עירובין (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (ט"ז כ"ח – כ"ט).

הנה כתבו התוס' בשבת ב' ע"א ד"ה פשט דמפסוק זה למדו בעירובין (י"ז ע"ב) דהוצאה מרשות לרשות אסורה בשבת. אך לכשנעיין בסוגיא שם נראה דאין זה אלא הוי אמינא. אך בגמ' שם דחו פירוש זה ואמרו "מי כתיב אל יוציא, אל יצא כתיב", ומשו"כ פירשו פסוק זה לאסור יציאה חוץ לתחום שבת. ובהתאם למסקנה זו הגיה המהרש"ל שם בדברי התוס' עי"ש.

אך התוס' בעירובין שם האריכו בענין זה והביאו גירסא במסכת הוריות ד' ע"א דאכן ילפינן איסר הוצאה מפסוק זה וכך מסקנת התוס' שם בעירובין.

א

נעסוק היום במה שנחלקו גדולי הפוסקים לדורותיהם בענין תיקון עירוב בזמנינו ע"י צורת הפתח. וכיון שכל עיקר הסוגיה סובב מסביב לגדר רשות הרבים דאורייתא נבאר קודם מהי רה"ר דאורייתא.

א

בענין ס' רבוא בוקעין בו

 

הנה נחלקו הראשונים אם בעינן ששים רבוא בוקעין בו כדי לעשות רה"ר. רש"י בעירובין ו' ע"א ושם נ"ט ע"א כתב דבעינן ס' רבוא, וגם התוס' בשבת ו' ע"א כתבו דאפשר שצריך, אך הרמב"ם בפי"ד ה"א סובר דלא בעינן וכ"כ הרמב"ן בעירובין נ"ט. ובשו"ע סימן שמ"ה סעיף ז' הביא המחבר את שתי הדעות, והאחרונים נחלקו בזה להלכה דהמשנה ברורה כתב שם בס"ק כ"ג דלכאורה משמע שדעת המחבר דלא בעינן ס' רבוא שהרי הביא את השיטות שצריך ס"ר בשם י"א ומתוך כך נתקשה במה שסמכו על מה שאין רה"ר בזמה"ז כדי להתיר טלטול ע"י צוה"פ וכתב שבעל נפש יזהר בזה. (ועיין בדבריו בסימן שס"ד סק"ז ובביאור הלכה). אך מדברי הרבה אחרונים מבואר דסברו דאין רה"ר בזמה"ז כיון דבעינן ס"ר בוקעין והדברים עתיקים.

ונבאר בקצרה את עיקרי השיטות והספיקות שיש בדין זה של ס' רבוא. הנה יש לעיין לפי השיטות שצריך ס' רבוא ברה"ר אם צריך ס"ר עוברים ומהלכים ממש בפלטיא ובסרטיא ובמבוי שאנו רוצים לעשותו רה"ר או שמא די במה שיש בעיר זה ס"ר בנ"א וממילא הוי פלטיא דידה וכל מבויותיה המפולשים רה"ר כיון שס"ר בני העיר משתמשין במקומות אלו המסורים לשימושם. ומלשון השו"ע שם מבואר שצריך שיעברו ס"ר ממש בתוך הרה"ר שכתב בשם י"א שצריך ס"ר עוברים בו בכל יום עי"ש, אך נראה דלאו מילתא דפשיטא היא דמלשון רש"י בעירובין ו' ע"א משמע לא כן, דכתב "ר"ה, משמע רחב שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה ס' רבוא" וכו' וכ"כ התוס' שם בשמו, ומשמע מלשון זה דדי במה שיש בעיר ס' רבוא ע"מ שיהיו מבויותיה רה"ר, אך יש לעיין בלשון רש"י בעירובין נ"ט ע"א שכתב "עיר של יחיד, שלא היו נכנסין בה תמיד ס' רבוא". ונראה דאין בזה סתירה דאף עיר שאין יושבין בה ס' רבוא הוי רה"ר אם נכנסין בה תמיד ס"ר וזה שכתב רש"י דלא היה עיר זה רה"ר כיון שלא היו נכנסין בה תמיד ס"ר, ואדרבה אף מדבריו בדף נ"ט משמע דאם נכנסין ס' רבוא תמיד לתוך העיר הוי כל פלטיותיה ומבויותיה רה"ר אף אם אין עוברין בהן ס' רבוא, שכתב דלא היו נכנסין בה תמיד ומשמע דרק משום שאין ס"ר נכנסין בעיר אין פלטיא שבה ומבויותיה רה"ר. אך מלשון השו"ע שם משמע דבעינן ס' רבוא עוברין בו בכל יום ע"מ לעשות רה"ר, ומלשונו שכתב שכל שאין ששים רבוא עוברים בו משמע שצריך עוברין במקום רה"ר ממש וכן משמע ממה שצריך עוברים בו בכל יום דאם די במה שמצויין בעיר ס"ר מה שייך בזה בכל יום, וראיתי באג"מ ח"א סימן קל"ט שכבר הסתפק בזה.

והנה בערוך השלחן סימן שמ"ה סעיף י"ט – כ' כתב לחדש הלכה מחודשת שלא מצינו בראשונים ובפוסקים, דכל עיקר דין רה"ר אינו אלא בזמניהם שכל בתי העיר היו פתוחים לחצירות וכל החצירות נפתחו למבויות וכל המבויות נפתחו לפלטיא שממנו יצא הסרטיא חוץ לעיר ונמצא שכל בני העיר השתמשו בפלטיא וסרטיא שלו, זה הוי עיקר ענין רה"ר, אבל בזמה"ז אין דין רה"ר כלל כיון שכל רחוב ושכונה פתוחים לדרכים המובילות חוץ לעיר ואין רחבה או ככר אחד שכל בני העיר משתמשים בו, עי"ש.

ומלבד מה שהדברים מחודשים ואין להם מקור בפוסקים וראשונים צ"ע בזה בסברא דממ"נ אם צריך ס"ר עוברים אזי מה לן במבנה העיר ואין לנו אלא לבחון אם ס"ר עוברים בו ואם אי"צ ס"ר ודי במה שרבים עוברים בו שוב מה נפ"מ בצורת העיר ומבנהו.

אך לפי המבואר בדברי רש"י הנ"ל דבמה שיש ס"ר בעיר הוי כל פלטיותיה ומבויותיה רה"ר יש לכאורה סמך לדבריו דחזינן מכך דמקום המשמש ס' רבוא הוי רה"ר אף שאין ס"ר עוברים בו ממש, ואפשר דאף לפי השיטות דלא בעינן ס"ר מ"מ בעינן שרשות הרבים שבעיר תשמש את כל בני העיר הרבים, אך עדיין צ"ע בד"ז.

והנה בלשון המחבר מבואר דלפי הי"א צריך ס"ר עוברים בו בכל יום ובמשנה ברורה ס"ק כ"ד תמה דלע מצא בכל הראשונים דין זה שצריך דוקא ס"ר עוברים בכל יום, ובאמת כתבו כן המב"ן והר"ן שבת נ"ז ע"א בשם ספר התרומות וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב י"ב דרק בס"ר עוברים בכל יום הוי רה"ר ומטעם זה אין רה"ר בזמה"ז עי"ש.

אך אף לשיטה זו יש להסתפק אם צריך ס"ר עוברים בכל יום ממש או שמא הכונה רק למעט מקום שס"ר עוברים בו רק באקראי ולא באופן שכיח ורגיל אבל במקום שאפשר שיעברו בו ס"ר בכל יום ושעה הוי רה"ר אף שאין עוברים בו ממש בכל יום וכעין לשון רש"י בעירובין נ"ט שנכנסין בו תמיד ס"ר דבעינן שיהא שכיח וסביר שיעברו בו ס"ר בכל יום.

ועיין בחי' הר"ן שם ו' ע"ב שכתב דבזמן שישראל שרויין במדבר היו אף הדרכים המובילות למקומם רה"ר "דאע"ג דפי' רש"י ובה"ג דלא הוי רה"ר אלא של ס"ר, לאו דבעינן ששים רבוא אלא שיש כאן דרך לס"ר כלומר שיהיו רגילין לילך שם אנשים רבים תדיר ס' רבוא וכאן הרי היו שיירות מצויות של ס"ר ואעפ"י שלא היו כולם כאן בדרך כאחד", ודבריו הם מקור גדול לספיקן הנ"ל אף שאין הגדרת כונתו המדוייקת מבוררת אצלי ועדיין צריך בו עיון. (ועיין ביטב"א עירובין נ"ט שכתב כעין דברי הר"ן האלו).

ובשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן קפ"ח מביא דברי הרב השואל שר"ל דאין כונת הפוסקים דבעינן ס"ר עוברים ממש אלא שיהא הדרך מסור לרבים לילך בו בכל עת שירצו, והמהרש"ם הסיק לעיקר דבעינן ס"ר עוברים בו ממש לשיטת הי"א ולא די במה שהדרך נמסר לס"ר ללכת בו וכמסקנת הבית אפרים או"ח סימן כ"ו עי"ש, אך מ"מ מדברי החיה"ר והריטב"א הנ"ל יש בזה מקום ספק כמבואר.

ויש לעיין לשיטת הראשונים דלא בעינן ס"ר, האם בעינן לכה"פ שיהלכו בו רבים או די בכך שהדרך מסור לרבים להשתמש בו וניחא תשמישתיה כמבואר בכמ"ק דרק בניחא תשמישתיה לרבים הוי רה"ר עיין שבת ז' ע"א ובעוד כמ"ק אך אין צריך שרבים יהלכו בו בפועל, ומדברי הרמב"ם בפי"ד ה"א דמדבר בזמה"ז הוי רה"ר נראה לכאורה דאי"צ הליכת הרבים כלל ע"מ לעשות רה"ר וראיתי שכ"כ במרכבת המשנה שם בה"ו "דעת רבינו דכל מקום המופקר לכל העולם שרחבו ט"ז אמה חשיב רה"ר ולא תלי כלל בבקיעת רבים". ולכאורה משמע כן גם מדברי הרמב"ן בעירובין נ"ט ע"א דלאחר שהביא את דברי רש"י דבעינן ס"ר ופלפל בהן כתב "וסוף דבר אין לנו אלא מה שמוזכר בתלמוד, רשות הרבים ט"ז אמה דגמרי' ממשכן... ושאינו מקורה... אבל דיורין לא ילפינן הלכך כל מבוי שמפולש בשני ראשין ומכוון עד חוץ למדינה ורחב טז"א הוא רה"ר גמורה בכל עיירות ובכל כפרים שבעולם". ומדלא הזכיר כלל דבעינן בקיעת רבים משמע דאי"צ כלל בקיעת רבים ברה"ר אלא שיהא מופקר לרבים ויהא ניחא תשמישתיה בלבד.

אך קשה לפי"ז דהרי הכסף משנה כתב בשם הר"א בן הרמב"ם לפרש את דברי הגמ' דבזמן שהיו ישראל שרויין במדבר והיו מחנותיהם סדורות לא הוי רה"ר מן הצדדין כיון שלא הילכו לצדדין ורק בזמה"ז הוי כל המדבר רה"ר, אך אם לא בעינן כלל בקיעת רבים כדי לעשות רה"ר קשה למה לא יהא המדבר רה"ר בזמן שישראל היו שרויין בו דמה לן במה שהיו מתנותיהם סדורות ולא הלכו חוץ למחנה דמ"מ מופקר הוא לרבים וניחא תשמישתיה. וגם מסוף דברי הכס"מ שם שביאר מאי שנא יער דהוי רה"ר מבקעה משום דיער הכל צריכים לעצים והוי כמדבר משא"כ בקעה ואצטוונית "אעפ"י שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער", ומבואר לכאורה דרק מקום שרבים בוקעין בו כגון מדבר דשוכני המדבר הולכים בה ממקום למקום וכן יער שנכנסים בו לכרות עצים הוי רה"ר ולא מקום שאין הרבים רגילים להלך בו.

אך מ"מ אפשר דאי"צ כלל בקיעת רבים בפועל אלא שיהא מום זה מופקר לרבים שלפעמים מהלכים הם בה אך מ"מ בעינן שיהא מסור לרבים בכל שעה שהרי אמרו דירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה הוי רה"ר ואם דלתותיה ננעלות לא הוי רה"ר, וז"פ.

והנה לכאורה פלא הדבר שרש"י לא הזכיר כלל בכל סוגית הגמ' בשבת שם דבעינן ס"ר ברה"ר ויתירא מזו יש לתמוה מלשונו בע"ב שביאר דמדבר לא הוי רה"ר בזמה"ז משום דהולכי מדבריות לא שכיחי משמע דאילו היו שכיחי הולכי מדבריות היה מדבר רה"ר אף שאין ס"ר מהלכין בו.

ויש ליישב לפי דברי הרמב"ן בעירובין שם שהביא דיש מחלקים בין סרטיא לפלטיא דרק בפלטיא בעינן ס' רבוא ולא בסרטיא שהיא מסורה לכל העולם (ולעיל באות ב' דנתי לפי דבריו דפלטיא הוי רה"ר משום שהוא מסור לבני העיר אבל סרטיא הוי רה"ר משום שהוא מסור לכל העולם הבאים לעיר ויוצאים ממנה עי"ש, ולפי"ז ניחא דרק בפלטיא ס"ל לרש"י דבעינן ס"ר אבל במדבר שאינו מקום ישוב אלא משום הליכה והעברה והוי כסרטיא באמת לא בעינן ס"ר אלא שיהא מסור לרבים בלבד, ודו"ק בזה.

ועיין בביאור הלכה סימן שמ"ה ס"ז שכבר האריך בשיטה זו בעינן ס' רבוא ברה"ר וכתב דרוב הראשונים סברי דהוי רה"ר אף ללא ס"ר בוקעין בו ודן בשיטת רש"י ובמה שנתקשינו בה עי"ש.

 

ב

בנוסעי רכב אם מצטרפין לס"ר

 

והנה נסתפקו האחרונים אם נוסעי הרכב או הרכבות מצטרפים לששים רבוא לעשות רה"ר ודנו בסברא לכאן ולכאן, ולא ראיתי בדבריהם שום ראיה מכרעת מדברי הגמ' או הראשונים. והבית אפרים או"ח סימן כ"ו כתב דכיון דכל רכב הוי רה"י בפני עצמו אין נוסעי הרכב מצטרפים לעשות רה"ר דאיך יעשה רשות הרבים ע"י רבים הנמצאים ברשות אחרת. אך לכאורה אין בזה הכרח דאף שהרמב"ן במלחמות עירובין מ"ג כתב כעין סברא זו לענין יוצא חוץ לתחום דכיון שהספינה רה"י בפנ"ע היא אין אני קורא בה "אל יצא איש ממקומו", מ"מ אין מזה הכרח לעניננו דכיון דמ"מ רבים משתמשין ומהלכים במקום זה הוי רה"ר ומה לן אם דרך הילוכם ברשות זה הוא ברכב או עגלות שכל אחד מהם הוי רה"י.

ולכאורה יש להוכיח דגם נוסעי עגלות או רכב מצטרפים לעשות רה"ר מדברי הכס"מ בפי"ד ה"א משבת שכתב בשם הר"א בן הרמב"ם לבאר שיטת הרמב"ם דיער הוי רה"ר דאין היער דומה לים "דים אין תשמישו נוח כיער שהכל צריכים לעצים ולהם דרך עליו כמדבר". והנה לכאורה תמוה איך יעשה ים רה"ר כלל והלא אין מהלכין בו אלא באניות דהוי רה"י בפנ"ע, וא"כ אין בה מהלכין משא"כ יער שמהלכין בו לכרות עצים ולמה כתב הכס"מ דים לא הוי רה"ר משום שאין תשמישו נוח, אלא נראה מזה דאף רבים המהלכים ברכב שהוא עצמו רה"י עושים רה"ר ולפיכך היה הים נעשה רה"ר ע"י הולכי הימים באניות אלא דכיון שאין הילוך זה נוח דרק באניות אפשר ללכת בים ואין תשמישו נוח א הוי רה"ר.

אך יש לדחות ראיה זו דלשיטת הרמב"ם דלא בעינן ס"ר כלל ואפשר דלא בעינן אלא שיהיה המקום מופקר לרבים לשימושם והילוכם באמת הוי רה"ר אף אם מהלכים בה באניות או עגלות וכדו', אבל לשיטת רש"י וסייעתי' דבעינן ס"ר כדגלי מדבר אפשר דבעינן דוקא ס"ר הולכי רגל ואין מצרפים נוסעי עגלות ורכב, ועוד יש לדחות דהו"א שיהיה הים רה"ר משום ספינות שטוחות שאין להם מחיצות עשרה ואינם רה"י בפנ"ע.

ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סימן קל"ט כתב דלא מסתבר כלל שנוסעי הרכב אין מצטרפין ונקט להחמיר בעיירות הגדולות בזמנינו שס"ר עוברים בהם בצירוף הולכי רגלים ונוסעי הרכב דהוי רה"ר עי"ש.

ובשו"ת דברי יציב או"ח ח"א סימן קע"ד כתב להעיר דהרמזורים המונעים הליכת בנ"א בכבישים ומונעים רגל הרבים מהם אפשר דמבטלין מהם דין רה"ר דאין רה"ר אלא המסור לרבים בכל שעה. אך לכאורה מסתבר דכיון שכל הדרכים שבעיר מסורים לרבים להילוך ושימוש אלא שלתועלת כולם תוקנה חלוקה זמנית בין הולכי הדרכים לנוסעי הרכב וכשזה עולה זה יורד אין זה כמניעת רגל הרבים דאדרבה כל החלוקה בין הולכי הרגל לנוסעי הרכב ע"י הרמזור אינה אלא לתועלת הרבים ולהקל על הליכתם ותנועתם.

אך מטעם אחר יש לכאורה לדון שלא יהא דין רה"ר בעיירות הגדולות בזמה"ז דהלא בעינן ט"ז אמה ברוחב רה"ר ובזמנינו אין רוב הכבישים ראויים להליכת הרבים ורק מעברי חציה במקומות המסויימים ראויים להולכי הדרכים אבל רוב רובם של הכבישים המרכזיים לעולם אינם ראויים להליכה רגלית אם משום תנועת הרכב בשעה שנוסעים ואם משום צפיפותם בשעת עמידתם וכיון שהכביש אינו ראוי להליכה ולא ניחא תשמישתיה אין כאן ט"ז אמה רחב רה"ר.

ואף אם נוסעי הרכבים מצטרפים לס"ר מ"מ נראה דבמקום שאינו ראוי אלא לנוסעי רכב ועגלות בלבד בודאי אינו רה"ר ואין זה דומה לדגלי מדבר ובעינן שיהא כל מקום בר"ה ראוי לעיקר דרך הליכת הרבים שהיא הליכה רגלית, וכמ"ש הכס"מ לגבי הים דלא ניחא תשמישתיה, ואף שיש לחלק בין הולכי הים באניות שאינו ראוי כלל להליכה רגלית לכביש שעכ"פ אפשר ללכת בו רגלית מ"מ מסתבר דבעינן שיהיה כל הרה"ר ניחא תשמישתיה להולכי רגלים כנ"ל.

ויש להביא לכאורה ראיה דבעינן שיהא רה"ר ראוי להולכי רגלים דוקא מהמתבאר לקמן ז' ע"א דהיזמי והיגי הוי מקום פטור ואף לר"ח ב"ר הוי רה"ר משום דהולכים עליהם בסנדליהם כמ"ש רש"י שם, והלא אין היזמי והיגי או צואה מונעים כלל את מסע העגלות ברה"ר ואפשר ללכת עליהם בסוסים או ע"ג בהמות ועגלות, אלא נראה דלא הוי ניחא תשמישתיה אלא א"כ הולכי רגלים דרסי עלייהו דזה עיקר דרך הליכת הרבים ועיקר מהות רה"ר אף אם נוסעי הרכב מצטרפים לס"ר ודו"ק בכ"ז.


ג

 

והנה מרן הארג"מ האריך בעניני עירובין בזה"ז בכמה וכמה תשובות (ח"א סימן קל"ח –ק"מ, ח"ד סימן נ"ו –נ"ט, ובח"ה סימן כ"ט) ויסוד שיטתו דאף שאכן סמכינן על הרמ"א דבעינן ס"ר לעשות רה"ר מ"מ די בכך שיש בעיר ס"ר. ועוד חידש דבעינן ס"ר בתוך שטח של י"ב מיל על י"ב מיל, עי"ש. ועוד כתב דאם יש בעיר אוכלוסין פי כמה דס"ר משערינן דסתמא מהלכים בה תמיד ס"ר והוי רה"ר עי"ש.

ולמעשה החמיר האג"מ בעיירות הגדולות ואף אם ידעינן עפ"י מרשם האוכלוסין שאין בהם ס"ר יש להחמיר משום שהמון העם יחשבו שיש בהם ס"ר, אבל בעיר דטרויט הקיל כיון דבשטח העירוב לא היו אלא כמאה אלף איש וכו"ע יודעים שאין שם ס"ר, עי"ש. ודעתו זו מחודשת.

 


ב

ביסודות דיני עירובין

כבוד הרה"ג המצויין

מוה"ר יוסף שווארץ שליט"א

רוב שלום עד בלי ירח.

מכתבו קיבלתי ובו שאל במי ששמע בשמי בשבח העירוב שנעשה בעיר ושאל מאיזה טעם הנני מיקל בזה אחרי שלדעת המשנ"ב אין לסמוך על צורת הפתח אף במקום שאין בו ששים רבוא.

באמת אין אני דורש לא לשבח ולא לגנאי, דהלא מימות עולם היו מגדולי ישראל שהחמירו, והיו שהקילו, וידוע מה שנחלקו שני גדולי הדור וערכו מערכות זה מול זה, המשכנות יעקב (סימן ק"כ) והבית אפרים (או"ח סימן כ"ו) זה מחמיר וזה מיקל, וכך נמשכה מחלוקת זו בדורות שלאחריהם.

ומי אנן יתמי דיתמי להכניס ראשנו בין ההרים הגדולים וכי לא נתיירא שמא ירוצצו גולגולתינו, אלא שהארכתי בזה לבאר מנהג העולם שנהגו להקל בזה, וכמו שכתב בערוך השלחן סימן שמ"ה סעיף י"ח, דזה מאות בשנים נהגו להקל בעירוב בצורת הפתח ומי שיבא להחמיר בזה יראה כמשתגע. וגם המשנ"ב אף שכתב דירא שמים ראוי לו להחמיר, מ"מ כתב שהעולם נהגו להקל, ומשו"כ ביארתי טעמם ונימוקם של המקילים.

ועיקר דברינו, בתרי ותלת טעמי, ואבאר.

הן כתב בשו"ע סימן שס"ד ס"ב "רשות הרבים עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות והוא שננעלות בלילה וי"א אעפ"י שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל".

הרי לן יסוד מוסד דלא מהני צורת הפתח ברה"ר גמור. והכל תלוי אפוא מהי רה"ר גמור. ובדבר זה נחלקו הראשונים. שיטת רש"י בכמ"ק (עירובין ו' ע"א, נ"ט ע"א) דאין רה"ר אלא מקום שששים רבוא בוקעין בו דומיא לדגלי מדבר, וכך דעת התוס' (שם ו' ע"א) וכך משמע מדברי הטור בסימן שמ"ה. אך דעת הרמב"ם בפי"ד ה"א מהלכות שבת דכל שרבים בוקעין בו ורחב ט"ז אמה ואינו מקורה הוי רה"ר, וכ"כ הרמב"ם שם נ"ט ע"א.

ובשו"ע סימן שמ"ה סעיף ז' כתב "איזוהי רשות הרבים רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להן חומה... וי"א שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים".

ולפי הכלל הידוע בפסקי השו"ע כל שהביא שיטה ראשונה בסתמא ושיטה שניה בי"א, הלכה כשיטה ראשונה, ומשו"כ הניחו רבים מן האחרונים שדעת המחבר להחמיר בזה כשיטת הרמב"ם, וכ"כ המשנ"ב שם ס"ק כ"ג.

אמנם הרמ"א כתב בשתי מקומות דאין לנו רה"ר בזמן הזה, כ"כ בסימן שכ"ז ס"ג ובסימן שמ"ו ס"ג משום דנקט עיקר ההלכה כשיטת רש"י דבעינן ס"ר וכל שאין ס' רבוא בוקעין בו אינו רה"ר, וכ"כ בדרכי משה סימן שס"ד שהלכה בזה כשיטת רש"י, וכ"כ הט"ז בסימן שמ"ה סק"ז והמגן אברהם שם סק"ו.

ולפי"ז היה נראה בפשטות דבני ספרד שקיבלו עליהם ועל זרעם אחריהם את כל פסקי הבית יוסף יש להם להחמיר בעירובין ולא לסמוך על עירוב דצה"פ, אבל בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א כידוע, יש להם לנהוג קולא.

אך באמת סתר הב"י את דברי עצמו ובסימן ש"ג סעיף י"ח כתב דבזמן הזה אין לנו רה"ר גמור, והמגן אברהם בסימן שמ"ה ס"ק ז' פסק לקולא, וכדעת רוב הפוסקים וכשיטת השו"ע בסימן ש"ג, וכך נקטו רבים מן האחרונים דעיקר שיטת הב"י מבוארת בסימן ש"ג וילמד סתום מן המפורש.

ולפני כמאתיים שנה נחלקו בזה שני גדולי עולם. במשכנות יעקב או"ח סימן ק"כ ערך מערכה גדולה להוכיח שרוב הראשונים נקטו כשיטת הרמב"ם והרמב"ן ומשו"כ כתב שראוי לכל יראי שמים להחמיר, ולעומת זאת כתב בשו"ת בית אפרים (או"ח סי' כ"ו) להוכיח שדעת רוב הראשונים להקל וכך פסק למעשה. ובתוך דבריו כתב דאנו שאנו מבני בניהם של גדולי צרפת ואשכנז קבלנו דעתם ומאז ומעולם נהגו להקל בזה, עי"ש.

והנה בשו"ע הרב סימן שמ"ה סעיף י"א אחר שהביא שיטה קמייתא ואת הי"א דאין רה"ר אלא ע"י ששים רבוא שוב כתב "ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלה להקל ולומר שאין לנו עכשיו רה"ר גמורה ואין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו (וכל ירא שמים יחמיר לעצמו)".

וכעין דבריו כתב בחיי אדם הלכות שבת כלל מ"ט סי"ג "דעת הרבה פוסקים דבזמן הזה אין לנו רשות הרבים, כיון דילפינן מדגלי מדבר, ואם כן בעינן שיהיו עוברים ששים רבוא, וזה לא נמצא עכשיו. ודעת גדולי הפוסקים ראשונים דאף בזמן הזה יש רשות הרבים. ולכן כל ירא שמים יחמיר על עצמו. אך אין בנו כח למחות ביד הסומכים על המקילים. אך צריך ליזהר שגם לחומרא ינהוג כן, כמו שנבאר לקמן בסמוך. והמיקל בשניהם הרי זה נקרא רשע".

ולכאורה מבואר גם בדבריהם שיש להחמיר בעירובין ולא לסמוך על צוה"פ.

אך לענ"ד אין בזה הכרח. דהרי בביאור הלכה סימן שס"ד ס"ב ד"ה ואחר כתב ליתן טעם ותבלין במנהג העולם המקילין, וכתב דלא מסתבר שסמכו על שיטת רש"י בלבד להקל בחשש דאורייתא מאחר שלדעתו רוב הראשונים חלקו על שיטה זו. וכתב לבאר דאף עצם הלכה זו דאין להתיר רה"ר בצוה"פ דין דרבנן הוא דמה"ת לא אתי רבים ומבטלי מחיצתא וכשיטת חכמים בעירובין (כ"ב ע"א), ומה דמחמרינן להצריך דלתות ברה"ר אינו אלא חומרא דרבנן, וכיון דספיקא דרבנן הוא סמכו על שיטת רש"י עי"ש.

ולפי"ז נראה דאין כל הכרח מדבריהם דיש להחמיר בעירוב דצוה"פ דאפשר דאף לשיטתם יש מקום להקל בזה עפ"י הנחה דמדובר בחשש דרבנן, ובאמת מצינו להדיא בדברי שוע"ה שאכן ס"ל דרק מדרבנן לא מהני צוה"פ בר"ה גמור ובעינן דלתות, עיין בדבריו בסימן שס"ד סעיף ד', ומה שכתבו דירא שמים יחמיר כשיטה דיש רה"ר בזמן הזה לא לענין עירוב דצוה"פ אמרו אלא למילי אוחרא וכהא דסימן ש"ג סי"ח, ובאמת יש הרבה נפ"מ אם יש רה"ר גמור או לא ולא רק לענין עירוב, וז"פ, ואכמ"ל.

 

ג

בענין העירוב ברמות

כבוד ידידי הגאון

ר' אברהם משה קצנלבויגן שליט"א

הממונה על העירוב בירושלים.

נעימות בימינך נצח.

מברך אני בכל לב על היוזמה להרחיב את העירוב המהודר בשכונת רמות. הצעתו ההלכתית של מעכ"ת הועברה לי ע"י הרב בן משה, ואף שכל דבריו ברורים ומזוקקים שבעתים, לענ"ד יש לכלול בעירוב גם את כביש רמות, ואבאר טעמי ונימוקי.

כותב מעכ"ת לחוש לשיטות דבדרך המתעקלת ג"כ הוי מפולש משער לשער והוי רה"ר וממילא צריך דלתות ננעלות ולא סגי בצורת הפתח, ומשו"כ הציע לא לכלול כביש זה בעירוב. אך באמת יש רבים העוברים מרמות א – ד דרך כביש רמות לרמות ב' – ג' – ו', וכן להיפך, ומצוה גדולה וענין רב עד כמה שאפשר להקל על המעבר בין שכונות אלה ובפרט שרבים המטלטלים משכונה לשכונה וסומכים על העירוב הנוכחי, וכיון שכן מצוה גדולה לזכותם ולהצילם מחשש מכשול ע"י תיקון העירוב החדש שיש בו שיפורים רבים וחיוניים, באופן שיכלול כביש זה.

ולענ"ד אין נפ"מ גדולה בין תיקון עירוב ברמות ב' – ג' לעירוב שיכלול גם את כביש גולדה מאיר, דהלא גם ברחוב צונדק – רקנאטי יש רוחב ט"ז אמה ורבים עוברים בו, ולפי השיטות דכל שרחב ט"ז אמה ורבים עוברים בו הוי רה"ר גם רחובות אלה הלא הם רה"ר, ולפי השיטות שצריך ס' רבוא גם ברח' גולדה אין כאן רה"ר. (ואף שיש מקום לחלק בין מקום שרבים הולכים בו ממקום למקום בתוככי השכונה לדרך שרבים עוברים דרכו מעיר לעיר וכ"כ הרמב"ן בעירובין נ"ט ע"א דבאיסרטיא שהולכים בה מעיר לעיר ומדינה למדינה אין צריך ס"ר שהרי דכולי עלמא היא עי"ש, ובמאירי בעירובין ו' ע"ב כתב דבקיעת רבים היינו מקום שבו "יוצאים ונכנסים כל בני העיר או רובם", ועיין עוד בשו"ת בית אפרים סימן כ"ו שכתב דאף אם ל"צ ס"ר יש שיעור ברה"ר "ואנחנו לא נדע שיעור הדבר" מ"מ גם רחוב רקאנטי היא דרך שרבים נכנסים בה ויוצאים ממנה, וקשה לחלק בין זה לזה).

אלא שלמעשה אנו סומכים להקל בצוה"פ אף ברחובות הרחבים ט"ז אמה וכך נוהגים בכל מקום ונבאר טעם הדברים ושורשם.

איתא בשו"ע סי' שמ"ה ס"ז "איזה רה"ר רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה, ואפי' יש להם חומה אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה) הוי רשות הרבים, ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים". והנה דעת הט"ז שם ס"ק י' והמג"א שם ס"ק ז' כשיטה שניה שהיא שיטת רש"י דאין רה"ר אלא מקום שבוקעין בו ששים רבוא, וכ"כ בשע"ת שם סק"ה מהבית אפרים סי' כ"ו שכתב באופן נחרץ להקל בזה והמחמיר בזה מסיג גבול עולם עי"ש.אך המשנ"ב שם ס"ק כ' כתב דיש להחמיר כשיטה ראשונה שהוא עיקר שיטת המחבר דהלא כתב שיטה ראשונה בסתם ושיטה שניה בשם י"א וכ"כ בסי' שס"א סק"ו להחמיר בזה. אמנם מדברי הרמ"א בסי' שנ"ז ס"ג מבואר דנקט כשיטה שניה דכתב דאין לנו רה"ר בזמן הזה, וז"פ.

(והנה המשנ"ב בסי' שמ"ה סקכ"ד כתב שחיפש בכל הראשונים ולא מצא מי שכתב שצריך ס"ר בכל יום ותמה על המחבר מנין לקח הלכה זו, ובאמת כבר כתבו הרמב"ן והר"ן (שבת נ"ט ע"א) כן בשיטת רש"י וכ"כ ברע"ב ובשלט"ג בריש מס' שבת עי"ש).

והנה עוד נחלקו האחרונים בשיטת רש"י דהמשכנות יעקב או"ח סי' קכ"א כתב דלא צריך אלא שתהיה הרשות מופקרת לס"ר, שהרי כל המדבר היה רה"ר בזמן שישראל חנו בו הרי שדי שהדרך משמש ס"ר, אך הבית אפרים או"ח סי' כ"ז חלק עליו ונקט דצריך שהרשות תשמש ס"ר בפועל אף שא"צ שיעברו בו ס"ר כאחד עי"ש. ולא נתברר אצלי כונת הביאור הלכה בסי' שמ"ה שכתב דיש ראשונים שביארו בשיטת רש"י דלא בעינן אלא שיהיה דרך לס"ר, כלומר שיהיה רגילין לילך שם אנשים רבים כס"ר, וצ"ע.

ובביאור הלכה האריך מאוד לבסס שיטה זו וכתב דירא שמים יש לו להחמיר בזה אף שאין למחות ביד המקיל וסומך על שיטה שניה וכדעת הט"ז והמג"א. אך מ"מ כתב בשם האלי' רבה דאם יש עוד צד ספק להקל בזה שיטה זו חזי לאצטרופי ויש לסמוך להקל אף לכתחלה עי"ש, ובני"ד נראה דיש צדדים נכבדים נוספים להקל, ואבאר.

הנה ידוע מה שנחלקו האחרונים בדרך שלא הולכים בו הולכי רגל אלא יושב רכב בלבד אם הוי רה"ר, ועיקר פלוגתתן אם אלה שיושבים ברכב מצטרפים לס' רבוא או שמא כיון שכל אחד מכלי הרכב הוי בעצם רשות בפני עצמו בכל רכב גבוה י' ויש בו' דע"ד והוי רה"י אין הם מצטרפים לרבים שעל ידם נעשה רה"ר. בין המקילים בזה גדולי עולם, הבית אפרים או"ח סי' כ"ו, שו"ת ישועת מלכו סי' כ"ו – ז', ושו"ת מהרש"ם ח"א סי' קס"ב, ובאג"מ או"ח א' סי' קל"ט החמיר בזה, עי"ש.

אך כבר כתבתי במנחת אשר עמ"ס שבת סי' כ' אות ה' את הנלענ"ד, דבכבישים מהירים שבזמנינו לא רק שאין יושבי הרכב מצטרפים, אלא אפשר דלכו"ע אין כבישים אלה נחשבים רה"ר דמסתבר דמקום שהולכי רגל אינם יכולים להלך בו אי אפשר שתהי' רה"ר, דלעולם הוי עיקר גדר רה"ר מקום הילוך הרבים כעין דגלי מדבר, ובימי קדם התערבבו הולכי הרגל עם רוכבי העגלות ואפשר שכולם מצטרפים לעשותו רה"ר, אבל בזמנינו שיש סכנה גמורה להולכי רגל לרדת לכביש וגם במעבר להולכי רגל א"א לעבור אלא בזמנים מועדים שבהם הרמזור ירוק ואף זאת במקום צר ומוגדר, ובדרך כלל יש תור ארוך של כלי רכב ממתינים ליד מעבר החצייה שאף בו לא נוח תשמישיה לרבים וגרע מצדדי רה"ר א"א להגדירו כרה"ר לכו"ע, אך אף אם לא נקבל חידוש זה, מידי ספק לא יצאנו ומסתבר דכשם שאין יושבי רכב מצטרפים לס' רבוא, הוא הדין והוא הטעם שגם אין מצטרפים לרבים שרק על ידם יש דין רה"ר לכו"ע, ובמדרכות לבדן וכן במעברי חצייה הלא אין ט"ז אמה, ולכאורה לא הוי רה"ר.

ועוד יש להעיר בזה, דהנה ביציאה מן העיר דרך כביש רמות יש מחסום צבאי שכל העובר בו עוצר לבדיקה של חיילי המחסום, ואפשר שדין מחסום זה כדין דלתות דמהני אף ברה"ר גמורה, ואפשר דעדיף מדלתות והוי מחיצה גמורה דנראה לכאו' דמחסום זה גבוה י"ט והעומד בו מרובה על הפרוץ, אך מ"מ אפשר דהוי כדלתות דכבר נחלקו הפוסקים בתרתי בדלתות הנעולות, א' אם צריך דלתות משני צידי הדרך או סגי מצד א' עיין בזה רש"י ותוס' וריטב"א בעירובין ו' ע"ב. ב'. אם צריך ננעלות ממש או בראוי לנעול סגי עיין בזה בשו"ע שס"ד ס"ב ובמשנ"ב שם סק"ח.

ונראה לכאורה דמחסום זה בכלל ראוי להנעל ואפשר דהוי בכלל דלתות הננעלות ממש כיון שאין מעבר חופשי ומשוחרר כדרך רה"ר וכדגלי מדבר, ואף שכמעט כל כלי הרכב עוברים באין מפריע, אפשר דמ"מ הוי כדלתות ננעלות דכיון דיש דלתות לעיר וא"א להכנס לה אלא ברשות אין זה רה"ר גמורה, אף אם שומר הדלת מאפשר להם להכנס ועדיין צ"ע בזה.

אך העיקר נראה בזה, דהלא כתב השו"ע שם בסי' שמ"ה ס"ז "רחובות ושווקים... אם הם מפולשים משער לשער הוי רה"ר", ובמשנ"ב שם ס"ק כ' כתב "פי' שהם מכוונים זה כנגד זה" וכ"ה במג"א שם ס"ק ו' ובפמ"ג שם בא"א דייק בלשונו דצריך דוקא מכוונים זה כנגד זה וכ"כ שם בא"א שס"ד סק"ב וכ"כ בעולת שבת שמ"ה סק"י וכ"כ התוספת שבת שם סקי"ג ובשוע"ה סעיף יא, וכך הבינו רבים מן האחרונים, ולפי זה יש טעם נוסף לקבוע שאין כביש רמות רה"ר שהרי מתעגל הוא טובא ודומה למגל, וכ"כ בדברי מלכיאל ח"א סוס"י ג' שנהגו לתקן צוה"פ אף בעיירות גדולות ולא חששו למה שיש בהם ס' רבוא דכלל לא מצוי רה"ר ישר ולא מתעגל עי"ש.

ומקור לדברי כל האחרונים האלה הם דברי רש"י והריטב"א, דהנה רש"י (עירובין ו' ע"א) כתב "שהיה רה"ר שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש דומה לדגלי מדבר" וכ"כ שם (ו' ע"ב), וביותר הדברים מבוארים בריטב"א שם שפירש את דברי רש"י "שפתחיו מכוונים זה כנגד זה" ושם (בדף כ"ב ע"א) כתב "מפולשים ומכוונים זו במזרח וזו במערב, זו בצפון וזו בדרום" וכ"כ הרשב"א שם ובעבודת הקודש שער ב' אות מ' עי"ש וכ"ה שם בר"ן שצריך פתחים זה כנגד זה.

אמנם באגרות משה ח"א או"ח סי' ק"מ החמיר בזה וכתב דאפשר דגם רש"י לא כיון שהפתחים מכוונים זה כנגד זה אלא דבעינן שפתחי הרחוב יהיו מכוונים כנגד שערי העיר, דבאמת לא כתב רש"י שפתחים מכוונים זה כנגד זה אלא כתב משער לשער עי"ש.

אמנם כבר הראנו לדעת דהרשב"א הריטב"א והר"ן כתבו להדיא שצריך שיהיו מכוונים זה כנגד זה והריטב"א פירש כך את דברי רש"י, ואין לנו אלא דברי הראשונים.

אמנם גם לדברי המאור הגדול הגרמ"פ יש בית אב בדברי הריב"ש סי' ת"ה ( והובא בבית יוסף סי' שס"ד) שכתב "אם היו ראשי מבואות העיר פתוחים מב' ראשיהם לסרטיא שהיא מסילה שהולכים בה מעיר לעיר אף אם היו עקומים דינם כמפולשים", הרי דאף דרך עקומה דינה כרה"ר.

אך לענ"ד אין דברי הריב"ש אמורים אלא במבוי המפולש לסרטיא דהמבוי כאילו בטל לסרטיא שהיא דרך שהולכים בה מעיר לעיר, אבל דרך מתעגלת שמצד א' הולכים בה מעיר לעיר אך היא נכנסת לתוך העיר שהיא רה"י דאורייתא ולא רה"ר בזה לכו"ע אינו רה"ר. וידעתי דיש מקום לטעון דרק ברה"ר שע"י הולכי רגל צריך להיות פתחיו זה כנגד זה דבדרך מעוקלת לא ניחא תשמישיה כ"כ, אבל כביש לכלי רכב אין עיקולו מעכב את הנסיעה כלל וא"כ הוי רה"ר בכל ענין, אך יותר מסתבר, דמאחר שכך קבעו חכמים בגדרי רה"ר אין לחלק בין ניחא תשמישתיה או לא, ואין לנו אלא דברי חכמים. ועוד דהראשונים שקבעו דאין רה"ר אלא כשפתחיו מכוונים זה כנגד זה נימקו הלכה זו בכך שצריך דומיא דדגלי מדבר ולא משום ניחא תשמישתיה, ומשו"כ אין נראה לחלק, (ומדברי המאירי בדף ו' משמע שצריך מכוונים זה כנגד זה כדי שיהיה "מצוי לרבים להיות בוקעים בו" וכ"כ הבית אפרים שם, ולפי"ז מסתבר דבכבישים שבזמנינו ל"צ זה כנגד זה). ודו"ק בזה.

והנה לא באתי כלל להכריע בשאלה גדולה זו שרבים דנו בה ומי אנן להכניס ראשינו בין הרים הגדולים, אך מ"מ ברור שרוב האחרונים הבינו שאין רה"ר אלא בדרך ישרה ולא בדרך המתעגלת כמגל ממש וכמין גאם ומ"מ מידי ספק לא יצאנו והרי כבר כתב הבה"ל דכשיש צד נוסף סמכינן על השיטות שאין רה"ר אלא בס' רבוא.

ונראה עוד בזה, דהנה ידוע מש"כ החזו"א או"ח סי' ק"ז אות ה' – ז' דבערים הגדולות בזמנינו לא מצוי כלל רה"ר דלעולם יש להם ג' מחיצות ע"י עומד מרובה, דהלא בתי העיר מרובים משטח הכביש שביניהם ואף הרחובות שאין להם ג' מחיצות כיון שהם מסובבים ופתוחים לרחובות שהם רה"י דאורייתא אף הם נחשבים כאילו יש להם ג' מחיצות, וכיון דכביש רמות נכנס לתוך רחוב שמואל הנביא ודרכו לפנים העיר שודאי הוי רה"י דאורייתא, ומשני צידי הכביש עומד מרובה וא"כ ג' מחיצות יש כאן. אמנם כביש רמות מתפצל גם לתוך כביש 4 מצד זה ולתוך כביש 9 לכיון רכס שועפט, אך בהתפצלויות אלה נראה ברור דאין זה מפולש משער לשער כנ"ל.

והנה כבר כתב בבאה"ל (סי' שס"ד ס"ב ד"ה והוא וד"ה ואחר) דלדעת הרמב"ם שפסק כר' אליעזר (עירובין כ' ע"א) דלא אתי רבים ומבטלי מחיצות, מה"ת מועילה צורת הפתח אף לרה"ר דאורייתא ורק מדרבנן צריך דלתות ננעלות, וכך הוכיח מדברי התוס' והרא"ש והרשב"א עי"ש, ולפי"ז הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ובפרט שיש בזה ספיקות וצדדים רבים להקל כמבואר.

העולה מכל זה, דמלבד שיטות הפוסקים דלא הוי רה"ר דאורייתא אלא בס' רבוא עוברים בו בכל יום, יש צדדים רבים נוספים להקל בזה. א' דרך מעוגלת אם הוי רה"ר, ב' כלי הרכב אם עושים רה"ר, ג' המחסום מצד זה והעיר מצד זה דאפשר דהוי כמחיצות ממש, ובצירוף כ"ז לענ"ד יש להקל בצוה"פ, ובפרט אם מה"ת מהני צוה"פ אף לרה"ר ולא הוי אלא ספיקא דרבנן.

ומשום כל זה, לענ"ד ראוי לכלול גם כביש זה בעירוב המהודר שבשכונת רמות ויש בזה זיכוי הרבים והצלת הרבים מחשש מכשול.

ביקרא דאורייתא

ובידידות נאמנה

אשר וייס

 

 

 

אשירה לד' כי גאה גאה

"אז ישיר משה הה"ד (שם צ"ג) נכון כסאך מאז א"ר ברכיה בשם ר' אבהו אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך ... ד"א אז ישיר משה הה"ד (משלי ל"א) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנא' אז ישיר משה ובני ישראל הוי פיה פתחה בחכמה אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה..." (מדרש רבה שמות פרשה כ"ג פסקה א').

מה טיבה של שירה זו, מה חשיבותה שכל כך היה מצפה לה צור העולמים?

כיוצא בדבר, נלאו חכמי לב ליישב מאמרו של רש"י: "אז ישיר משה אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה", והתמיהה עולה מאליה - הן כל אשר יעלה על ליבו של אדם ויחפץ בו יעשנו ולא יבוא המעשה זולתי אם קדם לו חפץ הלב, ומה נתחדש כאן ש"עלה בלבו שישיר שירה"?

כך הקשה מהר"ל:

"אז כשראה הנס וכו'. רצה לתקן היו"ד של "ישיר" שהוא לשון עתיד, ותירץ דפירושו כשראה הנס - עלה בלבו שישיר, והוי שפיר לשון עתיד. וקשיא אם כן למה כתב זה שעלה בלבו שישיר, והרי מבואר בכתוב שהיה שר, והוי למכתב 'אז שר משה', ולמה לי להאריך ולומר 'עלה בלבו שישיר - וכן עשה'" (גור אריה על שמות ט"ו א').

נחזה נא ביאור העניין בדברי מהר"ל:

"ויש לומר מפני שהפעל של השירה הוא בלב, כי כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים עולה בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים. ולכך כתיב "אז ישיר" שהיה עולה בלבם לומר שירה, כלומר שהגיע בלבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר, שאם כן לא היה שירה בשמחה, אבל השירה שהיא בשמחה - מתחלה מתחדש לו שמחה גדולה בלב, ומזה עלה בלבו שישיר, ולפיכך דרך לדבר בענין השירה בלשון עתיד".

השירה אינה הודאה גרידא, איננה הכרת הנס בלבד ואיננה דברי הלל. שירה היא התפרצות הלב סערת הנפש, התרוממות הכל בלהט של שמחה. אי אפשר לשורר מבלי המיית הלב ויקוד שמחת הנפש. משמתבונן האדם ומשים אל לבו ורואה את ניסי ד' באהבתו אותו וחש כי קרוב הוא ליוצרו אז נמצא לבו גואה בשמחתו והשמחה מרוממת פורצת בקול הלל.

עלה בליבו שישיר. אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב דכתיב הנה עבדי ירונו מטוב לב (רש"י ערכין י"א ע"א).

ומה ענינה של שמחה זו, יסודה של שירה? - שירה ענינה בראיית שלימות. בראייה של כלל. כשרואה אדם עניינו של נס וקושר פרט לפרט סיבה ומסובב ראשית ואחרית אז נראה הנס במלוא זהרו. משקרבו ישראל אל הים בראותם כי כלו כל הקיצין תמהו בנפשם אימתי תשלם הגאולה המובטחת. אימתי יביטו לאחור ויראו נכוחה כי כל מנת הסבל והיסורים שהיו מנת חלקם לא היו אלא מפתחות של גאולה. "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ד'...". משעלו מן הים וראו את מצרים מת על שפתו, נשלם החסר ונמוגו ערפילי חשך. רואים הם כי נשלמה גאולתם. רואים הם כי תכלית שעבוד מצרים והכבדת לב פרעה יש לה תכלית להפרע מפרעה ועמו וידעו כי כאשר ראו את מצרים עתה לא יוסיפו לראותם עוד עד עולם - אז עלה בליבם שישירו שירה.

אין ענין השירה אלא בשלימות - ועי' בספה"ק עבודת ישראל להמגיד מקוזניץ שפירש קרא דכתיב ביעקב כשנאבק עימו שרו של עשיו "ויאמר שלחני כי עלה השחר" ופירש"י כי בקש המלאך לומר שירה ביום - ופירש בזה שדווקא כשגבר יעקב ונצח את שרו של עשיו ונשלם נדבך בבנין כלל ישראל לדורות שיהיו נוצחים שרו של עשיו - אז בקש המלאך לשיר שירתו - שאין שירה אלא בהשלמת כלל ישראל.

"מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה" (מדרש רבה שמות פרשה כ"ג פסקה ד').

אדם הראשון בעת בריאתו לא בא עדיין לכלל שלימות יעודו. נפעם אדם הראשון מהבריאה, שיבח ליוצרו אולם לא שורר שירה. אברהם אבינו עת ניצל מכבשן האש ומן המלכים לא נשלמה בזה שלימות בבניין כלל ישראל. הודה אברהם והרים מעשר מכל אולם לא שורר שירה. יצחק אבינו בשובו מן העקידה, ויעקב בהצלתו מאויביו, אע"פ שהוטבע רושם המאורעות בבנין ישראל ובקש שרו של עשו לשיר על כי גברה יד ישראל מכל מקום עדיין נמשכה מלחמת עשיו ליעקב ולכלל שלימות לא הגיעו, ולא באו בזה אל מעלתם. שבחו והודו יצחק ויעקב אך לא אמרו שירה. אולם משעלו ישראל מן הים - נשלמה גאולתם והנם מלגיונו של מלך אזי עלה בליבם לומר שירה. "משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז" (שמו"ר כ"ג, א').

ובזה אמרתי ליישב תמיהת הר"ן בסוד אמירת ההלל בלילי פסחים ובקושייתו מפני מה תקנו לומר הלל בליל התקדש החג אחר שאמרו שאין קורין את ההלל אלא ביום, ותירץ:

"אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבליל פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות ולהלל".

אין אומרים הלל בלילה - קריאת הלל עיקרה ביום. אבל הלל של ליל פסח שירה הוא. שירה אינה נאמרת - שירה פורצת, בוקעת ועולה בלילי פסחים מליבות גאולים "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" כשירת גאולי מצרים.

תגיות: