האם מחללים שבת להציל בת ישראל מידי שמד

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאן לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.

(כ"ה א' ב')

מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויוצא אפילו חוץ לשלוש פרסאות ואי לא בעי בית דין גוזרין עליו.

(שו"ע או"ח סימן ש"ו סעיף י"ד)

 

הנה מקור שאלה זו בשו"ת הרשב"א ח"ז סימן ס"ז ותשובת הרשב"א היא "דרק כאשר פלוני גרם מכשול לאלמוני עליו להצילו ע"י איסורא זוטא אבל כאשר אלמוני חוטא שלא ע"י פלוני אין אומרים חטא כדי שיזכה חבירו"

והבית יוסף חלק על דברי הרשב"א תוך כדי התנצלות דכיון שכתב הרשב"א שעדיין צריך תלמוד הרשות נתונה. והביא את דברי התוס' בשבת ד' ובעירובין ל"ב שהקשו סתירה בין מה שאמרו בשבת שם דלא התירו לפלוני רדיית הפת כדי להציל את אלמוני ממלאכת אפייה דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חבירו, למה שאמרו בעירובין שם דהשולח פירות שאינם מעושרים לחבירו מותר לו להפריש תרו"מ שלא מן מוקף כדי להציל את חבירו מאיסור טבל דניחא ליה לחבר ליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא. ומלבד התירוץ שכתב הרשב"א דרק כשהוא גורם מכשול לחבירו מוטל עליו להצילו אף באיסורא זוטא, תירצו עוד דרק כשחבירו פשע כהא דהדביק פת בתנור לא אומרים חטא כדי שיזכה חבירו אבל כשחבירו לא פשע ניחא ליה לחבר וכו'. ועוד חידשו בתוס' דבמצוה רבה או מצוה דרבים אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו. ולפי דברי התוס' הכריע הב"י שלא כפסק הרשב"א אלא דיש לו לאב לעבור אף באיסור דאורייתא כדי להציל בתו משמד דודאי הוי מצוה רבה עי"ש.

והנה במשנה ברורה בסימן צ' ס"ק פ"ד כתב דאם קטן הטיל מ"ר או צואה בבית הכנסת והרבים העומדים בתפילה לא שמו אל לבם, מותר לו לאדם להפסיק בתפילה דאינו אלא איסור דרבנן כדי להציל את הרבים מאיסור דאורייתא, ולא הביא מקור לפסק זה, אך הדברים נראים לפי דברי השו"ע בסימן ש"ו כמבואר.

ועוד דרך כתב בזה הריטב"א בעירובין שם דמחד גיסא לא אומרים לו חטא כדי שיזכה חבירו, אך מאידך ניחא ליה לחבר וכו', ומה שירצה יעשה, דאין כאן לא איסור ולא חובה אלא רשות. ופירושו מתיישב להפליא בלשונות הגמ' דמחד גיסא אמרו ניח"ל לחבר, ומשמע דאין זה חיוב ומאידך אמרו וכי אומרים לאדם חטא משמע שאין אנו אומרים לו חטא, אבל אם זה רצונו הוא רשאי. אך קשה ליישב פירוש זה בדברי הגמ' בשבת שהרי שם שאלו אם התירו לו לרדותו, וע"ז אמרו וכי אומרים לו חטא ומשמע דמש"כ אסור לו לרדות וצריך עיון בכל זה.

 

ב

 

והנה השואל בשו"ת הרשב"א כתב סברא דשמא נאמר חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ומשום כך נתיר לאב לחלל שבת (ועיין גם במגן אברהם סימן ש"ו ס"ק כ"ט שהבליע בדבריו סברא זו אך נראה לכאורה דאין כוונתו לעצם הסברא אלא שבא להדגיש דהצלה משמד הוי בכלל מצוה רבה כמ"ש "כדי שישמרו שבתות הרבה ודו"ק.

כדי להציל את בתו מן השמד ולזכות אותה שבתות הרבה. אך הרשב"א בתושבתו התעלם מסברא זו ודן רק בסוגיא של "וכי אומרים לאדם חטא וכו'. ונראה בדעתו דעד כאן לא אמרו סברא זו אלא בהצלה ממות לחיים ולא בחדלון רוחני. אמנם כבר הבאתי במנחת אשר שמות סימן ס' דיש מן האחרונים שדנו עפ"י סברא זו להתיר לעבור איסור תורה כדי לזכות אדם בשמירת כל התורה. עיין בשו"ת בית יצחק אהע"ז סימן ל"ט בענין הכנסת ילד שוטה למוסד שבו יאכילהו מאכ"א, ועיין בחכמת שלמה או"ח סימן שכ"ח בענין חילול שבת כדי להציל מאור עיניו של אדם, שדנו עפ"י סברא זו דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ועיין שם במנחת אשר.

ואפשר עוד דאין להתיר בניד"ד משום "חלל עליו שבת אחת וכו'" שהרי ביומא פ"ה אמרו בזה "אין לי אלא ודאי ספק מנלן".


ג


והנה נשאלתי פעמים רבות באנשי הצלה שנקראו להציל נפגעי תאונה או חבלה בספק פקו'נ והראשון שמגיע לזירה הציל את כל מה שניתן או שנכח לדעת שאין כאן סכנה האם עליו להודיע לחביריו שעדין לא הגיעו שאין בהם צורך כדי למעט בחילול שבת או שמא אין לו להשתמש במכשיר הקשר שיש איסור דרבנן בהשתמשות בו ואין לו לעבור איסור דרבנן כדי להציל אותם מאיסור דאורייתא של הנעת רכב בשבת.

ולכא' שאלה זו תלויה במחלוקת הרשב"א והבית יוסף דלשיטת הרשב"א אסור לו לעבור על איסור דרבנן להציל חביריו מאיסור דאורייתא כיון שלא ע"י הם באים לידי מכשול אך לשיטת הבית יוסף כיון שלא פשעו אלא כל כוונתם להציל את הנפש ובוודאי אינם פושעים כתי' התוס דכל שחבירו לא פשע מחללין שבת להצילו ה"ה בנדו"ד יש לראשון לעבור על איסור דרבנן להציל חביריו מחילול שבת דאורייתא

אלא שיש מגדולי הדור שנקטו דנידו"ד שאני דכיון דכל המצילים מקיימים מצוה ושכר מצוה בידם וכמ"ש בשו"ע סי' שכ' סעיף ט"ו "אמדוהו הרופאים שצריך גורגורת אחת ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גורגרת כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה' אפילו הבריא בראשונה" אין לו לעבור אף באיסור דרבנן להצילם מין החטא שהרי אין כאן חטא אלא מצוה כן ראיתי מובא בשם מרן הגרשז"א ויבלח"ט מרן הגרי"ש אלישיב והגרש"ה וואזנר.

ובער אני לחלוק על דברי מאורי הדור אך תורה היא וללמוד אני צריך ולענ"ד נראה דהלכה זו תלויה לגמרי במחלוקת הנ"ל דהלוא באמת כל עשרת האנשים שלקטו גרוגרות לא עשו מצוה כלל שהרי בפועל לא הצילו את הנפש וממילא ברור שחיללו את השבת בשוגג או באונס ומה שמקבלין שכר אינו משום שקיימו מצוה אלא משום שחשבו לעשות מצוה ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אף שאין כאן מעשה מצוה כלל

הגע בעצמך אדם בריא שבטעות נאמר לו שלדעת הרופא יש בו סכנה ועליו לאכול ביום הכיפורים ובשברון לב אוכל הוא בדחילו ורחימו לקיים מצוות פיקוח נפש וכי אין אנו מצווים להפרישו מאיסורא ולגלות את אזנו שבריא הוא ואסור לו לאכול ביום הכיפורים. הלוא ברור ופשוט שגם הוא יבוא על שכרו שהרי עוסק הוא בפיקוח נפש ואוכל הוא לשם שמים בחשבו שכך מצוותו, וכן הדבר הזה דכל המצילים יבואו על שכרם בחשבם שבהצלת הנפש הם עוסקים אף שיש כאן חילול שבת אך לגבי הצלתם מן החטא אין בינם לכל החוטא בשוגג או באונס כהא דעירובין דהסומך על חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו שאינו מתוקן אף הוא אנוס, והבת שנחטפה לשמד אף היא אנוסה וכיוצ"ב בנידו"ד אף אם נכשל בשוגג או באונס יש ואומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו.

 

ד

 

והנה נתעוררתי ע"י הגאון הגדול ר' נתן יצחק קופרשטוק שליט"א בענין דליקה שנפלה בבית ודנו הפוסקים אם יש חשש פקו"נ להתיר עכ"פ כיבוי דהוי משאצל"ג ועורר הגאון שליט"א דאפשר דאמרינן לחבר חטא באיסור קל דרבנן כדי שיזכה חבירו דהלא אם יתפשט האש ודאי שיש מן השכנים שיזמינו מכבי אש ורבים יחללו את השבת  באיסור דאורייתא,כאשר מכבי האש והמשטרה יגיעו בכמה וכמה רכבים והלא יש כאן גם מצוה רבה שהר השימוש במכשיר קשר איסור דרבנן הוא והנהיגה ברכב הוי איסור דאוריתא. וגם מצוה דרבים ובכי האי גוונא ניחא ליה לחבר ליעבד איסורא זוטא להציל ע"ה מאיסורא רבה.

אמנם יש לעיין בזה דלכאורה יש לדון ממ"נ, לגבי אלה שאכן פעילותם נחוצה להציל את הנפש לכאו' מסתבר דאין לעבור אף באיסור קל להצילם מן החטא שהרי באמת עוסקים הם במצות הצלת הנפש ולא כעשרה שקצרו גורגרת בחשבם שיש בזה הצלת נפשות. ולגבי אלה שיבואו ללא צורך וכגון אנשי משטרה שמתלווים כדי לחקור את האירוע אף שאין הם עוסקים בפיקוח נפש וכדומה אפשר דהוי פושע שלדעת הב"י אין עוברים באיסור כדי להצילם, בפרט שקרוב הדבר שמחללי שבת המה שלכאורה אין לעבור בעבירה כדי למעט חילול שבת שלהם.

ומאידך יש לעיין אם בני"ד נחשב מי שהדליקה נפלה בביתו כמי שגורם לחבירו לחטוא שלשיטת הרשב"א מצווים אנו לעבור באיסור קל כדי להצילם מאיסור חמור שהרי בדרך כלל אין הדליקה נופלת בבית אלא ע"י רשלנות מסויימת וצ"ע בזה אם רשלנות הוי כאלו גרם להם לחלל שבת.

סו"ד רואה אני בשאלה זו כמה צדדים שקשה להכריע בהם. אך בגוף השאלה בדליקה שבבית דעתי נוטה דאף בזה"ז הוי כספק נפשות ויש לכבותה, והארכתי בזה במק"א.

ועוד הארכתי בתשובה בדין חילונים בזמנינו אם דינם כמומור או כתינוקות שנשבו ואכמ"ל.

 

 

›" כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו"š

בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ולמה לא קבעוהו משום טרחא דצבורא (ברכות י"ב ע"ב). וברש"י שם כתב דבקשו לקבוע פרשה זו בקר"ש משום "דדמו לבשכבך ובקומך, שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא".

וצריך ביאור להבין מה ענין פרשה זו למה שאומרים בקר"ש בשכבנו ובקומנו, דהלא בקר"ש מדובר בקבלת עול מלכות שמים ויסוד האמונה ובמצוה המוטלת עלינו לקבל עול מלכות שמים בוקר וערב, ולא בשמירה ובשלוה שהקב"ה מאציל לנו בשכבנו ובקומנו.

ונראה דהא בהא תליא דכאשר אנו נעשה את המוטל עלינו ונקבל עול מלכותו השכם והערב, בשכבנו ובקומנו, מובטח לנו שהקב"ה ישמור עלינו ויתקיים בנו כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, והוא שאמרו (במדבר רבה פ"כ) "אין אומה בעולם כיוצא בהם, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות, ועומדים משנתם כאריות וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקב"ה ונעשין כאריות... וכשהוא אומר ה' אחד נאכלין המחבלין מלפניו ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הרי שע"י קריאת שמע שוכבים אנו שלוים ושקטים.

ונראה בזה עוד רמז, דהן ידוע ממדרשי חז"ל שבלק היה גדול שבקוסמים בדורו וכל כחו היה בכישוף, ובלק בכישופיו ובלעם בקללותיו רצו לבטל כחן של ישראל ולעקור שמם מן העולם, והדרך להנצל מן הכשפים וכל כחות הטומאה אינו אלא ע"י ייחוד שמו הגדול והדביקות בו, וכדברי הגמ' בחולין (ז' ע"ב) "ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דר' חנינא, אמר לה שקולי, לא מסתייעא מילתך, אין עוד מלבדו כתיב".

וראה נא מש"כ הגר"ח מוואלז'ין בנפש החיים (שע"ג פי"ב):

"ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל"

וזה הקשר שבין "בשכבך ובקומך" דקר"ש שבהם האדם דבק בייחודו ית"ש ומשריש בלבו שאין עוד מלבדו, וקללות בלעם שנהפכו לברכה "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". (ועיין בזה בהגדש"פ מנחת אשר "במהות כח הבטחון" עמוד ת').

והגה"ק ר' צדוק הכהן הגדול מלובלין בספר רסיסי לילה (עמוד מ"ד) כתב עוד בזה דסוד קריאת שמע הוא דאף כשבני ישראל בשפל המדרגה בגלות הארוכה עדיין הם דבוקים בהקב"ה ומיחדים שמו וזה ענין בשכבך ובקומך, בשכבך רמז לירידת קרן ישראל בגלות ובקומך רמז לימי תפארתם וכנגד זה נאמר "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". וכבר כתב גם השפת אמת בפרשה זו שהברכות ששם הקב"ה בפי בלעם הם לנצח נצחים.

ועיין בעל הטורים בסו"פ חיי שרה וז"ל הנפלאה "על פני כל אחיו נפל, וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדת יצחק".

ואף בעניינו בדור יתום זה, יתמי דיתמי אנן ובחשוכא שרינן, ואעפ"כ חבוקים ודבוקים בך, מקבלים אנו על עצמנו עול מלכות שמים, ובשכר זאת הקב"ה שומר עמו ישראל לעד

"יה"ר שהקב"ה ישמרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שקטים ושלוים כארי וכלביא".

 


מי יחיה משומו אל

"וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משומו אל" (כ"ד כ"ג)

בא וראה, "מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו" (סנהדרין ק"ה ע"ב) הנה טרם שובו אל ארצו בחרפה ובזיון, דבר מה בפיו של בלעם. נושא הוא את עינו השתומה לעבר העתיד, לראות את הבלתי נודע. "וישא משלו ויאמר: "אוי מי יחיה משומו אל" כאומר "מי יכול להחיות את עצמו משומו את אלה, שלא ישים עליו הגוזר את אלה" (רש"י). ומה מאוד יש לעיין, לידע את טיבה של נבואה זו.

ונראה בהקדם הבנת הכתוב 'משומו אל' דאל מהותה של מלכות ישמעאל ירמזו הדברים. הן זאת ידענו מה שאמרו חכמים בסוד גלות וגאולה, דגלותינו זאת שהסגירנו ביד אדום קשה שבגלויות היא ונוסף עליו רשעת בני ישמעאל ועינינו רואות וכלות בגבור עלינו ידי אויב, בשפך דם ישראל כמים ואין לא-ל ידינו להושיע.

ומה טעם כבדו ידי ישמעאל להצר ולהרע לישראל עד כי יבוא שילה ויז נצחם ובכוחו יבצור רוח נגידים?

ראה מה שאמרו חכמים בסוד שם "ישמעאל" דזכה ישמעאל מה שלא זכו שאר אומות ונזכר שם של מעלה בשמו, כשם שזכו ישראל נזר הבריאה להיות אגודים ומיוחדים בשמו של מלך.

וכבר נרמזו הדברים במאמר התנא האלקי רבי אליעזר הגדול:

"אמר בלעם, הקב"ה שם שמו לישראל, הואיל והשוה הקב"ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל אוי מי יחיה בימיו שנאמר 'אוי מי יחיה משומו אל'" (פרקי דר' אליעזר פרק ל').

ניבא בלעם ונתפאר בערפילי חשך, בימי האופל שיבואו להם לישראל מזרעו של ישמעאל, בנחלי דם ודמע בגבור יד אויב, ואין לישראל מציל.

מי יחיה, מי יכול להחיות את עצמו משומו את אלה, "משומו אל", מישמעאל.

"אמר בלעם, מכל שבעים לשון שברא הקב"ה בעולמו לא שם שמו אלא לישראל ולישמעאל שנאמר 'וקראת שמו ישמעאל' וכיון שהשוה הקב"ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל 'אוי מי יחיה משומו אל' אוי מי יחיה בימיו, כך דרשו בפרקי דר"א (רבינו בחיי).

וכבר הבטיחה תורה במהות אומה הרשעה, זו של ישמעאל וזרעו "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" האומה הישמעאלית אינה יודעת רחמים, מהותה בהרג ובחמס, לשפוך דם נקי ולשמוח באנקת אביונים.

"והוא יהיה פרא אדם ידוע שבכל מקום יבוא שם התואר אחר שם העצם כמו 'ועיר פרא' וכמו 'איש נבון' 'איש חכם' 'אדם טוב' 'אדם רע' שם העצם קודם, ולא נמצא (כמעט) בשום מקום במקרא שם התואר קודם, ויתכן לומר שכאן רמז רמז שעיקרו יהיה פרא ושם אדם יהיה טפל אצלו לשם פרא, כי זה יהיה העיקר" (מהרי"ל דיסקין שם).

"פרא אדם" ולא "אדם פרא", זו מהותו של ישמעאל.

כדברי נבואה אמר בדמע החסיד שבכהונה מרנא החפץ חיים זצ"ל (כפי שהעיד בשמו הר"ר שמעיה אליעזר דיכובסקי בספרו "בנאות דשא") באופיים של בני ישמעאל:

"הנה התורה הקדושה אומרת על ישמעאל 'והוא יהיה פרא אדם' והלא ידוע כי התורה שלנו היא נצחית, ואם היא אומרת על ישמעאל 'והוא יהיה פרא אדם' הרי משמעותו שישמעאל ישאר לנצח פרא אדם. ואפילו יתאספו כל עמי התרבות שבעולם וירצו לחנך את ישמעאל ולעשותו כבן תרבות שלא יהיה 'פרא אדם' הלא ודאי לא יוכלו בשום אופן ולא יעלה בידם כלל כי לא בן תרבות הוא, דהא התורה העידה עליו שיהיה 'פרא אדם' ויהיה פירושו גם לעתיד לנצח, והוסיף ואמר: "אוי! מי יודע מה הפרא אדם הזה עלול עוד לעשות לעם ישראל באחרית הימים".

והדברים, הלא הם חקוקים בדם ואש, בתולדות ימי ישראל.

ברם, על אף זאת דרשו חז"ל שם ישמעאל גם לומר שישמע א-ל נאקת ישראל וישיב גמול למחרפיהם ולוחציהם: "ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל שעתיד הקב"ה לשמוע בנאקת העם ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות באחרית הימים" (ילקו"ש מלכים א' ר').

שם העליון רמוז בשמו של ישמעאל לא לחוסנו יהיה, אלא לטובתם של בני ישראל, ישמע א-ל ויענה את ישראל מבור גלותם להשיב גמול לשונאיהם, להשקותם מקובעת כוס התרעלה.

'נאקת' ישראל ישמע א-ל, מה טיבה של נאקה, ראה מש"כ הגה"ק בעל באר מים חיים (בספרו שער התפילה) בסוד נאקה מעשרת לשונות התפילה. דמשזועק האדם מעומק צרותיו ולא ידע לבטא בשפתיו ולהודיע פשר מכאובו ורפואתו כי אם קול זעקה ובכייה, חשובה ומקובלת זעקה זו והיא שקראוה רבותינו "נאקה" מלשונות המיוחדים לתפילה. לא בכדי אמרו חכמים, כי "ישמע א-ל" אף אם זעקה היא ולא נדע איזהו המכאוב שנבקש להסירו תחילה, נאקה היא, וישמע קוב"ה נאקת העם.

"'אוי מי יחיה משומו אל' אמר ר"ל אוי למי שמחייה עצמו בשם א-ל, ורבי יוחנן אמר אוי לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו, מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה" (סנהדרין ק"ו ע"א).

מעומק בור גלות, משתכפו עלינו צרות ונעטפו ישישים עם עוללים בחוצות, נישא לבבנו אל כפים באמונת אומן, כי יעלה קולינו השמימה לחלצינו ממיצר, ומהרה תוושע יהודה ולא ישמע בה כי אם קול ששון ושמחה.

 


תגיות: