר ת"ק אלא בבע"ח דכיון דמיעקר יד ורגל אידך למיעקר קיימא" הרי דנחלקו רק בסברות מסויימות ולא ביסוד גדר משיכה.

ונראה ביסוד הדברים עפ"י מה שביארתי במק"א דלכל דרכי ההבנה בקנינים אלו, וכן בכל דרכי הקנין בכלל, אף דיסודות הקנינים ילפינן מה"ת, נמסר לחכמים לקבוע פרטי מעשיהם, ובכל קנין וקנין קבעו חכמים כיצד יעשה ומה שיעורה ופרטי דקדוקיה, וכך נראה בסוגיין דלא נחלקו אלא בפרטי המשיכה ועניניה המסוימים ולא במהות ויסוד הקנין ושרשיו, ועיין לקמן אות ז', ודו"ק כי קצרתי.


ו

בגדר קנין רכיבה

 

הנה מבואר בב"מ ח' – ט' דקונים בהמה ברכיבה, ונראה לבאר הלכה זו.

בגדר קנין רכוב נחלקו הראשונים וד' מחלוקות בדבר. דעת הרא"ש שהרכוב מנהיג ברגליו וכ"ה בטור סימן קצ"ז. דעת התוס' (שם ח' ע"ב) דרכוב קונה משום דאזלא קצת מחמתיה ותפיס נמי במוסירה, והוכיחו דע"כ אין לומר דכל קנין רכוב הוא במאי דתפיס בה ברגליו דא"כ מה פשיט מיושב לגבי כלאים דבכלאים פשוט דבהליכה תליא מילתא וע"כ דמה דרכוב קני הוי ג"כ מחמת הליכה מועטת וזה שהוכיחו מכלאים דכיון דהיושב פטור ע"כ שאינה הולכת כלל מחמתיה. ודעת הרמב"ם (פ"ב ממכירה ה"ו) דרכוב קונה רק אם הילך בה, דכך כתב שם "והוא שתהלך בו" וכ"ה בשו"ע (קצ"ז ס"ה). וכתב הבית יוסף דשיטה זו שונה משיטת הרא"ש, דלדעת הרא"ש צריך לבעוט ברגליו בבהמה כדי שתהלך ורק בד"ז הוא קונה, אבל לשיטת הרמב"ם כל שתהלך מחמתו קונה, עי"ש.

אך שיטת רש"י שם (ח' ע"א) דקונה אף כשהבהמה עומדת במקומה, וגם השיט"מ הביא מהריצב"ש שפירש ד"תפיס" דרכוב דהיינו תפוס ברגליו בעצם רכיבתו וזה גופא קנינו כך פי' הריצב"ש בדף ח' ע"ב בתחילת הסוגיא וגם בט' ע"א בד"ה אי הכי רכוב בעיר ובד"ה א"ה נקני רכוב במוסירה עי"ש, ועיין בשיט"מ בסוגיין גם בשם מהר"י כץ ובגליון דגם מדבריהם נראה שנוטים לפרש דרכוב קני אף בעומדת הבהמה במקומה ואינה הולכת עיין בדבריהם.

וצריך ביאור ביסוד קנין רכוב לכל השיטות, דהנה מבואר בדברי התוס' דברכוב אין הבהמה הולכת מחמתיה אלא מעט, ונראה מדבריהם דמשום ההליכה מחמתיה לבד לא היה קונה דאין זה משיכה גמורה כיון שאין הליכת הבהמה מחמת האדם לגמרי אלא דכיון דתפס במוסירה מהני ההליכה בצירוף התפיסה לקנותה, וד"ז קשה להבנה דהיכן מצינו שב' דברים שכל אחד מהם אינו קונה מצטרפין ביחד להוות קנין גמור דההליכה בעצמה אינה קונה כיון שהיא הולכת רק מעט מחמתיה וגם התפיסה במוסירה אינה קונה בפנ"ע דבהפקר אין קנין במסירה דמאן מסר ליה דליקני וביחד הם מהווים קנין גמור, ועוד דא"כ איך יקנה ברכוב בהפקר כיון דמסירה בהפקר ליכא.

והנה הנתיבות כתב בסי' קצ"ז ס"ק ב' דקני בצירוף תפיסת המוסירה והליכה דקנין רכוב מורכב ממשיכה ומסירה, והוסיף לבאר לפי"ז מה דמהני קנין רכוב בר"ה אף דמשיכה אינה קונה בר"ה משום דרכוב עדיף משום דמסירה קונה אף בר"ה עי"ש. ודבריו צ"ע דלא מסתבר שיהא עדיף בזה ממשיכה גמורה כיון דמוסירה לחודיה לא מהני. ועוד דכבר כתבתי לעיל דדוחק לומר דיש קנין שמורכב משני קנינים שונים, ואכמ"ל.

והנה בדברי מהר"י כץ בשיט"מ מבואר דבאמת קונה רכוב (אם רכוב קונה) ע"י ההליכה מעט מחמתיה בלבד אף אם לא תפיס במוסירה אלא דע"י מה דתפיס במוסירה הוי עדיף ממנהיג ובמקום מנהיג יקנה הרכוב לבדו עי"ש. אך סברא זו קשה מצד אחר דכיון דאין התפיסה במוסירה מהני לעצם הקנין כלל איך היא גורעת את כח קנין המנהיג, ודי לן במה שהנחנו דקנין מבטל חבירו אם כחה גדול ממנה (וגם בהנחה זו נתקשו הראשונים טובא דאיך קנין מבטל חבירו אם שניהם ראוים לקנות בפנ"ע ועיין מש"כ בתוס' הרא"ש) אך בודאי תמוה לומר דהתפיסה במוסירה שאינה חלק מהקנין בכלל תהני לאלם את כח הרכוב ולבטל את קנין המנהיג, ועוד דנראה מדברי התוס' דלא ס"ל בזה כמהר"י כץ אלא דעצם הקנין הוא תולדת ההליכה והתפיסה במוסירה כמבואר בדבריהם ט' ע"א ד"ה ונקני דשם מיירי ברכוב לחודיה וכתבו דאם לא מיירי במנהיג ברגליו קני משום דתפוס בה וביארו בזה מה דהוי ניחא ליה דלא קני מוסירה עי"ש היטב.

וגם דברי הריצב"ש וסייעתיה דקנין רכוב הוי משום עצם תפיסתו בבהמה בישיבתו עליה צ"ב מלבד קושית התוס' מדברי הגמ' להוכיח מפטור יושב בקרון לגבי איסור כלאים דרכוב לא קני, דבגוף הקנין צ"ב ביסודו, ונראה לכאורה דרכוב בבהמה הוי כעין קנין יד או חצר דמטלטלי דכמו דהחזקת מטלטלי הוי בתוך ידו או רשותו כך החזקת הבהמה הוי בישיבתו עליה דאין לך ביטוי גדול יותר לבעלות הבהמה מרכיבה עליה.

אמנם עיין בדברי הריצב"ש לקמן ט' ע"א שכתב "רכוב לחודיה והבהמה עומדת במקומה קונה מפני שהוא משתמש בה כדרך שאדם משתמש בבהמתו והוי דומיא דחזקה" ולכאורה הדברים תמוהים דהיכן מצינו קנין חזקה במטלטלי. וצ"ל בכונתו דכמו דקנין חזקה בקרקע הוי במעשה שיש בו הפגנת בעלות כנעל גדר פרץ וכן חזקה בעבד כנעני (דילפינן משדה אחוזה כמבואר בקידושין כ"א ע"ב) הוי חזקתו במעשה המוכיח בעלות כהלבישו והנעילו כמבואר שם כמו"כ מסתבר דקונה בהמה ע"י רכיבה שיש בה הפגנת בעלות אף שלא מצינו קנין חזקה במטלטלי מ"מ תיקנו חכמים דמהני רכיבה כיון שהוא מוחזק בה באופן המוכיח בעלות, ואין ללמוד מזה לשאר עניני חזקה בקנין בהמה, ודו"ק בזה.


ז

בפרטי הקנינים

 

והנראה בזה לפי מה שביארתי במק"א בפרטי הקנינים כולם. דבאמת לא למדו ממקראי הקודש אלא את יסודות הקנינים בלבד, ונמסר לחכמים לקבוע פרטיהם ודקדוקיהם. והנחת היסוד בסוגיה זו דבהכרח שלכל קנין יהיה דפוס מסויים וצורה מסויימת, ופרטי מעשי הקנין צריכים לבטא את מהות הקנין.

ובכל אחד מהקנינים נחלקו בפרטי המעשה, במשיכה נחלקו אם די בעקירת יד ורגל או שמא בעינן שתהלך ממקומה, וכעי"ז בספינה ובמטלטלי. בהגבהה נחלקו אם צריך הגבהת ג' טפחים או די בהגבהת טפח. בקנין חצר בעינן משתמרת ושאינה מהלכת, וכך בכל קנין וקנין. ופרטים אלה קבעו חכמים בעומק בינתם וברוח קדשם בכח שנמסר בידם ע"י נותן התורה.

וכך נראה גם לגבי קנין רכוב, דאין הכרח שהראשונים נחלקו בעיקר שרש הקנין ומהותו, אלא בפרטיו ודקדוקיו, וכל אחד כדאית ליה בפרטי הקנין במדה הנצרכת לתת תוקף בקנין רכיבה על מנת שמעשה הרכיבה יבטא בעלות.

אמנם נראה בכל זאת דלפי שלש השיטות דבעינן עכ"פ שהבהמה תהלך ממקומה הוי רכוב תולדת משיכה, אך לשיטת רש"י והריצב"ש דקונה אף בעומדת ממקומה הוי תולדת חזקה, ודו"ק בעומק הדברים.


ח

בגדר קנין הגבהה

 

הנה ידוע מה שכתב המגיני שלמה בכתובות ל"א ע"א בביאור שיטת רש"י דקנין יד היינו קנין הגבהה וכל מקום שמצינו קנין יד הכונה להגבהה, דבאמת אין קנין יד אלא בגט בלבד. והפנ"י שם החזיק אחריו והוסיף דבאמת אין ידו של אדם קונה לו אלא ע"י הגבהה דבכל הקנינים צריך היכר, ורק מעשה הניכר מהני לקנין, ולפיכך בענין הגבהה בקנין יד.

ונראה ביאור הדבר בדרך שביארנו את מהות פרטי הקנינים, דאף דיסודות הקנינים מה"ת הם וכולם רמוזי בקראי, פרטי הקנינים קבעו חכמים בכח שנמסר בידם. ופרטים אלה נקבעו ותוקנו ע"י חז"ל לפי מהות כל קנין וקנין וענינו. והנחת היסוד בפרטי הקנינים היא דחייב להיות דפוס וצורה לכל אחד ממעשי הקנין, ומעשה הקנין על פרטיו ודקדוקיו צריך לבטא את מהותו הפנימית של הקנין (עיין לעיל אות ז').

ובדרך זו כתב הפנ"י דאף דידו של ידו רשותו היא ולכאורה עדיף מחצירו ובודאי לא גרע ממנה, מ"מ צריך שיגביה כיון דללא מעשה הגבהה אין כאן אלא טלטול בעלמא, ואין בזה כל ביטוי וכל משמעות של קנין ובעלות.

אך בודאי שאין זו כונת המג"ש שהרי כתב דבאמת אין קנין יד במטלטלי וכשאמרו שידו קונה הכוונה להגבהה, ולדרכנו היפך הדברים הוא הנכון, קנין הגבהה בעצם ה"ה קנין יד.

אך לכאורה נראה תמוה לומר דהגבהה קונה משום יד, ובפרט לפי המבואר בדברי הריטב"א, הר"ן והפנ"י דהגבהה תולדת משיכה היא ומינה אתרבו.

אך באמת כבר מצינו מקורות נכבדים בדברי רבותינו הראשונים שאכן קנין הגבהה קנין יד הוא. עיין מש"כ הרמ"ה (ב"ב ע"ו ע"ב) "והגבהה קונה בכל מקום, דכיון דאגבהיה ודאי אפקיה מרשותא דהוה קאי בגויה ועייליה לרשותא דנפשיה. דאי למאן דאמר (ב"מ י' ב') חצר משום יד אתרבאי, לא תהא ידו קלה מחצרו, ואי למאן דאמר (שם) משום שליחות אתרבאי, לא יהא עצמו קל משלוחו. וסברא נמי הוא, שאין לך דבר שנכנס לרשותיה של אדם יתר מהבא לידו".

וגדולה מזו כתב בתוס' רי"ד דאף הגבהה מכחו, אף שאין הדבר בידו כלל לא כולו ולא מקצתו הוי מדין קנין יד. וז"ל "והשתא חצרו של אדם קונה לו ידו לא כל שכן, דהא חצירו משום ידו אתרבאי והיא היא הגבהה דאמרינן שהיא קונה בכל מקום ואפילו ברשות מוכר, וההגבהה קונה אפילו בחפץ גדול שאינו יכול להכניסו בתוך ידו כיון שהגביהו וסבלו בכוחו, כל שכן בחפץ קטן שתפסו בתוך ידו".

ודבריו חידוש עצום דהלא כתב הנתיבות (קצ"ז סק"ב) דאין ידו של אדם קונה אלא מה שבתוך חלל ידו ולא מה שבולט חוצה לה, וכ"כ הגרעק"א בשו"ת סי' רכ"ב. אך כבר כתבתי במק"א דלענ"ד כל שמחזיק דבר כדרכו של עולם קונה הוא בקנין יד אף מה שבולט חוץ לכף ידו, אך בדברי הרי"ד למדנו יתירא מזו דאף במה שכלל אינו מחזיק בידו אלא הוגבה מכחו קונה הוא בקנין יד.

ונראה לכאורה דלשיטתם אכן אין קשר מהותי בין משיכה להגבהה ושני גדרים המה ולא כדברי הריטב"א והר"ן ועדיין צ"ע.

והנתיבות סתר בזה דבריו דבסימן קצ"ז כתב באופן נחרץ דקנין הגבהה לאו היינו קנין יד וכתב לחלק בין זל"ז, אך בסי' ר' סקט"ו כתב דכיון דהגבהה היינו קנין יד, כשם שיד קונה שלא מדעתו כך נמי הגבהה (וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סימן שי"ח וע"ע בקצוה"ח סימן רס"ח סק"ב שכתב דהגבהה אינו קונה קונה של"מ, וכ"ה בנובי"ת או"ח סימן כ"ט, עי"ש. ובסימן קצ"ח סק"א כתב הקצות לדמות קנין יד להגבהה וכתב דכיון דלר' יוחנן לא מהני קנין משיכה והגבהה מה"ת אלא קנין כסף ה"ה דלא מהני קנין יד וחצר, עי"ש, ונמצא שגם הקצות לכאורה סתר דבריו, וצ"ע).

והנה חידוש גדול בקנין הגבהה כתב באור זרוע (ב"מ פ"ק סימן כ"ה) דשני דינים יש בקנין זה, הגבהת טפח צריכה כונת קנין אך הגבהת ג' טפחים מהני אף ללא כונת קנין.

ולכאורה היה נראה בביאור שיטתו דשני דינים יש ביסוד קנין זה. הגבהת טפח הוי ככל מעשי הקנין וכענין חזקה בקרקע היא וצריכה כונה ככל מעשה הקנין. אך הגבהת ג"ט הוי תולדת יד וחצר, וכשם שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כך גם הגבהת ג"ט.

אך באמת רחוק אני לומר דיש שני דינים בעיקר קנין זה, ונראה יותר דאף הלכה זו מבוססת על תיקון חז"ל בפרטי הקנין, וכך תיקנו דהגבהת ג"ט אלים טפי ומהני אף ללא כונה (ואפשר שתיקנו לדמותה לקנין יד) אבל הגבהת טפח שאין בה היכר כולי האי אף דמהני מ"מ צריך בה כונה לקנות.

 

כלל חובת האדם בעולמו

פעמים רבות ביארנו בעבר דמ"ט ימי הספירה מכוונים כנגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, והסברנו בפנים שונות מה ענין יום המ"ט, ולפי כל הדרכים הנ"ל, היום האחרון הוא היום הפנוי, והוא מוקדש לחזרה או לתפילה.

אך אפשר שדוקא היום הראשון של ימי הספירה הוא היום הפנוי,דהנה מרנא הרמח"ל ערך את ספרו הגדול מסילת ישרים לפי סדר העבודה של התנא הגדול רבי פנחס בן יאיר (עבו"ז כ' ע"ב) אלא שרפב"י התחיל "תורה מביאה לידי זהירות" וכו' ובמס"י לא ייחד פרק לתורה אלא התחיל במדת הזהירות.

ואמרתי בביאור הדבר דהנה פ"א במס"י הוא "ביאור כלל חובת האדם בעולמו" ונראה דכך פירש הרמח"ל מה שאמר רפב"י תורה, דבאמת אינה דומה תורה לזהירות, זריזות, נקיות וכדו' שכולן מדות ותכונות שבנפש האדם.

אלא דבכל עת שיבקש האדם לבצע משימה מסוכנת וקשה. צריך שקודם יבין מה חשיבות המשימה וכמה חיוני להצליח בביצועה, ורק אם יתברר אצלו שמשימה זו חשובה מאין כמותה ימצא את עוז הרוח וכוחות הנפש להצליח בה.

משל למה הדבר דומה. מושל גדול קרא בבהילות לגדול מצביאיו שר צבאו והטיל עליו משימה קשה, להגיע מעבר לסמבטיון ומתחת להרי החשך, ולכבוש מבצר מבוצר. שר הצבא התחיל לפרט בפני המלך את הנצרך לו לביצוע המשימה, אך המלך קטע את דבריו ואמר לו. לפני שתאמר לי מה אתה צריך, תא שמע מה גודל הענין. דע לך שכל הממלכה כולה תלויה על בלימה, חייך וחיי משפחתך עומדים בסכנה, ורק ביצוע מוצלח של משימה זו יציל אותנו ואת כל המדינה ממות. רק אם תשכיל ותבין זאת תוכל להצליח במשימה.

כך לפני שאנו מפליגים בדרך קשה זו של תיקון המידות, קודם לכל צריך שיתברר אצל האדם כלל חובתו בעולמו, ובירור זה אין למצותו אלא ע"י התורה, עמלה ותלמודה.

ובדרך זו נראה דעוד טרם צאתנו למשימה הקשה של מ"ח קניני תורה, ביום הראשון של ימי הספירה צריך להתבונן בכל אותם הדברים המופיעים בפ"ו ממסכת אבות עוד לפני ברייתא דמ"ח דברים.

קודם צריך שיבין האדם "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", "אל תתאוה לשלחנם של מלכים", "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".

רק לאחר שיתברר ויתאמת אצל האדם יקרת התורה וחשיבותה יוכל להצליח בדרכו דרך עץ החיים במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם.

 

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך

הנה תמהו רבים מגדולי הדורות על מנהג ישראל לשמוח שמחה גדולה בהילולא קדישא של התנא האלוקי הרשב"י. וידוע מש"כ בזה בשו"ת חת"ס יו"ד סימן רל"ג ובדרשות ח"ב ע' ש"צ, וכן בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ה' סימן ל"ט, ולא נתקררה דעתו של השואל ומשיב עד שכתב שבטוח הוא שבימי האר"י והבית יוסף לא נהגו כן ולא היו מניחין לנהוג כן עי"ש.

אך לא כן הדבר וכבר כתב מרנא קה"ק מהרח"ו בשער הכוונות (דרוש י"ב) שהאר"י החי בעצמו שמח ועשה משתה ושמחה בציון הרשב"י ביום ל"ג בעומר. וגדולה מזו כתב שם דאחד הקדושים אשר בארץ רבי אברהם הלוי נהג לומר נחם בכל יום ויום וכך עשה גם בל"ג בעומר, ובא רשב"י אל האריה"ק בהקיץ והתרעם על רבי אברהם הנ"ל למה אמר נחם ביום שמחתי העבודה שיראה בנחמה, ולאחר ל' יום מת בנו וקיבל תנחומים, הרי שרצונו של רשב"י שיהיה זה יום שמחה.

ועיין עוד במשנת חסידים (מסכת אייר סיון משנה ב'- ז') "מצוה לשמוח שמחת הרשב"י, ואם דר בארץ ישראל ילך לשמוח על קברו ושם ישמח שמחה גדולה" הרי לן מקדושי קמאי דאכן כך נהגו וסגולה גדולה לשמוח בציון הרשב"י ביום ההילולא. וכבר הבאנו במק"א מה שנחלקו במקור השמחה וטעמו, רבים כתבו דיום זה הוא היום שבו עלה הרשב"י בסערה השמימה, אך החיד"א במראית העין (אות תצ"ג) כתב דביום זה סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו רבותינו שבדרום והרשב"י ביניהם, והמאירי ביבמות ס"ב כתב דביום זה פסקה המגיפה עי"ש, וכבר כתב בכף החיים שם ס"ק כ"ו שאלו ואלו דא"ח עי"ש.

ונבאר בפשטות מה שגילה הרח"ו בשער הכוונות שם בסגולת יום הנשגב ל"ג בעומר, דהנה ידוע דשם אלקים הוא תוקף מדת הדין, אמנם שם זה מתהפך לרחמים בשם אכדט"ם, כאשר שלוש האותיות הפנימיות מתחלפות מלהי לכדט, האותיות הקודמות להן, (ונראה דרמז יש בדבר דהקב"ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין (בב"ר א') ולכן שלש האותיות מקדימות הל' לכ', הה' לד', והי' לט'. והטעם שהמתקת הדין והפיכתו לרחמים הוא ע"י חילוף האותיות הפנימיות בא לרמז דבפנימיות עמקותה גם מדת הדין רחמים היא בשורשה, ומשו"כ האותיות הפנימיות הם שהופכים דין לרחמים, ודו"ק בכ"ז.

ושלוש האותיות האלו כדט שעל ידם מדת הדין נהפכת לרחמים, הם בגמטריה ל"ג, וביום הנשגב הזה בל"ג בעומר נהפכה מדת הדין לרחמים ופסקה המגפה, וכנגד חמש האותיות של שם אכדטם, סמך רע"ק את חמשת תלמידיו הגדולים ומרנא הרשב"י ביניהם. וזה הרמז עד הגל הזה ע"ד בגמטריא אכדט"ם, וג"ל בגימטריה כד"ט, והיינו גַלְעֵד עי"ש ותראה נפלאות מתורת האר"י הק'. (ונראה להוסיף ע"ד דההבדל בין אלקים לאכדטם בגמ' הוא שתים עשרה בגמ' זה והוא שנרמז ע"ד הג"ל הזה).

וכנראה רמזים רבים וסודות גדולים רמוזים במספר ל"ג שהרי תמצא שהמימרא הל"ג שיש לרשב"י בש"ס בבלי מופיעה בשבת דף ל"ג, שם מסופר באריכות נוראות גדולתו ופועלו של רשב"י, והדבר פלאי.

והנה רבבות אלפי ישראל עולים ביום נשגב זה להשתטח, לשפוך שיח ולשמוח על ציונו הקדוש של הרשב"י, וכבר מצינו בשער הכוונות (דרוש י"ג) שכך נהג רבינו הקדוש האר"י החי, אך מי שאינו עושה כן סגולה נפלאה לעסוק בתורתו של ר' שמעון. וכך נהג מו"ר גאון ישראל וקדושו בעל הדברי יציב, בכל שנה ושנה דרש ופלפל בתורתו של הרשב"י בשלחנו הטהור.

וכך כתב המאור עינים בישמח לב עמ"ס שבת דכל העוסק בתורתו של צדיק ודבק במשנתו נחשב בידו כאילו משתטח על קברו, עי"ש.

 

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך

תגיות: