קבלת עול מצוות בגירות (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלקיך אלקי באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א' ט"ז – י"ז).

א

גר שקיבל עליו כל התורה חוץ מדבר אחד

 

הנה נתחבטו האחרונים בגר שקיבל על עצמו עול מצוות "חוץ מדבר אחד" אם בדיעבד הוי גר או לא. ויסוד הספק בזה הוא ההנחה הפשוטה דאף דקיי"ל כמ"ד ביבמות כ"ד ע"ב דכולם גרים דהיינו אף מי שנתגייר לשם אישות ולשם ממון וכדו' מ"מ היינו רק משום דאנן סהדי דכיון שנתגייר "גמר ומקבל" ובאמת מתכוון הוא לקבל על עצמו עול מצוות באמת ובתמים כמ"ש הריטב"א שם ביבמות, אבל אם נראה שאין הגר מתכוין באמת לקבל על עצמו עול המצוות אינו גר כלל. וכ"נ מדברי התוס' שם ביבמות ד"ה הלכה שכתבו דהא דהוי גרי אריות היינו משום דהתם היו עובדים אלהיהם וכו' הרי דכיון שהיו עובדים עבו"ז ולא התכונו לקבל עול מצוות באמת אינם גרים כלל.

ונראה דזה כונת הרמב"ם בפי"ג מאיסו"ב הט"ו ש"כל החוזר מן הגוים בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו ביה"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותם אחר שטבלו מכל מקום לא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם". וכן הוא בשו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף י"ב דמי שנתגייר לשם אישות וממון וכו' "ממתינים לו עד שתתברר צדקתו" עי"ש. הרי דאם לא התכוין באמת לקבל על עצמו עול התורה והמצוה אינו גר, וכיון שמבואר מכ"ז דאין גירות ללא קבלה אמיתית של עול מצוות יש להסתפק אם קיבל עליו כל התורה חוץ מדבר אחד אם הוי חסרון בקבלת עול מצוות.

ודנו בזה הבית יצחק (ח"ב יו"ד סימן ק') והאחיעזר (ח"ג סימן כ"ו). ועיקר דבריהם סובבים על המבואר בבכורות ל' ע"ב ד"עכו"ם שבא לקבל דברי התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו" ונסתפקו אם רק לכתחלה אין מקבלין אותו או אף בדיעבד אין תוקף לגירותו. ועי"ש בב"י שמתחלה הביא ראיה מהמבואר בשבת ל"א ע"א באותו הגר שבא לפני שמאי ואמר "תורה שבכתב אני מאמינך ותורה שבע"פ איני מאמינך, גיירני ע"מ שאקיים תורה שבכתב", ודחאו שמאי והלל גייריה ושוב שכנע אותו לקבל גם תושבע"פ. הרי שמתחלה גיירי' אף שלא קיבל על עצמו אלא שבכתב ולא האמין בתשבע"פ וק"ו הדברים דאם קיבל כה"ת חוץ מדבר אחד דהוי גר. ואף שכתב רש"י שם דהלל היה בטוח שסופו לקבל הכל לשם שמים מ"מ טעם זה לא מהני אלא להתיר לקבלו לכתחלה אבל בודאי לא מהני אם יש חסרון בקבלת עול מצוות. אך שוב כתב דיש לדחות דאין כוונת הגמ' דהלל גייריה ממש אלא שקיבלו לקרבו וללמדו ורק לאחר שקיבל על עצמו גם תורה שבע"פ גיירי' עי"ש.

אך באמת נראה דוחק גדול לומר דלא גיירי' אלא לאחר שקיבל גם תושבע"פ ודבר זה נסתר מדברי רש"י שכתב דשמאי לא קיבלו משום דאין מקבלין גר שקיבל הכל חוץ מדבר אחד כמבואר בבכורות שם והלל גיירי' משום דס"ל "דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבע"פ אלא שלא היה מאמין שהיה מפי הגבורה והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו", ואם לא גיירי' כלל עד לאחר שקיבל תושבע"פ לא קשה מידי מהא דבכורות דאטו אסור ללמד למי שבא להתגייר את עיקרי התורה ויסודותיה, וע"כ דגיירי' ממש ומשו"ה קשה מהא דבכורות ושוב יש מזה ראיה לכאורה דמהני גירות אפילו בחוץ מדבר אחד.

אך באמת נראה עומק כונת רש"י שכתב שם דאין זה דומה לחוץ מדבר אחד שגר זה לא כפר בתושבע"פ אלא שלא האמין בה ונתקשו מאד בהבנת דבריו דמאי שנא "הכופר" ממי "שאינו מאמין". והלא מי שאינו מאמין לכאורה כופר הוא.

ונראה פשוט בכונתו דבגדר קבלת עול מצוות לא בעינן אלא שיתכוון הגר לקבל על עצמו את כל תורת ישראל ולידבק בדתן כאחד הכשרים שבהם, אך בודאי אין הגר צריך לדעת מה הם כל המצוות שהרי אף לכתחלה אין מודיעין להם אלא מקצת מצוות קלות וחמורות, וע"כ דגדר קבלת המצוות הוי במה שהוא מוכן לקבל כל מצוותיהם של ישראל בקבלה כללית ולכן אין מקבלין מי שאינו מוכן לקבל אפילו דבר אחד, ואפשר דאף בדיעבד לא הוי גר כנ"ל. אך הגר שגייר הלל לא כפר בתורה שבע"פ אלא שלא היה מאמין להלל שהיא חלק מן התורה וחשב שהלל טועה בה או מטעה אותו אך אם ישכנע אותו שגם היא חלק מתורת ישראל יקבל על עצמו לקיימה וכיון שכן אין זה כחוץ מדבר אחד (וכדחזינן מסוף המעשה שהלל שכנע אותו לסמוך עליו ולהאמין שאף תושבע"פ תורת ישראל היא, ולא דן עמו בעומק אמיתת תושבע"פ ובאותות שהיא מפי הגבורה ודו"ק), וכז"פ לענ"ד.

וגדולה מזו מצינו בדברי רש"י שבת ע"ב ע"ב דגר שנתגייר וחשב שמותר לעבוד עבו"ז הוי גר. הרי לן דאף מי שטעה טעות שאין נוראה הימנה מ"מ כיון שדעתו להיות כאחד הכשרים בישראל הוי גר ודו"ק בזה.


ב

והבית יצחק כתב במסקנת דבריו שמצא ראי' ברורה מן הש"ס דאף בדיעבד אינו גר בקיבל על עצמו חוץ מדבר אחד, והוא מעבו"ז ס"ד ע"ב דנחלקו תנאי בדין גר תושב, ולשיטת אחרים הוי ג"ת מי שקיבל על עצמו לקיים כל התורה כולה ואוכל נבילות, ואם נימא דסגי בקבלה זו לשם גירות גמורה למה הוי גר תושב ולא גר צדק וע"כ דאין זו קבלה מספקת לשם גירות גמורה דכיון שאוכל נבילות הו"ל כאומר חוץ מדבר אחד, עי"ש. ועיין עוד בביאור הלכה בסימן ש"ד שגם הוא כתב דמה שאמרו שג"ת אוכל נבילות היינו משום שאם היה מקבל עליו כל המצוות היה גר צדק עי"ש בתוה"ד.

אך האחיעזר שם דחה ראיה זו דאף שקבלתו היא קבלה שלימה אף לענין גירות גמורה להיות גר צדק מ"מ לא מל ולא טבל ואיך יעשה גר ללא מילה וטבילה, ואף אם נימא דמל כיון שקיבל על עצמו כל המצוות ובכללן גם מצות מילה מ"מ טבילה לאו מצוה היא וכיון שלא טבל אינו גר, עי"ש.

(ויש לדון דאף אם היה מל לשם קיום מצוה מ"מ כיון שלא התכוון במילתו לשם גירות אינו נעשה גר על ידו, אך ד"ז תלוי במחלוקת הראשונים ביבמות מ"ה ע"ב במה שאמרו שם "מי לא טבל לקריו" וכן באשה "מי לא טבלה לנדתה" דרוב הראשונים פירשו דמהני טבילות נדה וקרי אף לגירות כיון דהטבילה היא משום דין תורה הנוהג בישראל בלבד והוי כאילו טבלו לגירות עי"ש ברש"י ותוס' ובראשונים. אך ברמב"ם פי"ג מאיסו"ב ה"ט מבואר דכונת הדברים דכיון שנהגו כישראל בטבילה ובשאר מצוות חזקה שנתגיירו כדין במילה וטבילה עי"ש, אך לשיטתו לא מהני טבילה לגירות אלא אם כן התכוונו בפירוש לשם גירות ולשיטתו ה"ה דבמילה בעינן שיתכוין בפירוש לשם גירות, אך לשי' הראשונים הנ"ל מסתמא מהני גם מילה כה"ג וז"פ).

אך יש לתמוה לכאורה על גדולי עולם אלו, מה ראו בראיה זו, והלא נראה פשוט לכאורה דמלבד מילה וטבילה וקבלת עול מצוות בעינן בגירות שירצה המתגייר להיות ישראל וזה תחילתה וסופה של הגירות שיבא הגוי לידבק בישראל ולחסות עמם תחת כנפי השכינה וכמ"ש הרמב"ם בפי"ג מאיסו"ב ה"ד "וכן לדורות כשירצה עכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה" וכו'. וגר תושב אף שקיבל על עצמו כל המצוות בודאי אינו מתכוין להיות יהודי אלא גוי גר תושב בלבד, וא"כ אין כאן יסוד גדר הגירות מתחילתו.

ועוד נראה דבעינן שידע הגר שבגירותו נעשה חלות דין ונשתנה מעמדו בעצם ואין כאן ענין קבלה בעלמא שאפשר לחזור בו לאח"ז ובקיבל ע"ע כה"ת בדרך קבלת גר תושב יכול לחזור בו ואין כאן כונה לחלות גרות, ואף לדעת התוס' דטבילת קרי מהני לגירות היינו משום שהוא מחזיק עצמו כישראל ונוהג כמותם אך נראה פשוט דאם אינו מתכוין להיות ישראל אין כאן גירות.

ואין להקשות דא"כ למה נקטו בגר תושב דמקיים כה"ת ואוכל נבילות ומשמע מזה דזו היא ההבחנה בין גר צדק לגר תושב דזה קיבל על עצמו כל התורה ממש וזה אוכל נבילות וזו היא חסרון בקבלתו ולכן הוי גר תושב בלבד. אך לענ"ד פשוט שאין זו כונת הדברים, אלא פשוט דגר תושב אין צריך לקבל על עצמו שלא לאכול נבילה שהרי התורה התירתו בפירוש "לגר אשר בשעריך תתננו ואכלה" דמיירי בגר תושב ולכן אמרו דאף שצריך (לשי' אחרים) לקבל עליו כל מצוות התורה מ"מ פשוט שהוא אוכל נבילות כמפורש בקרא, וא"כ אין כלל ראי' מזה ד"חוץ מדבר אחד" הוי חסרון המעכבת בקבלת גר צדק, וז"פ לענ"ד.

ועיין עוד במאירי שם בעבו"ז שביאר בדרך אחר דמה שאמרו שאוכל נבילות היינו שעובר על הלאוין לתיאבון אך נזהר מן הכריתות אף בתקפו יצרו, וזה הוי גר תושב. ועכ"פ פשוט אף לשיטתו דלא נקטו "אוכל נבילות" כדי לבאר למה שאני מגר צדק. ועיין עוד בחזו"א יו"ד סימן ס"ה אות ו' דאין גר תושב נזהר אלא בלאוין ולא בעשין (וכל מעלת שמירתו את המצוות הוי רק משום שלא ילמדו ממנו ישראל, ועיין מש"כ בזה במנחת אשר למס' מכות סימן ל"א עי"ש). וגם לפי"ד אין זה ענין כלל ל"חוץ מדבר אחד", ומשום כל הנ"ל מבואר דאין כלל ראי' מהא דעבו"ז לעניננו.

וראיתי שוב שגם בקרבן העדה בירושלמי (יבמות פ"ח ה"א) כתב כדברי האחרונים הנ"ל דאמרו שג"ת אוכל נבילות דאל"כ הוא גר צדק, אך לענ"ד צ"ע כנ"ל, ואפשר שעיקר כוונתם דמסתבר דבעצם קבלת עול מצוות חלוקים גר צדק וגר תושב דלא תהא כהנת כפונדקית ולפיכך אוכל ג"ת נבילות שלא יהא קבלתו שלימה כקבלת עול מצוות דגר צדק, אך אף אם יקבל באמת הג"ת כל המצוות אינו נעשה ג"צ בכך כנ"ל, ודו"ק.

ועיין בתו"ד האחיעזר שם שכתב לחלק דאם הוא כופר במצוה אחת או שאינו מוכן לקבלה בעקרון הוי זאת חסרון בקבלת עול מצוות ואינו גר אבל אם הוא אומר שהוא רוצה לקבלו להלכה אבל למעשה יודע הוא בנפשו שיעבור עליו לתיאבון הוי גר אף שלכתחלה אין מקבלין גם בזה כנ"ל מבכורות. ומשום סברא זו כתב להקל בגרי זמננו שרבים מהם אינם שומרי מצוות כראוי עי"ש. ובאמת נראה שצריך לומר כן ביסוד הדברים דהלא ג' דברים אין אדם ניצל מהם בכל יום, ואטו לא יקבלו גר היודע שיכשל באבק לשה"ר ובהרהור עבירה וכדו', אך הדבר מסור לבי"ד לקבוע בשיקול דעתם האם כונתו הכללית בקבלת עול מצוות זכה ותמימה להיות כאחד מבני ישראל הכשרים ואז יגיירוהו או שמא כונתו להערים ולהקל מעל עצמו עול המצוות, והקב"ה יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ועיקר הכונה בקבלת עוה"מ הוא להיות כבני ישראל הכשרים, והרי במדרש רבה רות (פרשה ב' כ"ב) איתא שנעמי אמרה לרות "אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ובתי קרקסאות שלהן" ואמרה רות "אל אשר תלכי אלך" הרי שעיקר הקבלה הוא להיות ככשרי ישראל אף בדבר שאין בו איסור מסויים דאורייתא או דרבנן, ודו"ק בזה.

ויש להביא ראיה לכאורה דבדיעבד הוי גר אף ב"חוץ מדבר אחד" מדברי רבינו גרשום בבכורות שם שכתב "חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, דאמרינן הואיל ואין יכול לעמוד באותו דבר ודאי לא יעמוד נמי באחרים". ומלשון זה משמע דאין כאן חסרון בעיקר הקבלה אלא דכיון שלא יעמוד בדיבורו אין לקבלו לכתחלה, ואף דאפשר דדברי הר"ג קאי אעם הארץ שבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד דמבואר נמי בסוגיא שם שאין מקבלין ולא אגר, מ"מ בדבריו להלן כתב להדיא אהא דגר "ודאי לא יעמוד נמי באחרים", אך עי"ש שלא ברור אם נכונה גירסא זו, וצ"ע. (ומלשון הר"ג משמע דכל הסוגיא שם לא מיירי באופן שהוא כופר בדבר אחד אלא באומר שאינו יכול לעמוד בה, ולדברי האחיעזר הנ"ל ניחא דנקטו רק לשון לכתחלה דאין מקבלין אותו ולא נקטו לשון דיעבד דלא מהני גירותו ודו"ק). וע"ע שם בביאור הלכה (בסימן ש"ד) דנקט דאף בדיעבד אינו גר בקיבל עליו כה"ת חוץ מדבר אחד כך משמע מדבריו עיין בהם.

ונראה בזה עיקר כמבואר לעיל דאינו גר אא"כ מקבל על עצמו כל מצוות התורה ולנהוג כאחד הכשרים מישראל.


ג

שיטת הריטב"א בגר שלא קיבל עול מצוות באמת

 

ובגוף שיטת הריטב"א הנ"ל ד"כולם גרים הם" רק באופן שגמר ומקבל עול מצוות שהסיקו ממנו האחרונים דבעינן קבלה גמורה בגירות, יש לתמוה דהריטב"א לכאורה סותר את דבריו דבכתובות י"א ע"א כתב הריטב"א (ומובא בשיט"מ) דמהני גירות דקטן אף ללא קבלת עול מצוות דקבלת עול מצוות לא מעכבת בדיעבד ואינה אלא לכתחלה עי"ש. ואף דמשמע קצת מהמשך דבריו דרק בגר קטן דלא שייך בי' קבלת עו"מ דאינו מצווה אינה מעכבת, מ"מ נראה יותר דעיקר כונתו דקבלת עו"מ אינה מעכבת בדיעבד כלל עי"ש. וגם ביבמות מ"ז ע"א כתב הריטב"א דאין הודעת המצוות מעכבת עי"ש.

ונראה בזה, דביסוד גדר קבלת עול מצוות יש שני דינים. הראשון נובע מיסוד ענין הגירות שהוא הרצון לחסות תחת כנפי השכינה ולידבק בדת ישראל כנ"ל, ואם אינו חפץ לקבל עליו מצוות ה' אין כאן כונה כנה לעיקר הגירות דאין לידבק בישראל בלי לידבק בתורתם ואין לחסות תחת כנפי השכינה אלא בתנאים של בעל השכינה דהיינו ע"י קיום מצוות תורתו וגם אבותינו נכנסו לברית ע"י מילה וטבילה וקרבן כאשר אמרו נעשה ונשמע. והדין השני הוא עצם קבלת עול המצוות שהוא חלק ממעשה הגיור כמו המילה והטבילה.

ובאמת מבואר בברייתא שם ביבמות מ"ז ע"א דיש שני דינים בקבלת עו"מ ומבואר שם דמודיעין אותו מקצת מצוות מיד כשהוא בא להתגייר, ואם קיבל מלין אותו וטובלין אותו ובשעת הטבילה מודיעין לו שוב מקצת מצוות. ונראה פשוט דקבלה ראשונה היא עיקר כונת הגירות וקבלה שניה היא חלק ממעשה הגיור ואינה מעכבת, וחידש הריטב"א דאף דבעינן שיתכוין הגר באמת ובתמים לקבל על עצמו להיות ישראל ולידבק בדתם (ולכן צ"ל דאף שנתגייר לשם אישות גמר ומקבל) מ"מ לא בעינן קבלת עול מצוות כחלק ממעשה הגיור לעיכובא.

ויש בזה סברא לכאורה דהנה ביבמות שם ילפינן מאבותינו שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים דגם גר צריך ג' דברים אלו לכניסתו בברית ישראל, ולא נאמר שם דבעינן נמי קבלת עול מצוות, וכל המקור דבעינן הודעת המצוות וקבלתן כחלק ממעשה הגירות ילפינן ממגילת רות. ועוד דנראה באמת דקבלת עו"מ דרות לא היתה כחלק ממעשה הגיור דאין מבורר בקרא מתי טבלה ונראה דקבלתה הוי יסוד הגירות ולא קבלת מצוות דשעת הטבילה, ואפשר דכל קבלת המצוות בשעת הטבילה הוי תקנ"ח בלבד וצ"ע, ולכן ס"ל להריטב"א דאין זה מעכב מדיעבד.

והנה בכתובות שם מבואר דמטבילין גר קטן ע"ד בי"ד משום דזכין לאדם שלא בפניו, ועיין בדברי התוס' בסנהדרין ס"ח ע"ב שכתבו דאין כאן זכיה גמורה כמו בממון, ונראה דענין הזכיה בזה הוא רק להשלים רצון הקטן להתגייר דכיון דזכות הוא לו הוי כאילו נתברר שזה חפצו ורצונו (ודברי התוס' יבוארו לקמן אות ג'), אך הראשונים הקשו דאף דאין כאן חסרון ברצון כיון דזכין לאדם שלב"פ מ"מ אין כאן מעשה קבלה שהרי הקטן אינו בר קבלה, ובזה כתב הריטב"א ליישב דקבלת עו"מ אינה מעכבת בדיעבד במעשה הגיור, ודו"ק בכ"ז.

והנה נסתפקתי בסומא אליבא דר' יהודה בב"ק פ"ח ע"א דסומא פטור מן המצוות, האם הוא יכול להתגייר דכיון דפטור הוא מן המצוות לא שייך לגביה קבלת עול מצוות כיון שאינו חייב בהם, והנה לשיטת הריטב"א הנ"ל דאין ה"קבלה" מעכבת במעשה הגירות, נראה דסומא שפיר יכול להתגייר דכיון דהוא פטור מן המצוות אין כאן חסרון ברצון הכללי לידבק בישראל, דמי שפטור מן המצוות יכול עכ"פ לידבק בקדושת ישראל ולקיים דתם כמי שאינו מצווה ועושה, ורק במי שחייב עפ"י דת תורה ואינו רוצה לקבל על עצמו יש חסרון באמיתת כונתו לידבק בישראל כנ"ל. אך לשיטת התוס' ביבמות שם ובקי' ס"ב ע"ב דקבלת עול מצוות בפני ג' מעכבת וכך נפסק בשו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף ג' (ומדבריהם משמע דקבלת עו"מ הוי עיקר מעשה הגירות דאין בי"ד מעכב אלא בה ולא במילה וטבילה עי"ש), נראה לכאורה דאין סומא יכול להתגייר כיון שאינו בר קבלת עול מצוות. (אך ביסוד הדברים יש לדון לפי המבואר באחרונים דאף הסומא חייב במצוות ל"ת דשפיר יכול לקבל עול מצוות ל"ת ועין במש"כ במנחת אשר לב"ק סימן נ"ה ובמנחת אשר בראשית סימן ס"ח דאף לשיטת ספר המכריע דפטור אף מל"ת פשוט דחייב לקיים את יסודות הדת עי"ש, ועכ"פ פשוט דחייב במצוות מדרבנן כמבואר בתוס' בב"ק פ"ז ע"א ומגילה כ"ד ע"א. וא"כ נראה דמשום כל זה יכול לקבל עליו עול מצוות שהוא עכ"פ חייב בהם ודו"ק בזה).

ויש לחקור גם בחרש הפטור מכל מצוות שבתורה האם יכול להתגייר ואף דפשוט לכאורה דכיון דאינו בר דעת א"א לגיירו לא רק משום שחסר בקבלת עול מצוות אלא משום דגירות צריך דעת, עדיין יש לחקור בנתגייר ע"ד בי"ד כמו קטן. ולשי' הראשונים בכתובות דמגיירין קטן רק בהביאוהו אביו או אמו ה"נ יש לחקור בחרש שהביאוהו אביו או אמו (ומסתמא חרש גדול כבר אינו ברשותם וכל נידון השאלה יהיה רק בחרש קטן), דבכה"ג אין כאן חסרון בדעת דזכין לאדם שלב"פ (לשיטת הטור בחשן משפט סימן רמ"ג וסייעתי' דיש זכיה לחרש ושוטה, אך הרא"ש בכתובות פ"ב סימן י"ד בשם הרמ"ה כתב דאין לו זכיה). וצ"ע אם שייך גירות היכא דאין כלל שום חיוב מצוות, ושאני חרש מקטן דלא אתי לכלל דעת וחיוב לעולם.

והנה הטור כתב בשם ה"ג ביו"ד סימן רס"ח דאין מגיירין חרש ושוטה וקטן כיון שאינם כשרין להתנות עליהן, והטור תמה עליו למה לא פסק כרב הונא דמטבילין אותו ע"ד בי"ד, ועי"ש בב"י שכתב דס"ל לבה"ג שגם גר קטן אין מטבילין לשיטתו אלא בהביאתו אמו ולא בבא לבדו וה"ה חרש ושוטה. ומבואר משיטתם דאף בחרש ושוטה שייך גירות ע"ד בי"ד כמו בקטן אף שלעולם אינם עומדים להיות חייבים במצוות ואם נימא דעיקר הגירות הוא קבלת עו"מ כנ"ל מהתוס' איך תחול גירות על חרש ושוטה וצ"ל דהוי גירות דרבנן כגר קטן כעין שיטת התוס' בכתובות שם בכל גר קטן ועיין לקמן באות ג'.

ולכאורה היה אפשר לומר דאף אם בעינן קבלת עו"מ בגירות לעיכובא (כשי' התוס' והש"ע כנ"ל) מ"מ במקום דלא שייך קבלת עול מצוות כגון בסומא וחרש ושוטה שפיר יכול להתגייר בלא קבלת עו"מ וכעין שכתב הטור שם דבגוי שנכרת לו הגיד חל הגירות בלי מילה (ועיין תוס' יבמות מ"ו ע"ב) כיון שאינו בר מילה, וה"נ מי שאינו בר קבלת עו"מ כיון שאינו מחוייב בהם לא מעכב בו קבלת ע"מ.

אך באמת נראה דאין זה נכון, ורק במילה אמרי' דאם אינו בר מילה חל הגירות בלי מילה מידי דהוי אאשה הנכנסת לברית בטבילה בלבד וכ"מ בדברי התוס' והטור הנ"ל דבכה"ג שאי אפשר ילפינן מאשה אבל בקבלת עו"מ אם היא מעכבת (כשי' התוס' והשו"ע כנ"ל) מהי"ת לומר דאם לא שייכי לא יעכבו.

ויש להביא ראיה דרק במילה אמרינן דלא מעכב כשא"א מדברי הגמ' בכריתות ט' ע"א דילפינן דאין הרצאת דמים מעכבת בגירות כיון דכתיב לדורותיכם ומשמע דאל"ה היה מעכב ובזה"ז לא היה אפשרות לקבל גרים הרי דאף כשלא שייך אחד מחלקי הגיור מעכבת היא אי לאו דילפי' מקרא דלא תעכב וע"כ דשאני מילה כיון דאמותינו נכנסו לברית בלא מילה וילפינן מיני', ודו"ק בכ"ז.

ועיין בשו"ת זכר יצחק סימן ג' ובהר צבי יו"ד סימן ר"כ שהתחבטו בענין גוי שמתו אחיו מחמת מילה אם הוי כנכרת הגיד ומתגייר בלא מילה או לא ועיין קובץ דרכי הוראה י"ב סימן ג' אות ג' ואכמ"ל. אך יש לדון עוד דאף לשי' הריטב"א דאין קבלת עו"מ מעכבת כחלק ממעשה הגירות מ"מ עיקר ענין הגירות הוי קבלת עו"מ, וללא קבלת עו"מ ביסודו אין כאן גר דזה עיקר הגירות, וכ"מ מלשון הרמב"ם שם באיסו"ב דכשבא לקבל עליו עול מצוות צריך מילה וטבילה וקרבן, דמהות הגירות הוא קבלת עו"מ ובקטן מהני זכיה כאילו קיבל, וא"כ אף לשיטתו אין גירות בחרש ושוטה ודו"ק.


ד

בשיטת הרמב"ם בענין הנ"ל

 

ובגוף הדבר דפשוט להאחרונים עפי"ד הריטב"א הנ"ל דגר שלא כיוון לקבל על עצמו עול מצוות באמת אינו גר, לכאורה יש להוכיח מדברי הרמב"ם שאפילו אם לא נתכוין באמת לקבל עול מצוות הוי גר שהרי כתב בפי"ג מאיסו"ב הלכה י"ז דשלמה ושמשון קיימו נשותיהם שגיירו אעפ"י שנגלה סודן ומשמע מזה שנתגלה הסוד שמעולם היה כונתם לעבוד עבו"ז, אך באמת קשה דא"כ סותר הרמב"ם דבריו שם שהרי כתב שם וגם בהלכה ט"ו דחוששין להם עד שתראה צדקתם ומבואר דאם מתברר שלא התכונו לקבל עול מצוות באמת לא מהני גירותן, ולפי הגי' שראיתי בילקוט שינויי נוסחאות במהדורת רש"פ "אעפ"י שחזרו לסורן" ניחא דמתחלה נתגיירו כדין ונתברר צדקתן ואח"כ חזרו לסורן, וכמ"ש ברש"י סנהדרין פ"ה ע"ב ובריטב"א יבמות כ"ד ע"ב לענין כותים למ"ד גרי אמת הן עי"ש והארכתי בכ"ז בחי' למס' כתובות בענין גירות דכותים וכתבתי כאן רק בדרך רמז ואכמ"ל.


ה

בגירות דגר קטן

 

והנה בכתובות י"א ע"א מבואר דמטבילין גר קטן על דעת בי"ד אך אם הגדילו יכולים למחות. ונאמרו בראשונים כמה דרכים בביאור הדברים, התוס' שם כתבו דהוי גירות דרבנן בלבד כיון שאין זכיה לעכו"ם וכיון שכן יכול למחות כשהגדיל, הריטב"א ס"ל דקבלת עו"מ אינה מעכבת ולשיטתו ע"כ מה שיכול למחות כשהגדיל אינו משום דע"י מחאתו בטל קבלת עול מצוות אלא משום דע"י מחאתו נתברר שאין הגירות זכות לו אלא חובה ואין חבין לו לאדם שלא בפניו. אך התוס' בסנהדרין ס"ח ע"ב כתבו בזה דרך שלישית ותו"ד דבודאי הוי גירות דאורייתא בהטבילו קטן ע"ד בי"ד ואין זכיה זו דומה לשאר זכויות ממון כיון שהוא זוכה בעצמו שנעשה ישראל, אך אם הגדילו יכולים למחות כיון שצריך קבלת עול מצוות, עי"ש. ודבריהם צב"ג, דממ"נ כיון שצריך קבלת עו"מ לעיכובא (שהרי משום כך יכולים למחות כשהגדילו), א"כ איך נעשה גר מה"ת בקטנותו דלא שייך בו קבלת עו"מ.

ונראה בזה דס"ל להתוס' דודאי מעכבת קבלת עול מצוות, אך בכה"ג דבשעת הגירות לא שייך עדיין קבלת עו"מ כי המתגייר הוא קטן מהני הגירות ללא קבלת עו"מ עד שיגיע לזמן חיובו ואזי מתחדש צורך בקבלת עו"מ להשלמת הגירות ואם לא יקבל אז עו"מ פקע גירותו, ומסתבר דפקע למפרע דהגירות בקטנות ללא קבלת עו"מ מילתא תלי' וקאי עד שיוכל לקבל על עצמו עו"מ בגדלותו ואם לא יעשה כן בטל הגירות למפרע אך אם יקבל עליו עו"מ הוי גר גמור מה"ת משעת מילה וטבילה כיון שבשעתם לא היה בר מצוות ודו"ק בזה.

וכיוצא בזה נראה לכאורה בשיטת הרמב"ן לגבי מעוברת שנתגיירה דבנה אין צריך טבילה וביבמות ע"ח ע"א מבואר דלמ"ד עובר לאו ירך אמו מהני טבילת האם גם לעובר, והרמב"ן הביא מזה ראיה דבדיעבד מהני טבילה לפני מילה בגירות, אך הריטב"א שם מ"ז ע"ב דחה ראייתו דשם מהני טבילה לבד לגירות העובר כיון דלא הוי בר מילה במעי אמו והוי כאשה הנכנסת לברית בטבילה לבד ואין מילתו אח"ת אלא ככל מילת ישראל ולא מילת גירות עי"ש.

והנה לכאורה מבואר מדברי הרמב"ן דס"ל דנעשה גר רק במילה אח"כ, אך כבר נתקשו מאד בדבריו דא"כ הוי כגר שנתגייר שאין לו קירבה והרי שנינו ביבמות צ"ז ע"א דאם הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אסור הוא בקרובותיו מה"ת, וע"כ צ"ל דבאמת הוי גר משעת הטבילה וא"כ מה הראיה דמהני טבילה לפני המילה. וצ"ל כנ"ל דכיון דבשעת הטבילה לא הוי בר מילה חל הגירות בטבילה לחוד אך מיתלא תליא אם ימול כדין להשלמת מעשה הגירות כשזה יתאפשר, וא"כ באמת הוי המילה מילת גירות אלא דהוי גר למפרע משעת הטבילה כנ"ל, אך לפי"ז יתחדש דין דאם לא מל לאחר שנולד באמת אינו גר וצ"ע לדינא, ודו"ק בכ"ז היטב. (אך החזו"א באהע"ז סימן ד' אות ט' כתב לבאר דברי הרמב"ן בדרך אחר ויסוד דבריו דבאמת מהני גירות דאם לעובר אף למ"ד לאו ירך אמו אלא דצריך מעשה טבילה בעובר כיון שהוא כגוף בפנ"ע עי"ש היטב ודבריו הם ראיה לדברינו בב"ק סימן ל"א בענין עובר לאו ירך אמו, עי"ש היטב ודו"ק).


ו

נתגייר לשם אישות

 

ובעיקר ענין גר שנתגייר לשם אישות כתב בדבר אברהם ח"ג סימן כ"ה חומרא גדולה דאף דאמרו (יבמות כ"ד ע"ב) כולם גרים הם, וכך נפסק להלכה ברמב"ם (איסו"ב פרק י"ג הלכה י"ד) ובשו"ע (יו"ד סימן רס"ח סעיף י"ב), אין זה אלא בימי קדם אבל בזמן הזה אין תוקף בגירות לשם אישות.

ויסוד דבריו לפי מה שכתב הריטב"א ביבמות שם "כיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואע"ג דמחמת האונס הוה גירות היא אליבא דרבנן". וביאר הדב"א כונתו לפי המבואר בב"ב מ"ז ע"ב דתלוהו וזבין זביניה זביני אגב אונסא דזוזי גמר ומקנה, דכיון דאנוס הוא ואינו בידו להחלץ מן האונס גמר ומקנה, וכמו"כ בגר שנתגייר לשם אישות ונכנס לכלל ישראל שומרי הדת כאילו אנוס הוא ע"י אשתו היהודיה ומשפחתה לנהוג כאחד הכשרים בישראל וגמר ומקבל עליו עול מלכות שמים. אבל בזמן הזה אצל גרים המתגיירים ע"מ להתחתן עם אנשים ונשים שאינם שומרים תורה ומצוות כלל אינם אנוסים בשום דרך לקבל על עצמן עול מצוות, וממילא אין תוקף בגירותן כלל. ותשובה זו נכתבה למרן הגרח"ע כנגד מש"כ באחיעזר ח"ג סימן כ"ו עי"ש.

אך לכאורה נראה יותר כונת הריטב"א למי שמדקדק בדבריו. דהנה בגמ' שם אמרו "שהיה רבי נחמיה אומר אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות ואחד גרי מרדכי ואסתר אינם גרים עד שיתגיירו בזמן הזה. בזמן הזה ס"ד אלא כבזמן הזה. הא איתמר עלה... הלכה כדברי האומר כולם גרים הם".

הרי לן דלדברי חכמים החולקים על רבי נחמיה גם גרי אריות גרים הם, ועל זה הקשה הריטב"א בשם התוס' "כיון דגרי אריות גרים הם לרבנן למה אמרו שם (הכותים) כגויים הם למ"ד גרי אריות הם". הרי דכל קושיית הריטב"א אינה אלא סתירה בשיטת חכמים דמחד נקטו דהכותים גויים הם משום שגרי אריות היו ומאידך שיטת חכמים דגרי אריות גרים גמורים הם. ועל זה תירץ הריטב"א דכיון דהכותים היו עובדי עבו"ז אף לאחר שנתגיירו וכדכתיב ואת אלהיהם היו עובדים "לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם ולא קבלו עליהם", אבל גרי אריות דהוי גרים אמרינן שודאי אגב אונסיה גמרו וקבלו.

הרי לן דהריטב"א לא התייחס כלל בדבריו אלה למי שנתגייר לשם ממון או אישות אלא לגרי אריות שנתגיירו באונס ממש מפחד האריות וכדו', אבל בנתגייר לשם אישות פשוט דאין בו אונס כלל ופשוט לן דהוי גר כיון שקיבל על עצמו עול מצוות כמו כל גר דעלמא.

אמנם שוב עיינתי בדברי הנמוק"י שם וראיתי שמדבריו אכן משמע שכתב כן גם על נתגייר לשם אישות, עי"ש. אך מ"מ נלענ"ד שנקט לשון זה כדמיון בעלמא ועיקר כונתו דכמו שמצינו שם דאף שמכל מעשיו נראה שלבו בל עמו אמרינן דמ"מ אגב אונסיה גמר ומקנה, כן גם בני"ד אף שעיקר כונתו לשם אישות אמרינן דמ"מ גמר ומקבל עליו עול מצוות.

ועדיין צ"ע בזה.

 

 

עמך עמי ואלקיך אלקי

הנה מנהג ותיקין לקרוא מגילת רות בחג השבועות יום קבלת התורה, והטעם פשוט, כי ביום הזה נהיית לעם לה' אלקיך. ביום נשגב זה נכנסו אבותינו לברית וחסו תחת כנפי השכינה כשכפה עליהם הר כגיגית. וכך בכל שנה ושנה חייב אדם לראות את עצמו כאילו ביום הזה נכנס הוא לברית עם ה' אלקיו.

והנה הלום ראיתי ב"צו וזירוז" להצה"ק בפעסצנא רבי קלונימוס קלמן שפירא הי"ד שהשיח את לבו בינו לבין קונו, וכה הם דבריו הקדושים הרושפים רשפי אש שלהבתיה. רבש"ע רוצה אני בכל לבי לתת לך משהו, משתוקק אני להתקרב אליך ולעשות לך נחת רוח. מה אתן לך ומה אוסיף לך? האלמד תורה, הלא זה עידן ועידנים שלומד אני בכל כחי. האוסיף להתפלל, הלא מאז ומקדם משתדל אני בכל כחי בעבודת התפילה... הלוואי ויכלתי להתגייר, אך מה אעשה ונולדתי יהודי!

וכאשר קראתי לראשונה את המיית לבו הטהור זלגו עיני דמעות. נפשו הסוערת והרוגשת באש קודש של אהבת ה' לא תדע שובע כי אם בגירות. משתוקק הוא להתגייר, לנתק לחלוטין את עבותות העבר וליכנס לברית כקטן שנולד. אך מה אוכל לעשות ונולדתי יהודי.

ולעצמי חשבתי, ושמא גם יהודי יכול להתגייר. למול אינו יכול דהלא כבר נימול ואביו קיים בו "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים". לטבול אינו יכול, דאין זו טבילת גירות אלא טבילת טהרה בעלמא. אך שמא בידו לפחות לקבל עול המצוות כולן, שמא עליו לעמוד לפני השופט כל הארץ מלך המשפט כדרך שהגר מתייצב לפני בי"ד ולקבל עול התורה והמצוה. וכשם שהגר המקבל כל התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו (בכורות ל' ע"ב), כך על כל אחד ואחד לעמוד ביום הזה לפני הקב"ה, להקדים נעשה לנשמע ולקבל על עצמו כל התורה כולה ללא שיור וללא סייג.

הלא בחיי היום יום, רגילים אנו לדקדק עד קצה במצוות מסויימות ולהתעלם לחלוטין ממצוות אחרות, זה בכה וזה בכה, יש מי שמקפיד עד מאד במצוות שבין אדם למקום ויזלזל במצוות שבין אדם לחבירו, ויש מי שינהג להיפך, כאילו ניתנה לנו הבחירה לומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה. לא כך הגר הבא ליכנס לברית, אין בידו לבחור בין מצוה למצוה ואף אם ירצה להוציא מצוה אחת מן הכלל, מצוה אחת מתוך התרי"ג אין מקבלין אותו.

הבה נצייר בדמיוננו ובעיני רוחנו גוי שבא להתגייר וכאשר אב בית הדין פונה אליו ושואל האם מקבל אתה על עצמך את כל התורה כולה, עונה הוא בשפה רפה "כמוך, כמו האב"ד". וכאשר גוער בו האב"ד "באר דבריך ופרש כוונתך" אומר הגר בבושת פנים ותוך כדי בקשת מחילה וסליחה "כמדומה אני שאתמול שמעתי בבית המדרש שמורנו האב"ד דיבר לשה"ר או רכילות ובאופן הזה יכול גם אני ליכנס לברית ולהתגייר". אב בית הדין ייאלץ לכבוש את פניו בקרקע ברוב בושה וכלימה ולומר אמנם ראוי אתה להיות אב"ד אבל אין אתה ראוי להיות יהודי! כדי להצטרף לכלל ישראל ולחסות תחת כנפי השכינה צריך אתה לקבל כל התורה כולה.

ונראה אפוא דגם יהודי יכול להתגייר, וצריך להתגייר. לעמוד לפני מלך המשפט השופט כל הארץ ולקבל על עצמו עול המצוות כולן, ללא שיור וללא גרעון.

וביום הקדוש והנשגב הזה שבו נכנסו אבותינו לברית, הקדימו נעשה לנשמע וקבלו עול מלכות שמים באהבה, כך על כל אחד ואחד לראות את עצמו כאילו זה עתה עומד הוא להיכנס לברית ולקבל עול מלכות שמים באהבה.

תגיות: