חזרת פועל בחצי היום (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

"כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (כ"ה נ"ה).

א


הנה מבואר בב"מ (ע"ז ע"א) דרשו מפסוק זה דאין הפועל כעבד דמשנמכר אין בידו לחזור בו, אלא ביד הפועל לחזור בו אפילו בחצי היום, מה שאינו בקבלן. וכ"ה בשו"ע (הלכות שכירות פועלים סי' של"ג ס"ג) "התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום חוזר, ואפילו קיבל כבר דמי שכירות ואין בידו לשלם לבעל הבית יכול לחזור בו והמעות חוב עליו שנאמר 'כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

ובביאור הלכה זו ובמה שבין הקבלן לפועל נראה, דמהותו של פועל בהיותו שכיר לזמן, כשכיר יום, שכיר שעה, שכיר שנה וכיו"ב, וכפי זמן פעולתו נוטל את שכרו, אולם הקבלן נוטל את שכרו בכלותו את עבודתו שקיבל לעשותה ולהשלימה, ומעתה הפועל שלא השכיר עצמו כי אם לשעות יכול לחזור בו וידו על העליונה והוא שהזהירה תורה דאין הפועל כעבד המשועבד למלאכתו כל היום והלכך שמין מה שעשה עד שעת חזרתו ונוטל, ואפילו אם נתייקרה המלאכה שאין הבעה"ב יכול לגומרה בחצי השכר שנשאר בידו "כגון ששכרו בשמונה דינרים ליום ועשה עמו חצי היום ואפילו נתייקרה שצריך ליתן לאחר מחצי היום הנשאר ששה דינרין אפילו הכי צריך ליתן לראשון ארבעה דינרין מחצי היום שעשה ולא אמרינן לא יתן לו אלא שני דינרין כדי שתגמר לו מלאכת היום בשמונה דינרים כפי מה שהתנה", (לשון הטור שם) וה"ה נמי אם הוזלה המלאכה מ"מ יתן לפועל מחצית שכרו שהתנה, דיד פועל על העליונה. לא כן הקבלן שקיבל עליו לעשות המלאכה בכך וכך, דהרי הוא כבעל הבית על מלאכתו דאינו משועבד כל שעה אלא שצריך לסיים מלאכתו שהתנה עם בעה"ב ולכך ידו על התחתונה ושמין לו מה שעתיד לעשות כפי מה שצריך לגמור מלאכתו, ואם נתייקרה המלאכה שא"א להשלימה עתה כמו שהתנו או שהוזלה ויכול לעשותה עתה בפחות מתנאו יד הקבלן על התחתונה ויפסיד.


 

ב

בהבדל שבין פועל לקבלן

אכן, בדורות האחרונים נתרבו הפרטים באלו ההלכות אחר שכמה אופני שכירות הן בין הקבלן להפועל, הנה יש שלא יטול הקבלן שכרו בכלותו את מלאכתו אלא נוטל הוא מעות מידי חודש בחודשו (וכגון שקיבל עליו מלאכה בקבלנות לזמן ארוך) ויש לעיין אם חשיב הוא כפועל אם כקבלן, וראה בשו"ת מהריא"ז ענזיל (סי' ט"ו) שכתב לדונו כקבלן אחר שעיקר ומהות התחייבותו במלאכתו אינה מגדרי הפועל המשועבד למלאכתו לפי שעה וזמן אלא מגדרי הקבלנות לסיים המלאכה שקיבל ולעשותה כתיקונה, ואף שנוטל הוא שכר קודם לכן מעת לעת מ"מ אין זה אלא סדר התשלומין שקבעו ביניהם ולפי שקבלן הוא לא מצי לחזור בו וידו על התחתונה.

ויש לעיין עוד בדין קבלן שנתחייב לסיים מלאכתו עד זמן מסויים אם דינו כפועל משום שמהות עבודתו תלויה ומכוונת לפי משטר הזמן וכשאר פועלים, או שמא דינו כקבלן אחר שמהות התחייבותו בקבלנות היא, דשכרו נקבע לפי תוצאות מעשיו ולא לפי זמן עבודתו. ונראה ראיה ממה שכתב הש"ך (שם ס"ק כ') בשם התרומת הדשן (סי' שכ"ט) דאף אם נשכר לקצור פרי בעונת הקציר וידוע לכל זמן עונה זו מ"מ הוי קבלן, הרי דדינו כקבלן ולא כפועל, ולפי שכל אלו מתנאי המלאכה והתשלום הם ומאחר שמהות המלאכה קבלנות היא וכל זמן שלא ישלימנה לא יקבל שכרו, הלכך קבלן הוא ולא פועל.

והנה הגאון ר"ש קלוגר כתב לחדש בשמועה זו (חכמת שלמה ריש סי' של"ג) דמי ששכר אותו בעה"ב לעשות במלאכתו סך שעות קצוב בכל חודש אלא שלא קבע עמו ימים מסוימים ואם יעבוד שחרית אם בין הערביים, דדינו כקבלן ולא כפועל, משום שמהותו של הפועל כמהות העבד שאין בידו להחליט ולקבוע אימת יעסוק במלאכתו ומשועבד הוא לעבודה כל היום, אולם זה שבידו לקבוע בעצמו סדרי עבודתו ואינו מחויב לעבוד בזמן מסוים הרי הוא כקבלן. ומאידך כתב (שם סימן רס"ד) דקבלן שנתחייב לסיים מלאכתו עד זמן מסוים והזמן דוחק ואף בעה"ב יודע דיש לו להקבלן לשקוד על מלאכתו בכל שעה עד אותו הזמן ואף אם ירצה לא יוכל לפנות עצמו למלאכה אחרת דינו כפועל אחר שמשועבד כל כולו למלאכה זו, ויכול לחזור בו אפילו בחצי היום.

ונראה דשתי הלכות אלה יסודן אחד ושני צדדי מטבע אחד הן, והוא דס"ל להגרש"ק להבדיל בין מהות הפועל להקבלן, דהקבלן בידו לקבוע זמן עבודתו מתי יעבוד ומתי ינוח אולם הפועל משועבד כל כולו למלאכתו ואין בידו לקבוע ולסדר עבודתו כרצונו, ולפי"ז מסתבר דכל שבידו לקבוע סדרי מלאכתו הרי הוא כקבלן וכל שמשועבד הוא כל כולו למלאכתו הרי הוא כפועל.

ולכאורה היה נראה דמסתבר טפי דעיקר ההבדל שבין הפועל להקבלן בזה שנוטל הפועל שכר עבור עצם עבודתו ופועלו משא"כ הקבלן שנוטל שכר על תוצאת מעשיו שעשה לבעלים, וכיון שכך נראה דאף מי שבידו לסדר זמן עבודתו אם שכרו לפי זמן פועלו אכתי פועל הוא, וכן הקבלן אף שצריך להתמסר כל כולו למלאכתו בכל עת אם נוטל שכר על תוצאת מעשיו אכתי קבלן הוא ואין יכול לחזור בו.

אך באמת נראה כדבריו בדברי הסמ"ע סימן רכ"ז ס"ק נ"ט "ששוכרו על עבודתו יום יום דהוא כפועל גמור ודין עבד יש לו, ואע"ג דיכול לחזור בו אפילו בחצי היום מ"מ כל שלא חזר בו דין עבד יש לו (ואין בו אונאה) אבל קבלן דגומר המלאכה דשוכרה לצורכה אימת שירצה אין לו דין עבד". הרי דכל שגומר המלאכה אימת שירצה הוי קבלן.

וצ"ל דשאני מדברי הש"ך הנ"ל דאף דחייב לקצות בעונת הקציר אבל בהתחייבותו לבעה"ב לא הותנה מתי יקצור, ודו"ק בזה.

ועיין עוד בנתיבות סימן רס"ד סק"ח דהשוכר מעבורת להעבירו בנהר הוי כפועל כיון ששכרו להעבירו תיכף, וגם מדבריו למדנו כדברי הגרש"ק, וע"ע בנתיבות סימן של"ה סק"א דהשוכר נער לשמשו בדרך הוי קבלן כיון שלא קבע לו זמן, ולכאורה צ"ל שלא שכרו לשמשו תיכף, ודו"ק בכ"ז.

 

 

ג

אם קנין מהני שלא יחזור בו

 

הנה בבית יוסף הביא מש"כ הריטב"א בתשובה (סי' קי"ז) בשם רבותיו דלא אמרו דיכול הפועל לחזור בו אפילו בחצי היום אלא כשהשכיר עצמו באמירה בעלמא, אבל כל שנשתעבד בקנין למלאכתו אלימא שכירותו טפי והרי הוא כקבלן ולא מצי לחזור בו. והיינו טעמא, משום שאין הקנין נצרך לשעבוד הפועל וכל שהתחיל הפועל לעסוק במלאכתו נתחייב בעה"ב בכל תנאי השכירות שקבעו ביניהם וכדאיתא בפרק האומנין דתחילת המלאכה תשעבד הבעלים כמשפט הפסיקה שנדברו ופסקו ליתן ולעשות במאלכה זו, ולפי שאין שכירות פועלים צריכה קנין אם עשה קנין ע"כ דלטפוי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו מהתחייבותו.

ברם, הש"ך שם (סקי"ד) כתב לערער ע"ד הריטב"א דאחר שאמרה תורה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הרי דין הפועל בכל ענין שיוכל לחזור בו, והיאך יועיל הקנין לעבור על דין תורה, ועוד דקנין זה קנין דברים הוא. והביא דכן נמצא להדיא בריב"ש (ריש סימן תע"ו) וז"ל "שאין חילוק בין שכירות פועל ליום אחד או שכיר שבת או שכיר חודש או שהוא שכיר שנה או שהוא קבלן שקיבל קמה לקצור או כרם לבצור שבכל אלה א"צ קנין אלא התחלת המלאכה היא הקנין אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם אפילו התחיל המלאכה ואפילו בקנין משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים", עכ"ל. ושוב כתב הש"ך "שוב מצאתי בתשובות מבי"ט (ח"א סימן קל"ב) שכתב דאילו ראה הריב"ש את דברי הריטב"א בשם רבותיו אולי לא היה חולק ע"ד, ולפענ"ד עיקר כהריב"ש וכמ"ש".

וכבר מצינו חידוש זה בריטב"א אף בריש פרק האומנין (ב"מ ע"ה ע"ב) אלא שהוסיף בו ביאור מעט, וז"ל "ודעת מורי הרב שאין כל דיני משנתינו וגמרא דעלה אלא במי ששכר פועלים באמירה בלא קנין, שאם נתחייבו בקנין הרי המלאכה מוטלת עליהן ואפילו אם נאנסו חייבין להשלימה על ידן או ע"י אחרים או לשלם מה שהפסיד בעל הבית, וה"ה כשקיבלו כבר כל שכרן, וכבר ארוחנא בהא בחדושין הארוכין שכתבתי לפני רבינו", עכ"ל. חזינן איפוא אור חדש בהלכה זו, דכיון שעשו קנין נעשה הפועל כקבלן כיון שבזה חייב את עצמו להשלים המלאכה אם בעצמו אם ע"י אחרים, ומהכא נשמע דיכול הפועל לעשות דינו כקבלן, דהא בלא"ה לא מצינו שיהא הפועל מחוייב לשכור פועלים תחתיו למלאכתו במקום שאנוס הוא עליה אלא בקבלן לבדו, ש"מ מתנה הפועל בקנין להיות כקבלן ולהתחייב על עבודתו ושוב אינו כעבד מדחייב להפקיד אחרים תחתיו. אמנם נראה דלחומרא דינו גם כפועל וחייב הוא עצמו לעבוד כשיכול ואינו רשאי לכתחלה לעשות מלאכתו ע"י אחרים, אלא שקיבל עליו נוסף לחיובו כפועל אף את חומרי הקבלן, ודו"ק.

ובמחנה אפרים (הלכות שכירות פועלים פ"ב) פירש את דברי הריטב"א דבמעשה הקנין שיעבד הפועל גם נכסיו לבעה"ב לאותה המלאכה והרי הוא כפורע חובו, וז"ל "והיינו טעמא דכיון שחייב עצמו בכך הרי זה נעשה עליו חוב לעשותו דהוי כשאר חיוב שאדם מתחייב לחבירו לבנות לו בית או להקים לו שום דבר שחייב עצמו וממונו להקים לו אותו דבר, אף זה שחייב עצמו לעשות מלאכתו של בעל הבית הרי דבר זה נעשה חוב עליו לעשותו ואם לא יוכל הוא לעשותו הרי זה מחוייב להשכיר אחרים משלו כדי להשלים מלאכתו של בעל הבית, ונמצא דכי עושה זה אצל בעל הבית היינו כדי לפרוע חיובו שנתחייב וכו' וכן נראה מדברי הרב בעל נימוקי יוסף בפרק הספינה גבי השוכר את הפועל לעשות עמו בגורן דאם שעבד עצמו בקנין אינו יכול לחזור בו". והנראה מדבריו דאף הוא כתב דע"י קנין התחייב הפועל להשלים מלאכתו כקבלן, ועוד הוסיף דשיעבד גם נכסיו, ודבריו כעין דברי הריטב"א.

והנה מכל אלו הדרכים חזינן דאין מעשה הקנין כדי שיתחייב הפועל שלא יחזור בו, דכל כה"ג אין בו תוקף להוסיף על משפט השכירות מלבד היכא שקיבל ע"ע אחריות למלאכתו כקבלן או כבעל חוב, ודו"ק.

וראה מש"כ החזו"א לב"ק (סי' כ"א אות כ"ט ד"ה כתב ב"י) דלא נחלקו הראשונים בדבר אם מהני קנין לחייב הפועל אם לא, ופשיטא דאם מתחייב היה במעשה הקנין לעבוד עבודתו לא היה הקנין מועיל כלום להוסיף על התחייבותו הראשונה ואכתי דין פועל עליו ויכול לחזור בו, אולם אם נתחייב בקנינו לשעבד נכסיו אז אפילו בלא מעשה הקנין מהני, ולא נחלקו אלא במקום שעושה מעשה קנין בסתמא, אם יש לנו לפרש את קנינו כיפוי כח הבעלים (וכמ"ש הריטב"א) או שמא כל שלא פירש התחייבותו אין קנינו כלום (כדעת שאר הראשונים), ומ"מ נקט דהקנין מהני רק משום ששיעבד נכסיו עי"ש, ודו"ק.

ונראה עוד בדברי הריטב"א דיכולים להתנות שלא יוכל הפועל לחזור בו משום דכל תנאי שבממון קיים, דאף הלכה זו שפועל יכול לחזור בו דבר שבממון הוא, ובודאי לא גרע מ"עונה" דיש מן הראשונים שנקטו דאף בעונה הוי דבר שבממון ויכול להתנות עמש"כ בתורה. ומה מאד שמחתי כאשר שמתי אל לבי שאכן בשו"ת הריטב"א שם (סימן קי"ז) כתב דכל תנאי שבממון קיים ומשו"כ מהני הקנין, ודימה זאת להא דשאר כסות ועונה עי"ש.

ולפי"ז נראה דאין ה"קנין" עושה שלא יוכל לחזור בו דאין קנין נתפס בזה אלא "התנאי" אלא דאם עשה קנין אנו תולים שכונתו להתנות שלא יוכל לחזור בו וכמ"ש החזו"א, ודו"ק בזה.

 

 

ד

האיסור להשכיר עצמו לג' שנים

 

הנה הרמ"א שם הוסיף עוד בהאי דינא, דאסור לו לפועל להשכיר עצמו למלאכתו ולדור בבית בעל הבית לג' שנים והוא מדברי הגהות המרדכי (שלהי פרק האומנין) שכתב וז"ל "כי לי בני ישראל עבדים' תימה, א"כ כשם שאסור לימכר בעבד עברי כך יהא אסור להשכיר עצמו מדקרי הכא פועל עבד, וי"ל דפועל לא מיקרי עבד אלא שכיר והא דילפינן ליה מעבד היינו לענין קולא וכו', והיינו דכתיב 'כי משנה שכר שכיר עבדך' דהיינו שש דכתיב בישעיה 'שלש שנים כימי שכיר' א"כ עבד עברי ו' שנים היינו משנה שכר שכיר, ונ"ל דמהאי טעמא יש ליזהר למלמד או לסופר או שאר מלאכות מלהשכיר עצמו להיות בבית בעה"ב להיות בקבע עמו ולהיות סמוך על שולחנו בלי הפסק יותר מג' שנים, דכל טפי משלש שנים נפקא ליה מתורת שכיר ועבד גמור לא הוי לכל הלכותיו, מ"מ כיון דנפקא ליה מתורת שכיר קא עבר על 'כי לי בני ישראל עבדים', וקצת ראיה מפרק מפנין מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון והשכיר עצמו אצל בעה"ב ג' שנים' וכו' ומדנקט ג' שנים משמע דטפי לא מצי לאשתעבודי, תשובת הר"ם, עכ"ל. וכן כתב אבן עזרא (דברים ט"ו) וז"ל "מצאנו כתוב שלש שנים כימי שכיר, וזו ראיה כי אין רשות לאדם שישכיר עצמו יותר משלש שנים".

והנה הרמ"א כתב לאסור לג' שנים וכ"כ הסמ"ע בס"ק ט"ו אך הש"ך ס"ק י"ז כתב דאין איסור אלא ביותר מג"ש וכך מבואר בדברי הראשונים הנ"ל.

ולכאורה יש לעיין אם מה שנהגו בזה"ז בכל ענפי הכלכלה והמסחר דמשכיר הפועל עצמו למלאכתו יתר על ג' שנים (והוקבע כן בחוזה השכירות בין העובד למעביד) אם יש חשש איסור בזה וראה בשו"ת לחם רב (לבעל לחם משנה סי' פ"א) דכתב היתר לזה ודקדק בלשון המרדכי דלא כתב אלא כשהוא גר בביתו וסמוך על שולחנו אבל במקום שלא הוסכם בין הצדדים אלא שישרת בחנות וכדו' ,ואינו סמוך על שולחנו לא דמי ממש לעבד ובשו"ת חמדת שלמה (סי' ז') כתב כן בפשטות דכל שלא נסמך על שלחן בעה"ב לא חיישינן להאי דינא, ובאמת מסתבר דבזה"ז דאין השכיר סמוך על שולחן בעה"ב כלל ואינו אלא משועבד למלאכתו בעת עבודתו ובגמר העבודה חופשי הוא לילך לביתו אינו דומה לעבד כלל ואין חשש בזה.

ובאמת תמצא שלא כתבו בזה איסור אלא גבי מלמדי תינוקות וחזני הקהילות דדרך היה לשוכרם למלאכתם בעיר אחרת והיו סמוכים על שלחן בעה"ב או קופת הקהל, וכה"ג דומה הדבר לעבד שאינו רשאי לשנות ממלאכתו וסמוך הוא על שלחן אחרים, ודו"ק.

אמנם החת"ס בתשובותיו (חו"מ סי' כ"ב, וסי' קע"ב) כתב לדינא דאם שכור אדם לצרכי הקהילה כגון ש"ץ או מלמד כל שפרנסתו ומזונותיו על קופת הקהל אף אם קבעו לו בית דירה בפ"ע אכתי איכא למיחש דנראה כעבד כיון דסמוך על קופת הקהל ולא ישכיר עצמו יותר על ג' שנים, וגם מכל דברי החות יאיר בסי' ק"מ משמע דס"ל דאף בפועל החוזר לביתו בתום עבודתו נאמר איסור זה, וכבר השיג עליו הגר"ב פרנקל בהגהותיו לספרו, עי"ש.

ונראה עוד להתיר, דהא לא כתב המרדכי לאסור להשתעבד יתר על ג' שנים אלא היכא שהשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית "בלי הפסק יותר מג' שנים" ומשמע להדיא דלא מחזי כעבד אלא כשמשועבד הוא לבעה"ב ג' שנים בלא הפסק דאז הרי הוא כעבד המשועבד למלאכת אדוניו בלא הפסק, אולם כל שאינו משועבד למלאכתו בכל עת וכגון דנוטל ימים לחופשתו, שוב אין עבדותו גמורה ומותר לשעבד עצמו אף יותר מג' שנים.

ומעתה פשוט דבזה"ז אף אם ישכיר אדם עצמו למלאכתו כל ימי חייו מ"מ אין בשכירות זו כדי לשעבדו כל העת דמנהג הוא ליתן איזה ימים פנויים שלא יעבוד בהם לאדוניו ושוב לא מחזי כעבד. ונראה דאף להשכיר עצמו להיות ש"ץ או מלמד יש להתיר אם אינו עובד כל הג' שנים בלא הפסק וכגון שהסכימו ביניהם מעת התקשרותם שיש לו ימים לביתו, כנ"ל.

ובלא"ה כבר כתב הש"ך שם (ס"ק ט"ז) דאם אין לו פרנסה מותר, דהלא אף לעבדות מותר לאדם למכור עצמו כשאין לו פרנסה דכיון דיכול לחזור בו בחצי היום שוב אינו דומה לעבד, עי"ש.

וכבר הארכנו במק"א (מנח"א בראשית סימן ע"א) במה שנחלקו ה"חות יאיר" (סי' ק"מ) והקצות החשן (סי' של"ג ז') לגבי רב או חזן אם דינו כפועל שאסור להשכיר עצמו לג' שנים. החו"י חידש דמקרי דרדקי עבדי ה' המה ולא עבדים לעבדים, והקצות דחה דבריו דכיון דמ"מ התחייב לקהל כעבדים הם אם לא יהיו זכאים לחזור בהם, ואכמ"ל.

 


גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך

הנה תמהו רבים מגדולי הדורות על מנהג ישראל לשמוח שמחה גדולה בהילולא קדישא של התנא האלוקי הרשב"י וידוע מש"כ בזה בשו"ת חת"ס יו"ד סימן רל"ג ובדרשות ח"ב ע' ש"צ, וכן בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ה' סימן ל"ט, ולא נתקררה דעתו של השואל ומשיב עד שכתב שבטוח הוא שבימי האר"י והבית יוסף לא נהגו כן ולא היה מניחין לנהוג כן עי"ש.

אך לא כן הדבר וכבר כתב מרנא קה"ק מהרח"ו בשער הכוונות (דרוש י"ב) שהאר"י החי בעצמו שמח ועשה משתה ושמחה בציון הרשב"י ביום ל"ג בעומר. וגדולה מזו כתב שם דאחד הקדושים אשר בארץ רבי אברהם הלוי נהג לומר נחם בכל יום ויום וכך עשה גם בל"ג בעומר, ובא רשב"י אל האריה"ק בהקיץ והתרעם על רבי אברהם הנ"ל למה אמר נחם ביום שמחתי העבודה שיראה בנחמה, ולאחר ל' יום מת בנו וקיבל תנחומים, הרי שרצונו של רשב"י שיהיה זה יום שמחה.

ועיין עוד במשנת חסידים (מסכת אייר סיון משנה ב'- ז') "מצוה לשמוח שמחת הרשב"י, ואם דר בארץ ישראל ילך לשמוח על קברו ושם ישמח שמחה גדולה" הרי לן מקדושי קמאי דאכן כך נהגו וסגולה גדולה לשמוח בציון הרשב"י ביום ההילולא. וכבר הבאנו במק"א מה שנחלקו במקור השמחה וטעמו, רבים כתבו דיום זה הוא היום שבו עלה הרשב"י בסערה השמימה, אך החיד"א במראית העין (אות תצ"ג) כתב דביום זה סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו רבותינו שבדרום והרשב"י ביניהם, והמאירי ביבמות ס"ב כתב דביום זה פסקה המגיפה עי"ש, וכבר כתב בכף החיים שם ס"ק כ"ו שאלו ואלו דא"ח עי"ש.

ונבאר בפשטות מה שגילה הרח"ו בשער הכוונות שם בסגולת יום הנשגב ל"ג בעומר, דהנה ידוע דשם אלקים הוא תוקף מדת הדין, אמנם שם זה מתהפך לרחמים בשם אכדט"ם, כאשר שלוש האותיות הפנימיות מתחלפות מלהי לכדט, האותיות הקודמות להן, (ונראה דרמז יש בדבר דהקב"ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, (בב"ר א') ולכן שלש האותיות מקדימות הל' לכ', הה' לד', והי' לט', והטעם שהמתקת הדין והפיכתו לרחמים הוא ע"י חילוף האותיות הפנימיות בא לרמז דבפנימיות עמקותה גם מדת הדין רחמים היא בשורשה, ומשו"כ האותיות הפנימיות הם שהופכים דין לרחמים, ודו"ק בכ"ז.

ושלוש האותיות האלו כדט שעל ידם מדת הדין נהפכת לרחמים, הם בגמטריה ל"ג, וביום הנשגב הזה בל"ג בעומר נהפכה מדת הדין לרחמים ופסקה המגפה, וכנגד חמש האותיות של שם אכדטם, סמך רע"ק את חמשת תלמידיו הגדולים ומרנא הרשב"י ביניהם. עי"ש ותראה נפלאות מתורת האר"י הק'.

וכנראה רמזים רבים וסודות גדולים רמוזים במספר ל"ג שהרי תמצא שהמימרא הל"ג שיש לרשב"י בש"ס בבלי מופיעה בשבת דף ל"ג, שם מסופר באריכות נוראות גדולתו ופועלו של רשב"י, והדבר פלאי.

 

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך

 

יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין

"ומרבין בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון" (רמ"א סי' תצ"ג ס"ב).

 

טעמים רבים נאמרו בענין השמחה ביום ל"ג בעומר, וכבר זכרנו מש"כ רבינו חיים ויטאל בשער הכוונות, דרצון קדשו של התנא האלקי רשב"י שינהג ישראל יום זה בשמחה יתירה, וכן נמצא בדברי רבותינו הראשונים (עי' מאירי יבמות ס"ב ע"ב) שכתבו לנהוג יום זה בשמחה מפני שבאותו היום פסקו תלמידי עקיבא מלמות.

ויש להתבונן, וכי מה שמחה יש כאן שפסקו מלמות? הרי אמרו (יבמות שם): "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לורבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה"... ומאחר שנסתלקו ומתו כולם , מה שמחה היא איפוא, שפסקו מלמות?! וכי הקובר את אחרון בניו ל"ע, כלום יש לו לשמוח, הן מעתה פסקה מיתה מביתו?!

ובספר מעין גנים להרמ"ע מפאנו פ"ג כתב, דנגזרה הגזירה על אביר הרועים רבי עקיבא להסתלק מן העולם, ובחמלת העליון לא נסתלק רבי עקיבא, אולם ניטלו כ"ד אלף תלמידיו ונסתלקו לבית עולמם חלף נפשו של רבי עקיבא... והדברים מבהילים!! ...בוא וראה כמה שגבה בנפשו של רבי עקיבא... כ"ד אלף תלמידים, שמן הסתם היה כל אחד מהם מגדולי ומאורי דורו, הם הם נבחרו במקום נפשו של רבי עקיבא, נפש תחת נפש... וכשפסקה המגיפה ונשארו רבי עקיבא ותורתו לפליטה בארץ החיים, נצטווינו לנהוג יום זה בשמחה, שעלה הקרבן ונתקבל לרצון.

ועוד חידוש גדול ראיתי באיגרת דר' שרירא גאון שכתב דלאחר מות כ"ד אלף תלמידי רע"ק היה העולם שמם עד שבאו אצל רבותינו שבדרום ושנו מהם. וכנראה שכך גרס בגמ' ביבמות. ולפי"ז אפשר דהשמחה היתה שחמשת תלמידיו הגדולים רבותינו שבדרום נשארו לפליטה ולא מתו במגיפה ודו"ק.

ב

והחיד"א בספר מראית עין (תצ"ג) כתב לפקפק במסורת זו דיום ל"ג בעומר יום הילולא דרשב"י הוא, ונקט טעם אחר בשמחה זו, לפי שאחר סילוקן של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, היה העולם שמם בלא תורה, "עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה". יסודה של החבורה החדשה – שהפיחה תורה בגחלת שארית הפליטה ביום ל"ג בעומר היה, ומשום כך, יום זה יום שמחה הוא, בזו העת החל מחדש בנינו הרוחני של כלל ישראל...

"...תניא רשב"י אומר חס ושלום שתשכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו" וכו' (שבת קל"ח).

ואפשר דכל אלו הטעמים אחדים הם, ביום זה אכן פסקה המגיפה ונשאר רבי עקיבא בן החיים, ועיסוקו של רבי עקיבא תיכף מששקעה האש הלא הוא לשוב ולהעמיד תורה בישראל, וקיבץ את רבותינו שבדרום והשקם ממיימי תורתו ומהם יצתה תורה לכל ישראל, ומשום כך יום זה שמחה יתירה נהגו בו שמחת התורה "שלא תשתכח מישראל"! ושומה עלינו ביום נשגב זה להעצים בלימוד התורה ועמלה, לשוש ולשמוח בשמחתה, הן זו היא שמחת הילולתו של רשב"י...

ג

וראה בטוב, מאמר נפלא מתורת מרן ה"בן איש חי" בספרו "בן יהוידע", לבאר מאמר האלקי רשב"י זיע"א (סוכה מ"ה ע"ב) דאמר "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין". ולכאורה הא כיצד.

ואמר בזה, דהנה כבר אחז"ל (סנהדרין צ"א) דלעת"ל ביום התוכחה יבקש קודשא בריך הוא להעניש את האדם על מעלליו אשר חטא, ובבואו לדוך את הגוף טוען הגוף דאין הוא זה שחטא, והראיה דמאז שמוטל הוא דומם בקברו לא חטא ולא כלום, ומכאן שהנפש היא החוטאת וכבר אמרו "הנפש החוטאת היא תמות"! ובבא הקב"ה לדןן את הנפש אומרת היא דאין חלקה הגורם לחטא, והראיה דמאז שפרחה מן הגוף משוטטת היא בעולמות העליונים ולא חטאה במאום ואין היא סיבת החטא.

משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בוסתן נאה וחשש מי ישמרנו כראוי ולו יתפתה לטעום מפירותיו. מה עשה, העמיד חגר וסומא וציווה עליהם לשמור את הבוסתן. וטעמו עמו, הן החגר לא יוכל לילך, והסומא לא יראה כי טוב העץ למאכל, והפירות ממילא יסיפו טעם וישתבחו כשהן שמורין בשמירה מעולה. לימים הגיד החגר לסומא כי הפירות תאוה הן לעינים, והסומא העיד אף הוא לרעהו כי נחמד העץ להשכיל, ותיכף גמרו בדעתם והרכיב סומא את החגר והלכו ולקטו ואכלו מן הפירות.

לימים בא המלך וראה מה עשו לו השומרים, התחיל מתדיין איתם, וכל אחד מהם אומר לא אני זה שחטאתי. מה עשה המלך הרכיב חגר על גבי סומא והלקם כאחד.

כך לעת"ל קוב"ה זורק נשמה בגוף ודנם כאחד, וזהו שאחז"ל "גוף ונשמה אם תריבם דוחו ולא יוכלו קום".

ומעתה זהו שאמר הרשב"י זיע"א, הן הלכתא רבתא לשבתא דשניים שעשאוה פטורים, אך כשזה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבים, ברם, "ורבי שמעון פוטר", הרשב"י לשיטתו שבזה אינו יכול וזה אינו יכול  שניהם פטורים, הוא לשיטתו פוטר את העולם כולו מן הדין, והדברים שמחים ומאירים!

והוספתי לבאר בזה, דהנה ידענו מחכמי האמת דביום הילולת צדיק, יש לנשמתו עליה גדולה בשמיים והוא מתעלה מהיכל להיכל ותקיף כחו וא"כ התנא האלקי רשב"י ביום שמחתו, יכול לפטור את כל העולם כולו מן הדין! וכן סידר ה"בן איש חי" בפיוטו לכבוד הרשב"י "צדיק יסוד עולם גילה מדרש הנעלם יכול לפטור העולם"! שוב ראיתי שפירש כן בהקדמת בן המחבר בשו"ת מהרש"ם (ח"ב בסוף ההקדמה) ונתנבאו שני נביאים בסגנון אחד.

ובנתיב דבריו אמרתי להוסיף עוד, דהנה אמרו (כתובות ק"ג ע"ב) דמשמת רבינו הקדוש יצתה בת קול ואמרה "מאן דהוה באשכבתי דרבי מזומן לחיי העולם הבא" ולכאו' מקום יש לתמוה, אטו כולם באשכבתי' דרבי היו בני עולם הבא, שמא נכנס שם אף אחד שאינו בר הכי, וכיצד יזכה מה שלא יגיעו בדין?

ומעתה תתישב אף זו, הן כבר נחלקו חכמים ביומא בכפרת יום הכיפורים אם מכפר עיצומו של יום רק לשבים בתשובה גמורה או שמא סגולת היום אף לשאינם שבים ואף הם יזכו לכפרה. והנה אף דקי"ל כחכמים דעיצומו של יום מכפר עם התשובה מ"מ "רבי אומר עיצומו של יום מכפר אף לשאינם שבים", ועתה בשעת הסתלקותו של רבינו הקדוש, באותה שעה נשגבה שמיתת צדיקים מכפרת, הורו במתיבתא דרקיעא הלכה כמותו ותיכף יצתה בת קול ואמר כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן לחיי העולם הבא, רבי לשיטתו, ומורין כמותו.

יהא רעווא מן שמיא וביום הנשגב יום הילולא דרשב"י ימליץ טוב בעדנו –וכאומרו: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" (שם). ואם בחיי חיותו כך, לאחר הסתלקותו לא כ"ש, הן כך אמרו: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם" – אב הרחמן ישמע קולינו בהילולא דבר יוחאי, ויושיענו ויבנה לנו מקדשנו בזכות אדונינו בר יוחאי, ותורתו תגן לנו היא מאירת עיננו וימליץ טוב בעדינו אכי"ר.

 

(נכתב ע"י הרה"ג עקיבא הס שליט"א)

תגיות: