קדושת בית הכנסת ובית המדרש

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (כ"ד ה').

"אמר ר' יוחנן מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, בקש לומר לא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמר מה טובו אהליך יעקב" (ילקוט תש"ע).

 

הנה אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". ולכאורה משמע מלשונות אלו דקדושת בית הכנסת וקדושת בית המדרש בחדא מחתא מחתינן להו, ודינו של זה כדינו של זה, אך באמת חזינן דחלוקים הם גם בהלכותיהם וגם בקדושתם, ונבאר פשר דבר.

הנה נחלקו אמוראי במגילה כ"ו ע"ב בקדושת בית הכנסת וקדושת בית המדרש איזה מהן גדול מחבירו, וז"ל "אמר רבי פפי משמיה דרבא מבי כנישתא לבי רבנן שרי מבי רבנן לבי כנישתא אסיר ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא, אמר רב אחא כוותיה דרב פפי מסתברא דא"ר יהושע בן לוי בהכ"נ מותר לעשותו בית המדרש ש"מ, דרש בר קפרא מאי דכתיב 'וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש' בית ה' זה בהמ"ק בית המלך אלו פלטרין של מלך ואת כל בתי ירושלים כמשמען, ואת כל בית גדול שרף באש, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה" הרי שנחלקו אם קדושת ביהכ"נ גדולה מקדושת ביהמ"ד ותלו מחלוקת זו במה שנחלקו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בפירוש הפסוק "ואת כל בית גדול שרף באש" (מלכים ב' כ"ה) חד אמר בית שמגדלין בו תורה (בית מדרש) וחד אמר בית שמגדלין בו תפלה (בית הכנסת), עי"ש.

ולהלכה נפסק שמותר לעשות מבית הכנסת בית מדרש ולא מבית מדרש בית כנסת כי בית מדרש קדושתו למעלה מקדושת בית הכנסת, עיין ברמב"ם פי"א מהלכות תפלה הי"ד, וכ"ה בשו"ע סי' קנ"ג סעיף א, וכיוצא בדבר מבואר ביו"ד סי' רנ"ט סעיף א' שמותר לשנות נדבת בית הכנסת לבית המדרש ולא להיפך, ושתי הלכות אלה עולים בקנה אחד ושני צדדים הם של אותה המטבע.

אמנם מבואר בסי' קנ"א ס"ב דאין קדושת ביהמ"ד אלא בביהמ"ד דרבים ולא במקום מדרש של יחיד, וז"ל "וי"א שמה ששנינו בקדושת בתי מדרשות ר"ל של רבים דומיא דבהכ"נ אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו אין לו קדושה כ"כ". ויש לעיין במה שכתב דבית מדרש של יחיד אין בו קדושה כ"כ, ומשמע דמ"מ יש בו קדושת בית המדרש אלא שאין בו קדושה גמורה, ויש לעיין האם קדושתו פחותה משל בית הכנסת או שוה לו.

ונראה לכאורה דזה ספיקת המג"א בסי' קנ"ג סק"א שנסתפק אם מותר לעשות מבית הכנסת בית מדרש של יחיד עי"ש. והנה המג"א בקיצור דבריו ציין לשני מקורות, לסי' קנ"א ס"ב, ולסי' צ' סי"ח. ובמחצית השקל ביאר עומק כונתו דלכאורה יש סתירה בין שני מקורות אלה דבסי' קנ"א משמע דביהכ"נ של יחיד פחות בקדושתו מביהכ"נ שהרי כתב שם דבביהכ"נ של יחיד אפשר שיש להקל בתשמישי החול שנאסרו שם בסעיף א', אבל מהמבואר בסי' צ' דראוי להתפלל בביהמ"ד יותר מביהכנ"ס ושם לא חילק השו"ע בין ביהמ"ד דיחיד ודרבים משמע דאף ביהמ"ד דיחיד קדוש מביהכנ"ס עי"ש.

והנה הר"ן במגילה שם נסתפק במה שאמרו דמעלין בקודש ואין מורידין האם מותר לשנות מקדושה לקדושה כאשר שוין הם, דאין כאן מעלין בקודש, אך מאידך גם אין כאן מורידין, ומדברי הר"ן ורבינו אפרים שהביא מבואר עיקר דרישא דוקא, דמעלין בקודש אבל אסור לשנות בשוה, ונקט סיפא משום רישא עי"ש. אך הטור בסי' קנ"ג הביא בשם רבינו יונה ומהר"י אבוהב דבשוה מותר, ובשו"ע שם בסעיף ד' הביא את שתי הדעות, ועי"ש בט"ז ובמג"א ס"ק ד'.

וא"כ ספיקת המג"א אם מותר לעשות מביהכנ"ס בית מדרש דיחיד יש לפרשו בשתי פנים, א' אם ביהמ"ד דיחיד שוה לביהכ"נ, ואז אסור לשיטת הר"ן או שמא עדיף ממנו, ואז מותר, ב' או שמא הספק אם שוה לביהכ"נ ואז מותר לשיטת רבינו יונה או שמא פחות הוא מקדושת ביהכ"נ ואסור.

ובשו"ת כת"ס או"ח סי' י"ח האריך עד למאוד בסוגיא זו וכתב דבית המדרש דיחיד שוה בקדושתו לבית הכנסת עי"ש.

ובגוף הראיה שהביא המג"א (להבנת המחצה"ש) דביהמ"ד דיחיד פחות בקדושתו מביהכ"נ שהרי בסי' קנ"א ס"ב מבואר דאין כ"כ איסור לעשות בו שימושי חול, באמת יש לטעון דאין זה משום פחיתות בקדושתו אלא משום דכיון דשל יחיד הוא מותר לו לעשות בו תשמישיו, וכעין שיטת הרמ"א שהקל בכל בהמ"ד דהוי בית רבנן, וצ"ע.


ב

בתי כנסיות ובתי מדרשות דידן

 

והנה בבאר היטב בסימן קנ"ג סק"ב הביא בשם שו"ת דבר שמואל "דבית כנסת דידן שקובעין שם מדרש בלמוד שעה אחת דינו כבית מדרש ומותר לעשותו מדרש" ויסוד דבריו, דהרי חזינן דבימי קדם נהגו לייחד בתי כנסיות לתפלה בלבד ובתי מדרש לתלמוד בלבד, מקום תורה לחוד ומקום תפלה לחוד, אבל בבתי כנסיות שגם לומדים בהם תורה הו"ל כבית מדרש.

אך בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' כ"ה כתב דאין דין בית מדרש אלא בבית שמגדלין בו תורה (כמבואר במגילה שם), ולא די במה שלומדין קצת בוקר וערב וכל שעות היממה הביהמ"ד עומד שומם, ומשו"כ לא התיר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד אלא אם יתחייבו להחזיק לכל הפחות עשרה מופלגי תורה ולהספיק להם כל צרכם שילמדו בקביעות בביהמ"ד הזה, עי"ש.

ולפי"ז אין דין ביהמ"ד בזמנינו אלא במקום שיש בו ישיבה או כולל אברכים, או ביהמ"ד שרוב שעות היום יושבים בו לומדי תורה כמבואר.

 

ג

בתי תשב"ר

 

והנה נחלקו האחרונים ב"חדר" של תשב"ר אם יש בו קדושת ביהמ"ד, בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' ל"א נקט שאכן יש בו דין ביהמ"ד דהלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שאין בו חטא קיים העולם כמבואר בשבת (קי"ט ע"ב) ומה לן אם לומדים שם גדולים או קטנים, אך בשו"ת לבושי מרדכי מהדורא תניינא סימן מ' כתב דאין בחדר תשב"ר קדושת ביהמ"ד משום שאין אומרים בו דבר שבקדושה משא"כ בביהמ"ד שיש בו "איש"ר דאגדתא" שעליו העולם עומד (סוטה מ"ט ע"ב), ועוד דבלשון חז"ל קראו לת"ת דתשב"ר בית הספר ולא ביהמ"ד, עי"ש.

ולכאורה דבריו תמוהים דכי משום שקראוהו בית הספר גרע, והלא בצדק קראוהו בית הספר כדי להבחין בינו ובין בית המדרש אך מה זה ענין לקדושתו והלכותיו, ומה שכתב משום שאין אומרים בו דבר שבקדושה גם הוא תמוה, דהלא פשוט שקדושת בית המדרש משום קדושת התורה ותלמודה ולא משום דבר שבקדושה שהוא מעמוד העבודה ולא מעמוד התורה, וצע"ג בדבריו.

אך מטעם אחר יש להסתפק בזה, דאף שיש סגולה מופלאה בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, מ"מ אין זה עיקר תלמוד תורה אלא גדר חינוך לעתיד, ועיקר גדר ת"ת הוא בתלמוד תורה של גדולים שהגיעו לפלגות ראובן ויודעים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, משא"כ בתשב"ר, ועדיין צ"ע.


ד

שערים המצויינים בהלכה

 

הנה מבואר בברכות ח' ע"א "אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא רבי אמי ורבי אסי אע"ג דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי".

הרי דמצוה להתפלל במקום רנה דהיינו במקום תלמודו, ועדיף מתפלה בבית הכנסת. ובשולחן ערוך סי' צ' סי"ח כתב המחבר דאין זה אלא אם יש תפלה בציבור בבית המדרש אבל עדיפה תפלה בציבור בביהכ"נ מתפלה ביחיד בבית המדרש, והרמ"א שם כתב דאם קובע תלמודו שם עדיף להתפלל שם אף ביחיד ולא להתבטל ולילך לבית הכנסת להתפלל בציבור.

ויש לעיין אם גם הלכה זו משום מעליותא דבית המדרש או שמא אין זה אלא דין בסגולת התפלה.

ולכאורה נראה דאין זה ענין למעליותא דבית המדרש על ביהכ"נ, דהלא לשון הגמ' שם "אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה מבתי כנסיות ובתי מדרשות, הרי לן דשערים המצויינים בהלכה עדיפי מבתי מדרשות, וכבר נתקשו האחרונים בזה וכמה דרכים אמרו.

א' המהרש"א כתב דשערים המצויינים בהלכה הם בתי המדרש שבהם לומדים הלכה פסוקה והיא מעלת התלמוד כמו שאמרו בב"מ ל"ג "הלומד מקרא מדה ואינה מדה, משנה מדה ומקבל עליה שכר, גמרא אין לך מדה גדולה מזו, וברש"י שם משום שההוראה למעשה יוצאת מן הגמ' וע"ז אמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה.

ולפי דבריו נמצא דיש ג' חלוקות בהלכה זו, בית הכנסת המיוחד לתפלה, למעלה ממנו בית המדרש המיוחד לתלמוד מקרא או משנה (או גמרא בזמנינו שאין בה הלכתא פסיקתא), שערי הלכה שהיא למעלה משניהם בחביבותה.

אמנם לכאורה נראה דאין זה אלא מעלה וחביבות ונפ"מ לגבי תפלה, אך לא מצינו שיהא מותר למכור בית המדרש או לעשות ממנו כולל דמצד קדושת החפצא כל בית תלמוד קדושת ביהמ"ד יש בו ולא משנה מה ובאיזה דרך לומדים בו, ודו"ק בזה.

ובשו"ת שבט סופר או"ח סי' ל"ח הביא את דברי המהרש"א וכתב לפי"ז דבית המדרש שבו לומדים רק מקרא ומשנה אין קדושתו גדולה מקדושת ביהכ"נ וכל מעליותא דבית המדרש אינו אלא במקום שלומדים בו הלכה, אך באמת נראה טפי דג' מעלות יש בזה ולא ב', וכל בית המיוחד לת"ת בית מדרש הוא אלא שיש מעלה יתירה בשערים המצויינים בהלכה, אמנם באמת נראה לכאורה דאין זה מעלה בקדושת החפצא אלא חביבות כמבואר.

ב' הכתב סופר שם כתב דשערים המצויינים בהלכה הוי מקום ת"ת דרבים, לאפוקי מקדושת בית המדרש דהוי אפילו ביהמ"ד של יחיד עי"ש, וכך משמע שם ברש"י שפירש "מצוינים בהלכה דהיינו מקום אסיפת רבים, ובעצם הדין כבר דנתי לעיל בדברי השו"ע והמג"א בדין ביהמ"ד דיחיד.

ג' בפירוש הרי"ף על העין יעקב (להגר"י פינטו זצ"ל) כתב דמעלת שערים המצויינים בהלכה היא מקום שמיוחד גם לתורה וגם לתפלה וקדושתו עליונה משום שיש בו תרתי לטיבותא תורה ותפלה גם יחד, אך פירוש זה אינו מתיישב בלשון חז"ל ועיקר שבו חסר מן הספר.

ולכאורה נראה כדברי המהרש"א האמיתיים דיש מעלה בשערי הלכה שמהם יוצאת הוראה למעשה לדעת את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר יעשון, ויש לדבריו גם בית אב בדברי רבינו יונה דהנה כתב בתור"י שם בברכות "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב הקב"ה שערים המצויינים בהלכה וכו' כלומר הפסוק לא בא להשמיענו שאוהב הקב"ה שערי בתי הכנסיות משערי בתים אחרים שזה דבר פשוט הוא ומה חידוש יש בזה אלא ודאי רוצה לומר שאוהב הקב"ה שערי ציון מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות וכמו שאוהב בהמ"ק יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות כך אוהב השערים המצויינים בהלכה כלורמ ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוק, מפני שהמקומות הקבועים הם במקום בהמ"ק כדאמרינן מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד וכמו שהמקדש חביב יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות כך מקום קביעות התורה חביב משאר בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינם קבועים". הרי שכתב לחלק בין "קביעות התורה וההוראות" ובין מקום שלומדים "דרשות או פסוק", וכדברי המהרש"א.

אך באמת נראה עיקר בדברי רבינו יונה שבא בעיקר לחלק בין מקום שלומדים בו בקביעות למקום שלומדים בו לפי שעה, ויש מדבריו מקור למה שכתב בשו"ת דברי מלכיאל הנ"ל דמעלת בית המדרש אינו אלא במקום שבו לומדים בקביעות ברוב שעות היום ולא במקום שלומדים שעה מועטת, אך לדעת הדב"מ במקום שלומדים רק לפי שעה אין כלל קדושת בית המדרש, אך נראה יותר דבאמת הוי ביהמ"ד אלא שיש מעלה יתירה בבית מדרש קבוע וכך נקט המחבר בשו"ע שם (סי' צ') ד"ביהמ"ד קבוע קדוש יותר מבהכ"נ ומצוה להתפלל בו יותר מביהכ"נ" הרי דבקביעות תליא מילתא, ונראה כנ"ל דלא בעינן ת"ת בקביעות לקבוע קדושת בית המדרש אלא להיחשב שערים המצויינים בהלכה האהובים יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות.

ונראה עוד מלשון השו"ע דמעליותא דשערים המצויינים בהלכה אכן הוא בקדושת ביהמ"ד ולא רק מעלה בסגולת התפלה, ונראה דרק כשנפרש מעלת שערים המצויינים בהלכה משום קביעות התלמוד הוי מעלה בעצם בית המדרש, אך להבנת המהרש"א דאין זה אלא משום דרך התלמוד אין זה אלא מעלה בעלמא לגבי קבלת התפלה אבל לא דין בקדושת ביהמ"ד, ודו"ק בכל זה כי קצרתי מאוד.

 

ה

קדושת עזרת נשים

 

והנה נחלקו האחרונים לגבי עזרת נשים בבית הכנסת מה גדר קדושתו, ושלש מחלוקת בדבר.

לדעת החכמת אדם הלכות עבודת כוכבים כלל פ"ו סעיף ט"ו אין בו קדושה כלל, אך לדעת רוב האחרונים יש בו קדושה אף שאין קדושתו גדולה כקדושת בית הכנסת.

בראש יוסף לבעל הפמ"ג מגילה כ"ח ע"ב כתב דיש קדושת ביהכ"נ בעזרת נשים. וכ"כ בשו"ת חלקת יואב או"ח סימן ד' והוכיח ממה דמדליקין בעז"נ אורה משום דכתיב ב"אורים כבדו את ה'".

בשו"ת דברי חיים ח"ב או"ח סי' י"ד כתב דאף דיש קדושה בעזרת נשים שהרי נשים חייבות בתפלה מ"מ קדושת עזרת האנשים גדולה מקדושתם משום דיש הרבה דברי קדושה הנוהגים בבית הכנסת ואינם נוהגים בעזרת נשים כגון תקיעת שופר, נ"ח, קדיש וקדושה דהוי דבר שבקדושה שאינה בנשים עי"ש, וכעין דבריו בסגנון אחר כתב בשו"ת צמח צדיק או"ח סי' כ', דקדושת בית הכנסת עדיף משום שיש בו ארון קודש עי"ש, ומ"מ למדנו מדבריהם דעיקר קדושת בית הכנסת נוהגת גם בעזרת נשים כיון שהן חייבות בתפלה, אך מ"מ יש קדושה יתירה בעזרת האנשים.

ובדעת החכמת אדם צריך לומר דכל יסוד קדושת ביהכ"נ אינו אלא משום תפלה בציבור, דזה גדר בית הכנסת שהוא מקום מיועד ומיוחד לתפלת הציבור וכיון דאין תפלה בציבור בנשים ואין הן מצטרפות לדבר שבקדושה אין בעז"נ קדושת ביהכ"נ.

וכבר הארכתי בזה בתשובה ואכמ"ל.


ו

אכילה ושינה בביהכ"נ וביהמ"ד

 

והנה אף דקדושת בית המדרש גדולה מקדושת ביהכ"נ, יש הלכות שלגביהן חמור ביהכ"נ מביהמ"ד, דמבואר בסי' קנ"א ס"א דאסור לאכול בבית הכנסת ובית המדרש אלא בדוחק ואסור גם לעשות בהם שאר תשמישיו והרמ"א שם חולק על השו"ע לגבי ביהמ"ד וכתב דמותר אף שלא בדוחק, ובמשנה ברורה שם סק"ח כתב דה"ה בשאר התשמישים שאסורים בביהכ"נ מותר בבית המדרש לדעת הרמ"א עי"ש. וגם לגבי שינה דבביהכ"נ אסור אף שינת ארעי בביהמ"ד מותר אף שינת קבע לת"ח ותלמידיהם, וביאור הלכה זו משום דבית המדרש נקרא ביתו וכדאמרי בי רבנן ומשו"כ מותר לעשות בו צרכיו וצרכי תלמודו על אף קדושתו הגדולה.

ונראה ביסוד הדברים, דכך הוא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, וכל אלה דרכה של תורה הם ובית המדרש הוא גם בית לדרכה של תורה, ומיועד הוא לכל הנצרך לת"ח ותלמידיהם, דו"ק בזה.

 

 

ב

בית כנסת כמקדש מעט

 

"כמה חביבין אינון ישראל קמי קב"ה דבכל אתר דאינון שריין קב"ה אשתכח בינייהו בגין דלא אעדי רחימותא דיליה מנהון, מה כתיב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ועשו לי מקדש סתם, דכל בי כנישתא בעלמא מקדש אקרי, והא אוקמוה, שכינתא אקדימת לבי כנישתא" (זוה"ק במדבר נשא, אות ק"ה).

"ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל י"א ט"ז)- "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (מגילה כ"ט ע"א).

 

נפלאים הם דברי הזוהר, ונפלאים הם דברי הגמ', ומהם למדנו דכל בי כנישתא, מקדושת המקדש יש בו.

הנה אף שדברי חז"ל אלה לכאורה דברי אגדתא הם, נראה דכמה וכמה הלכתא גבירתא למדנו מהם, ולכמה עניינים יש נפקותא בהלכה במה שבתי כנסיות ובתי מדרשות נקראו מקדש מעט, ונבאר בזה י"ג מקורות והלכות שונות שכולן מושתתות על יסוד זה ד"כל בי כנישתא מקדש איקרי".

 

א

 

בנין בית כנסת: בשדי חמד מערכת הכללים אות ב' מ"ד (כרך א') האריך לדון אם יש מצות עשה לבנות בית כנסת, והביא מדברי הזוה"ק הנ"ל "ועשו לי מקדש, כל בי כנישתא בעלמא מקדש אקרי" דאף לבנות בית כנסת בכלל מצות בנין המקדש הוא, והביא כן מספר שנות ימין, וספר נחמד למראה, ולעומתם הביא פוסקים רבים דאין מצוה בבנית בית כנסת, אלא הכשר מצוה בלבד היא. עי"ש.


ב

 

מורא מקדש: כתב היראים במצוה ת"ט "דמצינו ביהכנ"ס ובית המדרש שנקראו מקדש דתניא והשימותי את מקדשכם וכו' לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמרינן במגילה (כ"ט ע"א) ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל, למדנו כשאמרה תורה את מקדשי תיראו שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל" הרי לן גם לענין מצוה זו דדין בית כנסת כדין בית המקדש, וכ"ה בסמ"ק מצוה ו' שכתב להדיא "לירא מקדש... ובזמה"ז הוי בית הכנסת מקדש מעט".

 

ג

 

"לא תעשון כן לה' אלוקיכם": כתב הרמב"ם במנין המצוות ל"ת ס"ה "שלא לאבד בית מקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות", הרי כתב להדיא דגם בתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל, וכ"ה במרדכי מסכת מגילה סי' תתכ"ו, "בית הכנסת נקרא מקדש מעט ולכך אסור לנתוץ דבר מביהכנ"ס, דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה, ת"ל ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלוקיכם, ואם נתץ על מנת לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי", הרי לן מדבריהם דכשם שאסור לנתוץ מאבני המזבח וההיכל, כך חל אסור זה גם על בתי כנסיות ובתי מדרשות.

אמנם, צ"ע מדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות יסודי התורה הלכה ז' "הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר ... לא תעשון כן לה' אלוקיכם" הרי שאין איסור אלא במקדש. וע"ע בספר המצוות ל"ת ס"ה "מן המזבח ההיכל והדומה לו" ולשון זה משתמע לשני פנים. דאפשר כונתו משאר כלי המקדש, אך אפשר דגם ביהכ"נ בכלל, אך במנין המצוות שם כתב להדיא "שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות" הרי שגם בתהכ"נ ובתי מדרשות בכלל לאו זה.

ובשו"ת חת"ס ח"ו סימן ח' כתב כדבר פשוט דגם בבתי כנסיות ומדרשות יש איסור דאורייתא, עי"ש.


ד

 

מעילה: כתב היראים (מצוה ק"ד) דכשם שאסור מן התורה להנות מן ההקדש והנהנה מעל בהקדש, כך אסור להנות מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנתייחדו לתפילה שגם הם הקדש עי"ש.

והנה ברור דאין מעילה ממש בנהנה מבית הכנסת ונכסיו, וכי יש בזה אשם מעילות ותשלומי חומש ואטו נאמר דעל ידי מעילה יוצאים נכסי בית וכנסת לחולין ופקע רשות ההקדש. ואפשר דאף שאין בבית הכנסת דין מעילה אפשר שיש בו איסור מעילה, וכמו שכתבו התוספות בנדרים (י' ע"א) לגבי קדשים קלים שאין בהם מעילה דמכל מקום יש בהם אסור הנאה דאורייתא, ועדיין צ"ע.

וע"ע במהרי"ק שורש קס"א דקדושת ביהכ"נ הוי כקדושת המקדש והוי מה"ת, ואף אם קדושת ביהכ"נ הוי מדרבנן וכדעת הר"ן במגילה מ"מ כתב האשכול דביהכ"נ "השוו חכמים קדושתו למקדש" עי"ש.

ובגוף דין קדושת ביהכ"נ ג' מחלוקות בדבר, י"א דהוי מה"ת כמבואר, לדעת הר"ן במגילה שם הוי מדרבנן ולדעת הרמב"ן אינו אלא כשאר תשמישי מצוה שנוהגין בהם כבוד, וכבר הארכתי בזה מאד במק"א (שבירת הלוחות, פרשת תשא, תשס"ד).

 

ה

 

בקצות החושן סי' ר' סק"א הביא את דברי האגודה דאין ביהכ"נ קונה משום שאין חצר להקדש, והתויו"ט טען לעומתו דיש חצר להקדש, וכבר נחלקו הראשונים בבבא בתרא (ע"ט ע"א) אם יש חצר להקדש. הרשב"ם והתוספות נקטו שאין הקדש קונה בחצר והרמב"ן חולק על דבריהם ונקט שההקדש קונה בחצר. והתויו"ט נוקט כשיטת הרמב"ן בבואו לחלוק על דברי האגודה. אך מ"מ הניחו לדבר פשוט דדין בית כנסת כדין הקדש לענין קנין, והקצות שם תמה עליהם וכתב דביהכ"נ הוי כחצר השותפין ואין בו דין הקדש כלל, עי"ש.

ומ"מ חזינן מדברי האגודה והתויו"ט שדנו דין בית הכנסת כדין הקדש אף לענין גדר קנין, ואף דלכאורה סברת הקצות פשוטה ועצומה דהלא אין כאן הקדש כלל ומילתא דפשיטא דעצם בית הכנסת קנין הצבור הוא וכשותפות הוא כמבואר בנדרים מ"ח ע"א, נראה בדעת האגודה ותויו"ט דמ"מ כיון דיש בבית הכנסת מקדושת המקדש, אם להקדש אין חצר גם לביהכ"נ אין חצר, ולענין זה דין בית כנסת כדין הקדש, ודו"ק בזה. (אך תמה אני על מה שהאריך הקצות שם לתמוה ממעות שנמצאו בהר הבית והניח לדבר פשוט שהר הבית בבעלות הקדש הוא ולהדיא מבואר בנדרים שם דהוי של עולי בבל ולא של הקדש כלל, וצ"ע).


ו

 

היכל או עזרה: הנה מצינו כמה הלכות בפרטי הלכות ביהכ"נ ותוקף קדושתו הנגזרים מדמיון בית הכנסת למקדש, וכבר כתב המהרי"ק בסוף שורש קס"א, דלהרבה דברים נקראו בתי כנסיות ובתי מדרשות בית מקדש מעט ,ונפרט. אלא שבבית יוסף בסוף סי' קנ"א הביא להסתפק אם קדושת ביהכ"נ כקדושת ההיכל, וגם עליותיו נתקדשו או שמא הוי כקדושת עזרה ועליותיו לא נתקדשו עי"ש.

ונפרט בזה.

הנה כתב בשו"ע סי' קנ"א סעיף י"ב "יש להזהר מלהשתמש בעליה שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם, ושאר תשמישים יש להסתפק אם מותר", ושורש הספק כתב בבית יוסף שם אם קדושת ביהכ"נ כקדושת ההיכל היא שעליותיו נתקדשו או כקדושת העזרה שעליותיו לא נתקדשו, ועיין במשנ"ב שם סק"מ שהביא דבריו. הרי לן נפקא מינא להלכה במהות קדושת בית הכנסת ובמה דומה היא לקדושת המקדש. (וע"ע במרדכי שבת סימן רכ"ח דהוי כקדושת ההיכל, ואכמ"ל).

והנה מהלך נפלא כתב הגר"ש סופר במכתב סופר ח"ב סי' א', ויסוד דבריו דכל מבנה בית הכנסת וצורתו מכוון כנגד בית המקדש. ארון הקודש ובו ספרי תורה- כנגד קודש הקדשים ובו לוחות העדות וספר תורה שבארון, עמוד התפילה- כנגד מזבח הקטורת שבהיכל, דכתיב "תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב", מנורה בדרום דהיינו נר חנוכה- כנגד מנורת המאור שבדרום, והבימה שבמרכז בית הכנסת כנגד מזבח החיצון, ולכן נהגו לעשות בימה זו מוגבהת- לעלות בה כשם שעולין למזבח ע"ג הכבש, והבימה הוי כנגד המזבח לפי דברי בגמ' במגילה ל"א ע"ב דקורין בתורה פרשיות הקרבנות כדי שיחשב כאילו הקריב קרבן, ומשו"כ נהגו דמברכין ברכת הגומל כאשר עולים לתורה כמו שהקריבו קרבן תודה ע"ג המזבח.

אמנם בשו"ת חת"ס או"ח סי' כ"ח, כתב דהבימה הוי כנגד מזבח הקטורת עי"ש, ונראה לכאורה דזה תלוי במה שנסתפק הב"י אם בית כנסת קדוש כקדושת ההיכל או כקדושת העזרה כנ"ל, דאם הוי כהיכל מסתבר כהחת"ס דהבימה כנגד מזבח הזהב, ואם הוי כעזרה מסתבר דהוי כנגד מזבח החיצון, ומ"מ לפי דברי המכתב סופר כל צורת ביהכ"נ ומבנהו כנגד בית המקדש כולו, ארון הקודש כנגד קדש הקדשים, קדמת בית הכנסת כנגד ההיכל ועמוד התפילה כמזבח הקטורת, מרכז ביהכ"נ ומקום ישיבת הצבור הוי כעזרה, ובמרכזה הבימה כנגד המזבח החיצון. ונראה עוד בדרך זה מה שנהגו לעשות פרוכת לארון הקודש כנגד הפרוכת שחצצה בין קה"ק להיכל.

 

ז

 

פתח בית הכנסת: בשו"ע סי' ק"נ סעיף ה' איתא "אין פותחין פתח בית הכנסת אלא כנגד הצד שמתפללים בו" וטעם הלכה זו מבואר בבית יוסף דילפינן מהיכל שפתחו היה במזרח מול קדש הקדשים, וכך בבית הכנסת הפתח צריך להיות מול ארון הקודש, וכן מבואר בלשון הרמב"ם פי"א מתפלה ה"ב "ואין פותחין פתחי ביהכ"נ אלא במזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה", עי"ש.


ח

 

עושים עזרה לפני בית הכנסת דומיא דאולם שלפני ההיכל כ"כ הב"ח בסימן צ', ומקור הדברים בירושלמי ברכות פ"ה הלכה א' עי"ש.

 

ט

 

גובה בית הכנסת: שם בס"ב איתא "אין בונים בית כנסת אלא בגובהה של עיר ומגביהן אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם" ובמשנ"ב סק"ה משום דכתיב לרומם את בית אלוקינו, הרי שגם הלכה זו נלמדה מהמקדש כמבואר.


י

 

בסימן קנ"ג סעיף כ"א כתב הרמ"א "אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה כגון ביהכ"נ." ומקור הלכה זו ברי"ו ובמהרי"ל, ושם במשנ"ב סקק"ז דהוא הדין כלי בית הכנסת שדינם לכל דבר כדין ביהכ"נ. הרי שגם הלכה זו נלמדה מדין המקדש וע"ע בשו"ת חת"ס או"ח סי' ל"ט שכתב לפי דבריהם דה"ה שכל חפצי ביהכ"נ צריכים להיות "מן המותר בפיך". אמנם במגן אברהם שם סקמ"ו כתב דאין כל זה אלא מדרבנן ולא מה"ת, עי"ש.

 

יא

 

נרות ביהכ"נ: בסימן קנ"ד סעיף י"א מבואר דין כבוד ביהכ"נ ובין שאר גדרי הכבוד איתא דיש להדליק נרות בביהכ"נ, ועי"ש במשנ"ב ס"ק ט' דיש להדליק הנרות לפני בוא המתפללים משום שכן היה במקדש עי"ש.


יב

 

ומלבד כל אלה שבהם חזינן שבתי כנסיות ובתי מדרשות כביהמ"ק הם לא רק במישור הסגולי אלא אף להלכה ולמעשה. עוד למדנו מדברי השו"ע שגם דיני התפילה נלמדו מדיני הקרבנות דמלבד מה שאמרו בברכות (כ"ו ע"ב) תפילות כנגד קרבנות תקנום, מצינו שגם בדיני תפילה נגזרו מהקרבנות כמבואר בסי' צ"ח סעיף ד' "התפילה היא במקום הקרבן ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו. ושלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כגון בגדי כהונה אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפילה משום נקיות".

ועיין עוד מ"ש בברכות (נ"ג ע"ב) מה מזוהם פסול לעבודה אסור לברך בידים מזוהמות, וע"ע מה שחידש המשנ"ב בשעה"צ סימן רל"ה ס"ק מ"א דאף דלגבי קר"ש מבואר דבדיעבד יוצא קר"ש של ערבית לאחר עלה"ש תפילת ערבית שאני דהוי כנגד אברים ופדרים שאינם נקטרים אלא עד עלה"ש עי"ש.

 

 

יג

 

נטילת ידים לתפלה: בברכות ט"ו ע"א למדו מקרא דצריך נטילת ידים לתפלה, "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחותיך ה'", הרי דתפלה דומה לעבודת המזבח.

וחידוש גדול מצינו בשו"ת הרשב"א ח"א קצ"א דנטילת ידים שחרית בקומו משנתו תוקנה דומיא דקידוש ידים מן הכיור, ובחולין ק"ז כתב הרשב"א דנט"י לסעודה הוי דומיא דקדוש ידים מן הכיור עי"ש, הרי דלא רק נטילת ידים לתפלה אלא אף נט"י לסעודה ובקומו משנתו נלמדים מעבודת המקדש, דכל עבודת האדם בעולמו מקדושת כהונה יש בו דמצווים אנו להיות לו ית' "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

הרי לן מכל אלה דמלבד מה שמצינו בדיני ביהכ"נ דהוי כביהמ"ק מצינו גם בדיני תפילה דהוי כקרבנות.

 


ג

כבוד האברך היקר

עוסק בצ"צ באמונה

גומל חסדים טובים...

במה ששאל לדעתי היות והוא מארגן חופשות בבתי מלון לאנ"ש יראים ושלמים ובדרך כלל קובעים את בית המדרש והתפלה באולם שהגויים השתמשו בו להוללות ולהצגות ושאר עניני פריקת עול, ורב אחד העיר לו שאסור להתפלל במקום המיוחד לפריצות והוללות. אך מאידך אין אולם אחר במלון שיש בו די מקום לכל האורחים הרוצים מקום מרווח לתורה ולתפלה. ושאל לדעתי בזה.

בשאלה זו יש צדדים לכאן ולכאן, ואבאר בזה את קט דעתי.

הנה מבואר במגילה ו' ע"א דטרטיאות וקרקסאות עתידין שרי יהודה ללמד בהם תורה לרבים ודרשו כן מן הכתובים. והתוס' הביאו מי שפירש טרטיאות מקום שעובדים בו עבו"ז וקרקסאות הוי בית הכסא. והתוס' דחו פירוש זה וכתבו "קשה לומר שאותן מקומות מטונפים יכול ללמוד שם תורה אלא ודאי לשממה יהא במהרה בימינו. ורוצה לומר בתים שמתאספים שם לועד של עובדי עבו"ז". הרי דבית של עבו"ז אין לקבוע בו מקום תורה ותפלה. אך המגן אברהם בסימן קנ"ד ס"ק י"ז הביא משו"ת הרא"ם ח"א סימן ע"ט שמותר לקבוע בית כנסת במקום שעבדו בו עבו"ז והמג"א כתב לחלק בין דבר התלוש כגון נרות שהדליקום לעבו"ז שאם כיבן אסור להדליקן בבית הכנסת כמ"ש שם בשו"ע סעיף י"א לדבר המחובר שלא נאסר, והמשנה ברורה שם ס"ק מ"ה כתב שמנהג העולם להקל בזה כדעת הרא"ם והמג"א.

ובדגול מרבבה שם הוכיח מדברי התוס' הנ"ל דגם במחובר אסור וכ"כ בשו"ת חת"ס או"ח סימן מ"ב עי"ש. אמנם שיטה זו שדחו התוס' הביא הריטב"א בשם רש"י, והרשב"א הביאה בשם רבינו חננאל (אמנם ברש"י דידן ליתא והריטב"א כתב בשם הר"ח כשיטת התוס'). הרי לן דיש מגדולי רבותינו הראשונים שנקטו דגם מקומות עבודה זרה יהיו למקומות תורה, ומנהג העולם בית אב יש לו ויש להם על מה לסמוך.

ואף לשיטת התוס' נראה דאין זה אלא בבית שעבדו בו עבודה זרה ממש, אך לא מסתבר כלל דכל מקום שנוהגים בו מנהג פריצות והוללות אסור לקבוע בו מקום תורה, דאי לא תימא הכי וכי יעלה על הדעת דכל מקום שהיו מיוחד לפריצות ועבירה אסור לקנותו ולהפוך את פניו למקום תורה, והלא במגילה שם לא מדובר בשימוש ארעי לתורה במקום עבו"ז אלא בימות המשיח כאשר תמלא הארץ דעה את ה' ואעפ"כ כתבו התוס' דלא מסתבר דמקומות מטונפים היו מיוחדים לתורה. ועוד דהרי התוס' כתבו דטרטיאות זה מקום הועד שמתקבצים בו עובדי עבודה זרה ובודאי לא היו מתקבצים כדי ללמוד מוסר ולקדש שם שמים, והלא פשוט שמקומות אלה מקום עבירה היו, ועיין עבו"ז י"ח ע"ב שדרשו חז"ל "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים – שלא הלך לטרטיאות ולקרקסאות של עובדי כוכבים" ופרש"י שמסדרים שם צרכי עבודת כוכבים, ואעפ"כ עתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה. הרי לן שאין בזה קפידא אלא במקום שעובדים בו עבודה זרה.

ועיין באר היטב סימן קנ"א סק"א שהביא גם הוא בשם הרא"ם ח"א סימן ע"ט דבית כנסת שעברו בו עבירה, ומצאו את השמש מתגולל עם נערה אחת מ"מ לא נפקעה ממנו קדושת ביהכ"נ, הרי דמשום גילוי עריות אין ביהכ"נ נפסל.

אך באמת אין כל ראיה מדברי הבאה"ט, ואדרבה לכאורה משמע מדבריו דכיון דמדובר בביהכ"נ אין קדושת ביהכ"נ נפקעת משום עבירה שנעשה בו באקראי, אבל אילו היה מקום מיוחד לגילוי עריות אכן לא היה ראוי לקבוע בו מקום תפלה. אך אפשר דאין זה אלא במקום שבעלו בו איסורי ביאה ממש משא"כ בני"ד דאף שמקום זה קבוע להוללות ופריצות מ"מ מסתבר שבודאי לא מדובר בבית זונות וכדו'.

ועיין במסכת שבת קכ"ז ע"ב מעשה ברבי יהושע שחלץ את תפיליו לפני שנכנס לביתה של המטרוניטא ואמרו תלמידיו "לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה". אך אין זה ענין לני"ד דשאני התם דבאותה שעה שרבי יהושע נכנס לביתה עדיין היה זה מקום טומאה משא"כ בני"ד דכאשר אנ"ש מתפללים ולומדים באולם נקי הוא מכל שמץ ורבב.

והנני משיח צערי, דגם המג"א וגם הבאה"ט ציטטו את הרא"ם בסימן ע"ט, ולא ידעתי מקום כבודו, בשו"ת רבינו אליהו מזרחי לא מצאתיו ולא ידעתי לאיזה ספר כונתם ומשו"כ לא יכולתי לבדוק מקור הדברים.

אמנם המקור הקרוב ביותר לני"ד הוא מש"כ בשו"ת דברי חיים ח"ב בהשמטות סימן א' במעשה שהיה בקהילת טארנא בביהכ"נ שבשוק שבליל שב"ק נשרף ארון הקודש וארבע ס"ת שבו וכתב להם הד"ח תוכחה מגולה "ואולי בא להם זו כי מלפנים הבית הלז היה מושכר להם למנין קבוע ובינתיים נעשו בו קאסערען ואחרי כל התועבות הנעשו בבתים כאלו כידוע בחרו המה עוד הפעם הבית הלז לשפוך שמה שיח ותפלה לפני אדון כל ויוכל להיות שמזה נתגולל עליהם סיבה הזאת". וכתב להם תיקוני תשובה, עי"ש.

הרי דנקט דלא כראוי עשו אנשי הקהילה כאשר קבעו תפילתם במקום המיוחד ע"י הגויים לפריצות ועבירה.

אמנם נראה לכאורה דאין זה מעיקר הדין אלא לחומרא בעלמא משום קדושת ביהכ"נ וקדושת התורה והתפלה, אך בדליכא כו"ע לא פליגי וכיון שהיהודים המתארחים במלון מעולם לא ראו ולא ידעו שמקום זה משמש להוללות בחדשי החורף והאביב, יש להקל בזה כיון דשעת הדחק הוא משא"כ בהא דהד"ח שכנראה היה ידוע ומפורסם שהיה זה מקום הוללות ופריצות והיה זילות ביהכ"נ וכבוד התורה.

ולאחר כתבי כל הנ"ל חיפשתי בספרי גדולי הזמן וראיתי בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סימן ל"א שהאריך ממש בכעין ני"ד, בקהילת סט. לואיס שבה "צעירי ישראל" שכרו אולם של בית מלון לתפילות ימים נוראים ורב הקהילה הגר"מ אייכנשטיין מחה בהם נמרצות דמקום המשמש כל השנה לפריצות והוללות אין להתפלל בו. והגרמ"פ הצדיק הוראה זו והוכיח כן מדברי הבאר היטב הנ"ל בשם הרא"ם, דרק משום שהעבירה נעשתה באקראי במקום שכבר שימש כבית כנסת מקדמת דנא לא נאסר, אך אילו היה מדובר במקום עבירה היה נפסל מלשמש כמקום תפילה, עי"ש.

אך שוב מצאתי שציטטו המג"א והבאה"ט (תשובה זו מופיעה בסימן פ"א ולא בסימן ע"ט כפי שצוטט בטעות) וכאשר למדתי תשובה זו נשתוממתי כשעה חדא דברור שאילו תשובה זו במקורה היתה לפני עיני גדולי עולם לא היו כותבים מה שכתבו (המג"א ציטט מספר כ"ה שהביא את תשובת הרא"ם והבאה"ט ציטט מדברי המג"א), דמפורש בדבריו שאין כלל נפ"מ בין תלוש למחובר ולא כהבנת המג"א, אלא שכתב לחלק בין נרות שהודלקו לעבו"ז דאין להדליקם בביהכ"נ משום שאין לעשות מצוה בגופם דגוף הנרות נמאסו ונפסלו למצוה, משא"כ לביהכ"נ שאין עושים מצוה בגופו אלא מתפללים בתוכו. וכעין זה חידש שאין להטיל ציצית בבגד ששימש לעבו"ז אבל מותר להתעטף בו בשעת התפילה עי"ש. ועוד מבואר בדבריו שאין כלל נפ"מ בין בית כנסת שעברו בו עבירה ובין מקום עבירה ועבודה זרה שרוצים להופכו לבית כנסת, שהרי הוכיח שיטתו ממעשים בכל יום ששוכרים וקונים בתי היוונים ומתפללים בהם אף ששימשו לעבו"ז ולעבירה, עיין היטב בדבריו. ושיטתו מבוארת דמותר לקנות או לשכור מקומות שיוחדו לעבירה ולקבוע בהם מקום תורה ותפילה, ובעקבותיו הלכו המג"א והמשנ"ב.

ומשום כ"ז נראה דבשעת הדחק יש להקל בזה כמבואר.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

 

 

 

מה טובו אהליך יעקב

"אמר רב אלעזר מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו בקש לומר לא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר מה טובו אהליך יעקב" (ילקוט רמז ש"ע).

 ולכאורה הדברים פלא וכי לקח בלק את בלעם להלחם בכוללים, או לפגוע בישיבות, והלא בלק מצפה מבלעם שיקלל את ישראל, את העם כולו אנשים נשים וטף מזקן ושבע ימים עד לעולל ויונק, וא"כ מה נטפל בלעם לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

 אלא שידע בלעם בחכמת נבואתו דכל עוד בתי הכנסיות ובתי המדרשות עומדים על תלם, כל עוד קול התורה בוקע ועולה, אין כל כח בעולם שיכול לקעקע ביצתם של ישראל, רק אם יצליח לבטל מהם בתי מדרשות ובתי כנסיות יוכל גם לשארית הפליטה.

 ראה נא מה שאמרו (ברכות ס"א ע"ב) במשלו של רבי עקיבא שאמר לפפוס בן יהודה "למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות אתה לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתייראים במקום חיותנו על אחת כמה וכמה"

 התנא הגדול רבי עקיבא מאיר את עינינו להבין ולהשכיל דאין לנו קיום אלא כל עוד עוסקים אנו בתורת ה', ואם חלילה נפרוש ממנה הרי אנו כדגים שעלו ליבשה ובזמן קצר נהיה כדג שיבש בו כסלע שאבדה תקותו ולא ישוב ויראה את ארץ מולדתו.

 אלא שלכאורה יש לתמוה בזה, והלא מה זה שאומר השועל לדגים תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, והלא מעולם לא דרו אבות השועל ואבות הדגים ביחד ביבשה, ולכאורה שועל זה לא זו בלבד שטפש הוא אלא אף שקרן הוא.

 ונראה באמת דאכן כך, שקרן הוא, וזו תמצית המשל, אף אנו עם התורה הדבקים בתלמודה בכל עוז, שומעים תביעה - בקשה זו בכל דור ודור, למה משונים אתם מכל עם ולשון, למה דתיהם שונות מכל עם, למה אתם דבקים בתורה ותלמודה יומם ולילה, "תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו אבותי עם אבותיכם". ותשובתנו לכל אלה, מעולם לא דרו אבותנו ואבותיכם ביחד, אתם חיות יבשה ואנו דגים שבים, בים התלמוד נולדנו ובו נחיה את חיינו, בתורה שכתוב בה "כי היא חייכם ואורך ימיכם".

 וכך ראינו בתולדות ימי עולם של עם עולם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, וכל רשעי האומות שרצו להרוג ולהשמיד ולאבד, עוד טרם טבחו בישראל שפכו חמתם על העצים ועל האבנים, על בתי הכנסיות ובתי המדרשות, עוד טרם החלו הנאצים ימ"ש להרוג בישראל, ראש פרעות אויב היה "ליל הבדולח" שבו החריבו ושרפו מאות בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכך בכל דור ודור כל המיצר לישראל נלחם בתורתו, ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, שאלה הן הם נשמת ישראל ורוח אפיו ורק באובדנם יאבד ישראל.

כי היא חייכם ואורך ימיכם

 

תגיות: