ברכת הנר במוצאי שבת (תש”ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך" (א' ד').

"אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא" (פסחים נ"ד ע"א).

"ואת יהודה שלח לפניו. ילמדנו רבנו, איצתי מברכן על הנר במוצאי שבת. כך שנו רבותינו, אין מברכן על הנר עד שיאותו לאורו. ומנין למדו, מן הקב"ה, שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב, ואר כך ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. ובי זעירא בר אבהו אמר מכאן שמברכין על הנר במוצאי שבת משיאותו לאורו". (תנחומא ויגש ו').

 

המה ג' דרגות יש בברכות על הנאת האדם.

על הנאת האכילה והשתיה אמרו חז"ל (ברכות ל"ה ע"א) אסור לאדם להנות מעולם הזה בלי ברכה. ועל הנאה זו שהיא הנאה גמורה וברורה תיקנו לברך שתי ברכות. ברכה ראשונה לפני הנאתו וברכה אחרונה לאחריה.

על הנאה הריח שהיא קלושה מהנאת האכילה לא תיקנו אלא ברכה ראשונה בלבד,וכדברי רש"י (נדה נ"ב ע"א) "ריחני, מברכין עליהם בורא עצי בשמים ואין טעון ברכה לאחריו דהנאה מועטת היא".

על הנאת האור אין מברכין כלל דקלושה היא מהנאת הריח וכמ"ש התוס' (פסחים נ"ג ע"ב ד"ה אין מברכין) "הקשה ה"ר יוסף למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ותירץ דה"מ כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא".

ואף דפשוט דהנאת האור חשובה לאין ערוך מהנאת הריח דללא האור היינו כיושבי חשך וצלמות וכסומים דחשיבי כמת, מ"מ אין כאן הנאת הגוף וכמבואר בתוס' ורק בהנאת הגוף שהיא ממשית וגופנית תיקנו ברכה וז"פ.

ובכף החיים סימן רצ"ו כתב הערה נחמדת בשם הרשב"ץ דבמוצאי שבת בהבדלה נקבע סדר הברכות מלמטה למעלה. קודם מברכים אנו על הנאת הגוף המוחלטת שהיא ברכת היין, שוב מברכים אנו על הנאה שהיא רוחנית יותר והיא ברכת הריח, ורק אח"כ מברכים אנו על הנאה שכל כולה רוחנית והיא ברכת האור.

ובעצם השאלה למה אין מברכין על הריח ברכה אחרונה כתב החזו"א (או"ח     ) דכיון שהריח עברה הנאתו מן העולם ושוב אין לברך עליו משא"כ באכילה ושתיה דיש בהם שיעור עיכול עי"ש. ולכאורה טעמו נסתר מדברי רש"י שכתב טעם אחר, משום שהנאת הנר מועטת. אך עיין בט"ז סימן רט"ז סק"א בביאור מש"כ בשו"ע דאין ברכה אחרונה בריח "רש"י פירש בנדה הטעם משום דהנאה מועטת היא, פירוש שנפסק מיד ודומה למזון שנעול במעיו". הרי שפירש דברי רש"י כדברי החזו"א. אך המג"א שם סק"א חילק לשני טעמים. רש"י דהנאה מועטת היא, ובשם הכלבו כתב משום דעברה הנאתו עי"ש.


ב

במהות ברכת הנר

 

והנה נחלקו הפוסקים בברכת הנר במוצ"ש מה גדרה ושלש מחלוקות בדבר.

א:   ברכה זו לא ברכת הנהנין היא שהרי אין מברכין אלא על הנאת הגוף (תוס' בפסחים שם ורמב"ן ברכות ועי"ש ברא"ש ברכות פ"ח ס"ג) ואף לא ברכת השבח היא, "אלא לזכר בעלמא שנברא האור במוצאי שבת מברכין כדרך שמברכין על החמה בתקופתה כשהיא בתחילת הווייתה" (רמב"ן שם).

ב:   י"א שברכה זו כעין ברכות המאורות שהיא ברכת השבח דכשם שאור היום במאורות כך אור לילה באש. כ"כ עוד הרמב"ן שם, אלא שלא נתבאר היטב לשיטה זו למה מברכין על המאורות בכל יום ועל האש מברכים רק במוצ"ש. וצ"ל דברכות המאורות קשורה לקריאת שמע ומשו"כ נאמרת בכל יום בהדי קר"ש, ומ"מ לשיטה זו הוי ברכת השבח.

ג:    וי"א דהיא ברכת הנהנין וכיון שבשבת אסור להדליק אש מברכין במוצ"ש וברכה זו פוטרת את הנאת האור של כל השבוע כיון שכל שעה אדם צריך לאש ואינו מסיח דעת הימנו. כך כתב הכל בו סימן מ"א. ועי"ש שכתב עוד דבכל יום נפטרים ע"י ברכת המאורות, והדברים חידוש גדול, ודו"ק בזה.

ולולי דבריו הו"א דאף אם ברכת הנר ברכת הנהנין היא אין הכרח שדינה יהיה ככל שאר ברכות הנהנין שהרי חזינן דשאני ברכת הריח שאין מברכין עליה אלא לפניה מברכת אכילה שמברך גם לאחריה כנ"ל, הרי דלאו בחדא מחתא מחתינן להו, וא"כ לא יפלא דאף דגם ברכת הנר על הנאת הנר היא, מ"מ כיון שאין כאן הנאת הגוף לא תיקנו אלא לברך במוצ"ש ובכך סגי, ודו"ק.


ג

עד שיאותו לאור

 

והנה מבואר במשנה (ברכות נ"א ע"ב) דאין מברכין על הנר עד שיהנו לאורו, ונחלקו אמוראי בהלכה זו (שם נ"ג ע"ב), לרב יהודה אמר רב אין צריך שיהנה ממש אלא כל שראוי להנות ממנו בקירוב מקום מברך עליה מרחוק ובלבד שיראה את הנר, ורבא אמר עד שיאותו ממש דהיינו שיעמוד קרוב לנר. ונחלקו שם (וכן בירושלמי) בשיעור הקירבה לנר. י"א שיהיו הנשים טוות לאורו, י"א שיראה מה בכוס ומה בקערה וכיוצ"ב עי"ש. והלכה כרבא כמבואר ברמב"ם שבת (פכ"ט הכ"ה) ובשו"ע (סימן רצ"ח סעיף ד').

והמאירי בברכות שם הביא מי שנקט דלשיטת רבא אין לברך עד שיהנה ממש ולשיטתו צריך קודם להנות מן האור ואח"כ לברך, אך המאירי דחה שיטתו ונקט דאין כונת רבא אלא שצריך להיות קרוב לנר שיוכל להנות מאורו אך אי"צ להנות בפועל וכ"כ בהשגת הראב"ד על המאור שם. וכך מבואר בדברי הטושו"ע שם דאין הקפידה אלא שיהיה קרוב כדי שיוכל להנות לאורו עי"ש. אך בדברי הרשב"א (ברכות שם) מבואר דצריך להנות ממש וכפשטות הלשון "עד שיאותו לאורו" עי"ש. ומ"מ נהגו להסתכל בצפרניים ובכפות הידיים כמבואר שם בשו"ע ס"ג.


ד

מברך לפני ההנאה או לאחריה

 

והנה נחלקו הפוסקים מתי מברך על הנר, לפני שנהנה ממנו או אח"כ. הט"ז בסימן רצ"ח סק"ב הביא משבולי הלקט שמברך כאשר פושט הוא את אצבעותיו ונעשה אור במקום חשך, הרי שמברך אחר שכבר נהנה מן האור וכך משמע במשנ"ב סימן רצ"ו ס"ק ל"א. אך הגר"י עמדין בסידור בית יעקב כתב דמברך תחלה ואח"כ נהנה וכ"ה בסידור הגר"א וטעמם דכיון דצריך שיהנה לאורו והלכה כרבא דיאותו ממש אף אם אינו ברכת הנהנין ממש מ"מ דינו כבה"נ דצריך שיברך לפני שנהנה. וכ"כ בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סימן ט' ותמה על המשנ"ב דמשמע מדבריו דנהנה ואח"כ מברך עי"ש.

ולענ"ד נראה דמדברי הפרקי דרבי אליעזר (פרק כ') משמע כדברי הט"ז והמשנ"ב שנהנה ואח"כ מברך וז"ל "שפושט את ידיו לאור האש ומסתכל בצפרניו שהן לבנות מן הגוף ואומר ברוך אתה ה' בורא מאורי האש, וכיון שמרחיק מן האש אומר בא"ה המבדיל בין קדש לחול". הרי לן שקודם מסתכל בצפרניו ואח"כ מברך.

ומ"מ נראה פשוט דאין כאן קפידא מדינא ובמנהגא תלי' מילתא דכיון שלרוב הראשונים אין כאן ברכת הנהנין אלא ברכת השבח או ברכה שתיקנוה משום זכר אין נפ"מ אם מברך לפני שנהנה או אחריה. ונוהג אני לצאת יד"ח כו"ע ולהסתכל בצפרניים לפני הברכה ולאחריה.


ה

אין מחזרים על האור

 

והנה מבואר בברכות (נ"ג ע"ב) דאין מחזרים על האור כדרך שמחזרים על המצוות וכתב שם הרא"ש סימן ג' דכיון "שאין ברכה זו אלא לזכר בעלמא שנברא האור במוצ"ש דאי משום הנאת האור מברך היה צריך לברך בכל פעם ופעם כשנהנה מן האור". ומשו"כ אין מחזרין אחריה, והביאו גם הבית יוסף ברי"ס רצ"ח.

ולכאורה משמע מדבריו דאילו ברכה זו היתה ברכת הנהנין היה צריך לחזר אחריה ומשום דזכר היא אין מחזרין. ולכאורה איפכא מסתברא דאם ברכת הנהנין היא אין מחזרין דלעולם אין האדם צריך להנות כדי לברך, אבל אם תיקנו ברכה זו משום זכר למה לא יחוייב לחזר אחריה והלא מצוות רבות ועצומות יש שכל עניינן זכר.

ונראה פשוט בכונתו דאילו ברכה זו היתה בגדר ברכת הנהנין, לא על ההנאה המסויימת שהוא נהנה במוצאי שבת הוא מברך אלא על הנאת האור של כל השבוע כולו וכמבואר לעיל מדברי הכלבו, וכיון שהנאה זו מחוייבת המציאות היא מסתבר לומר שחייב לברך עליה וכיון שתיקנו לברך ברכה זו על הנר במוצ"ש מסתבר לומר שצריך לחזר אחריה, אבל אם אין הברכה אלא לזכר בלבד מסתבר דאין צריך לחזר אחריה, דאין כאן זכר לנס כמו מצוות זכירת יצי"מ וחנוכה ופורים וכדו' אלא זכר בעלמא לאור שנברא במוצ"ש ולא חובה גמורה היא, ודו"ק בזה.

ומ"מ כתבו הפוסקים דמצוה לחזר אחר ברכת הנר במוצאי יוה"כ כיון שכל עניינו להבדיל בין הקודש ובין החול דהלא צריך לברך על נר ששבת, כ"כ הרשב"א בשם הראב"ד וכך הביא המחבר בסימן רצ"ח ס"א בשם י"א.


ו

סומא בברכת הנר

 

הנה נחלקו רבותינו הראשונים אם סומא מברך ברכת הנר. בספר המנהיג (הלכות שבת סימן ס"ט) וכך הביא באורחות חיים בשם י"א (ומובא גם בבית יוסף) כתבו דמברך כשם שמברך על המאורות.

אך בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תשל"ט כתב דכיון דצריך שיראה את הנר ויהנה לאורו אין הסומא יכול לברך וכ"כ במרדכי (מגילה פ"ב סימן תשצ"ט). ובשו"ע שם סעיף י"ג הכריע דאין הסומא מברך. וגם בשו"ת המהרש"ל סימן ע"ז כתב דאין הסומא מברך, אלא שחילק בין ברכת הנר לברכת הלבנה ולגבי ברכת הלבנה נקט דסומא שפיר מברך עי"ש.

אמנם חידוש עצום כתב שם הרשב"א דסומא אינו צריך להבדיל כלל על הנר ובתפלה סגי, וכבר תמה עליו בערוך השלחן שם (סעיף י"ז) דבשלמא ברכת הנר לא יברך כיון שאינו נהנה מן האור אך למה לא יחוייב להבדיל.

ונראה לכאורה דדעת הרשב"א דברכת הנר כחלק מהבדלה היא וכשם שמבדיל על הכוס ומברך עליה כך מבדיל על הנר ומברך עליו, וכשם שמי שאין לו כוס מבדיל בתפלה ודיו כך גם מי שאין לו נר.


ז

אם מותר להנות מן הנר לפני שבירך עליו

חידוש גדול מצינו בדברי כמה מגדולי האחרונים דאסור להנות מן הנר במוצ"ש עד שלא יברך עליו.

בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ג' סימן כ"ה) נשאל אם מותר לקרות לאור הנר במוצ"ש קודם שבירך עליו. והסיק דאין להנות עד שיברך, ודקדק כן מן התוספתא "מאימתי מברך עליה משתחשך, לא בירך משתחשך יברך כל הלילה, לא בירך כל הלילה לא יברך מעתה". וכתב הגו"ר "שמעינן מהכא דכל מה דמקדמינן ברכת הנר משתחשך עדיף טפי, לפי שמשתחשך ממשמשת מיד ובאה הנאת הנר. וא"כ כשמתחלת הנאת אור הנר ראוי לברך ברכה זו מיד והוי כעין ברכת הנהנין וכשם שאין נהנים בלא ברכה כך אין ראוי ליהנות מאור הנר בלא ברכה".

ועוד כתב שם דכיון דכל ברכת הנר נסמכת על אדם הראשון שהקיש שני רעפים זל"ז במוצ"ש ויצא אש מביניהם ומיד בירך ברכת הנר בתחילת ברייתו יש לנו ללמוד ממנו "ואע"ג שאינה כברכת הנהנין לגמרי, שאין מברכין אותה בכל שעה שנהנים מאור הנר רק במוצאי שבת לזכר אדם הראשון, מ"מ לא מפני זה ניקל לגמרי ליהנות ממנה במוצ"ש בלא ברכה. דהא מיהא כיון דעבדינן זכר לאדם הראשון אית לן למיעבד לגמרי כותיה, ומיד כשבא לכלל הנאה ראוי לברך ברכתה".

וכעין דבריו כתב גם בשו"ת פרח שושן (או"ח כלל ג' סימן ב') נשאל אף הוא אם מותר לקרוא את המגילה במוצ"ש לאור הנר לפני שבירך עליו או בת"ב שחל במוצ"ש אם מותר לקרוא את מגילת איכה לאור הנר וגם הוא כתב כעין דברי הגו"ר.

וכבר נחלקו בזה הפוסקים ברי"ס תרצ"ג לגבי הבדלה ומגילה בפורים שחל במוצ"ש עי"ש בברכי יוסף, מנהג העולם שאין מקפידין בזה וכמ"ש המשנ"ב בסימן רצ"ח סק"ד ובשער הציון שם ס"ק ג' וכך הביא בשם הגרעק"א, וטעמם ונימוקם דכיון שאין כאן ברכת הנהנין אלא משום זכר תיקנו ברכה זו אין כל איסור להנות בלא ברכה עי"ש.


ח

נשים בברכת הנר

כתוב בשו"ע סימן רצ"ו ס"ח "נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש ויש מי שחולק. הג"ה ע"כ לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים". ובביאור הלכה שם הביא את דברי המג"א דברכת היין והבשמים בודאי יכולות לברך לעצמן דהלא ברכות הנהנין הן. וכתב הבה"ל דבכונה השמיט המג"א את ברכת הנר דבאמת אינה ברכת הנהנין. ונסתפק למ"ד נשים חייבות בהבדלה אם חייבות בברכת הנר, דשמא אינן חייבות אלא בהבדלה משום דכל שישנו בשמור ישנו בזכור, משא"כ בברכת הנר או שמא ברכה זו חלק מן ההבדלה היא וכל שחייב בהבדלה חייב בברכת הנר ונטה לומר דאין הנשים חייבות בברכת הנר, עי"ש.

ולפי"ז אין נכון שנשים תברכנה ברכת הנר דשמא פטורות המה, אלא תצא יד"ח בברכת הבעל בהבדלה.

ונראה לכאורה לפי"ז דבת"ב שחל במוצ"ש שרבים נוהגים להבדיל בביהכ"נ לפני קריאת מגילת איכה, דנכון טפי שהגברים לא יברכו ברכת הנר בביהכ"נ אלא עדיף שיברכו בבית ויוציאו את הנשים בברכה זו.

וראיתי בשמירת שבת כהלכתה ח"ב פרק ס"א סעיף כ"ד ובהערה ס"ק ס"ט שהביא בשם הגרש"ז אוירבך דנשים יכולות לברך אך לא באמצע סדר ההבדלה דאם פטורות הן אפשר דהוי הפסק, אך עצם הברכה מסתבר דיכולות לברך, אף לשיטת השו"ע דאין נשים מברכות על מעשהזמ"ג דכיון שאין אומרים וצונו בברכה זו למה לא תברך.

ואף שכתב המג"א בסוס"י רצ"ו לבאר שיטת הרמ"א דאין נשים מבדילות לעצמן דאף לשיטת הרמ"א דנשים מברכות על מצוות עשה שהזמ"ג אין זה אלא במצוות שיש בהן מעשה אבל במה שאין בו מעשה וכל המצוה היא הברכה אין נשים מברכות, ולדבריו ה"ה בברכת הנר, חידש הגרשז"א לחלק בין הבדלה שבו תיקנו לאסור אכילה לפני שיבדיל והוי חובה גמורה ויש זלזול אם נשים תברכנה, משא"כ בברכת הנר, עי"ש.

ולא הבנתי סברא זו כלל, ולדעתי איפכא מסתברא דאם בהבדלה שהיא חובה גמורה אמרו דאין אשה מבדילה לעצמה בברכת הנר שאין מחזרין אחריה לא כ"ש. (ועצם הסברא דבברכה שאין בה "וצונו" נשים מברכות הביא המג"א בשם הרא"ש אבל אין זה דעת הרמ"א עי"ש).

ואף שכתב המג"א שהעיקר כשיטת הב"ח דנשים מבדילות מ"מ אין זה דעת הרמ"א ובני אשכנז נהגו כשיטת הרמ"א בכל מקום, וא"כ למה ניכנס לחשש ברכה לבטלה בברכה שאין בה חובה גמורה.

אמנם מדברי הפוסקים ברי"ס תרצ"ג נראה להדיא דדין ברכת הנר כדין הבדלה ולמ"ד חייבות בהבדלה חייבות גם בברכת הנר שהרי נחלקו שם אם מבדילין לפני קריאת המגילה כדי שלא יהנו מן הנר לפני הברכה או אחרי המגילה וכשיטת הרמ"א שם בסעיף א' ובפר"ח ובבית דוד דנו אם הבעל יברך בביהכ"נ ברכת הנר אם האשה תברך בבית ועי"ש בברכי יוסף בסעיף א' עי"ש.

ועיין עוד באגרות משה חו"מ ח"ב סימן מ"ז אות ב' שפסק למעשה שלא כדברי המשנ"ב וכ"כ בציץ אליעזר חי"ד סימן          וכך יוצא מדברי הברכ"י הנ"ל

סו"ד דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, ומנהג העולם דנשים מברכות ברכת הנר.

 

 


פתיחה לספר בראשית

מעשי אבות יצירה לבנים

 

א

כתב הרמב"ן בפתיחה לספר שמות שספר זה קרוי ספר היצירה משום שתחילתו עוסק בבריאת העולם והמשכו במעשי אבות שכולם יצירה לבנים, וז"ל "השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם". ודבר גדול למדנו מדבריו, מעשי אבות הם לא רק סימן לבנים אלא אף יצירה לבנים, מעשיהם הגדולים של אבותינו הקדושים לא היו מכוונים למקומם ושעתם בלבד אלא לדורות עולם, והן הם אשר נתנו עוז ותעצומות לבני ישראל לאורך הדורות לעמוד בכל הנסיונות במסירת נפש ובכוחות עילאיים.

כמה גדולים מעשי האבות, לשבט ולחסד, הלא כל פגם במעשיהם ואף קל שבקלים השפיע השפעה עצומה לדורות רבים, וכדחזינן בדברי חז"ל בפרשת וירא (כ"א כ"ז) בב"ר (נ"ד ד') "'ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויאמר אבימלך לאברהם מה הנה שבע כבשת' אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני חייך כנגד כן הם הורגים מבניך שבעה צדיקים ואלו הן חפני ופנחס ושמשון ושאול ושלשת בניו. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות, ואלו הן אהל מועד וגלגל נוב וגבעון ושילה ובית עולמים תרין".

וכמה מבהילים הדברים. דבשעה שכרת אברהם אבינו ברית עם אבימלך ונתן לו שבע כבשות צאן נגזרה גזירה ונדחתה מתן תורה שבעה דורות דראויה היתה תורה שתינתן ע"י אברהם אבינו ונתאחרה שבעה דורות וניתנה ביד משה, ועוד דשבע מקדשות חרבו בעון ז' כבשות הצאן, והדברים מבהילים בחומרתן. תכלית כל הבריאה הלא היא מתן תורה דלא נברא העולם אלא בשביל תורה שנקראת ראשית, ומתן תורה נדחה שבעה דורות בעון בריתו של אברהם אבינו עם אבימלך, וגם השראת השכינה בישראל בבית המקדש שהוא צורך גבוה כמ"ש הרמב"ן (שמות כ"ט מ"ו) נדחתה אף היא בעון זה.

ועיין עוד בתנא דבי אליהו רבא פרק ז' י"ט "דאין לך אומה בעולם שאינה משעבדת ומענים את ישראל יותר מכמה מאות שנה אלא בשביל שכרת אברהם ברית עם גוי" והדברים מבהילים בחומרתם. ועיין עוד במה שכתב הרמב"ן (בראשית ט"ז י') דאברהם אבינו חטא בהגר כשנתנה תחת יד שרה, ונתן בכך כח לבני ישמעאל לצער את ישראל.

וכמה נוראים הדברים, הלא במעשים אלו ודאי לא היה חטא ועון כלל אלא לפום רום מעלת אבוה"ק הגדולים בענקים ואנחנו לא ידענו מה חטאו ומה פשעו, אלא שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ואעפ"כ סבלו בנ"י סבל נורא משמץ חטא שהיה במעשי האבות, ועלינו ללמוד מזה ק"ו בן בנו של ק"ו הלא אמרו חז"ל (סוטה י"א ע"א וסנהדרין ק' ע"ב) דמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים, והלא מעשיהם הטובים של אבוה"ק הרמים והנשגבים עד שמי רום וכוכביהם היו לאין שיעור גדולים יותר מן הפגם הקל והדק שהיה בחטאם וא"כ הרי ברור שהטובה והחסד הנשפע לדורות עולם ממעשי האבות אין לה ערך וקץ, ומכחן של האבות כל הכוחות והתעצומות הנפש של הבנים לדורות עולם.

ויסוד זה שכל כוחו של כלל ישראל כח האבות הוא למדנו במקומות רבים בדברי חז"ל, יעויין במדרש (שיר השירים ז' א' י') בשעה שמסרו חנניה מישאל ועזריה עצמן לתוך כבשן האש אמר הקב"ה למלאכי השרת "רדו ונשקו שפתותיהם של אבותיהם של אלו שכשם שפעלו הם לפני באש, כך פעלו בניהם לפני באש" הרי שע"י מסי"נ של האבות באור כשדים ובעקידת יצחק השרישו בנפש האומה כולה תכונת מסירות הנפש להקב"ה, ואמרתי בדרך זה לפרש את דברי הגמ' (גיטין נ"ז ע"ב) במעשה דחנה ושבעת בניה שמסרו את נפשם על קדושת השם וכאשר קטן בניה הוצא להורג אמרה לו "לך ואמור לאברהם אבינו, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות", ולכאורה תימה היא, וכי באתה להתגרות באברהם אבינו או להגדיל את עצמה יותר ממנו ומה כוונתה באמירה זו, אלא נראה לפרש "אתה עקדת מזבח אחד" ומכחך הגדול נתת לי כח לעקוד שבעה מזבחות! דכל כוחם של בני ישראל לדורותם ולאורך גלותם כחם של אבות הוא, והן הם אשר השרישו בלב בני ישראל את כוחות הנפש לעמוד בנסיונות הגלות ולדבוק בתמימותם ובאמונתם.

ב

והנה כל מעשי האבות יצירה לבנים היו, וכל האבות בכלל זה, וזה כונת חז"ל בב"ב (ק' ע"א) לגבי אברהם אבינו שאמר לו הקב"ה "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וכו' כדי שיהא נח לכבוש לפני בניו" הרי דע"י הליכת אברהם אבינו על אדמת הקודש של ארץ ישראל גרם בכך שתהא נוחה לכבוש לפני בניו, וע"י עקידת יצחק נתקדש מקום העקידה והוכשר להיות מקום הקודש והמקדש, וגם כל תפילות בית ישראל לדורותם עולות למרום ממקום זה כמבואר בתרגום אונקלוס (בראשית כ"ב י"ד) "ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא", אך לגבי יעקב אבינו מצינו בפרט שכל מעשיו היו מכוונים לאחרית הימים ולאורך גלות ישראל לתת להם עוז ותעצומות בסוף ימיהם שיהיו ראויים להגאל ולהיוושע ישועת עולמים. ובספרי חסידות פירשו את מה שאמרו (ברכות כ"ז ע"ב) "יעקב תיקן ערבית", דערבית תפילת הלילה היא, ולילה בכל מקום רמז לגלות היא, ויעקב אבינו תיקן לישראל דרך בגלות, וכ"כ במשך חכמה פרשת ויגש (מ"ו ב'), יעקב אבינו, הוא זה שירד עם בניו לארץ מצרים ואמר לו הקב"ה "אל תירא מרדה מצרים, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", וביקש יעקב לגלות את הקץ היינו לגלות את כבודו ית' בעולמו, באתגליא ולא באתכסיא ולקרב את הגאולה ולא רק להודיע את זמן הגאולה. (ועיין לקמן פרשת וירא במאמר "תפלות אבות תקנום").

ובזוהר הקדוש בפרשת תולדות מבואר שיעקב אבינו קיבל בימי חייו ארבע ברכות, א'. הברכות של יצחק שהוציא מעשו בחכמת תורתו (בראשית כ"ז כ"ז - כ"ט), ב'. הברכות שברכו יצחק כששלחו לבית בתואל (בראשית כ"ח ג' - ד'), ג'. הברכות שברכו הקב"ה כשנגלה אליו בחלומו (בראשית כ"ח י"ג - ט"ו), ד'. הברכות שברכו שרו של עשו כשנאבק עמו ולא יכל לו (בראשית ל"ב כ"ח - כ"ט). ויעקב אבינו שקל ומדד במאזני רוחו את הקטנה שבברכות ולקחו לעצמו ואת שלושת הברכות הגדולות הנחיל לזרעו, ובני ישראל נגאלו משלושת הגלויות בזכות שלושת ברכותיו שיעקב אבינו הנחילם עי"ש (עיין בזה לקמן פרשת תולדות), וזו היתה כל עבודתו ופועלו של יעקב אבינו בחיר האבות לתת לבני ישראל תקוה ושארית בסוף גלותם.

 

 

ג

והנה אמר יעקב אבינו לבניו כשבקשו בניו ממנו את בנימין בנו להורידו מצרימה "אותי שכלתם יוסף איננו, ושמעון איננו ואת בנימין תקחו, עלי היו כולנה" (בראשית מ"ב ל"ו). וידוע בשם הגאון מוילנא (כמובא בשו"ת זית רענן סוף ח"ב) דכאשר יעקב חשש לבקש את הברכות מיצחק במרמה פן יקללנו אמרה לו רבקה "עלי קללתך בני" (בראשית כ"ז י"ג) וביאר הגאון דעלי ר"ת עשו לבן יוסף, ורבקה רומזת ליעקב שנגזר עליו מן השמים לסבול את סבלם, של עשיו אחיו, של לבן, ואת קצפו של יוסף, וגזירת שמים הוא ולא יוכל להמלט ממנה, וזה שאמר יעקב לבניו בערוב ימיו, "עלי היו כולנה" הלא שלשת הגזירות הללו כבר היו עלי ומה לכם עוד לשכל אותי מבנימין בני! (ואכן נתגלה שלא גזירה היא זו אלא תשועה גדולה).

ולבי אומר לי דגם שלשת אלה, עשו לבן ויוסף יצירה הם לבני יעקב לדורותיהם, ומה שאירע ליעקב ונגזר עליו נגזר גם על זרעו בכל דור ודור. בינו נא שנות דור ודור, גולה אחר גולה, גולה וסורה. לכשנתבונן נבחין שגלות ישראל מתחלקת לשתי פנים, היה ונגזר עלינו גזירת הריגה וכליון כגזירת המן ואחשורוש, וזו גזירת עשו שזמם להרוג את יעקב אבינו. אך יש ונגזר עלינו גזירת שמד וביטול התורה והמצוה כגזירת היונים, וזו גזירת לבן הארמי שבקש לעקור את הכל, אך לא להרוג ולאבד. אמנם לכל אלה יכולנו בחסדי שמים אך הקשה מכולם גזירת יוסף שהיא הגזירה הנוראה של שנאת אחים בינינו לבין עצמנו.

ועוד אען ואומר שגם בדורנו אנו סבלנו על שכמנו את שלשת הגזירות "עלי היו כולנה". היטלר ימ"ש והנאצים "גוי עז פנים אשר לא ישא פני זקן ונער לא יחון" ביקשו להשמיד להרוג ולאבד כעשו וכהמן לפניהם, ולאחר שבחמלת ה' ירדו בדם שאולה ימ"ש, עדיין נשארו סטאלין וקלגסיו הבולשביקים ימ"ש וגזרו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, וגם מהם נושענו בחמלת ה', אך הקשה מכולם גזירת "יוסף" שנאת אחים "היא שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו ועדיין מרקדת בינינו" ממנה עדיין לא נושענו, דגזירה זו, בנו היא תלויה ועלינו מוטל לעקרה מקרבנו ולא להשאיר לה שריד ופליט.

בזמן שישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן!

 

ד

ודבר נפלא כתב רש"י על יעקב אבינו "וזכרתי את בריתי יעקב" (ויקרא כ"ו מ"ב) "בחמשה מקומות נכתב יעקוב מלא ואליהו חסר (אליה), בחמשה מקומות יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאולת בניו", יעקב אבינו בתוקף פועלו להביא לגאולת ישראל מגלותם האחרונה נטל ערבון משמו של אליהו כדי להבטיח את הגאולה (וכתבו מפרשי התורה כמה דרכים למה נטל יעקב אות משמו של אליהו דוקא בחמשה מקומות, המזרחי כתב דזה כנגד חמשה חומשי תורה והשביעו יעקב לאליהו בנקיטת חפצא שיבא ויבשר גאולה לבניו, ובגור אריה למהר"ל כתב דחמשה מקומות הם כנגד חמש אצבעות של כף היד דהנותן ערבון נותן לו כף ידו עי"ש). אליהו הנביא הוא שיבא ויבשר בשורת הגאולה ויעקב אבינו הוא שפעל בכח עבודתו הקדושה את הגאולה האחרונה.

והנה במוצש"ק בסעודת מלוה מלכא, בסעודת דוד מלכא משיחא, נוהגים אנו לזמר זמר לכבודו של אליהו הנביא, וזמר לכבודו של יעקב אבינו "אל תירא עבדי יעקב", ולבי אומר לי שסיבת הדברים ושורש המנהג הוא המבואר, דהלא ידוע דשבת קודש מכוונת כנגד ימי הגאולה דהאלף השביעי הוא שבתו של עולם וכמ"ש הרמב"ן (בראשית כ' ג', ח' ב', ויקרא כ"ה ב') וסעודת מוצ"ש היא סעודת דוד מלכא משיחא ומשום כך נהגו לזמר בסעודה זו לכבודו של אליהו מבשר הגאולה ולכבודו של יעקב שהשביע את אליהו ובכוחו נשפע גאולה זו, אל תירא עבדי יעקב, אליהו התשבי ימלא שליחותך ויבשר גאולה לבניך!

 

ה

אמנם כדי ליהנות מזכות אבות ולינוק מכוחם צריכים אנו לדבוק בדרכיהם ובמדותיהם וכבר אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כ"ה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, ואמרו בשם הרה"ק מרוז'ין שאין הכונה להגיע למעשיהם אלא לפחות לגעת בהם ועל ידי כך שאנו מתיגעים לדבוק במעשי אבותינו וללכת בדרכיהם יונקים אנו מכוחם וזוכים להיוושע בזכותם.

אך באמת נראה לפי פשטות מאמרם דבאמת חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, וזה גופה כחם של אבות, הן הם אשר בכוחם הגדול יורדים אלינו ברחמי אב ואהבת אם על מנת שנוכל להתקרב אליהם ולדבוק במעשיהם, כדי להפקד בפקודת ישועה ורחמים.

והנה אמרו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב) "מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם וכו' אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו', יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה", וזכורני ששמעתי לפני שנים רבות ממו"ר כ"ק מרן הגה"ק מצאנז זצ"ל שעמד על מש"כ החיד"א במדבר קדמות אות א' שהאבות למדו תורה ט"ו שעות ביום ותמה תמיה גדולה וכי יתכן שלא למדו יותר מזה ומה עשו בכל שאר שעות היום, ואמר בזה ביאור פשוט, הלא אמרו חכמים (ברכות ל"ב ע"ב) "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת" הרי שכל תפלה ארכה ג' שעות עם שהיה לפניה ואחריה, והלא פשוט הוא שהאבות התפללו ג' תפלות בכל יום דהלא אברהם אבינו קיים כה"ת עד שלא ניתנה (עיין תוס' שם ובתו"י יומא כ"ח ואכמ"ל), וא"כ הקדישו תשע שעות ביום לעבודת התפלה וט"ו שעות לתלמוד תורה והיו כל כ"ד שעות היממה מוקדשים לתורה ולעבודה, והוספתי על דברי קדשו דלפי"ז נתיישב אצלי מה שהקשה בהגהות "קדמת העין" על המדבר קדמות שם דהחיד"א סותר דבריו דבהגהותיו על ספר חסידים כתב דהאבות עסקו בתורה אפילו בחלום לילה, ולא רק ט"ו שעות ביום, ולפי המבואר לא רק שאין בזה סתירה אלא אדרבא דבריו משלימים אלו את אלו, דט"ו השעות של תורה בהכרח כוללים את שעות שנתם וחלומותיהם דאילולי כן אין לנו ט"ו שעות.

 

ו

והנה כל אחד מהאבות תיקן אחד משלושת עמודי העולם וכמבואר בזוה"ק ח"א דף קמ"ו שאברהם אבינו היה עמוד גמילות חסדים דאברהם הוא יסוד החסד וכמו שנאמר תתן חסד לאברהם, יצחק היה עמוד העבודה דבעקידת יצחק נתקדש הר המוריה להיות מקום המקדש וגם כל תפילות בני ישראל עולים לשמים ממקום זה, ויעקב איש תם יושב אהלים היה עמוד התורה (יעקב הוא ספירת "תפארת" ועיין ברכות נ"ח "התפארת זה מתן תורה"), ובמדה זו של יעקב שהוא עמוד התורה תלויה ביאת הגואל וגאולתנו מן הגלות האחרונה, וכמו שכתב האור החיים בפר' תצוה, דהגאולה האחרונה בזכות משה רבינו יהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנים מן התורה". ואמרתי מאז דח"ו לומר על מרע"ה שאינו חפץ לגאול את ישראל, וכי מרע"ה רעיא מהימנא שנשא את העם בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול את בני ישראל, אלא נראה פשוט בכונתם, דכל אחד מאבות העולם שפעל ישועה לכלל ישראל, פעל אותו במדתו המיוחדת ובכחו המסויים דהיינו אברהם במידת החסד יצחק במדת הגבורה וכדו', ומשה רבינו שנתן תורה לבני ישראל והתורה נקראה על שמו "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי בחורב" יכול לגאול את ישראל רק בכח התורה ואינו יכול לגאול עם הבטלנים מן התורה.

אילו זכינו לעינים לראות ולאזניים שומעות היינו רואים ושומעים את מרע"ה מתחנן בפנינו ומבקש על נפשו, אנא בנים יקרים תנו לי עוד קצת תורה לשמה, עוד קצת חדוותא דשמעתתא למען אוכל להחיש את ביאת הגואל.

וכך בכחו של יעקב אבינו שהוא עמוד התורה ומדת התפארת, רק ע"י עמל התורה ושמחתה ניוושע בישועת עולמים, הבה נאזור כח ואומץ בעמל התורה הבה נענג את נפשנו בשמחתה ושעשועה ובזכות ת"ת נזכה לביאת גואל צדק בב"א.

תגיות: