שירת הים (תשס"ח) אידיש

מרן הגאב"ד שליט"א

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" (ט"ו א').

"ובתקון הגאונים יש נוהגין לומר ויברך דוד את ה' לעיני על הקהל עד ומהללים לשם תפארתך כאשר הוא בספר דברי הימים. ויברכו שם כבודך עד שירת הים כאשר הוא בספר עזרא, ושירת הים. והטעם לפי שכל אותם ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח דורש במכילתין מתוך שירת הים ומתוך אותן פסוקים של ויברך דוד" (טור סוף סימן נ"א).

והנה מנהגים שונים ודעות שונות מצינו בדברי הגאונים והראשונים בענין אמירת שירת הים בכל יום. הטור הביא בשם תיקון הגאונים שיש אומרים שירת הים בסוף פסוקי דזמרה לפני ברכת ישתבח, ועי"ש בבית יוסף ברמזים שיש במנהג זה.


אמנם בספר העתים (עמוד רנ"ט) הביא בשם רב נטרונאי גאון שבשתי ישיבות שבבבל אין אומרים שירת הים אבל בשאר בתי הכנסיות נהגו לאמרה. ועיין במחזור ויטרי סימן רס"ה שחובה היא, ונהגו כן מיום שגלו מירושלים. הרי שמנהג זה שנוי היה במחלוקת בימי הגאונים.

וגם בקשר למקום אמירת השירה נחלקו הדעות, דלפי"ד הטור אומרים אותה לאחר פסוקי דזמרה לפני ברכת ישתבח אך בדברי הרמב"ם מבואר דהמנהג לאמרו לאחר ברכת ישתבח ולפי ברכות קר"ש וז"ל בפ"ז הי"ב – י"ג מתפלה "ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תלים בכל יום והן מתהלה לדוד עד סוף הספר, וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות והיא ברוך שאמר וכו' וברכה לאחריהן והיא ישתבח וכו' ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע. יש מקומות שנהגו לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח שירת הים ואחר כך מברכין על שמע ויש מקומות שקוראין שירת האזינו ויש יחידים שקוראין שתי השירות הכל כפי המנהג". וכ"ה בסדר התפלה שבסוף ספר אהבה עי"ש.

ושיטה נוספת מצינו בספר האשכול שכתב "והמחוור לומר ישתבח אחר 'ועתה אלקינו מודים אנחנו לך...' ואחר התפלה אומר השירה", עי"ש.

ומדברי הזוה"ק יש ראיה מפורשת למנהג דידן עפי"ד הטור וז"ל בפרשת תרומה קל"ב ע"א) "בההוא זמנא דמסיימי ישראל שבחי דאינון תושבחן דדוד, כדין תושבחתא דשירתא דימא, כמה דאוקימנא. ואי תימא, האי תושבחתא אמאי איהי בתקונא בתרייתא בתר שבחי דדוד, והא תורה שבכתב, אקידמת לתורה שבעל פה, ואקדימת לנביאים, ואקדימת לכתובים, וכמה דאקדימת, הכי אצטריך לאקדמא. אלא, מגו דכ"י לא אתתקנת אלא מתורה שבכתב, משום הכי אצטריך לומר לה בשירותא דתקונהא, והאי תושבחתא מעליא, מכל שאר תושבחן דעלמא. ואיהי לא אתתקנת מכלהו, כמה דאתתקנת מתושבחתא דא. ובגין דא, איהי סמוך לצלותא דמיושב, כמה דאוקימנא" ועי"ש בהמשך הדברים דאחרי שירת הים אומרים ישתבח. הרי לן דא"ח בטעם שנהגו לומר שירת הים לפי ברכת ישתבח.


ב

 

הנה נחלקו המחבר והרמ"א אם יש לעמוד בברכת ישתבח. כתב המחבר בסימן נ"ג ס"א "אומר ש"ץ ישתבח מעומד". ומבואר מלשונו דרק הש"צ הוא שעומד בברכת ישתבח, אך הרמ"א בסימן נ"א ס"ז כתב דנהגו לעמוד בברכת ברוך שאמר, ויברך דוד, וברכת ישתבח עי"ש. וכבר כתב המשנ"ב בסימן נ"ג סק"א דאין כאן מחלוקת ביסוד הדברים אלא דהמחבר דינא קאמר והרמ"א עוסק במנהג. ומ"מ יש בזה מנהגים חלוקים, מנהג אשכנז לעמוד בישתבח ומנהג ספרד לומר בישיבה מלבד הש"צ כמבואר.

אמנם לכאורה לא מצינו מקור למה שנהגו בזמנינו לעמוד בשירת הים, ולכאורה מנהג זה משום שנהגו לעמוד בויברך דוד ושוב בברכת ישתבח וטרחה היא לשבת לזמן מועט בין זל"ז. אך ראיתי בקיצור שו"ע סי' י"ד סעיף ד' שכתב דגם השירה יאמר בעמידה. ובקצות השלחן סימן פ"ד כתב לזה רמז עפ"י המשנה בסוטה כ"ז ע"ב דשירת הים שאמרו משה וישראל אמרו כעין אמירת ההלל, וכיון שהלל בעמידה גם שירת הים נאמרת בעמידה עי"ש. וראיתי מובא גם בשם השל"ה שיש לעמוד בשירת הים ולא נתפניתי לבדוק דבריו.


ג

 

כתב המגן אברהם בסימן ס"ז סק"א דיוצא אדם ידי חובתו בזכירת יציאת מצרים ע"י אמירת שירת הים. והחת"ס בהגהות לשו"ע וכן בתשובה שבסוף ספר ים התלמוד על מס' ב"ק חלק עליו, דצריך להזכיר יציאת מצרים ולא קריעת ים סוף. והגרעק"א בשו"ע שם הסכים לדברי החת"ס והוכיח כן מן המדרש שצריך להזכיר בכל יום קריעת ים סוף ומכת בכורות, ואם לא הזכיר מכת בכורות לא יצא, עי"ש.

ולא הבנתי דבריו דהלא דברי המדרש לא נפסקו להלכה דלא מצינו שזכירת מכת בכורות מעכבת, ואין לדחות מהם את דברי המג"א. ועוד דלכאורה תמוה דהלא גם מכת בכורות אין בה יציאת מצרים אלא אחת המכות שלפני יצי"מ ומה סברא יש שמכת בכורות מעכב ולא קרי"ס, ולכאורה צ"ל דגם קרי"ס מעכב, וא"כ מה זה ענין לדברי המג"א.

אך באמת בדקתי במד"ר (שמו"ר כ"ב ג') וראיתי שדברי המדרש הועתקו בהגהות רעק"א שלא בדקדוק ובאמת איתא שם שאם לא הזכיר מכת בכורות וקרי"ס יצא אבל אם לא הזכיר יצי"מ לא יצא, עי"ש. ולכאורה כונת הגרעק"א להוכיח ממה שנראה במדרש דאם לא אמר יצי"מ מעכב אף אם אמר קרי"ס. אך לכאורה אין בזה כל הכרח ואפשר דכונת המדרש דאף דמכת בכורות וקרי"ס לא מעכבים אבל אם לא הזכיר כלל יצי"מ צריך לחזור, וצ"ע.

ועוד העיר החת"ס שם דכיון דמצוות צריכות כונה ובאמרו שירת הים לא התכוין לצאת יד"ח זכירת יצי"מ לא יצא יד"ח, עי"ש.

אך כבר כתבתי את הנלענ"ד (עיין במנחת אשר לפסחים סימן ע"ו סוף אות ב') דבמצוות שבדיבור, כל שהתכוין למהות הענין אף שלא התכוין לצאת יד"ח במצוה המסויימת לעולם יצא יד"ח. וביארתי בדרך זה את מש"כ המג"א בסימן רע"א סק"א דיוצא יד"ח קידוש מה"ת בקידוש שבתפלה. ותמה החת"ס בשו"ת או"ח סימן ט"ו (ועי"ש בסימן י"ז סי' כ"א וסי' קמ"ג) דהלא לא התכוין לצאת יד"ח קידוש בתפלה, ונראה דהמג"א לשיטתו דכיון שהתכוין להזכיר קדושת השבת יצא וכך גם בני"ד דכל שכונתו להזכיר את יצי"מ יצא, והחת"ס אף הוא לשיטתו שהשיג על המג"א בשתי המקומות. וע"ע במג"א סימן תרפ"ה דבקריאת פרשת ויבא עמלק בפורים יצא יד"ח במצות זכירת מעשה עמלק, וגם בזה הלך לשיטתו דאף דלא התכוין לקיים מצות הזכירה יצא ודו"ק בזה. ועוד מצינו בברכות י"א ע"ב שיוצא יד"ח ברכת התורה בברכת קר"ש, ובבבלי לא כתוב שצריך לשנות על אתר, ועי"ש עוד מה שביארתי בדרך זו. וכך נראה בני"ד דכיון שהוא מתכוין להזכיר ולהלל אל קרי"ס אף שלא התכוין לצאת יד"ח מצות זכירת יצי"מ, מ"מ יצא ידי חובתו, ודו"ק.


ד

 

הנה נחלקו הראשונים במצות ההלל אם מה"ת הוא או מדרבנן. הרמב"ם בשורש א' בספר המצוות הביא מהבה"ג דהוי מדאורייתא והרמב"ם דחה שיטתו וכתב דאינו אלא מדרבנן. וכ"כ הרמב"ם בהלכות חנוכה פ"ג הלכה ו' "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרים בהם את ההלל" , ועי"ש בראב"ד שכתב דמצות ההלל מדברי קבלה דכתיב " השיר יהיה לכם כליל התקדש החג" (ישעיהו ל' כ"ט). הרי לן ג' מחלוקת בדבר לדעת הבה"ג הוי מה"ת, לדעת הראב"ד מדברי קבלה, ולדעת הרמב"ם אין מצוה זו אלא מדברי סופרים.

אמנם שיטת הבה"ג נתבארה על ידי הרמב"ן שם שהוא מונה במנין התרי"ג אף מצוות שאין להם אלא עיקר ורמז בדברי התורה אף שדרבנן הם. ועיקר חידושו בגדר מנין התרי"ג אך אין הכרח דלשיטתו הוי מצות ההלל מה"ת, אך יש מרבותינו הראשונים שאכן נקטו דמצוה זו הוי מדאורייתא ממש, ונבאר.

כתב הסמ"ק במצוה קמ"ו "להלל בזמנים קבועים דכתיב 'היא תהלתך' (דברים י' כ"א) ואמרו רבותנו בארץ ישראל שמונה עשר יום ולילה אחד...וכן מי שאירע לו נס כגון ארבעה שצריכים להודות וכו'.

הרי לן שיטת הסמ"ק שמצוה זו מה"ת היא, והיא כוללת גם אמירת הלל בימי החג וגם חובת היחיד להודות על הנס שנעשה לו, ושני חידושים יש בדבריו.

א' כיון שמקור מצוה זו מדכתיב "היא תהלתך" ואין רמז בתורה מתי ועל מה צריך להודות מנא לן שמצוה זו נוהגת בימי החג, ומנ"ל עוד שיש בכללה שני ענינים שונים, ההלל שבימי החג, וההודיה הרובצת על היחיד להודות על נס שנעשה לו.

ב' ועוד חידוש יש כאן שהרי לא מצינו בברכות נ"ד ע"ב בהני ד' שצריכים להודות אלא ברכת הגומל בלבד ולא הלל, ולכאורה שני דינים שונים יש כאן ושני ענינים ולא הרי הלל כהרי ברכה, ואת"ל דגם הברכה בכלל מצות ההלל, הלא כל הברכות כולם ענינם הודאה להקב"ה על הטוב שגמלנו, ומנ"ל דרק ברכת הגומל בכלל מצות ההלל ולא כל הברכות כולם, כיון דלא כתיב אלא "היא תהלתך".

ולכאורה צריך לומר דאף דעיקר מצוה זו מה"ת פרטיה ודקדוקיה "נמסרו לחכמים" וכמו שהארכתי בכיוצא בזה שמצינו במקומות רבים דעיקר המצוה מה"ת ונמסר לחכמים לקבוע פרטי המצוה, כמו במלאכת חול המועד (חגיגה י"ח ע"א, או"ח סימן תק"ל) פסול הדר בד' מינים (ר"ן ר"פ לולב הגזול), חמשת העינויים ביום הכפורים (ר"ן ריש פרק יום הכפורים). ורבים כיוצ"ב במרחבי הש"ס והפוסקים. וכיון שנמסר ביד חכמים קבעו הם ברוחב דעתם שהלל וההודיה כלולים במצוה זו, ושעיקר המצוה להודות ולהלל על חסדי ה' שעשה לנו ולאבותינו נסים ונפלאות ובכלל זה ימי החג ונסי הפרט, וכמדומני שכבר כתב הרא"ה בברכות שאכן מצות ההלל עיקרה מה"ת ופרטיה דרבנן, ואין הספר תח"י. ובעיקר גדר "נמסר לחכמים" עיין לעיל סימן כ"ז).

ואפשר עוד בביאור דעת הסמ"ק, דבאמת יש להעיר על דבריו הלא בברכות שם למדו חז"ל שד' צריכים להודות מפרק ק"ז שבספר תהלים ולא ממה דכתיב "הוא תהלתך", ואפשר דלמדו סתום מן המפורש ובא זה ולימד על זה, ומאחר שלהדיא מבואר בתהלים שארבעה אלה הן הם אשר צריכים להודות ממילא ידענו שהם הכלולים במצות התורה היא תהלתך, ודו"ק בזה.

אך באמת נראה עיקר בדעת הסמ"ק דעיקר מצות ההלל אינה אלא על הנס וההצלה מצרה וצוקה וכך משמע מסיפא דקרא "הוא תהלתך והוא אלקיך אשר עשה אתך את הגדולות את הנוראות האלה אשר ראו עיניך" ולשיטתו גם ההלל שבחג משום נס יציאת מצרים היא, ודו"ק.


ה

מצות היחיד לעשות זכר לנס

כתב המגן אברהם בסימן תרפ"ו ס"ק ה' "מי שנעשה לו נס באדר ונדר לעשות פורים י"א לעשות באדר שני וי"א לעשות באדר ראשון" הרי שיש ענין למי שזכה לנס לעשות לו זכר בכל שנה ושנה, ומקור ענין זה בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן מ"ט שנשאל על מה שתיקנו קהילה אחת לעשות יום י"א בטבת כיום פורים לכל דבר זכר לנס שנעשה להם ותיקנו כן עליהם ועל זרעם, האם יש תוקף לקבלה זו, וכתב דאכן יש תוקף גמור לתקנה זו, ומכלל דבריהם למדנו דכשם שתיקנו נביאים וחכמים לעשות זכר בכל שנה ושנה לנסים שנעשו לישראל, כך יש מצוה אף על היחיד שזכה לנס לעשות לו זכר בכל שנה ושנה, וכ"כ החת"ס בשו"ת או"ח סימן קס"ג וסי' קצ"א.

אך הפרי חדש בסימן תצ"ו שם האריך בכל דיני המנהגים וכתב שאין תוקף כלל לקבלה כזו ואין מצוה כלל בעשיית זכר לנס בכל שנה ושנה, אך הסכמת האחרונים דאכן יש בזה מצוה ואף הסעודה סעודת מצוה היא, (ועיין ים של שלמה ב"ק פ"ז סימן ל"ז ושו"ת חוות יאיר סימן ע' דכל סעודה שעושים להודות לה' ולהללו הוי סעודת מצוה עי"ש). ועיין עוד במשנה ברורה סימן רי"ח ס"ק ל"ב "כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש צדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו".

וגם בחיי אדם כלל קנ"ה סעיף מ"א כתב כן, ומשום חביבות הדברים ומעשה רב שיש בהם הנני להעתיק את כל דבריו "וכן אנו עושים על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז כסליו, שהיתה הריגה בחצר שאני דר בו מחמת הבערה שיצאה ללהב מן פולווער (אבק שריפה) ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי, ומהדר שהיו שם כל ב"ב נפל ב' חצי חומות וקורה אחת, והחומה נפל על בתי וויטקע עד שהיה כפסע בינה לבין המות, וכן אשתי נתפצעה בפניה והשפה העליונה לכמה חתיכות והשינים התחתונים כולם נשברו בפיה וגם בחדר שישבתי שם עם בני נשברו החלונות והדלת ונתבקעו החומות וגם נעשה בגב בני ב' נקבים ובכל ב"ב כולם וממני ואין אחד שלא יצא מהם עכ"פ איזה טיפות דם והש"י ברחמיו וחסדיו חשב לנו הדם כקרבן לכפר, והצילנו ונשארנו כולנו בחיים אף שהיה לי היזק גדול כמה מאות אדומים החליף הש"י בחסדיו דמים לדמים וזולתנו נהרגו בעוה"ר בחצרי ל"א נפשות וגם בחצר המנוח מה"ו נח במה"ו פייבש ובנו הנגיד הרבני המופלא מה"ו פיבש נתבקעו החומות והכיפות והדברים ארוכים לכתוב השגחת השמים על אשני החצר, ומי שראוי להנצל ולהזדמן לשם מהצרות אחרים שיהרגו ולהראות כי עיניו על כל דרכי איש ולמען ספר נפלאות ה' כדכתיב זכר עשה לנפלאותיו קבלתי עלי ועל זרעי בל"נ יום ט"ז כסליו, אחר שהוא בלא"ה במדינתנו בהרבה קהלות יום תענית לח"ק ג"ח, לעשותו כמעט חציו לה' עכ"פ, ומי שיוכל יתענה ובלילה שאחריו יתאספו יחד תכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביו"ט ולומר שיר היחוד כולו בנעימה ובמתון, ושיר הכבוד בזמרה, ואח"ז מזמורי תהלים במתון ואלו הם, קי"א, קי"ז כ"ג ל"ד ס"ו ק' ק"נ קכ"א ק"ל קל"ד קל"ח קל"ט קמ"ג קמ"ח ק"נ ואח"ז לעשות סעודה ללומדי תורה למי שאפשר וליתן צדקה כברכת ה' כפי השגת ידו ה' ירפא שבר עמו".

וכיוצא בדברי הח"א מצינו שגם התוס' יו"ט תיקן לו ולזרעו להיות עושים את יום ב' דר"ח אדר סעודת הודאה לזכר נס שנעשה לו ביום הזה, והדברים חקוקים בקונטרס "מגילת איבה" שכתב.

 

 

›"אשירה לה' כי גאה גאה"š

"אז ישיר משה הדא הוא דכתיב (תהלים צ"ג) 'נכון כסאך מאז' אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אף על פי ש'מעולם אתה' לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר 'נכון כסאך מאז' משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אותו אגוסטוס (מרומם במלכותו) אמרו לו עד שלא עשית המלחמה היית מלך עכשיו עשינוך אגוסטוס, מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב (כשמציירין דמות המלך לכבודו מציירין דיוקנו כעומד על הלוח לומר שעומד הוא תמיד מוכן ללחום, ואגוסטוס מציירין דיוקנו כיושב בשלוה על כסא מלכותו כלומר שלחם וניצח ועתה נכון כסאו לבטח) כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה משבראת אותו אתה הוא, אלא כביכול עומד שנאמר (חבקוק ג') "עמד וימודד ארץ" אבל משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה ב'אז' נתיישבה מלכותך וכסאך נכון, הוי 'נכון כסאך מאז' ב'אז ישיר'" דבר אחר 'אז ישיר משה' הדא הוא דכתיב (משלי ל"א) 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקדוש ברוך הוא אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל לאברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה, כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל' הוי 'פיה פתחה בחכמה' אמר הקדוש ברוך הוא לאלו הייתי מצפה, ואין 'אז' אלא שמחה שנאמר (תהלים קכ"ו) 'אז ימלא שחוק פינו' (שמות רבה כ"ג א' ד').

"לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה".

"כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה…"לאלו הייתי מצפה"…

כמה נעלית שירת משה וישראל! כמה נשגבה היא! קודשא בריך הוא יושב ומצפה, מתי יגיע העת הנכסף, אימתי ישוררו בני את שירתם.

אולם מוטל עלינו לבקש את סודה של שירה זו, מפני מה מצפה היה לה צור העולמים? 'שירה' זו, מה טיבה?

כיוצא בזה, נלאו חכמי לב ליישב מאמרו של רש"י בפנימיותה של השירה: "אז ישיר משה אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה".

והתמיהה כמו עולה מאליה, כלום סבורים היינו שנאמרה שירה זו מאליה, הלא סוף מעשה במחשבה תחלה,  הן כל אשר יעלה על ליבו של אדם ויחפוץ בו, יעשנו. לא יבוא המעש זולתי אם קדם לו חפץ הלב, "עלה בלבו שישיר שירה" מוכרח הוא הדבר!

נקרבה נא ונחזה, מה שהפליא בזה "גור אריה" מרנא המהר"ל:

"וקשיא אם כן למה כתב זה שעלה בלבו שישיר, והרי מבואר בכתוב שהיה שר והוי למכתב 'אז ישיר משה' ולמה לו להאריך ולומר 'אז שר משה' ולמה לו להאריך ולומר 'שעלה בלבו שישיר', וכן עשה? ויש לומר מפני שהפועל של השירה היא בלב, כי כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים עולה בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים ולכך כתיב 'אז ישיר' שהיה עולה בלבם לומר שירה, כלומר שהגיע בלבם השמחה מן הנס ולא היו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר, שאם כן לא היה שירה בשמחה, אבל השירה שהיא בשמחה מתחלה מתחדש לו שמחה גדולה בלב ומזה עלה בלבו שישיר, ולפיכך דרך לדבר בעניןה שירה בלשון עתיד" ("גור אריה").

השירה איננה הודאה גרידא, השירה איננה הכרת הנס בלבד, השירה איננה הלל. שירה היא התפרצות הלב, שירה היא סערת הנפש, שירה היא התרוממות הלב, בלהט של שמחה.

אי אפשר לשיר שיר שבח בפתע פתאום, שירה היא בהמיית הלב, שירה היא ביקוד שמחת הנפש.

משמתבונן האדם ומשים אל לבו, משרואה את נסי ה' באהבתו אותו, משחש כי קרוב הוא ליוצרו, או אז הלב כמו גואה בשמחתו, והשמחה פורצת בקול הלל, משוררת את שירתה.

עלה בליבו, עלה בלבו שישיר שירה.

"אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב דכתיב (ישעיה ס"ה) 'הנה עבדי ירונו מטוב לב'" (רש"י ערכין י"א ע"א).

לא בכדי יהמו נימי הנפש וישורר הלב שירתו.

אין ענין השירה אלא בשלימות. אין מהות השירה אלא בעת שנשלם והולך לו יסוד ונדבך בבניין כלל ישראל, כשנגלית הגאולה ונבעו נחלי אמונה, עלה בלבו שישיר שירה. עיין בספה"ק "עבודת ישראל" להמגיד מקוזניץ שפירש מה דכתיב ביעקב כשנאבק עמו שרו של עשו (בראשית ל"ב כ"ז): "ויאמר שלחני כי עלה השחר" ופרש"י "הגיע זמני לומר שירה" דלא ביקש המלאך לשיר שירתו אלא כאשר נכנע ליעקב איש תם שגבר עליו ושבר את כחו, דבזה הגיע שרו של עשו אל תכלית יעודו, והגיע זמנו לומר שירה.

אדם הראשון בעת בריאתו לא בא עדיין אל שלימות יעודו, נפעם אדם הראשון מיפעת הבריאה, שיבח ליוצרו אולם לא שורר שירה. אברהם אבינו עת ניצל מכבשן האש ומן המלכים לא נשלמה בזה שלימות בבנין ישראל, הודה אברהם והרים מעשר מכל, אולם לא שורר שירה. יצחק אבינו בשובו מן העקידה כמו גם יעקב בהצלתו מאויביו, אף שהוטבע רושם המאורעות בבנין ישראל וביקש שרו של עשו לשיר על כי גברה עליו יד ישראל, מכל מקום עדיין לא הגיע ישראל אל תכלית שלמותו. ולא באו בזה אל מעלתם. שיבחו והודו יצחק ויעקב אולם לא שוררו שירה. אולם משעלו ישראל מן הים משהיו מראין באצבע ואומרים זה א-לי ואנוהו, משראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וכל הנביאים, משנשלמה גאולתם והינם לגיונו של מלך, צועדים אל תעודתם לקבל חוקי חורב, משבאו אל השלימות,  עלה בליבם לשיר שירה.

ומשהגיעו ישראל אל שלימותם, הגיע כל העולם כולו אל שלימותו, דהלא כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, ותיקון ישראל תיקון עולם הוא, ומשום כך, "אבל משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה ב'אז' נתיישבה מלכותך".

משתמה פרשת גלות מצרים, משצירף העם את המוצאות אותו בגלותו והשכיל כי מפתח של גאולה היה זה למען היותם לו לעם, משגבה ליבם ושרו את שירתם על שלימות זו אזי כי כן "הוי 'נכון מלכותך' ב'אז ישיר'"…

ובזה אמרתי ליישב תמיהת הר"ן בסוד אמירת הלל בלילי פסחים ובקושייתו שעמד בה, מפני מה תיקנו לומר את הלל בליל התקדש חג אחר שאמרו שאין קורין את ההלל אלא ביום, ותירץ שם והוא לשונו:

"אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנחנו חייבין להודות ולהלל" וכו'.

אין 'אומרין' הלל בלילה, קריאת ההלל עיקרה ביום, אולם הלל הנאמר בלילי פסחים 'שירה' הוא, שירה איננה 'נאמרת' השירה פורצת ממעמקי הלב והמייתו, הלל שבלילי פסחים שירה הוא! שירה זו בוקעת ועולה בלילי פסחים מליבות גאולים, "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" כשירת גאולי מצרים.

****

עתה ראויים אנו איפוא, לתמוה כמו שתמה בעל "אור החיים" (במדבר כ"א י"ז): הן ראה ראינו כי בעת נוסף נדבך אבני קודש בבנין ישראל משוררים עם הקודש שירה על גאולתם ופדות נפשם, כן הוא על הים, כן הוא על הבאר. אולם מה טעם לא שוררו ישראל על תכלית תעודתם הנצחית, על תורתו אשר נתנה להם וחוקיו אשר הודיעם, הן תורתנו חזות הכל היא, תכלית הבריאה ונצחיות קיומה, שירה על תורתם מה טעם לא שוררו ישראל?!

אכן כי כן, לפי שתורתינו שירה היא, וכמאמר הכתוב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" תורתינו שירה היא, ואין אומרים שירה על שירה.. (וכאותה שאמרו דאין מברכין ברכת המצוות על ברכת המזון, דאין מברכין ברכה על ברכה, ודו"ק).

תורתינו הקדושה, שירת חייו של היהודי היא.

עוסקי התורה השוגים באהבתה, מקיימי מצוותיה ביראה, משוררים הם את שירתה, שירת חייהם מכוונת אל שירתה של תורה…

שירה היא, שירה הפורצת מכל ישותו והוויתו של היהודי, ואין אומרים שירה על שירה…

"גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו של"ג).

בשירתנו את שירת הנצח, שירת תורתינו הקדושה, יחיש לנו פעמי מבשר, ישמיענו שירת העתיד לבא מהרה, בתום בני ישראל בהיכון כתר מלוכה, בשוב כהן לאורים וסדר העבודה למקומה.

את השירה הזאת

במגילה ג' ע"א איתא דשר צבא ה' אמר ליהושע בן נון "אמש בטלתם תמיד של בין הערביים והיום בטלתם מן התורה" ויהושע שאל אותו "על איזה מהם באת" ופירשו שם בתוס' שזו היתה שאלתו של יהושע "הלנו אתה" דהיינו תורה דכתיב בה "תורה צוה לנו" והמלאך השיבו על עתה באתי דהיינו על תורה דכתיב בה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".

ויש לתמוה למה יהושע בן נון רמז לפסוק תורה צוה לנו המתייחס לת"ת והמלאך בתשובתו רמז לפסוק ועתה כתבו לכם המתייחס לכתיבת ס"ת ולא לתלמודה.

אלא דבאמת פטורים היו מתלמוד תורה בשעת מלחמת מצוה דכל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים דוחה ת"ת כמבואר במו"ק ט' ע"ב וק"ו למלחמת מצוה, ועוד דהלא העוסק במצוה פטור מן המצוה וכן מבואר להדיא בסוטה מ"ב לגבי מלחמת מצוה, ואף בלילה שאינו זמן מלחמה עליהם לנוח ולהחליף כח להמשך הקרב, וא"כ למה הם נתבעים לעונש.

אלא שמלאך ה' תובע, הלא התורה שירה ולא רק מצוה, וכבר כתב האור החיים הקדוש ששירת הבאר רמז היא לתורה שנמשלה לבארא, ומהות השירה שהיא בוקעת מן הלב מעצמה ומתפרצת במלוא עוזה, וכך פירש מהר"ל בשירת הים "אז ישיר משה" עלה בליבו לומר שירה (פרש"י) שהשירה עולה ומתפרצת מלב שעולה על גדותיו, ועוד דהרי כתב הרמב"ם בפ"ג הי"ג מתלמוד תורה "אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר "קומי רוני בלילה" וכו' "ובלילה שירה עמי", ואיך בטלתם מן התורה בלילות, שירת התורה מה תהא עליה!

ואולי משום כך נקט יהושע פסוק של ת"ת בטענו הלא פטורים אנו ולמה נגרע, והמלאך משיבו בפסוק של "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", אמנם פטורים אתם, אבל

שירת התורה איך נדמה?!

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת

 

תגיות: