תלמוד תורה (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

"היא שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזה הוא שנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך. ולשון ספרי לבניך אלו לתלמידיך וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים. ושם נאמר ושננתם שיהיו מחודדים בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד. וכן נכפל הציווי הזה  פעמים רבות, ולמדתם ועשיתם, למען ילמדון. וכבר התפרז הזרוז על מצוה זו ולשקוד בה תמיד במקומות הרבה מן התלמוד" (רמב"ם ספר המצוות מ"ע י"א).

 

 


הנה שלשה חיובים יש במצות תלמוד תורה. ללמוד, ללמד לבנו, ללמד לתלמידים. ושלשת אלה נלמדו מפסוקים שונים. דכך למדנו בקידושין כ"ט ע"ב דחייב אדם ללמד בנו תורה שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים י"א יט). והיכא דלא אגמריה אבוה מיחייב איהו למיגמר נפשיה שנאמר "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה' א'), וכך פירש רש"י בקידושין שם.

והמצוה ללמד תלמידים עיקרה בפסוק "ושננתם לבניך" (דברים ו' ז') כמבואר שם בספרי דתלמידים נקראו בנים.

הרי לן שדרשו מג' מקראות שלשה חיובים ואופנים שונים במצות תלמוד תורה.

ויש לעיין האם שלש מצוות הנה, או שמא מצוה אחת היא ואלה הם חלקיה, פרטיה ודקדוקיה.

ונחלקו בזה הראשונים, ושלש מחלוקות בדבר.

א:   בדברי הרמב"ם בסהמ"צ מבואר דמצות תלמוד תורה אינה אלא מצוה אחת במנין התרי"ג, והמצוה כוללת שלשת אלה, וכך היא גם דעת הסמ"ג עשין י"ב, והחינוך במצוה תי"ט.

ב:   הסמ"ק בסימן ק"ה וסימן ק"ו מנה שתי מצוות, ללמוד בעצמו וללמד לאחרים, ובמצוה ק"ו כלל את בניו ותלמידיו במצוה אחת. וכ"ה ברס"ג (עשין י"ד ט"ו) וביראים דבסימן רנ"ד מנה המצוה ללמוד, ובמצוה רכ"ה המצוה ללמד בנו ותלמידו עי"ש.

ג:    דעת הבה"ג דשלש מצוות הן וכפי שביאר הגרי"פ פרלו בביאורו לסהמ"צ לרס"ג בריש מצוה י"ד.

 

ב

 

והנה לכאורה מוכח דהמצוה ללמד בנו וזו שמצווה ללמד תלמידו שתי מצוות הן שהרי חלוקות הן בדיניהן, דחייב אדם ללמד בנו בשכר ואינו חייב ללמד תלמיד בשכר וכמבואר שם בקידושין וברמב"ם פ"א מהלכות ת"ת ה"ג. אמנם לדעת הלחם משנה שם כל החיוב ללמד את בנו בשכר אינו אלא מדרבנן, ולפי"ז ניחא דמה"ת מצוה אחת הן ואין בין זו לזו ולא כלום, אך כבר ביארתי במק"א שיחיד הוא בזה ולשאר כל הראשונים והפוסקים דרשה גמורה היא ומה"ת חייב ללמד את בנו בשכר עי"ש.

אך באמת נראה דאף אם מצוה אחת הן אפשר שדיניהם חלוקים ואין בזה פלא. ובפרט שסברא פשוטה היא שא"א שיתחייב אדם ללמד תלמידים בשכר דהלא אלו דברים שאין להם שיעור וכי אפשר שיתחייב ללמד אלפי תלמידים בשכר, והלא כל הון דעלמא לא יספיק לכך. ועוד דאין האב חייב ללמד את בנו בשכר אלא כאשר אינו יכול ללמדו בעצמו, וא"כ לא שייך כלל לומר כן בתלמידים, דאם אינו יכול ללמדם בעצמו הרי אין הם תלמידיו ולמה יתחייב ללמדם כלל. ולא מסתבר לומר דיש חובה כללית להוציא הוצאות ללמד לתלמידו דאכתי לא תלמידיו המה, ולכאורה סברא זו פשוטה.

ומשו"כ אין כלל פלא לומר דאף דמצוה אחת הן חלוקות הן בהלכה זו דאת בנו חייב ללמד בשכר ולא את תלמידו דבנו קודם לתלמידו, ודו"ק בכ"ז.

 

ג


והנה במקום אחר כתבתי לתמוה על מש"כ הגר"ז בשוע"ה בריש הלכות ת"ת דשתי מצוות הן בתלמוד, לימוד התורה וידיעת התורה, דמדברי הרמב"ם ושאר כל הראשונים מבואר דאין כאן שתי מצוות שונות אלא מצוה אחת בלבד, אמנם אפשר דיש שתי הלכות ועניינים במצות ת"ת, וכמו שכתב באור ישראל (מתורת הגרי"ס) סימן כ"ז "הנה במצות ת"ת יש בזה שני עניינים א' לימוד התורה ב' ידיעת התורה", ועי"ש שהאריך בזה, וכ"כ בחי' בית הלוי עה"ת פר' משפטים, ומ"מ לא כתבו דהוי שתי מצוות אלא שיש במצה זו שני עניינים. (אך במה שכתב שם דמצות לימוד התורה מקורו מן הכתוב "והגית בו יומם ולילה" יש לתמוה דפסוק זה אינו אלא דברי קבלה בספר יהושע פרק א', ופשוט דמצות ת"ת מקורו ממש"כ "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" כנ"ל, אלא שלמדו מהכתוב והגית בו יומם ולילה דחייב אדם ללמוד תורה ביום ובלילה, וז"פ).

ועכשיו ראיתי דאף שדברי הרב אכן נסתרים מדברי הרמב"ם ורוב הראשונים, מ"מ יש להם בית אב בדברי אחד הראשונים. דבספר היראים מנה מצות תלמוד תורה במצוה רנ"ד מקרא ד"ולמדתם" ושוב מנה במצוה רנ"ח מצות ת"ת מקרא ד"ושננתם". ונראה כונתו כמבואר דמולמדתם ילפינן מצות הלימוד, ומקרא דושננתם ילפינן מצות הידיעה ודו"ק בזה.

אך האמת אגיד דאי בדידי תלי' נראה דאין בת"ת לא שתי מצוות ואף לא שני עניינים אלא מצוה אחת וענין אחד, דמצווים אנו ללמוד כדי לדעת. דמחד פשיטא לי דאין ידיעת התורה מצוה אלא מציאות, דאטו מקיים אדם מצוה בכל רגע בעצם ידיעתו. ומאידך נראה פשוט דכל עיקר מצות ת"ת כדי שנדע ונבין בחכמת התורה ובקיום מצוותיה. וכך כתב בספר החינוך שם "...מצוה עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצוות ונשמור ממה שמנענו ממנו ולדעת גם משפטי התורה על כיוון האמת". הרי דמצווים אנו ללמוד כדי לדעת. וכך אמרו (קידושין מ' ע"ב) גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ורק ידיעת התורה והלכותיה מביאה לידי מעשה. ועיין מש"כ במנחת אשר ויקרא סימן ס"ד בענין משקל האיכות בת"ת, ודו"ק בכ"ז.

 

ד

 

והנה מקרא דושננתם למדו חז"ל שתי הלכות. א: שמצוה ללמד תלמידים. ב: שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. ולכאורה תרתי דסתרי הם דלפירוש קמא מתפרש הפסוק כפשוטו דלא בלימוד עצמי מדובר אלא ללמד בניו ותלמידיו, ולפירוש בתרא המקרא יוצא מידי פשוטו ונדרש לגבי מצות האדם ללמוד בעצמו. ולכאורה צ"ע דכל הראשונים הביאו שתי דרשות אלה להלכה. ועוד צ"ע באמת איך דרשו חז"ל שיהו דברי תורה מחודדים בפיך מקרא שכל עיקרו מיירי במצוה ללמד תורה לאחרים.

ולולי דמסתפינא הוי אמינא דאין כלל סתירה בין שתי הדרשות אלא משלימות הן זו את זו, דמכיון שנצטוינו ללמד תורה לאחרים הבינו חז"ל לדרוש פירוש ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך, דאם לא יהיו הדברים מחודדים בפיו איך ימסרם לאחרים, והלא כל יודעי דת ודין יודעים בבירור דרק כאשר ד"ת חתוכים ומחודדים בפינו ערבים הם על אזני שומעים והדברים מתיישבים על לבם. ונמצא ששתי דרשות אלה שני צדדים הם של אותו המטבע, ודו"ק בזה.

 

ה

באיסור לשכוח דברי תורה

הנה במנחות צ"ט ע"ב איתא "אמר ריש לקיש כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו שנאמר "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים... רבינא אמר השמר ופן שני לאוין הם... רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין... יכול אפילו מחמת אנסו ת"ל ופן יסורו מלבבך במסירם מליבו הכתוב. ר' דוסתאי בן ר' ינאי אמר יכול אפילו תקפה עליו משנתו ת"ל רק".

וכבר מצינו כעין דבריהם במשנה (אבות פ"ג מ"ח) "ר' דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו".

וצ"ע בשוני שבין המשנה והגמ' דבמשנה אמרו כאילו מתחייב בנפשו ובגמ' אמרו שעובר בל"ת ולא נחלקו אלא בכמה לאוין עובר.

ועוד צ"ע בדברי רבי דוסתאי ב"ר ינאי שבמשנה מיעט מי שתקפה עליו משנתו מקרא ד"פן יסורו מלבבך" כדברי רנב"י בגמ', ובגמ' מיעט זאת מ"רק", וי"ל.

ובגוף הלכה זו צ"ע, הלא השכחה תופעה טבעית היא, והיא מצויה בכל אדם, ואף גדולי החכמים אמרו הלכה זו שמעתי ושכחתי (פסחים ס"ו הלל הזקן – ר' אליעזר בן יעקב במשנה עדיות), ואף שי"ל בפשטות דהם שכחו מחמת אנסם ולא שחלילה הסירו ד"ת מלבם, עדיין צ"ב בהגדרת הדברים, והלא לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכי כל ההולך בטל שעה מועטת תחת אשר יחזור על תלמודו עובר בכמה לאוין, וכי אפשר לקבוע שיעור בדבר, שלא יאמר נתת דברים לשיעורין מחד, ומאידך נתת תורת כל אחד ואחד בידו.

ואפשר דמשום כך לא הובאה הלכה זו ברמב"ם, בטור ובשו"ע עמודי ההלכה לכל בית ישראל בהלכות ת"ת שערכו, דסבירא להו שאין כאן הלכתא פסוקתא ואין הכונה לל"ת ממש, אלא לדברי מוסר והנהגה ראויה שיהא אדם זהיר לחזור על תלמודו חדשים לבקרים כדי שלא ישכח תלמודו. ומשו"כ לא אמרו במשנה עובר בלאו אלא "כאילו מתחייב בנפשו". וכיוצא בלשון זה אמרו שם (פ"ג מ"ז מאבות) "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה... מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ומשו"כ התעלמו שלשת עמודי עולם ממאמר זה ולא הכניסוהו להיכלה של הלכה.

 

ו

ביאור איסור השכחה

ובביאור דברי המשנה מצינו שתי דרכים.

א:   כתב רבינו יונה דאין הדברים אמורים אלא בפוסק ומורה הוראה שעליו מוטלת אחריות גדולה ושגגת תלמוד עולה זדון, וכאשר שוכח תלמודו התקלה קרובה והוא מחטיא את הרבים.

וכ"כ הרע"ב במשנה "בשביל שלא חזר עליה מעלין עליו כאילו התחייב בנפשו, שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו".

פוק חזה מה שאמרו בב"ב (כ"א ע"ב) על יואב בן צרויה שר צבאו של דוד מלך ישראל שהרג רק את הזכרים כשנלחם בעמלק, משום שרבו לימדו בטעות "תמחה את זָכָר עמלק" וכאשר הוכיחו על פניו הניף את חרבו מעל ראש מלמדו ואמר לו שהוא חייב מיתה שנאמר "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" וסמוך לו "וארור מונע חבירו מדם".

והוא שאמרו "מעלה עליו הכתוב מתחייב בנפשו".

ב:   עוד פירש שם הרע"ב "א"נ כאילו מתחייב בנפשו לפי שאותה משנה היתה משמרתו ועכשיו ששכחה אינה משמרתו". ונראה לפרש בד"ז גם את המשנה הקודמת דהמהלך בדרך וכל הדרכים בחזקת סכנה וצריך זכות התורה שתשמור עליו, והוא פוסק מדברי תורה ואינה שומרת עליו ומשו"כ כאילו מתחייב בנפשו, ודו"ק.


ז


ומ"מ מבואר בדברי המשנה והגמ' דאין הדברים אמורים אלא במי שמסיר דברי תורה מלבו ומבטל מתלמודו מתוך זלזול ובזה הוי בכלל שוכח דבר אחד מתלמודו.

וחידוש כתב בספר כתר ראש סימן ס"ז בשם הגר"ח מוולאז'ין דכל איסור זה לא נאמר אלא בימי קדם שלמדו בע"פ ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב, אבל בזה"ז אין כלל איסור בדבר. וכ"כ בפירוש דברי דוד על מסכת אבות שם (להגה"ק מבוטשאטש בעל אשל אברהם) ובשוע"ה פ"ב מת"ת ס"ד דחה סברא זו בתוקף עי"ש. וכדבריו יש להוכיח מרבינו יונה בשער התשובה ח"ג אות כ"ח שכתב להזהיר בלאו שכחת התלמוד.

ובחי' הגרי"ז עה"ת (פרשת ואתחנן) הוסיף בזה עומק דעיקר הלאו נאמר רק לגבי מסורת תורה שבע"פ ולא על כל ד"ת דעלמא, ומשו"כ אין זה נוהג בזמן הזה. אך הדברים חידוש והלא אמרו "כל השוכח דבר אחד מתלמודו", וצ"ע. ואדרבה יש מן האחרונים שנקטו דאין הדברים אמורים אלא במה שחידש אדם מדעתו, עיין הרחב דבר (דברים ד' ט"ו) ושבט מוסר (פ"כ אות ל"ד).

 


ב

אם מצווה ללמד את בן בנו תורה בשכר


לכבוד ידי"נ ויקיר לבבי

עמוד החסד והמעש

הרב יוסף שטרן הי"ו

מעמודי התווך בטינק ניו ג'רזי

בדבר שאלתו עקב המשבר הכלכלי שפוקד את ארצות הברית, ורבים מיקירי הקהילה מתקשים לשלם שכר לימוד הבנים והבנות, והמצוקה מאיימת למוטט את מוסדות החינוך. באיזו מידה רובצת חובה על הסבים להוציא הוצאות לצורך חינוך הנכדים ואם זכאים המוסדות לדרוש מן הסבים תשלום זה.

אבאר את הנלענ"ד, ותחילה נביא את דברי הנשר הגדול, ראש המדברים בכל מקום.

"קטן אביו חייב ללמדו תורה שנ' ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. ואין האשה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד. כשם שאדם חייב ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנ' והודעתם לבניך ולבני בניך. ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בנין. שנ' ושננתם לבניך, מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים שנ' ויצאו בני הנביאים. אם כן למה נצטוה על בנו ובן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו. וחייב לשכור מלמד לבנו וללמדו. ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם". (רמב"ם פ"א מהלכות תלמוד תורה הלכה א' – ג').

"ובן בן בנו נראה לי פשוט דקודם לבן חבירו דנקט בן בנו והוא הדין לבן בן בנו ולא הוה מצי למכתב והודעתם לזרעך דהוה אמינא בנות בכלל. אבל הא מספקא לי אי בן בתו קודם לבן חבירו, דאפשר דאין קודם לבן חבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא". (כסף משנה שם).

הרי נסתפק הכסף משנה אם חייב אדם ללמד את בן בתו כשם שחייב ללמד את בן בנו. וביאור הספק דאפשר דהמצווה ללמד את בן בנו הרחבה היא של המצוה ללמד את בנו, דכיון שחייב ללמד את בנו תורה מצווה הוא גם בבן בנו, אבל בתו שאינו מצווה ללמדה תורה ה"ה שפטור מללמד את בנה עי"ש. אך בשו"ת הב"ח בחדשות סימן מ"ז וכן בש"ך סימן רמ"ה סק"א כתבו להדיא דדין בן הבת כדין בן הבן ומצוה על האב ללמדם תורה, וכך נראה להלכה, דבאמת סברת הכס"מ קשה להבנה, ואין ספיקת הכס"מ מוציא מידי דעתם הברורה של הב"ח והש"ך.

אמנם לא נתברר בדברי הרמב"ם, הטור והשו"ע אם מצווה ללמד את בן בנו בשכר או שמא אינו מצווה אלא בחנם. ולכאורה משמע מסתימת לשון הרמב"ם דאינו חייב ללמדו אלא בחנם, שהרי בהלכה ב' כתב דהכתוב בא להקדים בנו לבן בנו, ולהקדים בן בנו לתלמידים, ובהלכה ג' כתב דחייב ללמד את בנו בשכר אבל אינו חייב ללמד אחרים בשכר, ומדלא כתב שצריך לשלם שכר אלא בבנו משמע לכאורה דאף בבן בנו אינו מצווה ללמדו אלא בחנם.

אך באמת י"ל דבכתבו שצריך ללמד את בנו בשכר ה"ה לבן בנו דבני בנים הרי הם כבנים ועיקר כונתו לחלק בין יוצאי יריכו לזר, שהרי כתב שם "ואינו חייב ללמד את בן חבירו אלא בחנם", ולא כתב כן לגבי בן בנו, אלא מהא ליכא למשמע מינה.

ורוב הפוסקים נקטו שחייב ללמד את בן בנו אף בשכר, כ"כ הכסף משנה בדרך אפשר, והלח"מ שם, הפרישה יו"ד סימן רמ"ה סק"ז, הרש"ל ביש"ש קידושין פ"א סימן נ"ח, והש"ך שם בסק"א כתבו כן בדרך ודאי. וכבר כתב המאירי בקידושין (ל' ע"א) "לבנו ולבן בנו צריך להשתדל בלימודם אף בשכר" וכ"כ בב"ב (כ"א ע"א), וכ"כ בקרית ספר להמבי"ט ריש הלכות ת"ת עי"ש.

ואף שבשו"ת הב"ח שם פקפק בזה ונטה לומר דאינו מצווה ללמד את בן בנו אלא בחנם, נראה ברור להלכה דיש לנקוט ככל גדולי הפוסקים הנ"ל נגד דעת הב"ח.

ובשו"ע הרב הלכות ת"ת ס"ז כתב דחייב אדם ללמד בן בנו אף בשכר אם אין יד האב משגת. ולענ"ד זה ברור, דחיוב האם קודם לחיוב הסב, וזה לעומת מה שמצינו לגבי מצות כיבוד אב בסימן ר"מ סכ"ד דאף דחייב אדם בכבוד זקנו כבוד אביו קודם לכבוד זקנו דבין לגבי חובת האב על בנו ובין לגבי חובת הבן על האב הקשר בין אב לבנו קודם וגדול מזה שבין אדם לבן בנו ועיין שו"ת הגרעק"א סימן מ"ב דבמקום שאין אב חייב הסב במילת הנכד, הרי דלעולם אב קודם לסב. ודו"ק בכ"ז כי הדברים ברורים.

והנה בחשן משפט סימן פ"א סעיף א' כתב הרמ"א "מי שאמר לחתנו העשיר תלמד עם בנך ואני משלם לך פטור כיון דלאו עני הוא ובלא"ה חייב ללמוד עם בנו יכול לומר משטה אני בך". והלכה זו נכפלה בסימן של"ו ס"א ברמ"א ושם לא כתב הרמ"א דמיירי בחתן עשיר, והסמ"ע בסק"ה כתב דגם שם צריך להגיה דמיירי בחתן עשיר. ובש"ך שם ס"ק ה' כתב דלאו דוקא עשיר אלא כל שאינו עני חייב האב ללמדו בשכר ומשו"כ יכול הסב לומר משטה אני בך אבל אם חתנו עני הוא ואינו יכול ללמדו בשכר חייב הסב ללמד את נכדו בשכר ואינו יכול לומר משטה אני בך, עי"ש.

ומדברי הש"ך למדנו תרתי הלכתא. א: חייב אדם ללמד בן בנו אף בשכר ולשיטתו הלך בסימן רמ"ה ביו"ד, אך אין זה אלא כשאין לאב כסף לשכור לו מלמד. אבל כשביד האב לשלם למלמד פטור הסב, דכשם שבנו קודם לבן בנו כן גם חובת האב קודמת לחובת הסב. וכמבואר לעיל בשו"ע הרב הלכות ת"ת, עי"ש. ב: גם את בן בתו חייב הסב ללמד בשכר ולא רק את בן בנו וכשיטת הב"ח הנ"ל.

ולולי דברי הש"ך היה מקום לפרש דלא משום חובת הסב לשלם שכר מלמד לנכדו באנו לפוטרו אלא משום חובת האב דכל שהאב חייב יכול הסבא לומר משטה בך הייתי אף אם גם הסב אינו חייב ללמדו בשכר וז"פ.

ב

והנה ביו"ד סימן רמ"ב סעיף ל"ד כתב הרמ"א "י"א הא דרבו קודם לאביו היינו שלומד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רבי ומלמדו אביו קודם לכל דבר, וכן נראה לי עיקר". הרי לן דכל שאביו שוכר לו רב הרי זה כאילו הוא עצמו מלמדו תורה וכל הסגולה והמעלה של המלמד תורה ישנם גם במי ששוכר מלמד ללמד את בנו עד שהוא נחשב כאילו אביו הוא גם רבו ובכה"ג אבידת אביו קודמת לאבידת רבו.

והש"ך בס"ק ס"ו שם הביא בשם ספר חסידים (סימן תקפ"ה) "אבידת רבו קודם לאבידת אביו, וזהו כשאין אביו משכיר לבנו רב אבל כשאביו משכיר לבנו רב והרב לא היה מלמדו בחנם אז אבידת אביו קודמת. ואם הרב לא היה רוצה ללמדו אלא בשכירות ויהודי או יהודים נותנים לו השכירות ללמדו אז אבידת בעל הנותן קודם".

ולכאורה צריך עיון בדברי הש"ך והס"ח למה הדגישו שהרב אינו רוצה ללמדו חנם, והלא אם נחשב כאילו האב מלמדו בכך שהאב שוכר לו מלמד, אף אם הרב מלמדו חנם למה אין האב קודם והלא האב יש בו תרתי לטיבותא, הלא אביו הוא וגם דומה הוא לרב המלמדו תורה.

ונראה לכאורה דכיון דחידשו דאף בזר דהיינו "יהודי או יהודים" אבידתם קודמת לאבידת הרב ובהם הלא אין כאן תרתי לטיבותא, ומהי"ת להקדימם לרב המלמדו תורה בפועל. ובהכרח דאין זה אלא משום ריעותא שיש ברב שאינו רוצה ללמדו חנם אלא בשכר, והם הלא נותנים מכספם ללמדו ומשו"כ הרי הם קודמים לרב ואבידתם קודמת לאבידת רבו.

אך באמת נראה כונתם פשוטה דאם הרב מלמדו בחנם אלא שהאב משלם לו לרווחא דמילתא אין האב נחשב כמלמדו דגם בלי תשלומיו היה הרב מלמדו ובכה"ג אין לאב זכות תלמודו, וז"פ.

ג

והנה יש לעיין מה הדין בני"ד אם נניח דהוי ספק אם הסבא צריך ללמדו בשכר, כיון דמ"מ פלוגתא דרבוותא יש בשתי השאלות הנ"ל, האם יש להחמיר בספק זה ויש לחייב את הסבים להוציא הוצאות לחינוך נכדיהם או שמא אין לחייבם בספק.

ולכאורה זה תלוי אם הוי ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן, וכבר נסתפק הלחם משנה שם אם חובה זו שעל האב ללמד את בנו בשכר מה"ת היא או מדרבנן ונטה דאינה אלא מדרבנן עי"ש.

אך נראה מדברי הכס"מ דהוי מה"ת, שהרי ביאר שם את כונת הרמב"ם לומר דמשום שתי סיבות כתבה תורה מצות האב ללמד את בנו תורה אף שגם הלתמידים קרויים בנים. א: להקדים בנו לתלמידים. ב: דבבנו חייב בשכר ולתלמידים שלא בשכר. הרי דנקט דמצוה זו מן התורה היא, ודו"ק.

ועוד יש לעיין בזה, האם דיינינן בשאלה כבספק ממון ולקולא או כספק מצוה ואם מה"ת הוא הרי ספיקא דאורייתא לחומרא. ויסוד הספק האם חובת ממון יש כאן דחייב אדם (מה"ת או מדרבנן) לשלם שכר תלמוד בנו, או שמא אין כאן אלא מצות עשה ללמד בנו תורה אלא שאם אינו יכול ללמדו בעצמו חייב הוא לשכור לו מלמד, ולפי"ז אין זה אלא ספק מצוה.

ולכאורה היה נראה דאין זה ספק ממון דאין השכר אלא כהוצאות המצוה וככסף שצריך להוציא ע"מ לקנות לולב ולבנות סוכה וכדו' שאר הוצאות דמצוה. אך בברכת שמואל קידושין סימן כ"ז אות ג' כתב לחדש דהמצוה ללמד את בנו תורה והמצוה לשלם שכר תלמודו שני דינים הם. מצות האב ללמד את בנו חובת הגוף היא וחלק מחלקי מצות תלמוד תורה היא, ומצות ת"ת כוללת ללמוד וללמד, ואין בין תלמוד תורה לבנו ולתלמידו אלא דין קדימה בלבד דבנו קודם לתלמידו, ומצותו לשלם שכר כשאר מצוות הבן על האב היא וכמילה, פדיון הבן, להשיאו אשה וללמדו אומנות עי"ש.

ובאמת מבואר בדברי הראשונים מוני המצוות דהמצוה ללמד את בנו אינה אלא ענף וחלק ממצוה הכללית של תלמוד תורה דהלא החינוך במצוה תי"ט כתב "מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה לאחרים וכלל במצוה זו המצווה ללמד לבנו ולתלמידו". וכ"ה ברמב"ם סהמ"צ מ"ע י"א עי"ש. וכך משמע דילפינן שמצוה ללמד תלמידים משום דתלמידים קרויים בנים. ונראה יותר דחובת האב ללמד בנו בשכר אינה אלא דין מסויים במצות ת"ת ואין הדמים אלא כהוצאות המצוה ולא גדר ממוני יש כאן.

ועיין בדברי הרמ"א בסימן רמ"ה ס"ד בשם מהר"ם דאב שאינו משלם הוצאות בניו לת"ת כופין אותו ואם אינו בעיר יורדין לנכסיו. ודברי מהר"ם מרוטנבורג הובאו בהגהות מיימוניות בריש הלכות ת"ת, ולכאורה מבואר מזה דחיוב זה כעין שיעבוד ממוני הוא.

אך באמת נראה עיקר דאין בזה דין ספק ממון אלא דין ספק במצוות ובאיסורין דאזלינן בהן לחומרא ולא לקולא. ובמה שיורדין לנכסיו כתב שם בהג"ח דהוי משום דכופין לקיים מצות עשה וכהא דהאומר סוכה איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, וכך גם במצות פריעת בעל חוב כמבואר בכתובות (פ"ו ע"א) עי"ש. וא"כ מבואר להדיא גם בהלכה זו דאין כאן חוב ממוני אלא מצות עשה שעל האב לקיימה אף בשכר. ויש נפ"מ בין שתי דרכים, אם אפשר לירד לנכסי אביו לגבות שכר תלמוד לשעבר, דאם הגביה מושתתת על שיעבוד ממוני שפיר קעבדי אבל אם אין זה אלא מצד כפיה על המצוות אין זה אלא מכאן ולהבא, ודו"ק בכ"ז.

ולאחר כל הנ"ל נראה דאף דמעיקרא דדינא מצוה זו רובצת אף על הסבים קשה לחייבם למעשה ובפרט בזמנינו בודאי א"א לכוף את הסבים לשלם על חינוך הנכדים מטעמים רבים. דהלא לא הם שהכניסו את נכדם למוסד מסויים ולפעמים כלל אין דעתם נוחה בחינוך של הנכד במוסד זה, ועוד דכי יעלה על הדעת שאדם יהיה מחוייב לשלם שכר לימוד לעשרות או מאות נכדים ונינים, דמי יוכיח שאין יד האב משגת. ועוד טעמים שונים יש בזה ולא אוכל להאריך.

אך מכיון שלענ"ד נראה עיקר כדעת האחרונים שהסבים באמת חייבים לשלם שכר לת"ת של הנכד כשאין יד האב משגת, בין בבן הבן ובין בבן הבת וכמבואר לעיל, ראוי להסבים להתאמץ ולהשתדל לעזור ולסייע כמיטב יכולתם.

כה יתן ה' וכה יוסיף למע"כ כח ותעצומות להמשיך בעבודתו בקודש בבריאות טובה ברוב עוז ושלום.

 

בהוקרה מרובה

ובידידות עמוקה,

אשר וייס

 

 

בשלשה דברים ניתנה תורה

(שיחה לשלשת ימי הגבלה)

"בשלשה דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר" (במדבר רבה א' ז').

הנה צריך ביאור בשלשה אלה, מה רמז יש בהן. ולמה רק בהם ועל ידם ניתן כלי חמדה לישראל.

נראה בזה עפ"י דברי אור החיים (שמות י"ט ב') עה"פ "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" וז"ל:

"אכן כוונת הכתוב היא להקדים ג' עניינים הם עיקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה, הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב זאת התורה אדם כי ימות וגו' ודרשו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתם לומר עסק התורה השתדלות התורה ורבים כמוהו ועיין מה שפי' בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת מסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל למיימינים בה וכו' ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול וכנגד זה אמר הכתוב ויסעו מרפידים לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שא"כ היה לו להקדימו קודם תחנותם אלא נתכוין לומר שנסעו מבחי' רפיון ידים כמו שמצינו שדרשו כן רז"ל בפסוק וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים ע"כ והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה' והוא אומרו ויבאו מדבר סיני, וענין שני הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו, וענין שלישי הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיה בד בבד שעליהם אמר הכתוב חרב אל הבדים אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד והן עתה הם ראויים לקבלת התורה". ע"כ.

הרי לן שלושת יסודות ההכנה לקנין תורה, עמל ויגיעה, ענוה ושפלות, ודיבוק חברים, והוא שאמרו חכמים באש במים ובמדבר.

האש יש בו כח עצום, אין דוגמתו לשרוף ולכלות, ומאידך לחמם ולהאיר, ואש התורה היא העמל והיגיעה השוברת גוף ומאירה את הנפש. וכבר אמרו חכמים (ירושלמי פאה ג' ע"א, שביעית ב' ע"ב, שבת י"א ע"א כתובות נ"א ע"א) כי היא חייכם, אימתי היא חייכם בזמן שאתם יגעים בה".

וכך אמרו (אבות פ"ו) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

ראה נא את דברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג י"ב) "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי"

ונראה לבאר מאמר סתום שמצינו (שבת קמ"ז ע"ב) "ר' אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה, כי הדר אתי קם למיקרא בספרא, בעא למקרא 'החדש הזה לכם' אמר 'החרש היה לבם'.

כאשר התנא הגדול רב אלעזר בן ערך נתעסק בתענוגות במרחץ וביין, קרא "החרש היה לבם" ורמזו לו מן השמים שתענוגות עוה"ז גורמים לחרשות הלב, תחת אשר שלמה המלך התפלל "ונתת לעבדך לב שומע", דאין התורה נקנית אלא בעמל והתענוג מחריש לבו של אדם.

ראה נא דברות קודש מאדוננו הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשנה) "כי תחלת השכל יצייר שחרבן הנפש בתקון הגוף ותקון הנפש בחרבן הגוף".

המים, עליהם אמרו חז"ל (תענית ז' ע"א) "תורה נמשלה למים, מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך אף דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה" (וראה בזה מה שנתבאר לעיל בפרשת חיי שרה במאמר "יפה שיחתן של עבדי אבות").

הרי לן שהאש והמים מסמלים את שני היסודות הראשונים שכתב בעל אוה"ח, היגיעה, והענוה.

והתורה ניתנה אף במדבר, ואף שאור החיים פירש ענין המדבר לענוה, בדברי רבותנו הראשונים אבות החכמה מצינו פירוש אחר. "מאי דכתיב ממדבר מתנה, כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה" (נדרים נ"ה ע"א) וברש"י שם כמדבר "מלמד תורה בחנם לכל", עיין עוד בעירובין (נ"ד ע"א) "אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו התורה ניתנת לו במתנה", הרי שהמדבר רמז לדיבוק חבירים ופלפול תלמידים והרבצת תורה לכל דורש ומבקש ה' (אמנם בדברי הר"ן בנדרים שם יש מקור לפירוש האוה"ח, דכתב הר"ן שבדרשה זו "נתכוין ר' יוסף להזהיר לרבא שיהא שפל רוח ביותר" הרי שפירש שהמדבר רומז לענוה ושפלות עי"ש).

ועוד אמרתי לאורו ולדרכו של אוה"ח בדברי הגמ' בב"מ (נ"ט ע"ב) כאשר נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בתנור של עכנאי ואמרו שם:

"תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר"א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכ"מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות".

שלשת האותות שפעל ר' אליעזר הגדול, החרוב, אמת המים, וכותלי בית המדרש, רמז היו לשלושת דרכי קנין תורה וכתרה שבכולם הצטיין רבי אליעזר והיה מופלא בדורו, החרוב רומז על ההסתפקות במועט והסיגוף (כהא דרשב"י ור' אלעזר בנו שנזונו מן החרוב י"ב שנים שחיו במערה (שבת ל"ג) ועוד אמרו (ברכות י"ז ע"ב) "חנינא בני די לו בקב חרובין), שעליו אמרו חז"ל "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" וכו' אמת המים רמז היא לתורה שנמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, וכותלי בית המדרש רמז הם לדיבוק חברים והרבצת התורה של רבי אליעזר בן הורקנוס.

כי שלשה הם עמודי התורה, המכשירים את האדם לזכות בכתרה של תורה העמל, הענוה, ודיבוק חברים, שלשה הם כנגד שלשת ימי הגבלה, שהן הם ימי ההכנה לקבלת התורה.

הבה נתכונן בימים אלה לבא אל שער המלך, בלבוש תכלת וארגמן, מוכנים ומזומנים לקבלת התורה ביום קבלת התורה.

 

"היו נכונים ליום השלישי"

 

תגיות: