ויכלו וברכת מעין שבע בליל שבת קודש (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וכו' (ב' א')

א"ר המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו (שבת קי"ט ע"ב)

א

 

הנה מבואר בשו"ע (רס"ח סעיף א') דצריך לומר ויכלו בתפלת ליל שבת קודש, ושם (סעיף ז') איתא "חוזרים לומר ויכלו אחר תפלת הלחש משום יו"ט שחל בשבת שאין אומרים אותו בתפלה, וגם להוציא את מי שאינו יודע ואומרים אותו בקול רם ומעומד". הרי לן שכתב המחבר שני טעמים שאומרים ויכלו אחר התפלה, משום יו"ט שחל בשבת, וטעם זה מקורו בדברי התוס' בפסחים (ק"ו ע"א) וברא"ש שם (ערבי פסחים סי' ט"ו), ועוד להוציא את שאינו יודע, ומקור טעם זה בספר המנהיג הלכות שבת סי' ה' וכ"ה בטור.

והרא"ש שם גרס בדברי הגמ' בשבת "כל האומר ויכלו בערב שבת כאילו מעיד על הקב"ה שברא עולמו בשבעה ימים ושבת ביום השביעי", ועל סמך גירסא זו כתבו הטוש"ע שצריך לומר ויכלו בקול רם ומעומד כדין עדות שצריכה להיות ראויה להשמע ובעמידה.

והחזון איש (או"ח סי' ל"ח י') העיר דלפי"ז דהוי כדין עדות שוב ל"צ לשתי הטעמים הראשונים, שהרי לכן צריך לחזור ולומר אחר התפלה דבתפלה אין אומרים בקול רם ואין כאן דין עדות, ונקט החזו"א דאין טעם עדות עיקר אלא דין ויכלו כדין כל שאר פרקי תפלה ותהלה שאין צריך לאומרם בעמידה ובקול רם.

והנה הט"ז חידש (שם ס"ק ה') דכיון דויכלו הוי משום עדות אין היחיד אומרו אלא צריך עדה להעיד על הקב"ה דהיינו עשרה ועכ"פ צריך שנים ושוב כתב דאם יחיד רוצה לומר יאמרנו שלא לשם עדות אלא כקורא בתורה, וכ"כ כל האחרונים בעקבותיו ועי"ש במשנה ברורה (ס"ק י"ט), ומשו"כ כתבו הפמ"ג ועוד אחרונים דראוי לו לאדם למהר תפלתו כדי שיאמר ויכלו עם הציבור לאחר התפלה, אך החזו"א שם חלק על דבריהם לשיטתו וכתב דאין למהר תפלתו משו"כ כיון שגם היחיד אומר ויכלו עי"ש.

ובאמת יש להעיר דהלא מקור הסברא דויכלו הוי כעדות על מעשה בראשית הלא הוא בדברי הרא"ש הנ"ל, והרא"ש הלא כתב שם הטעם שאומרים אחר התפלה משום יו"ט שחל בשבת ולא כתב כדי לאומרו בקול רם, וע"כ צ"ל דאף דהוי כמעיד עדות לא בעינן בהכרח דיני עדות, ויש בזה חיזוק לדעת החזון איש.

ובגוף השאלה אם יחיד אומר ויכלו שלאחר התפלה, שלש מחלוקות בדבר, דעת הט"ז שיחיד אינו אומר כלל כיון שעדות היא, דעת החזון איש דאומר ויכלו אף בישיבה כיון שיחיד אינו אומר משום עדות אלא כשאר פרקי תפלה ושבח, אמנם דעת שלחן ערוך הרב שם (בקו"א סק"ב) דאף יחיד אומר אותו מעומד, וע"כ צ"ל לשיטתו דאף אם הוי בכלל עדות לענין מעומד אין עיכוב שיאמר בשנים.

ובאמת נראה פשוט כביעתא בכותחא דאין כאן תורת עדות ממש דהלא אין כאן בי"ד ואין כל נפקותא לדינא בעדותו ופשוט בתכלית דאין זה אלא מעין מעלה יתירה שכאילו מעיד על מעשה בראשית, וא"כ פשוט לחלק בין דין לדין ובין ענין לענין כיון שכל הלכות אלה שבהן דיני עדות חלים על אמירת ויכלו לאו מעיקרא דדינא הם אלא בדרך רמז בעלמא, אפשר שלא אמרו כן אלא לענין שיאמר בעמידה (דבלא"ה מצינו חלקי תפלה שנאמרים בעמידה) משא"כ לענין שנים, ובפרט דגם בהלכות עדות מצינו כמה גוני וענינים שבהם עד אחד נאמן, אמנם הפמ"ג בא"א סק"י הביא מא"ר דהוי כעדות נפשות כיון שמחלל שבת במיתה ולפיכך צריך לאמרו ביחד דעדי נפשות צריכין להעיד ביחד, ובמש"ז סק"ה כתב דצריך להרהר בתשובה כעדי קידושין, אך ברור שכ"ז הוי בדרך הפלגה וכל זה פשוט מאד.

והנה הרמב"ם בפ' כ"ט הל' ז' מהלכות שבת כתב "מנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחילה פרשת ויכולו ואח"כ מברך על היין" ולא מצינו בדבריו שאומרים ויכולו בסדר התפלה לאחר תפלת העמידה, והשפת אמת בשבת שם הבין דלשיטתו אין אומרים ויכולו בבית הכנסת לאחר תפילת העמידה עיין שם, ולפ"ז בוודאי אין צריך לאומרו בשנים לדעת הרמב"ם וכ"כ המגיד משנה שם, עיין בזה.

והנה נשאלתי במי שעומד באמצע תפילת הלחש והגיע הש"ץ לויכולו ואמר ביחד אם הש"ץ והציבור האם צריך לחזור ולומר ויכולו לאחר שיסיים תפילתו, ונראה לכאורה דאינו צריך כיון שאמר ביחד אם הציבור דעיקר המנהג והתקנה לאומרו אם הציבור ולא צריך לאומרו דווקא פעמיים. כך נראה לכאורה לפי"ד הט"ז, אך אם עיקר המנהג לחזור ולומר משום יו"ט שחל בשבת נראה דגם בכה"ג חוזר ואומר וכך נראה למעשה, ובפרט לפי מה שכתבו המקובלים שיש ענין גדול לומר ויכולו ג' פעמים והדברים ידועים. וצ"ע.

ועוד יש לעיין האם בכה"ג יאמר אותה בקול רם כדין ויכולו או שמא יאמרנה בלחש כדין תפילת הלחש כיון שהוא עומד באמצע תפלת הלחש. ואין זה דומה למה שכתב בספר אורחות רבינו (ח"א אות ר"ד), בשם הגרח"ק שהחזו"א פסק לו דהאומר קדושה עם הש"צ באמצע תפלת הלחש יכול לאמרו בקול רם, דשאני התם שאין הקדושה חלק של תפילת הלחש משא"כ ב"ויכולו" שהיא חלק מחלקי התפילה ויש לאומרה בלחש.

ונראה שיכול לומר בקול רם דהלא עיקר הטעם שאומר בלחש כדי שלא יראה כקטני אמנה. וכך ילפינן מתפלת חנה בברכות ל"א אבל אם אינו יכול לכוון מותר לו להגביה קולו אם אינו מפריע לכונת הציבור כמבואר בסימן ק"א ס"ב, ולפי"ז נראה פשוט דכיון דמצוה לומר ויכולו בקול רם לא גרע ממי שאינו יכול לכוון לבו ובפרט שאין כאן בקשת צרכיו ולא שייך כ"כ לומר שהוא מקטנה אמנה כאשר נראה בעליל שאמר בקול רם משום שכך מצותו, וכך נראה לכאורה. ושו"ר שכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סימן כ"ד עי"ש.

 

ב

ברכת מעין שבע

 

ואומר ברכה אחת מעין שבע ואין היחיד אומר אותה (סי' רס"ח סעיף ח').

הנה מקור ברכה זו בשבת כ"ד ע"ב ושם מבואר דתיקנוה "משום סכנה" וברש"י שם שתיקנו להאריך בתפלה כדי שגם אלה שמאחרין לבא ושוהין לאחר גמר התפלה לא ישארו לבד ויסתכנו משום מזיקין עי"ש.

ונחלקו הראשונים אם יוצאים יד"ח בתפלה בליל ש"ק בברכה זו. דעת ר' משה גאון ומחזור ויטרי דיוצאים יד"ח עם הש"צ אך הטור חולק על דבריהם וגם בספר המנהיג הלכות שבת סי' י' נקט דאין לצאת יד"ח התפלה בברכה זו, ובשו"ע שם סי"ג נפסק שיוצא יד"ח, והנה כל אלה לא נחלקו אלא אם יוצא ע"י תפלת הש"צ, ושוב נחלקו האחרונים אם יחיד שאמרו יכול לצאת יד"ח, המגן אברהם (שם ס"ק ט"ו) הביא את הלחם חמודות שיוצא ונקט כותיה, והאליהו רבא שם חלק עליהם וטען לעומתם דכשם שאין יוצא חובת ברכת המזון במעין שלש כן אין יוצא חובת התפלה במעין שבע ומה בין זה לזה.

אך באמת פשוט לחלק, דודאי מסברא פשוט דאינו יוצא בקיצורי ברכות אלא במטבע שתיקנו חכמים, אלא א"כ היא גופה תקנת חז"ל שיצא יד"ח אף במטבע הקצר, וא"כ נראה פשוט דעיקר תקנת מעין שלש לא תוקנה על הפת אלא על שבעת המינים ומהי"ת לצאת בה יד"ח ברכת המזון על הפת, אבל לגבי ברכת מעין שבע צ"ע בשורש תקנתם דיש לפרשה בשני פנים. א' לא תיקנו אלא כדי שיאריך הש"צ בתפלתו ויתן שהות לאחרוני המתפללים לגמור תפלתם, ב' תיקנו ברכה זו כדי שהמאחרים לבא יוכלו לצאת יד"ח בברכת הש"צ ולא יצטרכו להאריך ולהשאר בגפם, ובאמת כך כתב בבהגר"א סימן רס"ח סי"ג בשיטת הגאונים, וכך נראה שיטת הריב"ש בסי' ל"ד שכתב דתיקנו ברכה זו משום עם שבשדות המאחרין לבא לביהכ"נ ושוב כתב שמדברי רש"י משמע דאין זה משום עם שבשדות ומשמע לכאורה דדעת הריב"ש שתיקנו להוציא את העם שבשדות, דבכל מקום בש"ס שמוזכר עם שבשדות הכונה להוציאן יד"ח, וכך משמע ממה שהבחין הריב"ש בין פירושו הוא לפרש"י ולכאורה מה נפ"מ יש ביניהם, הלא אף לרש"י תיקנו תפלה זו בשביל המאחרים לבא, אלא נראה דלדעת הריב"ש וגירסתו תיקנו להוציא את המאחרים יד"ח. ואם כנים הדברים הרי נחלקו הראשונים בשורש התקנה ומדבריהם מבוא למה שנחלקו הפוסקים אם יוצאים יד"ח בתפלה בברכה זו, ונראה דלדעת הא"ר אפשר שתיקנו שהש"צ מוציא אחרים כיון שזו היתה עיקר התקנה שהש"צ יפטור עם שבשדות המאחרים לבא לביהכ"נ ואין ללמוד מזה שהיחיד יוצא בברכה זו, אך לדעת המג"א כיון שתיקנו שיוצא בברכה זו שוב אין לחלק בין יחיד לצבור, ודו"ק בכ"ז.

 

והנה המשנ"ב כתב בבאור הלכה שם שלא הביא את דברי המג"א להלכה כיון שהאליהו רבא חולק עליו, אך באמת רוב האחרונים פסקו כשיטת המג"א עיין שו"ע הרב שם ובערוך השלחן שם, וכבר כתב בשו"ת דברי יציב או"ח ח"א סי' קי"ז שעיקר ההלכה כשיטת המג"א, ובפרט שהאליהו רבא לכאורה סתר דבריו ובאליהו זוטא על הלבוש העתיק את דברי המג"א ולא העיר עליו ומדשתק ש"מ ניחא ליה עי"ש.


ג


וכבר תמהו הראשונים איך יצא יד"ח בברכה זו דאין בה מלכות עי"ש בטור ובספר המנהיג הלכות שבת סי' י'. אך כבר כתבו התוס' בברכות מ' ע"ב דכיון שאומר האל הקדוש שאין כמוהו הו"ל כמלכות (וכדחזינן שבכלל פסוקי המלכיות בר"ה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"), ועוד כתבו שם לגבי תפלת העמידה שאף בפתיחתה אין מלכות דכיון שאומר אלקי אברהם הו"ל כמלכות כיון שאברהם אבינו המליך את הקב"ה על כל העולם כולו, וה"ה לגבי ברכה זו שמזכיר בה אלקי אברהם עי"ש.


ד

 

והנה איתא בירושלמי (ברכות פ"ח ה"א, דף נ"ו ע"ב) א"ר יוסי ב"ר נהיגין תמן במקום שאין יין שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע, והתוס' בפסחים (ק"ו ע"ב ד"ה מקדש) הביאו את דברי הירושלמי, וצ"ב בדבריהם מה שייכות יש בין היין לברכת מעין שבע.

וראיתי בצפנת פענח על הרמב"ם פ"ט ה"י מתפלה שכתב לבאר דמה שאין אומרים מעין שבע אלא בשבת זה משום דבאמת תפלת ערבית רשות אלא דבליל שבת כשאין לו יין הוי התפלה דאורייתא משום ברכת הקידוש (מקדש השבת), ומשו"כ תיקנו לומר ברכה זו בכל ליל שב"ק אף אם יש לו יין, ומשום כך אין אומרים ברכה זו בליל א' דפסח כיון שכל אחד יש לו יין לד' כוסות, ודפח"ח.

ובפשטות נראה יותר כונת הירושלמי דבמקום שאין יין תיקנו ברכה זו כיון שעל ידו יוצאים יד"ח קידוש מה"ת דהלא אומר "מקדש השבת ומברך שביעי ומניח לעמו ביום קדשו זכר למעשה בראשית", וכשם שנהגו כך בימיהם לקדש בבית הכנסת להוציא את הרבים בקידוש כך תיקנו במקום שאין יין לומר ברכה זו להוציא אותם ידי קידוש מה"ת.

ואף שאמר מקדש השבת בתפלה, וא"כ מה צורך יש בברכה זו, בדרך כלל אינו מתכוין בתפילה לשם קידוש היום וכבר נחלקו המגן אברהם והחת"ס אם יוצא יד"ח קידוש בתפלה (עיין מג"א סימן רע"א וחת"ס שם ובשו"ת או"ח סימן כ"א ואכמ"ל). ועוד משום אורחים עמי הארץ שאינם יודעים להתפלל תיקנו ברכה זו.


ה


כתב הגרעק"א בהגהות לאו"ח סימן קי"ד דאף שנפסקה הלכה בכל ימות השנה דאם לא הזכיר גשם ולא טל חוזר ומתפלל, בליל שבת אינו חוזר, שהרי יוצא הוא ידי חובתו אף בברכת מעין שבע אף שאין בה לא גשם ולא טל, וכי גרע המתפלל שבע ברכות מהמתפלל מעין שבע, ומ"מ כתב הגאון בסו"ד שצריך עיון לדינא, (והבאור הלכה הביאו בסימן קי"ד עי"ש). ויש לעיין בהלכה מחודשת זו.

הנה אם נקבל את דברי הרעק"א כהלכה פסוקה תתחדש לנו הלכה נוספת דבליל שבת חול המועד אם שכח לומר יעלה ויבא אינו חוזר ומתפלל שהרי אין אנו מזכירין יו"ט בברכת מעין שבע ואעפ"כ אדם יוצא בה יד"ח כמבואר, ואכן כך כתב הגאון המהרש"ם בהגהותיו לספר ארחות חיים ובדעת תורה שם, אלא שיש מקום לבעל דין לטעון דאפשר דבאמת אינו יוצא יד"ח ביו"ט בברכת מעין שבע כיון שאינו מזכיר ענינו של יום וקדושתו וע"כ לא אמרו שיוצא אלא בשבת בלבד וכ"כ הבאור הלכה בסימן רס"ח עי"ש, משא"כ לענין מי ששכח יעלה ויבא וז"פ. וכ"כ באשל אברהם בסימן רס"ח עי"ש. וכיוצא בדברים נראה דאם בשבת עשי"ת אמר הא-ל הקדוש בברכת מעין שבע בודאי אינו יוצא יד"ח תפלה ואף שנחלקו האחרונים במעין שבע בעשי"ת היכא דאמר הא-ל הקדוש אם צריך לחזור כמבואר במשנה ברורה סימן תקפ"ב ס"ק י'  אין זה אלא כשכבר התפלל תפילת הלחש אבל הבא לצאת יד"ח בברכת מעי"ש ודאי לא יצא אם לא אמר בה המלך הקדוש ודו"ק בזה.

אמנם באמת אגיד, דלולי דברי גדולי הדורות כמבואר, הוי אמינא דעד כאן לא אמרו דיוצא יד"ח תפלה בברכת מעין שבע אלא בימות הקיץ שאין הזכרת טל וגשם מעכבין בהן כמבואר בסימן קי"ד דבני אשכנז לא מזכירין כלל, אבל בימות הגשמים שאם לא הזכיר בהם טל או גשם חוזר באמת אינו יוצא במעי"ז, וכמו שמצינו בסימן ק"י סעיף א' דבימות הגשמים אינו יוצא בהביננו כיון שאין בו טל או גשם עי"ש ודו"ק.

אמנם מסתפינא מחבראי כיון שלא ראיתי סמך כלשהו לסברא זו בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, ועדיין צ"ע.

אך לגופן של דברים, לכאורה תימה לומר דדוקא בליל שבת אין הזכרת טל וגשם מעכבין ומה בין ליל שבת ויומו או בין ליל שבת ללילות החול ואטו בליל שבת אין הגשמים חיים לעולם, והלא גשמי ברכה הם, ואי בדידי תליא הוי אמינא דמסתבר טפי לומר דאף שאדם יוצא יד"ח בברכת מעין שבע שאין בו הזכרת טל וגשם מ"מ כשמתפלל תפלה כתיקנה דין תפלה זו כדין תפלה דעלמא וטל וגשם מעכבין בה, דשאני מעין ז' דהוי תקנה מיוחדת ומסויימת שאדם יוצא בה יד"ח (וכנ"ל דאין זה מסברא אלא מתקנה דהלא מסברא היינו אומרים דצריך שבע ברכות ולא ברכה אחת מעין שבע), ואף שיש חידוש מסויים לומר דבמעין ז' יוצא ובתפלה גמורה לא יוצא, הרי זה מסתבר טפי מלחדש דדוקא בליל ש"ק אין גשם וטל או יעלה ויבא מעכבין, ודו"ק בזה.

ומ"מ נראה להלכה דמי שלא התפלל כדין או שכח יעלה ויבא בחוה"מ בליל ש"ק יחזור ויתפלל, ואף דספק ברכות לקולא, נראה פשוט דהוי ס"ס לחומרא, דהרי נחלקו הראשונים והאחרונים אם יוצא בכלל בברכת מעין שבע כמבואר לעיל מדברי הטור ומה שנחלקו המג"א והא"ר ביחיד אם יוצא, ואם אינו יוצא בברכת מעין שבע ממילא אין מקום לכל חידושו של הגרעק"א, ואף אם יוצא בברכה זו אפשר דאין הלכה כדברי הגרעק"א אלא שאני ברכת מעין ז' מתפילת העמידה וכפי שרמז הגאון וכדברינו הנ"ל, ואף אם הלכה כרעק"א אפשר דבשכח יעלה ויבא גרע טפי ואין הלכה כדברי המהרש"ם כנ"ל, וא"כ הוי ג' ספיקות וצריך לחזור ולהתפלל.

ומ"מ ראוי שיחזור ויתפלל לפני אמירת ברכת מעין שבע או שיכוין להדיא שלא לצאת יד"ח בברכה זו כדי לצאת מידי ספק אם יצא יד"ח בברכה זו, וכמ"ש המשנ"ב בס"ק כ"ח במי שטעה בתפלת שבת וצריך לחזור ולהתפלל,ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

וחידוש עצום ראיתי במקור חיים שם (רס"ח) בשם מהרי"ל דמי ששכח מנחה ערב שבת מהני ליה ברכת מעין שבע לתשלומין, וזה חידוש גדול דהא תינח לגבי תפלת ליל שבת דכך תיקנו חז"ל כנ"ל אבל מנ"ל לומר כן לגבי תשלומין ומסתבר טפי שצריך להשלים בתפילה גמורה ובפרט שאין במעי"ז טל וגשם כנ"ל.

בשביל התורה שנקראת ראשית

"ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (א' כ"ו - כ"ז).

"וקרא בני האדם "עומדים", וזה כי האדם עומד בקומה זקופה כמו העמוד שהוא זקוף מה שלא תמצא בכל הנמצאים שאין אחד הולך זקוף רק כולם הולכים שחוח. ודבר זה מורה על מדרגת האדם, שהאדם הוא מלך בתחתונים וכולם משמשים אליו, ומפני זה האדם בלבד הולך בקומה זקופה וכל שאר התחתונים אינם בקומה זקופה. ומורה על מדרגתו העליונה יותר באדם ממה שהוא חי מדבר, וזה שאמר הכתוב 'ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו" ("באר הגולה" למהר"ל - באר השישי).

"ולכך אמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים שזה מורה כי האדם הוא הבריאה השלימה שבכל הנמצאים שהרי נברא בצלם אלקים, ובשביל כך ראוי שתהיה חבה אליו מצד שלימות בריאתו בעצמו" ("נצח ישראל" למהר"ל פי"א).

תבל ומלואה, שמים וארץ, מרחבי היקום והדרת מפעלו, לא נבראו אלא בשביל האדם. שלימות הבריאה וקיומה כמו מוטלת בספק, אם יבין בן התמותה, אם ישכיל את תכלית קיומו...

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (קהלת רבה ז' י"ג).

הוא שדרשו חכמינו ז"ל (שבת ל' ע"ב) במאמר קהלת החכם: "מאי 'כי זה כל האדם'? אמר רבי אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה... שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר לא נברא כל העולם אלא לצוות זה"[1] אכן, אדם ביקר...

אך מי הוא אשר זכה לאותה עטרת בה נתכנה מחשבת עליון ועל כל פועל תהלה ערוכה?

שור נא, ראה דעת תורתינו הקדושה המסורה לנו מחכמי אמת: "אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם" (ב"מ קי"ד ע"ב, יבמות ס"א ע"א), רום המעלה וממשלתו של האדם, חלק היוצר לאשר ישכיל ויתבונן, כי לסיבה ותכלית סיבב המסובב להיות האדם בכיר היצורים, למלאות רצון ה' היות עבד כסא כבודו, לזאת יפוץ האדם על פני תבל, היות שואף זורח אור נגהו בתבל ארצה.

"רצה הקב"ה בבריאת העולם כדי שירדה בעולם השפל ויראה ממשלת האלקים בארץ ושהאדם קצין שוטר ומושל על פני האדמה מיד האלקים, ולכן מחויב שירדה בכל שאר הנמצאים השפלים, כי זה יורה על יתרונו ושכלו עליהם מפני אותו יתרון ישלוט עליהם. וכבר אמרו חז"ל (פסחים מ"ט ע"ב) שעם הארץ אסור לאכול בשר, ואין זה אלא לפי שאין לו יתרון על הבעלי חיים, ואין ראוי שירדה עליהם מי שכמותם...(אברבנאל).

אותם אשר בשם "אדם" יקראם, אין זאת אלא בשל התאמצותם לקבוע בלבבם את דבר תעודתם בעצם תומו, בקנותם חכמה ובינה ידעו אל נכון, כי אשר בזרת תיכן שמים וברצונו יסד ארץ, הוא אשר קבע בתורתו אשר נתנה את חוק חייהם, ואך בה יכונו מוסדי תבל.

"ודרך רמז רז"ל דרשו (ב"ר א) תיבת 'בראשית' שיכוין ברוך הוא לומר בשביל תורה שנקראת ראשית, ומעתה מי שזכה בתורה זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה אין לו להנות מן העולם עד מדרך כף רגל זולת אם ישמש הכשר עמליה. וגם אמרו (ויק"ר ל"ו) בשביל ישראל שנקראו ראשית דכתיב 'ראשית תבואתה', ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל ראשית הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהלה מהעמים...עוד תתפרש בראשית ע"ד אומרו (משלי ח') 'ואהיה אצלו אמון' ודרשו ז"ל (ב"ר א') אל תקרי אמון אלא אומן, והוא עצמו שרמז הכתוב תחילת דבר ה' והודיע בריאת עולם הודיע במה בראה, ואמר בתורה בראה כי היא האומן (אין זה סותר לפירוש ראשון, כי התורה הכינה עולם להתהלך במישרים), ולפי זה גדלה מעלת בעליה שזוכים בכל, ולזה יהיה הדין להם שיקראו בונים, כי מה שבפיהם ובלבבם הוא הבונה, והוא אמרו (ירמיה ל"ג) 'אם לא בריתי וגו' חוקות שמים וארץ לא שמתי" (אור החיים הק').

הפלא ופלא!

'האדם' אשר בתורת עמלו, בונה ומקיים חוגי הארץ, בתורתו שראשית קראה, כונן א-ל עולם להיותה אבן פינה בעד ברית עולם, הן בתורה ובשביל התורה יסד שמים וארץ...כמאמרם: "אלמלא התורה כבר היה העולם חוזר לתהו ובהו" (דברים רבה פ"ח), "אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ" (פסחים ס"ח ע"ב)...

וידועים דברי בעל "דגל מחנה אפרים" בפרשת בא שהביא אמרת זקנו הבעש"ט זי"ע (וכן עולה מדברי ה"נפש החיים" זלה"ה בשער ד' פכ"ה), דאם ירפו ישראל ויחדלו רגע אחד מעסק התורה ישוב העולם כמו מאליו לתהו ובהו...

הבריאה כולה, המונה וצבאה, תלויים ועומדים בתורתן של ישראל... "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"... הוא שהפליאו חכמינו ז"ל ודרשו (אבות פ"ה מ"א): "בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות".

ב

קרב נא וחזה יפעת דרשתם ז"ל:

אמר ר' יהודה בר סימון אותה האורה שנברא בה העולם אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שראה הקדוש ברוך הוא מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר (איוב ל"ח ט"ו) 'וימנע מרשעים אורם' ולמה גנזו? אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (בראשית א' ד') 'וירא אלקים את האור כי טוב', ואין טוב אלא צדיקים שנאמר (ישעיה ג' י') 'אמרו צדיק כי טוב' ומנין שגנזו לצדיקים? שנאמר (משלי ד' י"ח) 'וארח צדיקים כאור נגה', וכיון שראה אור שהוא גנוז לצדיקים שמח שנאמר (שם י"ג ט') 'ואור צדיקים ישמח', רבי לוי בשם רבי נזירא אמר שלושים ושש שעות שמשה אותה האורה, שתים עשרה של ערב שבת ושתים עשרה של ליל שבת ושתים עשרה של שבת" וכו' (בראשית רבה פי"ב ו').

ומהו סוד ל"ו השעות בהם שימש האור הגנוז? פירש הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב בספרו "בני יששכר" (מאמרי חודש כסלו, וכן נמצא בספר "מדרש פנחס" לרבי פנחס מקוריץ זי"ע), דאותן ל"ו השעות מכוונים כנגד ל"ו מסכתות הש"ס, והוא סוד ל"ו נרות חנוכה, לפי שהאור הגנוז שגנזו הקב"ה, בתורה גנזו כדאיתא בתנחומא (פר' נח ג'):

"שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעה"ב שנאמר 'העם ההולכים בחשך ראו אור גדול', אור גדולת אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד שנאמר: 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה זו תלמוד".

גנזו לעמלי תורה להם לבדם תפארת יאתה, הם, מבטיחי הקיום והווי מציאותו, מכונני תכליתו ויפעת טובו, מאירים הם את עולמינו, ליאור באור החיים.

ג

הוא סודו של ירח האיתנים התקיף במצות, ויום הוד תכליתו ושגב מועדיו - יום שמיני עצרת - שעה דיתבין ישראל עם מלכא, "כי עזה כמות אהבה, רשפיה רשפי אש שלהבת יה".

עם כלות ימי הסוכות בהם יתיב ישראל בצילא דמהימנותא, חשוכים מכל חטא ומנוקים מכל עוון, עם צאתם וחזרתם אל דירת הקבע, מבקשם הקב"ה עיצרו עמי יום אחד ואשמח עמכם יחדיו.

והנה יפלא למאוד, הלא כעוצם הדביקות כן צער הפרידה, ועם היות ישראל חותם על ליבו של מלך אפופי שלהבת יה, לא יעמוד כחם לצאת את פני המלך, לא יסכינו לסגת מן הטרקלין. הן תשוב כנסת ישראל ותחלה פני קונה, אל תשליכנו מלפניך כי קשה עלינו פרידתך!

ואמרתי לבאר ענינו של חג ומהותו של יום בדרך משל, לבנים שכמהו ונכספו להתראות פני אביהם אחר שלא ראוהו מזה שנים, גמרו אומר ויצאו איפוא לדרכם. מהלכים היו בדרך חתחתים בדרכם אל בית אבא, חצו אגמים ונהרות הרים וגאיות עד שסוף סוף זכו וראו את פני אביהם. משנקפו הימים והוצרכו לשוב איש איש לביתו ולעירו, ראה האב כי פני בניו איננו כתמול שלשום, תחת שמחתם בראשונה נראה עתה עננה של עצב על פניהם, ואף דמעתם נקוית בזווית העין...

מה לכם בני? כמו תמה האב, כלום לא הוטבה שהייתכם במחיצתי? חלילה לך אבינו! השיבוהו בניו, כי הוטב לנו גם הוטב בביתו של אבא, אלא שבהעלותינו על ליבנו כי קרב המועד בו נאלץ להפרד, כמו ערבה שמחתינו ונפשינו בשאלתה, הכיצד? הכיצד עוזבים ביתו של אבא? נתכרכמו פני האב ופנה אל בניו: בני אהובי! דעו לכם, כי שבעתיים קשה עלי פרידתכם! אך מי הוא אשר קבע כי נפרדים אנחנו? הסכיתו ושמעו כי איש בשורה אנוכי: גמלה בליבי לארוז חפציי ולשוב עמכם למקומכם! אל לכם בני אל תיפול רוחכם, כי לא נפרדים אנחנו!

בצאתם את סוכת קדשם, בהניחם מידם את מצות החג, תמהין ישראל ונפשם בשאלתם, היאך וכיצד נפרדים ממשכנו של מלך - צילא דמהימנותא, הן "עזה כמות אהבה, רשפיה רשפי אש שלהבת יה" וקודשא בריך הוא משיבם: בני חביבי אף עלי תקשה פרידתכם! לזאת עיצרו עמי יום אחד, אך חלילה לכם לחשוב כי נפרדים אתם מעמי? הא לכם שמחת תורה ונשמח יחדיו כל השנה כולה! "אפילו יחיד שעוסק בתורה שכינה עמו, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" (אבות פ"ג).

בהגותכם בתורתי הנני עמכם, במחיצתכם. אל תעצבו בני, כי במחיצתכם תהא מחיצתי.

כך היא חתימתו של חג וסיומו של ירח האיתנים.

בעמל תורתינו וחדוות עיונה, עוז שקידתה ומעוז מצותיה, נשלים זאת התעודה תכלית נזר הבריאה, יכון עולם כרצון עליון אשר חישב, ומהרה ישיב שכינתו לציון וארמון על משפטו ישב.



[1] [וכבר תמהו על דברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פי"ג ופכ"ה שכתב דכל הנבראים לשם עצמן נבראו, וראה דברי רבינו סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות" (מאמר ו' פ"ד) דהאדם תכלית הבריאה הוא, הודה ותפארתה, וכל הנבראים נבראו לצרכו ועיין עוד ברש"י ר"ה ל"א "כשאדם רואה עופות משונים זה מזה נותן שבח למי שבראם", ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ב נחלקו בשרצים שונים אם נבראו לצורך או שאם יחטא האדם יאמר הקב"ה ומה אלו שאין בהן צורך קיימין האדם לא כ"ש, אמנם לכו"ע נבראו בדרך מסויימת בשביל האדם שהוא לבדו תכלית הבריאה הכללית.]

תגיות: