תורת המנהג

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים" (במדבר כ"ד ב').

"האר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסידרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת. אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפילה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמ' שוה לכל וז"ל הגמ' ירושלמי אף על פי ששלחנו לכם סדר התפילות אל תשנו ממנהג אבותיכם עכ"ל" (מגן אברהם רי"ס ס"ח).

א

מקור תורת המנהג

 

נתתי אל לבי לבאר את תורת המנהג, שורשה, פרטיה ודקדוקיה.

הנה המקור שעליו השתיתו חז"ל את תוקף הנהג והחיוב לנהוג בו הוא הפסוק בספר משלי (א' ח') "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". וכמבואר בשני מקומות בש"ס.

א:   "בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא אתו בניהו קמי לרבי יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן, אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (פסחים נ' ע"ב).

ב:   "ביעי חשילתא רב אמי ורב אסי חד אסר וחד שרי... א"ל רבי יוחנן לרב שמן בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תכול משום אל תטוש תורת אמך" (חולין צ"ג ע"ב).

אמנם מצינו מקור נוסף בדברי הטור (חו"מ סימן שס"ח) בשם רב שרירא גאון "מנ"ל דמנהגא מילתא שנאמר לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים".

ומדברי הגאון משמע שהוא מצטט מדברי חז"ל אך באמת לא מצינו דרשה זו בשום מקום בענין מנהג, אלא שבמס' שבת (פ"ה ע"א) אמרו כן לגבי קביעת חז"ל ביניקת הירק לגבי איסור כלאים "מנ"ל דמאי דקי"ל להו לחכמים מילתא היא, שנאמר אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים" הרי שדרשו כן לתת תוקף ותעצומות למה שקבעו חכמים בענינים הטבעיים, אבל לא מיירי לגבי תקף המנהג. אך רב שרירא מן הגאונים כתב כן גם לגבי תורת המנהג. (ועיין עוד בשאילתות דר' אחא ויקהל ס"ז "מנ"ל דמנהגא מילתא היא... שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך").

אך יש לעיין בזה בתרתי. א: הלא בגמ' לא הביאו אלא מקור מדברי קבלה מספר משלי, ואם איתא דיש ללמוד תוקף המנהג מתורת משה ודאי היו חז"ל לומדים מפסוק זה. ב: למה לא הביא הגאון מהמפורש בגמ' פעמיים בש"ס ויצא לחפש מקור אחר.

ונראה בזה לכאורה דבאמת אין ללמוד מקרא ד"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" אלא על מנהג אבות. אבל אין לנו שיש תוקף למנהג המקום ודבר זה לא למדנו אלא מקרא ד"אל תסיג גבול שגבלו ראשונים". והדברים מתיישבים בלשונות, דבגמ' בפסחים אמרו בני ביישן אבהתין אפשר להו והשיב להם רבי יוחנן אבותיכם קיבלו עליהם. אבל רבינו שרירא גאון דן במנהג המקום כמבואר בלשונו.

אך באמת אין זה נכון דהלא בהני ביעי דחשילתא בחולין לא מדובר במנהג אבות אלא במנהג המקום כמבואר שם בגמ' וברש"י דמנהג בבל היה להחמיר וכ"כ בד"ה אל תטוש "מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסור" וכ"כ התוס' שם. וגם בהא דבני ביישן מסתבר טפי דהוי מנהג המקום וכ"כ שם הר"ן להדיא.

ובאמת אין מסתבר לחלק כלל בין מנהג אבות למנהג המקום, ועיין במג"א רי"ס ס"ח שהביא בשם שער הכוונות שאין לשנות בנוסח התפילה ממנהג מקומו אף שבשער הכוונות כתוב שלא לשנות ממנהג אבותיו, הרי שאין בין זה לזה ולא כלום, ודו"ק. וכבר כתבו הפוסקים דבאמת מנהג אבות אינו מחייב אא"כ מנהג המקום הוא, ונתקבל בעיר או במדינה וכדו'.

ומשו"כ נראה טפי דרק מנהגי איסור והיתר למדנו מ"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", אבל אין ללמוד מפסוק זה מנהגי הממון, ורק מקרא דלא תסיג גבול שכל עיקרו בעניני הממון נאמר למדנו שיש תוקף למנהג אף בענינים שבממון, ודו"ק בכ"ז. (וכבר נתקשה בקובץ שיעורים ב"ב אות מ' מה המקור והטעם שהמנהג מחייב בענייני ממונות ונקט בפשיטות דאין זה משום שמע בני מוסר אביך וכו' עי"ש. והארכתי בזה במק"א).

 

ב

אם יש לא תסור במנהג

 

בסוכה (מ"ד ע"א) נחלקו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי במנהג ערבה אם הוי יסוד נביאים או מנהג נביאים, וכתב רש"י שם דאם הוי תקנה מברכין עליו אבל אם אין זה אלא מנהג נביאים לא מברכינן דאין בו לא תסור עי"ש.

והנה יש מן הראשונים הסבורים דיש לברך על המנהג כמבואר בדברי התוס' שם (ע"ב) ובברכות (י"ד ע"א). ויש לעיין האם זה משום דחולקים על רש"י וסברו דגם המנהגים הם בכלל לא תסור ומשו"כ יש לומר גם בהם וצוונו, או שמא אין זה אלא משום דלשיטתם די במאי דילפינן מ"שמע בני" כדי לברך.

ולכאורה נראה ברור מתוך מה שלא הביאו בגמ' לביסוס תורת המנהג אלא את הפסוק מספר משלי ולא פסוקי התורה דאכן אין במנהג לא תסור.

והנה במק"א ביארתי דרק מצוות עשה דרבנן נלמדו מלא תסור. או מ"שאל אביך ויגדך" כמבואר לגבי נר חנוכה בשבת כ"ג, ולגבי ל"ת דרבנן שהם הגזירות למדו מ"ושמרתם את משמרתי" כמבואר ביבמות דף כ"א לגבי שניות דעריות. ולפי"ז עדיין יש מקום לטעון דבמנהג שהוא הרחקה כהני שתי סוגיות בפסחים ובחולין אכן ליכא לאו ד"ושמרתם את משמרתי" ולא הביאו אלא הא דשמע בני, אך במנהג שהוא בקו"ע ולא משום הרחקה באמת יש לא תסור, ויהיה מקום לומר דכל הראשונים שנקטו דמברכים על המנהג, הרי זה משום דסברו דאכן יש בו לא תסור. אך באמת נראה יותר דכשם שאין במנהגי ההרחקה מצות ושמרתם, כך אין במ"ע שהם בקו"ע מצות לא תסור, ודו"ק בזה.

והנה כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות ממרים הלכה א'- ב' "בית הדין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהם הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך... וכל מי שאינו עושה בהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך... אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה... ואחד דברים שעשו אותן סיג לתורה והם הגזירות והתקנות והמנהגות. בכל אחד ואחד משלושה דברים אלו מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם".

ולכאורה מבואר מדבריו דיש במנהגים לאו דלא תסור, וכך מבואר בדבריו בהקדמה למשנה תורה וז"ל "             ".

אך יש לתמוה דלכאורה סתר דבריו שהרי בהלכות ברכות (פ"ג ה"ז) כתב דאין מברכין על המנהג ומשו"כ אין לברך על קריאת ההלל בר"ח, וכ"כ בפ"ג מהלכות חנוכה (פי"א הלכה ט"ז). וכיון דנקט דיש במנהג לאו דלא תסור למה לא יברכו על המנהג.

ואין לומר דרק במנהגים שהנהיגו ביה"ד הגדול שבירושלים שהם עיקר תורה שבע"פ יש לא תסור ולא במנהגים אחרים, דשתי תשובות בדבר. א: מן הסתם לא גרע מנהג הנביאים חג זכריה ומלאכי ראשי כנסת הגדולה מבית שלאחריהם שישבו בלשכת הגזית, והרי להדיא כתב הרמב"ם שם דאף על מנהג נביאים אין לברך. ב: הרי כתב הרמב"ם בהקדמה שם דכל מה שתיקנו ונהגו עד לחתימת התלמוד יש בו לא תסור ודינו כאילו תוקן בביה"ד הגדול שבירושלים, וא"כ אף הלל בר"ח בכלל, והדרה קושי' לדוכתא.

ומשו"כ נלענ"ד דאין כונת הרמב"ם בכותבו מנהגות למה שמקובל בלשוננו כמנהג, דהלא לשון הרמב"ם בהל' ממרים שם "הגזירות, התקנות והמנהגות שיורו בהם חכמים", ומה שייך לשון הוראה במנהג. ועוד דלכאורה התעלם הרמב"ם מכל המצוות דרבנן כגון נר חנוכה, מקרא מגילה, נטילת ידיים, העירוב וכדו', ודוחק לומר דבכלל התקנות הם.

ואף שמצינו בלשון הרמב"ם אף במצוות דרבנן שכתב לשון תקנה, עיין בלכות עירובין פ"א ה"ב, הלכות מגילה פ"א ה"א והלכות חנוכה פ"ג ה"ג, מ"מ נלענ"ד דכאשר כותב הרמב"ם בסוגיין תקנות מסתבר דכונתו לתקנות הרבות שתיקנו חז"ל כדי למסד את חיי הציבור והיחיד, כמבואר.

ולפיכך נראה דמנהגות שכתב הרמב"ם היינו כל מצוות העשה שתיקנו חז"ל דהיינו כל מה שאמרו שמצוה לנהוג כן בקו"ע. ולפי"ז הגזירות התקנות והמנהגות, כוללים דברי חכמים כולם, הגזירות הלא המה כל הל"ת דרבנן כגון השבותים בשבת, שניות דעריות וכל שאר הגזירות שנועדו להרחיק את האדם מן העבירה. התקנות הלא המה תקנות השוק, תקנות הלוקחין, תקנות השבים, התקנות שבין איש לאשתו כגון כתובה, מעש"י מזונות האשה וכדו'. והמנהגות הלא המה מצוות העשה דרבנן והמנהגים שעליהם ציוו חכמים להדיא כגון יו"ט שני של גלויות שבו אמרו חכמים הזהרו במנהג אבותיכם שבידיכם. ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא.

ואפשר לפי המבואר דתקנות כוללות את המצוות דרבנן, והמנהגות היינו המנהגים שחייבו חכמים כמו יו"ט שני של גלויות ודו"ק.

ולפי"ז מודה הרמב"ם להמבואר ברש"י שהמנהגים שנהגו העם, ולא תוקנו ע"י חכמים, באמת אינם בכלל לא תסור ולפיכך אין מברכים עליהם.

וראיתי בשו"ת חתם סופר יו"ד סימן קצ"א שתמה למה אין מברכין על המנהג הלא נצטווינו בו דכתיב "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". וכתב לחלק דלא למדנו מפסוק זה אלא מה שנהגו כגזירה בשוא"ת אבל מה שנהגו בקום ועשה אינו בכלל דרשה זו.

ולענ"ד דוחק גדול לומר כן וכי מוסר האב ותורת האם אינם בקו"ע אלא בשוא"ת, ומה סברא יש לחלק בין זה לזה.

אלא נראה דא"א לומר וצוונו אלא על מה שנצטווינו דהיינו מצוות דאורייתא ודרבנן דאף במצוות דרבנן נצטווינו. וזה שכתבו שאל אביך ויגדך זקניך  ויאמר לך, אבל במנהג לא נצטווינו, דאין ציווי במה שנהגו בלבד אלא דמ"מ יש להטות אוזן למוסרי אב ואין לנטוש תורת האם, אך מ"מ על אלה אין לברך וצוונו, וסברא זו פשוטה בעיני. אך דעת ר"ת דגם על המנהג מברכינן ודי במה שנאמר בספר משלי כדי שנברך וצוונו כמבואר.

 

ג

במהות המנהג

 

כתב הטור בסימן תר"ע "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ואין להקל להן, וגם אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום אין להקל להן משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אין אתה רשאי להתירם בפניהם".

והבית יוסף כתב על דבריו "ואינו מוכרח, דאיכא למימר דכיון דאין בו צד סרך איסור לית לן בה". הרי לן דעת הבית יוסף דכל מנהג שאין בו סייג לתורה וסרך איסור אין בו מצוה ודין מנהג כלל.

והב"ח שם כתב כדברי הטור והוכיח ממנהג התענית בער"ה ובעשי"ת (סימן תקפ"א) וכן מהמנהג שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז (סימן תקנ"א), דאף שאין בהם סרך איסור איסור מ"מ הוי מנהג וה"ה במה שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל היום בחנוכה. וביד אהרן כתב לדחות דבימי התשובה יש ענין להתענית משום תשובה וכן במה שנהגו שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז יש ענין אבילות משא"כ במה שנהגו שלא לעשות מלאכה בחנוכה.

והט"ז סק"ב כתב לדמות מנהג זה למבואר בסימן תי"ז דהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש, והחכ"צ דחה דבריו דשאני ר"ח דאיקרו מועד ויש בה קרבן מוסף (ודומה קצת ליו"ט). ולא הבנתי את דברי החכ"צ דאי משום הא למה לא נהגו כן אלא הנשים ולא האנשים, וע"כ דאין הטעם אלא כמ"ש הט"ז שם דשכר היא להם שלא נתנו נזמיהם לעגל, וא"כ ה"ה בחנוכה שהנס נעשה ע"י יהודית, עי"ש.

(והגרי"ע במור וקציעה כתב דמקור מנהג זה במס' מגילה ה' ע"ב שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים וה"ה בחנוכה, ועיין במחזיק ברכה להחיד"א שכתב לחלק, ולכאורה היה נראה פשוט דבפורים יסוד המנהג כדי שיהיו פנויים למצוות היום שרבים הם משא"כ בחנוכה אין כל סלסול וסרך מצוה במנהג זה. ובשו"ת חכם צבי סימן פ"ט כתב גם הוא שאין למנהג הזה כל טעם ויש לבטלו כי הבטלה מביאה לידי שיעמום ויש בה סרך עבירה ולא סרך מצוה, והביאו דבריו בשע"ת ובבאה"ט וכ"ה גם במשנ"ב ס"ק ה').

ומדברי כולם למדנו דמנהג שאין בו חיזוק לתורה וליראת שמים אין בו דין מנהג כלל ואינו מחייב אלא שנחלקו במהותו של מנהג זה שלא לעשות מלאכה בחנוכה, דלדעת הב"י כיון שאין בו סרך איסור ואין בו להרחיק את האדם מן העבירה אין מנהג זה מחייב. והב"ח נקט דגם מנהג שאין בו סרך איסור, אם יש בו סרך מצוה מחייב, וה"ה במה שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בחנוכה, אך לא ביאר מה מצוה יש בהימנעות ממלאכה בחנוכה, ובזה חלק עליו בעל יד אהרן, עי"ש.

והנלענ"ד עיקר בביאור שיטת הטור עפי"ד הט"ז, דגם מנהג שכל עניינו זכר ורמז יש בו סרך מצוה וכמו מה שנהגו הנשים לא לעשות מלאכה בר"ח זכר למה שלא נתנו נזמיהם לעגל וקידשו ש"ש, כך גם המנהג שלא תעשינה מלאכה כל היום זכר ליהודית שנס חנוכה נעשה על ידה. ועיין בסימן תקנ"א סעיף ח' כתב המחבר "נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא (שלא לערוך חוטי שתי) מדעייל אב מנהגא". ומקורו בירושלמי פסחים (כ"ה ע"ב) וטעם המנהג משום שבטלה אבן שתיה וכתיב "כי השתות יהרסון". הרי שלדעת הב"י גופו יש בזה דין מנהג כיון שיש בזה רמז וזכרון.

אך צ"ע לפי"ז דהב"י סתר דברי עצמו, דבסימן תר"ע נקט דכל שאין בו צד סרך איסור לית לן בה. ואפשר דבאמת מודה הב"י דאין בין סרך איסור לסרך מצוה אלא שלא ראה שום טעם וענין במנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בחנוכה, ודו"ק.

ואפשר עוד לפי המבואר בב"י שם בסימן תקנ"א שיש מן הראשונים שלמדו מדברי הירושלמי שאסור לתקן כלים חדשים משנכנס אב, ותמה שם בדרכי משה דלפי טעם הירושלמי שאסרו למשתי ע"ש ביטול אבן השתיה, מה זה ענין לתיקון הבגדים. וכנראה בדעת הב"י דאין טעם הירושלמי עיקר אלא יסוד האיסור משום מיעוט שמחה אלא שנהגו להקדים ולהחמיר משעת עריכת חוטי השתי משום זכר לאבן השתיה. אבל רמז וזכר בעלמא אין בו תורת מנהג, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ומ"מ מבואר מכל דבריהם דמנהג שאין בו טעם וענין אין בו מצוה.

וכעי"ז כתב בשו"ת מהרשד"ם או"ח סימן ל"ה דאין קפידה לעבור מנוסח לנוסח בנוסחאות התפילה אף נגד מנהג אבותיו דמה לן נוסח זה או נוסח אחר וכל שאין בו סייג לתורה אין בו דין מנהג עי"ש.

אמנם ידוע משער הכוונות וכ"ה במג"א רי"ס ס"ח דאין לשנות ממנהג אבותיו בתפילה משום דכל שבט יש לו שער משלו ואין אדם יודע שבטו ושערו, והארכתי בזה למעשה במק"א (עיין בתשובה דלקמן).

וגם עמודי ההלכה חלקו ברובם על דברי מהרשד"ם עיין שו"ת שער אפרים סימן י"ג, פאת השלחן ושו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"א ס' רמ"ז ואכמ"ל.

וגם במנהגי הממון מצינו שחילקו בין מנהג למנהג, וכבר כתבו התוס' בב"ב ב' ע"א דבכוונה אמרו חז"ל הכל כמנהג המדינה לאתויי הוצא ודפנא, אבל אם נהגו בפחות מזה "מנהג הדיוט הוא" והוסיפו התוס' "ומוכיח מכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה". אך התוס' לא פירשו מה כלל יש בדבר ומה הם המנהגים שאין לסמוך עליהם. ובמרדכי ב"מ סימן שס"ו כתבו בשם ר"ת דיש כמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו, והוסיף בזה דיש חשיבות רק במנהג ותיקין עי"ש.

ובר"ה ט"ו ע"ב מבואר דבמקום איסורא לא שבקינן למנהגא וכ"ה בב"מ ע' ע"א,וכך נקטו הפוסקים בכ"מ, וחידוש מצינו בשו"ת התשב"ץ בחוט המשולש טור השלישי סימן ל"ב דרק כשיש חשש איסור דאורייתא אבל במקום שיש רק חשש איסור דרבנן ויש חשש מחלוקת בביטולו אזלינן בתר מנהג, ומשו"כ כתב דאין לבטל את המנהג שנהגו בקצת קהילות לקדש בבית הכנסת ולא לשתות מן היין כלל, כיון דאין ברכה לבטלה אלא איסור דרבנן עי"ש.

 

 

אם מותר לעבור מנוסח שבו מתפלל אביו לנוסח שבו התפללו אבות אבותיו

במה ששאל לדעתי במי שגדל בבית שמתפללים בו בנוסח אשכנז, ושוב הלך ללמוד בישיבה שבה התרגל לנוסח ספרד, שבו התפללו סבו ומשפחת בית אבותיו מקדמת דנא, האם ידבוק בנוסח אשכנז שבו מתפלל אביו או ימשיך להתפלל בנוסח ספרד שבו התפללו אבות אבותיו.

הן ידוע מה שנחלקו גדולי עולם החתם סופר והדברי חיים בענין שינוי נוסח התפילה והעניינים נשגבים מבינתנו. אך מכיון שהענין נוגע למעשה אבאר בזה את פשוטן של דברים.

כתב במגן אברהם ריש סימן ס"ח "האר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסידרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת. אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפילה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמ' שוה לכל וז"ל הגמ' ירושלמי אף על פי ששלחנו לכם סדר התפילות אל תשנו ממנהג אבותיכם עכ"ל".

ומקור הדברים בשער הכוונות להרח"ו.

הרי לן מדברי האר"י החי ועמוד ההלכה המגן אברהם דנוסחאות התפילה מכוונים כנגד י"ב שערים בשמים הרמוזים בסוף ספר יחזקאל והם מכוונים לי"ב שבטי ישראל, ומשו"כ כתבו שאין לו לאדם לשנות נוסח אבותיו כיון שאין איתנו יודע מה שורש נשמתו ושבטו. אמנם במקום שכתוב בשער הכוונות שאין לשנות מנהג אבותיו כתב במג"א בשמו שאין לשנות מנהג מקומו, ושמא אין בזה כל סתירה דלא כימינו ימי קדם, בזמנינו השיירות מצויות מהכא להתם ומהתם להכא, ומעשים בכל יום שאנשים עוברים לגור ממקום למקום מקצה העולם עד קצהו. אך בימיהם ישבו דורות ע"ג דורות איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ודברי האר"י והמג"א עולים בקנה אחד.

אמנם כאשר עיר וקדיש משמיא נחית והבעש"ט התפלל בנוסח האר"י המבוסס בעיקרו על נוסח ספרד, וכך נהגו תלמידיו ותלמידי תלמידיו עד שהמון עם החסידים עברו כולם להתפלל בנוסח זה. התימה כמו עלוה מאליה. היאך יכול החי להכחיש את החי, והלא האריה"ק הוא זה שהזהיר בל ישנה אדם נוסח אבותיו, וכי איך אפשר שהדבקים בתורתו ובמנהגיו ינהגו שלא כדבריו ויעזבו את מנהג אבותיהם, דהלא עד שלא התפשטה תורת הבעש"ט לא התפללו בנוסח ספרד אלא בני עדות המזרח ויחידי סגולה מעדות האשכנזים.

וכדי ליישב מנהג החסידים מצינו חידוש גדול בליקוטי אמרים להמגיד הגדול ממזעריטש אות קל"ג דמלבד י"ב השערים הכתובים בשער הכוונות יש עוד שער י"ג המיועד לתערובת השבטים וכל מי שאינו יודע שבטו יתפלל בנוסח זה שהוא נוסח האר"י שתיקן ויסד בחכמתו והוא מתאים וראוי לכל י"ב השבטים. והוסיף עוד לבאר דודאי אם היה אדם יודע שבטו והיה יודע גם איזה נוסח מיועד לשבט זה, עדיף היה שיתפלל בנוסח המיועד לשבטו ותפילותיו תעלינה למרומים דרך שער שבטו. אך כיון שכל השבטים נתערבו עדיף להתפלל בנוסח האר"י שהוא תל שכל הפיות פונים אליו. אך לעתיד לבא כאשר ימלא הארץ דעה את ה' וכל אחד יכיר שבטו ושרשו שוב יהיו רק י"ב שערים, והם הרמוזים בספר יחזקאל, עי"ש.

וכעי"ז מצינו עוד בספר זרע קודש להצה"ק מרופשיץ בד"ת ליום ט"ו באב, יום שבו הותרו השבטים לבא זה בזה, שכתב דנוסח האר"י הוא שער הכולל שבו יבא כל עם ה' לשפוך צקון לחשם והביא כן בשם כתבי האר"י. אך אני בעניי לא ידעתי איה מקום כבודו בכתבי האר"י. (ופירש לפי דרכו דמה שאמרו שהותרו השבטים לבוא זה בזה, היינו בשער הכולל שבו מתאחדים כל הנוסחאות והשערים).

אך בשו"ת חת"ס או"ח סימן ט"ז כתב בתוקף רב דכשם שאין לעבור מנוסח ספרד לאשכנז כך אין לעבור מאשכנז לספרד, וכנראה שהשואל כתב לו את דבריו המחודשים של הלקוטי אמרים, והחת"ס כתב שאינו מכיר ספר זה ולא קיבל דבריו.

ויסוד דברי החת"ס דאין הבדל יסודי ומהותי בין נוסח לנוסח, כל הנוסחאות קדושים ונשגבים ובכולם נרמזו סודות עליונים אלא שהאר"י הקדוש התפלל נוסח ספרד וזכינו שגילה סוד ה' ליראיו בכונות שבנוסח זה, אך כל המתפלל על דעת מתקני הנוסחאות תפילתו עולה למעלה ועושה פרי, אך בשורש עניינם אין בין זל"ז ומשו"כ לעולם אין לשנות נוסח אבותיו, עי"ש.

ולעומתו האריך הגה"ק מצאנז בשו"ת דברי חיים ח"ב או"ח סימן ח' והביא שכבר כתב המשנת חסידים בהקדמתו לספרו הק' שמי שאינו יודע "אם בנפשו הוא המנהג שתפסו אבותיו נוח לו שיתנהג במנהג המובחר שקיבל הרמ"א כוונותיו עליו מהאר"י ז"ל" עי"ש. ובהמשך דבריו כתב גם הוא בסגנון רבו בעל הזרע קדש דנוסח האר"י הוא שער הכולל כמבואר.

וידוע עוד מה שנחלקו החת"ס ובעל הישמח משה לגבי מנהג החסידים שהלובש בגדי צמר לא יעבור לפני התיבה להיות שליח ציבור. דבשו"ת חת"ס או"ח סימן ט"ו מבואר בדברי השואל דעפ"י הקבלה אין להתפלל בנוסח ספרד אם לבוש צמר, והחת"ס דחה דבריו מכל וכל ולשיטתו כתב דאין בעצם כל הבדל בין נוסח לנוסח לגבי שגב קדושתם ואינם אלא כשני נביאים המתנבאים כל אחד בסגנונו ודבר אחד התנבאו ומשו"כ אין לומר דהלבוש צמר אל לו להתפלל בנוסח זה אף שמותר לו להתפלל בנוסח אחר, עי"ש.

ובשו"ת השיב משה או"ח סימן ז' כתב להצדיק את המנהג הנ"ל אך ברור מתוך דבריו דלא משום דבעצם ובפנימיות הענין יש סתירה בין בגדי צמר לנוסח ספרד אלא משום דכך תיקנו וקיבלו עליהם החסידים וקבלה זו מחייבת את ההולכים לאור האריה"ק והבעש"ט. והחת"ס בסימן ט"ז שם פקפק גם בסברא זו וכתב דלא מצינו תקנה או קבלה שנקבעה בספר ע"י מי מגדולי ישראל עי"ש.

כללו של דבר אין לנו עסק בנסתרות, וכל כה"ג גדול כח המנהג, נהרא נהרא ופשטיה, וכל מנהגי ישראל תורה וקדושה ואין להרהר אחריהם.

ובני"ד נראה דכיון דכל טעמו של האריה"ק שכל אדם ידבק במנהג ונוסח אבותיו אינו אלא משום דיש להניח דלמשפחותם לבית אבותם מסתמא זה נוסח השבט שאליו הוא שייך, וכיון שבני"ד שינה האב ממנהג אבותיו הוא, והבן הוא זה שרוצה לחזור לנוסח ספרד שבו החזיקו אבות אבותיו זה דורות, אין בזה כל מניעה אלא כך ראוי מצד עיקר הענין וההלכה.

אך מ"מ נראה דאילולי התחנך ונתגדל על ברכי נוסח ספרד ונוסח זה רגיל על לשונו, ואילולי שדעת אביו נוחה מכך שיתפלל בנו בנוסח ספרד ואינו רואה בזה פגיעה בכבודו, הייתי אומר שלא ישנה מנוסח אביו וסביבתו, דלאחר שבא סנחרב ובלבל כל העולם כולו, ודור תהפוכות הנה, נראה עיקר לענ"ד שכל אחד ידבק בנוסח ביתו ובית חינוכו, וימשיך בדרך ובנוסח אותו ינק בביתו ובבתי החינוך בהם קנה עולמו הרוחני, ובפרט אם יש בזה ענין כיבוד אב.

אך כיון שאין מצד אביו כל קפידא והבן גדל בישיבה שבה התפללו נוסח ספרד וזה נוסח אבות אבותיו, כך נאה וכך יאה, ובפרט שמדובר בנוסח ספרד שלדעת גדולי החסידות ובעל משנת חסידים שהיה מגדולי המקובלים מתלמידי תלמידיו של האריה"ק נוסח זה ראוי ומתוקן לכולם כמבואר לעיל. (ובמק"א הארכתי גדר מנהג אבותיו, עיין לעיל).

 

אוהב ה' שערי ציון

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (כ"ד ה').

"אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה מבתי כנסיות ובתי מדרשות" (ברכות ח' ע"א).

הנה נחלקו אמוראי (מגילה כ"ו ע"ב) בקדושת בית הכנסת וקדושת בית המדרש, איזו מהן גדולה מחברתה, ונראה דמחלוקת זו תליא אף במה שנחלקו רב ושמואל בסנהדרין (צ"ח ע"ב) רב אמר "לא אברי עלמא אלא לדוד" וכתב רש"י "בזכות דוד שהיה עתיד לומר כמה שירות ותשבחות" ושמואל אמר "לא אברי עלמא אלא למשה" וברש"י "בשביל שהיה עתיד לקבל את התורה". הרי שנחלקו רב ושמואל מה יסוד קיומו של תבל ומלואו, לרב התפלה היא יסוד העולם ובזכות שירות ותשבחות שאמר דוד העולם נברא וקיים, ולשמואל עיקר קיומו של עולם אינו אלא בשביל תורת משה, והוא שנחלקו בקדושת בית המדרש שהוא "בית שמגדלין בו תורה" וקדושת בית הכנסת "בית שמגדלין בו תפלה" (מגילה כ"ז ע"א) איזה מהן גדול, והלכה דקדושת בית המדרש גדול (כמבואר בשלחן ערוך סי' קנ"ג סעיף א') דהתורה היא קיום העולם ואין קדושה כקדושת התורה.

 ואף שאמרו חכמים (אבות פרק א') "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", מ"מ בין שלשת עמודי העולם, אחד הוא שעליו הושתת העולם והוא עמוד הימיני, התורה ניתנה בימין ועליה נאמר "מימינו אש דת למו" (ברכות ס"ב ע"א).

 הלא אמרו חז"ל "תלמוד תורה כנגד כולם" ועוד אמרו חז"ל "אם לא תורה שנוהגת ביום ובלילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

™ ˜

 הנה כבר ביארנו פעמים רבות שמצות המקדש וכליו תורת נצח היא, ואף לאחר חורבן הבית בעונותינו שרבו לא בטלה תורה זו, ועדיין אנו מצווים בה דבר יום ביומו, שהרי אף שחרב הבית לא בטלה שכינה מישראל ולא נסתלקה לה לשמי רום, הלא אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "מאי דכתיב 'ואהי להם למקדש מעט'... אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל" ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות שורה השכינה אלא אף בבתי הצדיקים, בתי עץ ואבן, ובהם מאכל ומשתה ולא רק תורה ותפלה אף בהן שורה שכינה, הלא כך כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה שורה בבתי צדיקים".

 שומה עלינו להתבונן ולהשכיל מהי סגולת שכינה זו ובאיזה דרך בידנו להשרותה, לשם כך, נושאים אנו את עינינו לדברי חז"ל והם לימדונו שכל אחד מכלי המקדש יסוד מיסודות העבודה הוא, המנורה רומזת לאור התורה, וכן אמרו חכמים (ב"ב כ"ה) הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, ועוד מצינו (שבת כ"ג) הרגיל בנר הווין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור" הרי שמנורה כנגד תורה היא, המזבח עמוד העבודה הוא, דהלא תפלות כנגד קרבנות תקנום, וכן כתיב ונשלמה פרים שפתינו, ועיין עוד בדברי רבינו יונה (אבות פרק א' מ"ב) במה שאמרו על שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמ"ח, דעבודה היינו עבודת הקרבנות ולאחר חורבן הבית וביטול התמידין היינו עבודת התפלה, הרי לן דמזבח עמוד העבודה היא, ונראה דשלחן רמז הוא לגמילות חסדים, דהכהנים משרתי ה' אוכלי לחם הפנים המה, וכשם שגמילות חסדים סגולה היא לפרנסה ולעשירות (וכמבואר בכתובות ס"ב ע"ב) "מלח ממון חסר" וכך אמרו "הרוצה להעשיר יצפין וסימנך מנורה בצפון" (שם במסכת שבת).

 שלשה כלי המקדש שבהיכל, שלשת עמודי עולם המה, תורה עבודה וגמילות חסדים, וכשם ששלשת אלה עיקרי העבודה הם בבית הגדול, כך גם בבית מקדש מעט, על ידם ורק על ידם תשרה שכינה בישראל.

 אמנם יש לעיין בדרכנו, מה ענין ארון העדות שבקדש הקדשים, על מה הוא בא לרמוז ומה שורש עבודתו, לבי אומר לי דהארון רומז ליסוד היסודות ולשרש השרשים של קיום עם ישראל, הלא שלשת הכלים, מזבח שלחן ומנורה, עבודתם גלויה ומקומם גלוי, אש המערכה, וענן הקטורת, נר התמיד, ולחם הפנים כולם באתגליא, נראים הם לעיני העם ועדות הן לישראל, ומקומם גלוי בהיכל ה' בעזרה שם רגלי הכהנים ומשרתי ה', לא כן הארון, טמיר הוא ונעלם בערפילי טוהר.

 לוחות העדות שוכנים בו בהעלם ובהסתר, ומקומו נסתר בקדש הקדשים, שכל הנכנס בו חייב מיתה ואף ביום הכפורים לא נכנס אלא הכהן הגדול בענין הקטורת לאחר שקידש עצמו בסילודין (ועיין ירושלמי יומא ז' ע"ב וסוכה כ"א ע"ב) דאף מלאכי השרת אסור להם להכנס לקדש הקדשים).

 ודבר זה בא ללמדנו, דאף אם אמנם השלשה הם עמודי תבל, תורה עבודה וגמילות חסדים שבזכותם העולם עומד, אין זה אלא בגילוי, בעבודה הגלויה, אבל בשורש הנסתר, כל קיום העולם בתורה תלויה, היא השרש שכל הענפים יוצאים ממנו.

 והוא היסוד שהכל תלויים בו, ארון העדות ובו לוחות הברית כתובים באצבע האלקים הוא לבדו הנקודה הפנימית עלומה וטמירה בקדש הקדשים על אבן השתיה שעליו השתית הבורא את עולמו.

"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"


מה טובו אהליך יעקב

"אמר רב אלעזר מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו בקש לומר לא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר מה טובו אהליך יעקב" (ילקוט רמז ש"ע).

ולכאורה הדברים פלא וכי לקח בלק את בלעם להלחם בכוללים, או לפגוע בישיבות, והלא בלק מצפה מבלעם שיקלל את ישראל, את העם כולו אנשים נשים וטף מזקן ושבע ימים עד לעולל ויונק, וא"כ מה נטפל בלעם לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

 אלא שידע בלעם בחכמת נבואתו דכל עוד בתי הכנסיות ובתי המדרשות עומדים על תלם, כל עוד קול התורה בוקע ועולה, אין כל כח בעולם שיכול לקעקע ביצתם של ישראל, רק אם יצליח לבטל מהם בתי מדרשות ובתי כנסיות יוכל גם לשארית הפליטה.

 ראה נא מה שאמרו (ברכות ס"א ע"ב) במשלו של רבי עקיבא שאמר לפפוס בן יהודה "למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות אתה לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתייראים במקום חיותנו על אחת כמה וכמה"

 התנא הגדול רבי עקיבא מאיר את עינינו להבין ולהשכיל דאין לנו קיום אלא כל עוד עוסקים אנו בתורת ה', ואם חלילה נפרוש ממנה הרי אנו כדגים שעלו ליבשה ובזמן קצר נהיה כדג שיבש בו כסלע שאבדה תקותו ולא ישוב ויראה את ארץ מולדתו.

 אלא שלכאורה יש לתמוה בזה, והלא מה זה שאומר השועל לדגים תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, והלא מעולם לא דרו אבות השועל ואבות הדגים ביחד ביבשה, ולכאורה שועל זה לא זו בלבד שטפש הוא אלא אף שקרן הוא.

 ונראה באמת דאכן כך, שקרן הוא, וזו תמצית המשל, אף אנו עם התורה הדבקים בתלמודה בכל עוז, שומעים תביעה - בקשה זו בכל דור ודור, למה משונים אתם מכל עם ולשון, למה דתיהם שונות מכל עם, למה אתם דבקים בתורה ותלמודה יומם ולילה, "תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו אבותי עם אבותיכם". ותשובתנו לכל אלה, מעולם לא דרו אבותנו ואבותיכם ביחד, אתם חיות יבשה ואנו דגים שבים, בים התלמוד נולדנו ובו נחיה את חיינו, בתורה שכתוב בה "כי היא חייכם ואורך ימיכם".

 וכך ראינו בתולדות ימי עולם של עם עולם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, וכל רשעי האומות שרצו להרוג ולהשמיד ולאבד, עוד טרם טבחו בישראל שפכו חמתם על העצים ועל האבנים, על בתי הכנסיות ובתי המדרשות, עוד טרם החלו הנאצים ימ"ש להרוג בישראל, ראש פרעות אויב היה "ליל הבדולח" שבו החריבו ושרפו מאות בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכך בכל דור ודור כל המיצר לישראל נלחם בתורתו, ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, שאלה הן הם נשמת ישראל ורוח אפיו ורק באובדנם יאבד ישראל.

כי היא חייכם ואורך ימיכם

 

תגיות: