מעשה ניסים (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

"והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים" (ז' ג').

בפרשה זו לומדים אנו על האותות שעשה משה במטהו ועל עשרת המכות שנעשו בדרך נס ופלא, ונתתי אל לבי לעיין בפנים שונות של מעשה נסים בהלכה.

א

אם מותר להנות ממעשה נסים

 

"'והדגה אשר ביאור מתו' א"ר אבין הלוי ברבי ממכת דם העשירו ישראל. כיצד המצרי והישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים והמצרי הלך למלא הקיתון מתוכה, מוציאה מלאה דם, וישראל שותה מים מתוך הגיגית, והמצרי אומר תן לי בידך מעט מים ונותן לו ונעשו דם ואומר לו נשתה אני ואתה מן קערה אחת, וישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים, מכאן העשירו ישראל" (שמות רבה פרשה ט' אות י').

והנה יש לעיין במים ששתו בני ישראל, האם לעולם נשארו מים ולא נהפכו לדם כלל, או שמא כל מימי מצרים נהפכו לדם וכפשטיה דקרא "ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם" (ז' ב'), "ויהי הדם בכל ארץ מצרים" (שם כ"א), אלא דכאשר באו ישראל לשתות נעשה להם נס בתוך נס והדם חזר ונהפך למים. פתרון שאלה זו מצינו באבן עזרא (ז' כ"ד) "רבים אומרים כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם ונתלבנו ביד הישראלי". והאב"ע לכשעצמו נקט בפשוטו של מקרא שלא כדברי המדרש הנ"ל, אלא דגם מימיהם של בני ישראל דם היה עי"ש. אך מ"מ הביא דעת רבים דכל המים היו לדם אלא שביד ישראל חזר ונעשה מדם מים, כמבואר.

ויש מי שהקשה (עיין שפתי צדיק ופרדס יוסף בפרשתנו) לפי כל זה, איך היה מותר לבני ישראל לסחור ולהתעשר ממים אלה הלא מעשה נסים היו ואסור להנות ממעשה נסים.

וכך למדנו במס' תענית.

"אמר רב מרי ברה דבת שמואל אנא הוה קאימנא אגודא דנהר פפא חזאי למלאכי דאידמו למלחי דקא מייתי חלא ומלונהו לארבי והוה קמחא דסמידא אתו כולי עלמא למיזבן אמר להו מהא לא תיזבנון דמעשה נסים הוא" (תענית כ"ד ע"ב). וברש"י שם "ובמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון".

"חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא אמר לה בתי למאי עציבת אמרה ליה כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת אמר לה בתי מאי אכפת לך מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק תנא היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה" (תענית כ"ה ע"א). וברש"י שם "הדליק ממנו נר אחר להנות ממנו ונר של מעשי הנסים כיבה כיהיכי  דעבד ר' יהודה בחלא דהוי סמידא".

הרי לן מכל זה דאין להנות ממעשה נסים או עכ"פ שראוי להתרחק כמה שאפשר מליהנות מן הנס כהני עובדא דאמוראי. וקשה איך נהנו בנ"י מן המים שהיו מעשה נסים.

ואין לומר דפקוח נפש היה שלא היה ממה להתפרנס והיו מתים ברעב. שהרי מלשון המדרש משמע שהעשירו מן הדם והדרא קושיא לדוכתא.

ולכאורה נראה פשוט דכאשר נראה בעליל דכל תכלית הנס לשם הנאה ותועלת היא ודאי מותר להנות ממנו, דאטו נאמר שאסור היה לאכול את המן והשלו כיון שהיה מעשה נסים, וכן בבארה של מרים, וכן בהא (שבת נ"ג) דאדם אחד שבדרך נס נבראו לו דדים להניק את בנו וכדו'. וכך גם במכת דם דכיון שלבני ישראל נהפך הדם למים בהכרח דלהנאתן נעשה הנס וכל כה"ג אין איסור כלל.

ועוד נראה פשוט דאין זה אלא בנס פרטי שנעשה לו אבל בנסי יציאת מצרים ועשר המכות שבאו להפלות בין ישראל לעמים, להשפיל את פרעה ועמו מצרים ולרומם קרן ישראל, כל כה"ג אדרבה זה רצון ה' שבני ישראל יעשירו ממפלת מצרים. ועוד דעצם המציאות שהמים לעולם נהפכו לדם ביד המצרים ורק כשקנו מבנ"י נשארו מים הוכיחה שזה רצון ה' שבנ"י יתעשרו מן המים וימכרום למצריים ולכאורה זה פשוט. ובעיקר הדבר נראה פשוט דאין בזה איסור גמור אלא מדת חסידות בעלמא וכלשון רש"י דיש להתרחק ממעשה נסים. אמנם ברש"י שם כ"ד ע"א איתא דאסור להנות ממעשה נסים וזה חידוש.

והנה ראיתי בגבורת ארי על תענית שם שכתב דרק מי שהנס נעשה בשבילו ובזכותו אסור להנות ממנו אבל לאחרים מותר. ואין הכרח בסברא זו, ואת הנלענ"ד כתבתי.


ב

במה שנוצר ע"י נס

 

הנה נסתפקו חז"ל במנחות ס"ט ע"ב "חטים שירדו בעבים מהו לשתי הלחם". ויסוד הספק אם מה דכתיב "ממושבותיכם" בא למעט רק דחוץ לארץ או שמא אף זה לא הוי ממושבותיכם, ונחלקו רש"י ותוס' בביאור הדבר. לשיטת רש"י העבים ששתו מים מן האוקיינוס בלעו ספינה מלאה חטים, והתוס' הקשו דא"כ אין פשר לספיקת הגמ', דממ"נ אם החטין מא"י היו ודאי דכשרים לשתי הלחם ואי דחו"ל פשוט שפסולים. ומשו"כ פירשו התוס' דמיירי במעשה נסים עי"ש.

ולשיטת התוס' הספק הוא אם חטה שנוצרה ע"י נס הוי ממושבותיכם, אבל למנחות לכו"ע כשרים כמבואר בגמ' שם, הרי דמ"מ פשוט דהוי בכלל חטה, דאין המנחות באות אלא מן החטה.

ועוד מצינו בסנהדרין נ"ט ע"ב "מעשה ברבי שמעון בן חלפתא דהוי אזל באורחא ופגע ביה הני אריותא דהוי קא נהמי לאפיה" ובנס ירדו תרתי אטמתא מן השמים דהיינו שני ירכיים של בהמה. אחד נאכל ע"י האריות ואת הירך השני הביא ר"ש בן חלפתא לבית המדרש ושאל דבר זה טמא או טהור, ואמרו לו אין דבר טמא יורד מן השמים.

וגם מסוגיא זו משמע דבשר היורד מן השמים דין בשר יש לו אלא שנסתפקו אם ממין טהור או ממין טמא הוא. ואמרו דאין דבר טמא יורד מן השמים, ועוד אמרו שם דאף אם כדמות חמור ירד מן השמים טהור הוא דלעולם אין דבר טמא יורד מן השמים, אך מ"מ מוכח דבשר הוא, דאם אין כאן בשר לא שייך להסתפק אם טהור הוא או טמא דרק בבעלי החיים יש מינים טהורים ומינים טמאים, וז"פ.

ומשו"כ נראה לכאורה פשוט דאם שמן זית ירד מן השמים או שיבא לעולם בדרך נס, מ"מ שמן זית הוא וכשר להדלקת המנורה.

וידוע מה שהקשה הדברי חיים (עה"ת על חנוכה) בנס חנוכה דכיון שהשמן נתרבה ע"י נס שוב אין דינו כשמן זית ופסול הוא להדלקה וכך הביאו להקשות גם בשם הגר"ח מבריסק, ועיין מש"כ בזה במקראי קדש לחנוכה סימן ז'.

ויש שהוכיח מזה דע"כ היה נס פך השמן בכך שהשמן לא כלה ומעט השמן דלק הרבה זמן, אבל לעולם לא נתרבה השמן דאם השמן היה מתרבה היה פסול להדלקה דלא שמן זית היה, עיין במק"ק שם ובכלי חמדה פרשת ויקהל.

אך לדידי נראה פשוט דאם טעמו וריחו וחזותו כשמן זית לעולם שמן זית הוא וכמבואר מסוגיות הגמ' הנ"ל לגבי חטה ולגבי בשר, וז"פ.

והנה כתיב בספר מלכים (ב' ד' ז') במעשה דאלישע והאשה הצרפית שאמר לה לשאול כלים רקים משכנותיה ובדרך נס נתמלאו כל הכלים שמן ואמר לה "ויאמר לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיכי ואת בניכי תחיי בנותר".

וכתב שם הרד"ק בשם התוספתא שהאשה שאלה את אלישע הנביא האם שמן זה חייב במעשרות, האם חייבת היא להפריש מעשרות מן השמן, והוא פסק דמכיון ששמן זה נוצר בנס פטור הוא מן המעשרות.

הרי לן חידוש מן התוספתא דשמן הנוצר בנס פטור מן המעשרות, ויש לעיין בטעם הפטור, וי"ל בזה ג' דרכים.

א:   שמן זה אין דינו לא כשמן זית ולא כשמן אחר כיון שלא יצא מן הזיתים ומשאר הפירות, וא"כ אין דינו כשמן כלל. וכסברא זו נקטו הדברי חיים והגר"ח מבריסק בקושיא הנ"ל, אך בדברי הגמ' אין נראה כן כמבואר.

ב:   מ"מ אין שמן זה בכלל גידולי קרקע וממילא אין בו קדושת הארץ ומצוות התלויות בה, אף דשמן זית הוא. דלגבי מנורת המאור די בכך דהוי שמן זית אבל לגבי תרומות ומעשרות בעינן פירות ארץ ישראל, וזה כעין בעית הגמ' בחטין שירדו בעבים אם הוי ממושבותיכם.

ג:    מה שנוצר בנס הפקר הוא, והפקר פטור ממעשרות. ויש לסברא זו מקור בדברי התוס' בתענית ח' ע"ב שכתבו לגבי מה שאמרו דאין הברכה מצוה אלא בדבר הסמוי מן העין, דאם נתרבו הפירות בדרך נס הריבוי הפקר הוא ופטור מן המעשרות עי"ש.

וראיתי שכיונתי לדעת גדולים עיין שו"ת בית יצחק חלק יו"ד סימן פ"ד שכתב כתירוץ ב' הנ"ל דמ"מ אין שמן זה בכלל גידולי הארץ, ועוד כתב שם דשמא הפקר הוא כיון שבא לעולם בנס ולא זכה בו אדם ומטעם זה פטרוהו מן המעשרות, עי"ש.

וכבר כתבתי במק"א (קובץ דרכי הוראה ה' עמוד צ"א- צ"ב) לדון בחרוב דרשב"י אם היה בו איסור ערלה ודנתי דכיון שיצא בנס אם יש בו חיוב ערלה, עי"ש מה שנתבאר באריכות. אך באמת נראה דשאני מה שנוצר ובא לעולם בדרך נס כהא דחטה שירדה בעבים, בשר שירד מן השמים וכדו' למה שגדל מן הקרקע בן לילה דמ"מ פרי העץ הוא אלא שנעשה נס וגדל במהירות, כך נראה לכאורה ברור.

ועיין עוד מה שחידש האור שמח בהשמטות להלכות מעילה שנדפסו בסוף ספר זמנים (עמוד 182) בהא דאמרו ביומא ל"ט ע"ב "בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמניהן וכיון שהרוח נושבת היו נושרין פירותיהן... ומהן היתה פרנסה לכהונה".

והקשה האור שמח למ"ד יש מעילה בגידולין איך התפרנסו הכהנים מגידולים אלה והלא יש בהם מעילה. ותירץ דכיון שבנס גדלו לא היה בהם איסור מעילה, והביא את דברי הרד"ק הנ"ל כביסוס לדבריו.

אך אין פשר לדבריו אלא לפי דרך א' הנ"ל, דמה שגדל בנס אין עליו תורת פרי כלל. אך אם שמן דאלישע היה פטור מן המעשר משום דאינו גדולי קרקע דא"י או משום דהוי הפקר עדיין הקושיא במקומה עומדת. והרי הסקנו לעיל דאין דרך א' נראית עיקר. וא"כ יש לפקפק בדברי האור שמח.

ועוד דכבר כתבתי לעיל לגבי חרוב דרשב"י דאין לדמות מה שבא לעולם בדרך נס וכשמן דאלישע למה שגדל על העץ דאף אם גדל בנס מ"מ פרי העץ הוא וגידולין יש כאן.

והנראה עיקר בקושיא זו, דשלמה המלך מעולם לא הקדיש מגדים אלה ושל חולין היו אלא שנטע אותם לנוי ולתפארת. ואפשר עוד דכונתו מעיקרא היתה שממגדים אלה תהיה פרנסה לכהנים.

ועוד נראה פשוט דמגדים אלה לא נטעו לא בעזרה ובודאי לא בהיכל, שהרי אסור מה"ת לנטוע עץ בבית המקדש דלא תטע אשירה אצל המזבח כתיב ולאו זה כולל אף את העזרה כולה כמבואר ברמב"ם פ"ז ה"ט מעבו"ז ובספר החינוך מצוה תצ"ב, אלא ע"כ נטע עצים אלה בהר הבית בכניסה לבית המקדש ואדמת הר הבית לא היתה בה כל קדושה, וא"כ קושיא מעיקרא ליתא.

ועיין מה שהארכתי במנחת אשר שמות סימן ט' אות ה'-ו' בענין גולם שנברא ספר יצירה ופרטי הלכותיו ואכמ"ל.

 

ג

במעשה הנעשה בדרך נס

 

ועוד יש לעיין במי שעשה מעשה ע"י ספר יצירה ושמות הקודש האם מעשיו הוא וככחו או שמא אינו אלא כגרמא בעלמא, ושמא אף גרמא אינו.

ומצאנו בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סימן צ"ח שנסתפק במי שהורג חבירו ע"י שם אם חייב עליו מיתה כרוצח, ונטה לומר דאכן חייב וכזורק חץ שהרי כתיב "חץ שחוט לשונם", ועוד דהוי כמימר דבדיבורא אתעביד מעשה עי"ש. ודבריו מחודשים.

וידוע מה שכתב הרא"ש בפ"י דמס' פסחים סימן י"ג להוכיח דע"כ לא מת משה רבינו בשבת שהרי ביום מותו כתב י"ג ספרי תורה וכותב מאבות מלאכה היא. והשל"ה כתב ליישב דע"כ כתב בדרך נס שהרי בדרך הטבע אי אפשר לכתוב י"ג ספרים ביום אחד, אלא בהכרח שכתב בהשבעת הקולמוס וכל כה"ג אין איסור בשבת.

ובשו"ת חת"ס ח"ו סימן כ"ט פלפל בזה והעיר דלכאורה יש איסור שביתת כלים בהשבעת הקולמוס לשיטת ב"ש, אלא דאין זה דרך כתיבה עי"ש.

ולדידי נלענ"ד דכל שעושה ע"י שם אף גרמא לא הוי דכיון דמדובר בעשיה סגולית אין זה אלא בידי שמים, דרק מה שבכח האדם לעשות בדרך הטבעי ניתנה הבחירה בידו אבל המשתמש בשמות אינו תולה אלא ברצון עליון ואין זה מעשיו כלל, כך נראה לכאורה.

ועיין עוד בקהילות יעקב ב"ק סימן מ"ה שהאריך בזה ועיין מש"כ במנחת אשר שם לחומש שמות.


ד

אם מותר להתפלל על הנס

כתב הרמ"א בסימן תרפ"ב ס"א דמי ששכח לומר על הנסים בברכת המזון יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו נסים כשם שעשית לאבותינו" וכו'.

והקשה שם בישועת יעקב ס"ק ב' ממה שאמרו (ברכות נ"ד ע"א) "האומר יה"ר שתלד אשתי זכר הרי זה תפילת שוא". הרי שאין להתפלל על הנס, ותירץ דכיון שבנסים אלה נתקדש שם שמים הרי כנגד מה שמנכין לו מזכויותיו יקבל שכר על מה שנתקדש ש"ש על ידו, עי"ש.

ונראה פשוט דעד כאן לא אמרו אלא בנס פרטי לתועלתו והנאתו של היחיד המבקש שהקב"ה יעשה לו נס, דכל כה"ג מנכין לו מזכויותיו כמבואר (שבת ל"ב ע"א) ועוד אמרו כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית (שבת נ"ג ע"ב). אבל המתפלל על נסים שנעשים לכלל ישראל שעל ידם נתגדל ונתקדש שמיה רבה ודאי אין בזה כל פגם ואין זה תפילת שוא דהלא כל תכלית הבריאה לקדש שמו יתברך בעולמו. וזה שאנו מתפללים "הרחמן הוא יעשה לנו נסים כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, וז"פ.

(ועיין עוד לקמן במה שנתבאר בדרך אגדה).

 

 

מאמר דרך אמונה

(דברים שנאמרו במקהלות בעניני אמונה ובטחון)

"כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו" (רמב"ם בפיה"מ סוף מסכת ברכות).

"וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישכחו וכו'.

מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (רמב"ן סוף פר' בא).

א

הנס הטבעי

הרמב"ן פתח לנו צוהר גדול להבנת סוד הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לישראל במצרים, הנסים לא נעשו לישראל על מנת שישמשו למקומם ושעתם בלבד אלא להאיר לנו את הדרך בחשכת הגלות ולהחדיר בלבנו הכרה ברורה שגם בזמנים, במעשים, ובענינים הנראים לעינינו כ"טבעיים", מעשים אשר אין יד ה' גלויה בהם לעין כל, עלינו לראות ולהרגיש את השגחת הקב"ה עלינו, הנסים נעשו לישראל כדי שעל ידם נוכל להודות לאבינו שבשמים ולהלל את שמו הגדול על כל נשימה ונשימה כפי שציוונו חז"ל (בראשית רבה י"ד ט') "על כל נשימה ונשימה צריך אדם לקלס לבורא".

וכי מה הוא מושג ה"נס" ומה פשרו, בלשון בני אדם קשורים הנס והפלא זה בזה כאילו כרוכים ירדו מן השמים, וכך אנו אומרים בתפילה "על הנסים ועל הנפלאות", אך בלישנא דקרא פירוש הנס הוא דגל "כנשא נס הרים תראו וכשמוע קול שופר תשמעו" (ישעיהו י"ח ג') וכן מצינו "אל חומות בבל שאו נס" (ירמיהו נ"א י"ב) וגם בתפלה אנו אומרים "ושא נס לקבץ גלויותינו", הרי לנו שני פירושים בענין ה"נס", אך נראה דאין כאן שני פירושים שונים אלא שנים שהם אחד המה, דזה תכלית כל ההנהגה הנסית והעל טבעית לשמש כדגל על ההנהגה הטבעית, ומה דרכו של דגל לסמל ולהפגין בעלות ושלטון וריבונות על מדינה, עיר, או מבצר עליו הוא מתנוסס, כך על הנס לשמש דגל ולהפגין את שלטון הקב"ה על תבל ומלואה וכל מעשה בראשית, "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

ונראה לפי זה ליישב מה שתמהו האחרונים על דברי הרמ"א באו"ח סימן תרפ"ב סעיף א' דאם שכח לומר יעלה ויבא בברכת המזון יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו" והקשו מהמבואר בברכות נ"ד ע"א "היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא" ואמרו שם ס' ע"א דאין מזכירין מעשה נסים, שהרי שאין להתפלל על הנס (ועיין בישועת יעקב שם ס"ק ב').

ולפי הנ"ל נראה דבודאי מותר להתפלל על נס שימלא את יעודו המושלם להיות ל"דגל" ולשמש אות ולמופת על שלטון הקב"ה בעולמו, וכאותם נסים שנעשו לאבותינו שעל ידם נתקדש שם שמים, דהלא ודאי שמצוה גדולה היא להתפלל שיתקדש שמו יתברך בעולמו, וזה תכלית כל הוייתנו ומאוויינו לייחד ולקדש שם שמים בעולם, אבל נס שלא יוכל להביא לייחוד שמו יתברך בעולמו הוא נס שוא וממילא התפלה עליו היא תפלת שוא, ומי שמתפלל שתלד אשתו זכר הרי זה תפלת שוא, דאף בעל הנס לעולם לא יכיר בנסו שהרי לעולם לא ידע אם זכר היה מתחלה או שנקבה היתה ובנס נהפכה לזכר וכיון שנס זה לעולם לא יוכל לשמש כדגל ולמופת לקידוש שם שמים אין להתפלל עליו.

ובמסכת שבת נ"ג ע"ב אמרו "מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו, אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית" ובתוס' ישנים שם תמהו ממה דמבואר במדרש דנס זה נעשה במרדכי והניק את אסתר, ונראה בדרכנו שאינו דומה הנס שנעשה למרדכי ואסתר שהיה אחד מן הנסים שהביא בסוף הדברים לקידוש שם שמים גדול ונשגב, ובנס כזה הממלא תכלית נשגבה בודאי לא אמרו כמה גרוע אדם זה (ועוד שסדרי בראשית לא נשתנו לו דהיינו לאדם אלא למען קדש שם שמים בעולם וז"פ) דזה הלא תכלית כל הנסים הגדולים והמפורסמים שנעשו לישראל לייחד את שמו הגדול בעולם ולשמש כדגל להשגחת השם.

וכהדין מתלא מתלין בירושלים, מעשה בילד ששאל את אביו בליל הסדר לאחר ששמע אותו מפליג בנס קריעת ים סוף, השיבנו אבינו, הלא הקב"ה ברא את הים, וא"כ מה חידוש יש במה שהוא יכול לבקעו, ענה האב, אמשיל לך משל למה הדבר דומה, פסל אחד היה, אומן גדול במקצועו שאין כמותו בכל הארץ, יום אחד פסל האומן סוס מאבן שיש והניח אותו ברחובה של עיר על מנת שיראוהו הבריות ויאמרו כמה נאה אומנותו של זה, והנה דור הולך ודור בא ואין איש שם אל לבו להביט אל סוס האבן שבצד הדרך ולהפליא את יפיו, האומן נשבר בלבבו והושפל ברוחו ובא לביתו אבל וחפוי ראש על שאין הבריות נהנים מאומנתו ומשבחים יופיה, נחמוהו בני ביתו ואמרו לו, כל כך נפלאים מעשיך עד שידמו בני האדם שסוס חי עומד בצדי הדרכים, וכי יעמדו משטף הליכתם ועיסוקם כדי להביט בסוסים ובחמורים, וכי מה אעשה שאל הפסל, וכי אעשה פסל שאינו דומה לסוס אמיתי ואקלקל את מעשי ואקפח את פרנסתי, לא, יעצו לו מקורביו אלא קח את הסוס אשר עשית וחלקהו לחצאין וכל העובר ישתומם על החזיון הפלאי שלא נראה כמוהו מעולם, סוס מחולק לחצאין עומד על רגליו, וכאשר יתבוננו בני האדם בתופעת הפלא יווכחו לדעת שלא סוס פשוט הוא העומד בפניהם אלא יצירת הוד והדר מלאכת מחשבת של רב אומן וגדול כשרון.

כך השיב האב לבנו הנבון, זו היא פשרה של קריעת ים סוף, לו זכינו ללב טהור, לנפש חפצה, ולשכל הצמא ומשתוקק לדעת ולקירבת אלקים, לא היה הקב"ה צריך לבקוע את התהומות כדי להשריש בלבנו אמונתו ואהבתו, והיינו רואים בים עצמה כמו בכל הבריאה את מעשי ידיו של יוצר בראשית ופינו היה מלא כים להודות ולהלל לשמו הגדול כמו שאמר הנביא ישעיהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש בל נעדר" (ישעיהו מ' כ"ו) וכמו שאמר המלך דוד "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו" וכו' (תהלים ח') וכך כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב "היאך הוא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" וכו', אך דא עקא, תרדמת ההרגל מעמעמת את הרגשותינו ומקשיחה את לבבנו עד שאנו בני האדם עוברים ושבים ואין איש שם אל לבו להתבונן במעשי ה' ונפלאותיו האופפים אותנו מכל עבר וחופפים עלינו מכל צד, עד שבא הקב"ה ברוב חסדיו וקרע לנו את הים על מנת שנתבונן לא רק בקריעת הים אלא אף בים עצמו ובכל הבריאה כולה ונראה בהם את ידו הגדולה והשגחתו וחסדו הגדול עלינו בכל דבר ודבר ובכל שעה ושעה ונודה ונהלל לשמו יתברך על כל נשימה ונשימה.

ואמרתי מאז בדרך דרוש לפרש את הכתוב על ימות המשיח "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א ט') דקריעת ים סוף תכליתה לחזק את אמונת בני ישראל לדורות עולם לראות את יד ה' בתוך חוקי הטבע וסדרי בראשית אך לע"ל כאשר הנהגת ה' תהיה גלויה תמלא הארץ דעה את ה' אף כאשר "מים לים מכסים" ושוב לא יהיה צורך בייבוש התהומות להשריש את אמונתו בלבנו.

ולא רק בנפלאות הטבע ויופי תופעותיו יש לראות את יד ה' והשגחתו אלא אף בכל ענין ומאורע שבחיי הפרט, ולא כאנשים הפונים אל אביהם שבשמים רק בעתות צרה או כאשר הם עומדים בפני הכרעות הרות גורל, אלא כפי שהורונו חז"ל להודות לשמו על כל נשימה ונשימה, וכבר התאונן על זה רבינו יונה בפירושו למשלי פרק ג' פסוק ו' "בכל דרכיך דעהו וכו', בכל פועל אשר תבקש לעשות זכור את השי"ת וקוה אליו להצליחך בו ותלה בו בטחונך ותשב אליו לבך כי אין הפועל בידך, והוסיף המקרא הזה על מה שאמר תחלה 'בטח אל ה' בכל לבך' כי יש מי שבוטח בהשי"ת בכלל ומאמין שהכל בידי שמים ובוטח בו ולא יבטח באדם ולא בכחו ושכלו, ואך לא ישוב ענין הבטחון אל לבו בפרטים, ר"ל בכל מעשה אשר יעשה על כן אמר בכל דרכיך דעהו פירוש בכל פרטי מעשיך, בכל דרך ופעולה זכרהו" וכו', ועוד הוסיף שם רבינו יונה בסיום דבריו "ודע כי יש אנשים שעיניהם אל ה' במעשה גדול אם יבקשו לפרוש בים לסחורה או לצאת בשיירה ובמעשה קטן לא יזכרו את השם וכו', על כן אמר בכל דרכיך דעהו בדבר גדול או קטן כי אחר שכל הפעולות תלויות ביד ה' וכל ההצלחות בחסדו חייב אדם לזכרו בכל מעשיו" עי"ש בדבריו הנפלאים שהם דרך חיים ותוכחת מוסר בהנהגת האמונה והבטחון.

והצה"ק הר"ר נחמן מברסלב זצ"ל היה מדריך ומרגיל את החוסים בצילו להתפלל אל ה' אף בשפתם השגורה בפיהם כפנות התינוק אל אמו, כי הבטחון על ה' והתפלה אליו בכל דבר ודבר הוא יסוד ומבחן האמונה.

תא חזי מה שכתב רבינו יונה בפירושו למס' ברכות דף ד' ע"ב לבאר את מה שאמרו שם חז"ל כל הסומך גאולה לתפלה מובטח לו שהוא בן העולם הבא ותמהו בדבריהם למה יובטח שכר גדול ומופלג על פרט קטן מדיני התפלה, וביאר "ועוד אמר מורי נ"י טעם אחר, מפני שכשמזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום וכן נראה בשמות רבה פרשת בא אל פרעה שאומר שם שכשראו ישראל הנסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו ועל זה נאמר 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וכו' ויאמינו בה', וכיון שהוא מזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העולם הבא", הרי שעיקר האמונה היא הבטחון על ה' והתפלה אליו למילוי צרכי האדם בכל ענין וענין. וכמה גדול החיוב להתחזק בבטחון על ה' בכל דבר ודבר שהרי נאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו י"ז ה') והבוטח בה' נתברך כמ"ש (שם ז') "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" וכאשר יתאמץ האדם במדה זו מסייעין לו מן השמים דכבר כתב הרמב"ם באגרת תימן שהקב"ה קבע אמונתו בטבע הנפש היהודי כמ"ש "וגם בך יאמינו לעולם".

והתבוננות בענינים אלו דהיינו בנסים שעשה הקב"ה לישראל משפיעה על האדם אהבה ויראה ומחזקת בו את האמונה והבטחון עד שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים באהבה וכמבואר עוד בדברי רבינו שם בברכות דתכלית יצי"מ היתה קבלת עול מלכותו ית"ש עלינו להיותנו לו לעבדים כמו שנאמר "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" וכשהוא סומך גאולה לתפלה הוא מוכיח שמכח זכירת יצי"מ הוא מקבל על עצמו עול העבדות וכמ"ש חז"ל "איזו היא עבודה שבלב זו תפלה (תענית ב' ע"א) ולפיכך הוא זוכה לחיי העולם הבא, וזה תכלית הזכירה וההתבוננות במעשי הנסים ובזכר יציאת מצרים.

ונראה בזה ביאור שיטת הרמב"ם בענין זכירת יצי"מ בכל יום ולילה דהנה פסק הרמב"ם בהל' קריאת שמע פרק א' ה"ג כבן זומא בברכות י"ב ע"ב דמצוה להזכיר יצי"מ בכל יום ולילה, אך לא הביא מצוה זו בספר המצוות ובמנין המצוות ונתקשו האחרונים בטעם הדברים (ועיין בצל"ח בברכות שם ובאור שמח בהל' קר"ש שם) ונראה דס"ל להרמב"ם דמצות זכירת יצי"מ אינה מצוה בפני עצמה אלא חלק ממצות קריאת שמע, ולכאורה צריך ביאור מה ענין זכירת יצי"מ לקריאת שמע שעיקרה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות כמבואר במשנה ברכות י"ג ע"א, ולהנ"ל נראה דגם זכירת יצי"מ היא מבוא לקבלת עול מלכות שמים כאשר על ידו מתעורר האדם לעבדות שהיא תכלית יצי"מ והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים כעבד המקבל על עצמו את עול רבו.

ב

תורה כאמצעי להשגה

אך מלבד הדרך להגיע לאמונה לאהבה וליראה ע"י התבוננות במעשי ה' הנפלאים מצינו בזה עוד דרך והוא ע"י התבוננות ויגיעה בתורה כמ"ש הרמב"ם בסהמ"צ מצוה ג' "שציוונו באהבתו יתעלה וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ובמאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה וזאת היא האהבה המחוייבת", הרי לנו בתורת הרמב"ם שתי דרכים המוליכים לאהבת ה'. ואפשר, דבאמת מצינו בדברי הרמב"ם שני פירושים ואופנים באהבת ה', ולא רק בדרך להשגתו, דבסהמ"צ שם מדובר מאהבה שבשכל, דהיינו הנאת ההשגה "ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה וזאת היא האהבה המחוייבת", אך בפ"י מהלכות תשובה ה"ג כתב "וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והיא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה", הרי שמצות האהבה ענינה אהבה רגשית הבוערת בלב האדם עד שנעשה חולת אהבה.

ונראה דשני דרכי השגת האהבה מכוונים לשני עניני אהבה אלו, שהשגת האהבה השכלית הוא ע"י התבוננות בתורה והשגת האהבה שבלב הוא ע"י התבוננות בנפלאות הבורא שבעולם, והנה הרמב"ם בסהמ"צ שם כתב "וזאת היא האהבה המחוייבת" ומבואר מלשונו דאהבה זו היא החיובית ולכן כתב את דרך השגתה בסהמ"צ העוסק בציווים דהיינו בתרי"ג מצות, אבל בהל' תשובה כתב דאהבת הלב הוא "האהבה הראויה" ומשמע שזו היא מעלה רצויה אך אינה חיובית ולכן כתב את הדרך להשגתה בהל' יסוה"ת שבו מבאר הרמב"ם את השלימות במעלות ולא במצוות חיוביות בלבד.

ונראה עוד בזה, דהנה בגדר קבלת עול מלכות שמים שבפסוק ראשון שבקר"ש מצינו שני דרכים בראשונים, בספר החינוך מצוה תי"ז כתב דקבלת עומ"ש הוא מצות הייחוד והאמונה "אבל פירוש שמע, כלומר קבל ממנו דבר זה ודעהו והאמן בו כי ה' שהוא אלקים אחד הוא, והראיה שזו הוא מצ"ע אמרם ז"ל תמיד במדרשים על מנת ליחד שמו כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, כלומר הודאה ביחוד והאמונה" עי"ש, ולשיטתו הוי עיקר קבלת עומ"ש באמרו ה' אחד, אך באבודרהם (סדר שחרית של חול) כתב בשם הריב"א דעיקר קבלת עומ"ש אינו בייחוד ה' בלבד אלא בקבלת עול מלכותו עלינו דכתב "דיש עשרה מצוות עשה בפרשה זו, אחת - קבלת עול מלכות שמיים שנאמר ה' אלקינו, שנית, ייחוד ה' שנאמר ה' אחד" עי"ש הרי דקבלת עומ"ש ענינו "ה' אלקינו" ואמונת הייחוד ענין אחר הוא שמקורו "ה' אחד", וכך מבואר גם בדברי רבינו יונה בספרו שער העבודה (עמוד כ"ג - כ"ד) עי"ש היטב.

ועכ"פ נראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים ושני ענינים יש ביסוד האמונה וקבלת עומ"ש "ה' אלקינו" שהוא האמונה שהקב"ה הוא אלקינו ובחר בנו מכל עם ואנו מקבלים עלינו עול מלכותו, "ה' אחד" שהוא אחד ויחיד ומיוחד בעולם ושולט בכל, והדרך להשגת שלימות האמונה בגדר "ה' אלקינו" הוא ע"י עיון ויגיעה בתורה שניתנה לנו מורשת קהלת יעקב ולא לכל עם ולשון, ולזה מכוונים דברי הרמב"ם בסהמ"צ כנ"ל, והדרך לשלימות האמונה והאהבה בגדר "ה' אחד" הוא ע"י התבוננות בנפלאות הבריאה ונראה מהם שהקב"ה הוא יחיד בעולם כולו ואין ערך וקץ לחכמתו, ולזה מכוונים דברי הרמב"ם ביסוה"ת.

ונראה דגם שתי ברכות קר"ש מכוונים לשני יסודות אלו דברכת המאורות המפליאה את תפארת המאורות מכוון ל"ה' אחד" ובדרך הרמב"ם ביסוה"ת, וברכת אהבה רבה שהוא ברכת התורה (כמבואר בברכות ט' ע"ב) מכוון ל"ה' אלקינו" ובדרך הרמב"ם בסהמ"צ, ונמצא דשתי ברכות קר"ש כנגד שתי דרכי ההשגה שהם כנגד שני אופני האהבה, שהם כנגד שני היסודות בקבלת עול מלכות שמים, והדברים שמחים ומאירים.

אך שמעתי ממו"ר מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל דמי שזיכהו הקב"ה לעמול בתורה יכול להשיג את כל המדריגות מתוך התורה ואין צריך להתבונן בנפלאות הטבע ופירש בזה דברי חז"ל (אבות פ"ג ז') "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" דכיון שת"ח הוא ושונה בתורה הוא צריך להשיג אהבת ה' מתוך משנתו ולא מיופי הטבע, ודפח"ח.

ג

הנהגה טבעית והנהגה סגולית

עלינו לדעת לא רק שדרך הטבע על חוקיו הקבועים כל כולו נסים נסתרים והשגחה פרטית של הבורא ית"ש, אלא עוד לימדונו הראשונים שעיקר ויסוד מעשה בראשית מושתת על ההנהגה הנסית כאשר ביאר בעקידת יצחק (פרשת נח שער י"ב במאמר "נגון העולם") דעד שלא חטא אדם הראשון היה החוק המוסרי והנסי שולט בעולם ולא החוק הטבעי וכל העולם כולו היה משועבד למלאות ולעשות רצון האדם כדי שיוכל הוא לעשות רצון קונו, כמ"ש חז"ל (סנהדרין נ"ט ע"ב) דמלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין (וכן איתא בזוהר חדש י"ד דלולי שחטא היה שולט האדם במלאכי השרת) וגם הארץ לא הצמיחה אלא אילנות טובים ופירות טובים להנות בהן בני האדם, ורק לאחר שחטא אדה"ר נגזר "קוץ ודרדר תצמיח לך" דכאשר התרחק האדם מיעודו לשמש את קונו התרחקה לעומתו כל ההויה מיעודה המקורי לשמש אותו, ומשום כך נקרא האדם "עולם קטן" כיון שכל הנהגת העולם מכוונת על ידו, עי"ש בדבריו הנפלאים.

ולא רק לפני חטא אדה"ר אלא כך הוא לדורות עולם דמעשי האדם השלם שהוא תכליתו ותפארתו של כל הבריאה (כמבואר בשבת ל' ע"ב "לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה" וכ"כ רש"י (בראשית א' א') שהעולם נברא בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית, ועיין בזה במו"נ ח"ג פכ"ה) משפיעים על טבע העולם כמבואר בדברי הרמב"ן (ויקרא כ"ו ו') "והוא הנכון כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם, אין חיה ורמש ממית האדם" וכו' ועוד כתב שם (פס' י"א) "והכלל, כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך את לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר "כי אני ה' רופאך" וכו', עי"ש.

ויסוד הדברים מבואר במשנה קידושין פ"ב ע"א "ר' שמעון בן אלעזר אומר, ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והם מתפרנסים שלא בצער, ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי" הרי שלולי שחטא האדם היה מתפרנס ללא צער ועמל כדרך החיות והעופות, ולא רק בפרנסת האדם אלא אף כל סדר הנהגת העולם וטבעו מושפע ממעשי האדם כמבואר במשנה אבות פ"ה א' "ולמה נברא בעשרה מאמרות, כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ולהפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות", מעשי האדם הם המעלים ומורידים, המקיימים ומאבדים תבל ומלואה. ונראה דגם ביחיד כן, דהאדם שהשלים את עצמו בכל המעלות ונתעלה לרום מדרגות הקדושה והטהרה, כל העולם כולו משועבד ומיועד מטבעו לעשות רצונו ולשמשו כיון שהוא עושה רצונו ית"ש, ויובן בזה מה שקשה לשיטת אביי שאמר (שבת נ"ג ע"ב) "כמה גרוע אדם זה שנשתנו בשבילו סדרי בראשית" והלא כל דור ודור שתל הקב"ה צדיקים נשגבים שפעלו ישועות בקרב הארץ ועל ידם נעשו אותות ומופתים וכדחזינן באריכות על ר"ח בן דוסא בברכות ל"ד ע"ב, ואף בדורות האחרונים ריחם הקב"ה על בניו ושתל בקרבם אנשי מופת שע"י נפעלו נסים גלויים וכי נאמר עליהם "כמה גרוע אדם זה", ולהנ"ל ניחא, דבאנשי קודש אלו אין כאן שינוי מעשה בראשית אלא חזרה לעיקר מעשי בראשית דהיינו שיעבוד כוחות הטבע לארזי הלבנון שכל מהותם וחייהם מוקדשים לה' ולתורתו. (וגם קושיא התו"י שם ממרדכי ואסתר מתיישב בזה כמבואר).

ונראה בזה כונת חז"ל דיצי"מ היתה ע"י הקב"ה ולא ע"י מלאך וכו' כיון שבנ"י לא היו ראויים לכך הוי זאת שינוי מעשי בראשית ולכן היתה רק ע"י הקב"ה בעצמו, וזה שאמר ר' יוסי דמן יוקרת לבנו בתענית (כ"ד ע"א) "אתה הטרחת את קונך שתוציא תאנה פריה לפני זמנו תאסף לפני זמנך" דכל שינוי מסדרי בראשית אינו אלא ע"י הקב"ה בעצמו לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח, וי"ל לפי"ז "מה לך הים כי תנוס" וכו' הלא אין בני ראויים לכך וכו'.

ד

רואים את הקולות

ובבחינה עמוקה יותר נראה, דגילוי כבודו ית"ש בנסים הגלויים והמפורסמים יש להם להשפיע על כל אופן ראייתו והבנתו של האדם מישראל את כל ההויה ולעדן את מבטו והתייחסותו אל כל הסובב אותו, דהנה אמרו חז"ל (מכילתא פר' יתרו) על מה שנאמר במתן תורה שהיו "רואים את הקולות" (שמות כ' ט"ו) "שהיו רואין את הנשמע ושומעין את הנראה" (וכיוצא בזה אמרו "שהיו מראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו").

ורעיון עמוק ונשגב יש בזה כמו שביאר בנפש החיים (שע"ג פי"א בהג"ה) דהנה בטבע האדם ובנוהג שבעולם דמכל החושים שבהם חנן הקב"ה את האדם להזין את שכלו והגיון לבו אין לך חוש מהימן יותר ומוחשי יותר מחוש הראיה וכל דבר שראה האדם בעיניו אין לו בלבו פקפוק כלל באמיתת המצאו, לא כן בשאר החושים כגון השמיעה שדרכו של אדם להטיל ספק באמיתתן ואף חז"ל אמרו (ר"ה כ"ה ע"ב) "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", אמנם בני ישראל בני אל חי המחזיקים באמונת אבותיהם יודעים שאין ראית העינים קובעת באמיתת המציאות. שהרי הקב"ה ש"כל הנמצאים בשמים ובארץ ובמה שביניהם אינם נמצאים אלא מאמתת המצאו" (רמב"ם פ"א ה"א מיסוה"ת) אמר "כי לא יראני האדם וחי" ואין עינינו רואות את עיקר ההויה, וכי מה הוא האדם אם לא הנשמה שנפח באפיו יוצר בראשית שאינה נראית לעין, וכן אין עינינו יכולות לראות את מלאכי השרת העושים בשליחותו של המקום בעולמו או את השדים והרוחות המרחפים בחלל העולם, אלא שאבותינו סיפרו לנו וכך קבלנו מרבותינו הקדושים ודור ודור ישבח מעשיך, ועיין רמב"ן דברים ד' ט' וכ"כ החינוך בהקדמתו דיסוד האמונה הוא קבלת הבנים מאבותיהם דור אחר דור אף שהדברים נעלמים ממראה עינינו.

ובשעה שעמדו רגליהם על הר סיני נתעלו במעלה זו שהיו "רואין את הנשמע", שהדברים ה"נשמעים" היו בעיניהם בבחינת ראיה שנתאמתו אצלם באופן מוחלט ומוחשי, והיו "שומעין" את הנראה שכל עולם החומר והגשם היה רחוק מתודעתם והרגשותיהם והיה אצלם בבחינת שמיעה בלבד. (ועיין משך חכמה פרשת חוקת ועיין עוד במאור עינים פרשת בשלח דיש להגביר את חוש השמיעה על חוש הראיה לפי דרכו).

וזה נראה ביאור מה שמסופר בב"ב ע"ה ע"א "כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהם עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכיחינן, לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהם עשר ברום עשרים אמר להו הני למאן, אמרו ליה שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה דרוש רבי לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי, אמר לו ריקא אלמלא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות", ויש להתבונן, שהרי תלמיד זה לא נענש כשלגלג על דברי רבי יוחנן רבו אלא בשעה שחזר ובא לפניו לחזק דבריו ולאשרם ודבר זה אומר דרשני.

ונראה בדרכנו, דכאשר בא התלמיד לפני ר' יוחנן והביע את התפעלותו והתרגשותו ממראה עיניו והוכיח בזאת שע"י ראייתו נתאמתו הדברים אצלו וחזר בו מלגלוגו בשעה ששמע דברים אלו מר' יוחנן, קצף עליו רבו ואמר לו "ריקא לולי ראית לא האמנת" הלא מקרא אני דורש ותורת אמת היתה בפי, וכי ראית העינים היא שקובעת לנו אמיתת המציאות ולא שמיעת אזנינו את מסורת התורה, ועל זה נענש אותו התלמיד שלגודל מעלתו (דהלא חזא מלאכי השרת ואף בא עמם בדברים וזו מעלה נשגבה) היה צריך להיות "רואה את הנשמע".

ונראה דעונש התלמיד היה מדה כנגד מדה ויש בו רמז לדבר שפגם בו, דלמראית העין אין האדם אלא גל של עצמות וכל חיותו אך מכח נשמת אלקים המפעמת בקרבו להחיותו וכיון שהוא החשיב רק את ראית העינים נעשה גל של עצמות, מדה כנגד מדה, וזה שאמר לו ר' יוחנן "ריקא" וכי ריק אתה ואין נשמה באפך שאין העין יכולה לראותו, ולמה לא תראה את הנשמע ותשמע את הנראה.

ועוד מצינו דזו היתה מדתו של רבי יוחנן להשריש בלב תלמידיו דאין לך אמת כאמיתו של תורה אף במקום שהדברים נראין כמנוגדי המציאות וכדחזינן בתענית ה' ע"ב שאמר ר' יוחנן "יעקב אבינו לא מת, וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש" וכו'. ועי"ש ברש"י דמבואר בדבריו דבאמת לא מת יעקב אלא החנטים והספדנים סברו שמת ונדמה היה להם שמת עי"ש (ובמהרש"א פי' דנפשו לא מתה עי"ש).

ובמס' ברכות נ"ח ע"א מצינו "רב ששת סגי נהור הוי, הוו קאזלי כו"ע לקבולי אפי מלכא, וקם אזיל בהדייהו ר"ש, אשכחיה ההוא צדוקי א"ל חצבי לנהרא כגני לייא, א"ל תא חזי דידענא טפי מינך, חליף גונדא קמייתא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי, אתא מלכא, א"ל רב ששת לא קאתי, חליף גונדא תנינא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי השתא אתי א"ל ר"ש לא קא אתי מלכא חליף תליתאי כי קא שתקא א"ל ר"ש ודאי השתא אתי מלכא, א"ל ההוא צדוקי מנא לך הא, א"ל דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא דכתיב "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש ולא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה" כי אתא מלכא פתח ר"ש וקא מברך ליה, א"ל ההוא צדוקי למאן דלא חזית קא מברכת, ומאי הוי עליה דההוא צדוקי, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעייניהו, ואיכא דאמרי רב ששת נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות".

ונראה דגם בזה היה לימוד עמוק דאין ראית העינים קובעת את האמת המוחלטת אלא שמיעת אזניים ור' ששת שלא ראה בעיניו היטיב להכיר מן הצדוקי לא רק את שבילי הרקיע אלא אף את העולם הזה והליכותיו, וכאשר הצדוקי לא לקח מוסר לנפשו ועמד במרדו להחשיב את הראיה ולזלזל בר"ש ושאלו "למאן דלא חזית קא מברכת" נענש מדה כנגד מדה וכחלינהו לעינייהו, או שנעשה גל של עצמות כנ"ל.

ונראה בדרך זה (בראשית ג' י') "את קולך שמעתי בתוך הגן ואירא כי עירום אנכי" דהיינו שלא זכה לראות את קול אלקים אלא לשמוע, ולכן היה ירא ולע"ל נזכה "כי עין בעין יראו כי פי ה' דבר", והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר". שנזכה שוב לראות את הקולות כאשר ישמענו לעיני כל חי ואפשר שלכך נצטוינו "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" מה שלא נאמר ביציאת מצרים וכשאר זכירות (ולדעת הרמב"ן במצות ששכח הרב ל"ת ב' הוי לאו ועיין אגרת תימן לרמב"ם).

ה

כל דעביד רחמנא לטב עביד

ועוד לימוד גדול יש על האדם ללמוד ולהתבונן בענין הנסים דהנה הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו הם ביטוי עצום ועז למדת הרחמים והחסד, הקב"ה שינה סדרי בראשית, הפר מוסדות תבל והרעיד אמות הסיפים לטובתן והצלתן של בניו חביביו בני ישראל, וגם בבחינה זו על הנס לשמש כ"דגל" להפגין ולהורות שגם מדת הדין כלולה במדת הרחמים ונובעת ממנה כי "מאתו לא תצא הרעות" ואף שלפעמים אין אנו רואים את החסד שבדין עלינו להאמין ולהכריז "כל דעביד רחמנא לטב עביד". ואף כאשר נדמה לאדם שמדת הדין פגעה בו יש עליו ליגע ולעמול לראות ולהרגיש את מידת רחמיו של הקב"ה ית"ש, פוק חזי מה שביאר האבן עזרא (דברים י"ד א') "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" וז"ל "אמר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו וכן תעשו גם אתם" (ועי"ש ברמב"ן).

מעשה באדם אחד שבא לפני המגיד הגדול ממזריטש זי"ע ובקשה בפיו, ילמדנו רבינו דרך ומסילה בה ללכת ולקיים מה שציוונו חז"ל "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטוב" (ברכות נ"ד ע"א), אמר לו המגיד, הכנס לבית המדרש ופנה נא לר' זושא (שלימים נודע כהצה"ק הר"ר זושא מהאניפולי) והוא ימלא את מבוקשך, פנה הלה לר' זושא שהכרת פניו ענתה בו שהוא עני ואביון לבוש בלאות ובעל יסורים ומסר לו את דברי המגיד וחזר על בקשתו להדרכה במדה זו, ענהו הר"ר זושא בתמיה גדולה "ברור וודאי שטעה מר בשמיעתו כי באמת לא אדע איך לברך על הרע, הלא מימי לא ידעתי רע מה הוא, מאושר אני בחלקי ואך טוב וחסד חנני השי"ת מימי ילדותי עד היום הזה".

וזאת היתה מדתם של חכמינו ז"ל בעלי התלמוד, בברכות (ל"ד ע"ב) איתא "ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ר"י ב"ז, אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחי, אמר ריב"ז, אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום לא היו משגיחין עליו, אמרה לו אשת וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך", ופירש בקדושת לוי פרשת חקת דאינו דומה עבד לשר דעבד משמש את המלך אבל אינו מבין בתכסיסי המלכות ואינו בקי בחוקיה והליכותיה ולא כשר שהוא שותף לעיצוב חוקי המלוכה ובקי במבואיה, וזה שאמר ריב"ז שהוא דומה לשר לפני המלך והוא יודע ומבין שכל מדותיו של הקב"ה הם רחמים וחסדים ולפיכך אין תפלתו לישועת הנדכאים שלימה ומקובלת כ"כ, אבל ר' חנינא ב"ד היה עבד לפני המלך (בהשגתו לפי שורש נשמתו שכך ראוי לו וזה חובתו ותפקידו בעולם להיות עבד לפני המלך וסניגורן של ישראל) וכאשר הוא ראה בסבלותן של ישראל הזדעזעה נפשו עד היסוד ותפלתו להצלתן היתה זכה וטהורה.

ועוד שר גדול לפני המלך היה, רבי עקיבא בן יוסף שלימדנו לומר על כל צרה "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס' ע"ב) וכמסופר שם בגמרא דעל כל צרה וצרה שבא עליו הודה להקב"ה וראה בה מרחמיו וחסדיו של הבורא (ועיין ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה וסוטה פ"ה ה"ה דגם בשעה שנתפס ר"ע על ד"ת והוציאוהו ליהרג היה משחק והביאו התוס' בסוטה ל"א), ולא רק ביסוריו הוא ראה רבי עקיבא אך טוב וחסד אלא אף בחליו ויסוריו של רבו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס כמבואר בסנהדרין ק"א ע"א "כשחלה רבי אליעזר ונכנסו תלמידיו לבקרו אמר להן חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ור"ע משחק, אמרו לו למה אתה משחק אמר להן וכי מפני מה אתם בוכים אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה אמר להן לכך אני משחק, כ"ז שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא ח"ו קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה את רבי בצער אני שמח", ועוד מסופר שם "כשחלה ר' אליעזר ונכנסו ארבעה זקנים לבקרו, ר' טרפון, ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ואחרי ששלושת חבריו של רבי עקיבא הפליגו כל אחד בדרכו וסגנונו בשבח רבם הגדול ודימוהו לגלגל חמה, לטיפה של גשמים, ולאב ואם, נענה ר' עקיבא אחריהם אומר "חביבין יסורים", הרי שגם בסבלות רבו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס ראה רבי עקיבא חסד ורחמים של הקב"ה ית"ש.

ולא רק ביסורי האדם ראה רבי עקיבא מדת החסד אלא אף בגלות ישראל וחורבן בית מקדשינו ותפארתנו כמבואר במכות כ"ד ע"א "וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק ואמרו לו מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבו"ז יושבים בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה, אמר להם, לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ור"ע משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ומפני מה אתם בוכים אמרו לו, מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בה ולא נבכה אמר להם לכך אני מצחק וכו' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" עי"ש, הרי לנו מדתו של רבי עקיבא שהיה שר לפני המלך וראה את האור שבחשך ואת הטוב שברע לא רק בתלאות הפרט אלא אף בהנהגת הכלל וראה את אורות הגאולה בוקעים ועולים מתוך חשכת הגלות ואפילת החורבן[1].

ואולי י"ל בדרך זה מה שאמר משה רבינו להקב"ה "שלח נא ביד תשלח, בידי רבי עקיבא" (כמבואר במדרש אותיות דרבי עקיבא אות צ') ולכאורה תמוהים הדברים דהלא הראה הקב"ה למשה דור דור ודורשיו כמבואר במדרש (במדבר כ"ג ה') וא"כ ראה משה את כל שופטי ישראל, מלכיו, נביאיו, את אנשי כנסת הגדולה ותלמידיהם וכו' ולא מצא בין כולם ראוי להיות גואל ישראל ומושיעו בעת צרה אלא את ר' עקיבא בלבד (ועיין עוד מנחות כ"ט ע"ב דכאשר ראה משה את רבי עקיבא ותורתו אמר להקב"ה "יש לך אדם כזה ואתה נותן התורה על ידי"), ונראה דהנה מצינו שמשה ביקש מאת ה', בשעת צרה לכלל ישראל לאחר חטא העגל "הודיעני נא את דרכיך" ובברכות ז' ע"א מבואר "ביקש משה לידע, צדיק ורע לו רשע וטוב לו" תמוה לכאורה מה ענין שאלה זו לחטא העגל ותוצאותיה, וקרוב לומר דעומק כונת השאלה היתה ביחס לגורלו של עם ישראל העם שבחר בו הקב"ה לעם סגולה ועל יד עריסת לידתו כבר חטא ונענש בחרב ובמגיפה, והקב"ה הראה למשה גם את כל הדורות מראש דור דור ודורשיו, ומשה ראה ברוח קדשו את כל עתידו של העם, יסוריו ותלאותיו ועליהם שאל "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" (ועיין שם בגמ' שנחלקו אמוראי אם נענה משה בתפלתו או לא), ויש לומר בדרך הנ"ל דכאשר הביט משה ברבי עקיבא וראה את תורתו, את אופן ראייתו את השועל שיצא מבית קדשי הקדשים, את אופן שמיעתו את קול המונה של רומי וראה את שהיה ר"ע אומר על כל צרה וצרה "כל דעביד רחמנא לטב עביד" אמר משה זה ראוי להיות מנהיג ישראל וגואלו, כי לו נאה כי לו יאה.

ואמר הקב"ה למשה "וראית את אחורי ופני לא יראו" ובמנחות ל"ה ע"ב מבואר שהראה לו הקב"ה קשר של תפילין, ואפשר בביאור הדבר דהנה קשר של תפילין הוא שם שדי, ומצאנו בדברי חז"ל שני פירושים בשם זה, בחגיגה י"ב ע"א "אני הוא שאמרתי לעולמי די", ובמדרש (ב"ר מ"ו ג' ועיין שפ"א פר' וארא) "שאין העולם ומלואו כדאי לאלקותי", ונמצינו למדים ששם זה מורה על צמצום (שאמר לעולמו די) שהוא ממדת הדין, ועל התפשטות (שאין העולם כדאי וכו') שהוא ממדת הרחמים, וזה רמז ששני מדות אלו קשורים וכלולים זה בזה שאף מדת הדין נובעת מרחמיו של הקב"ה, וזה אחד מיסודות האמונה כפי שלימדונו חז"ל, ועיין בתפארת שלמה לסוכות שפירש "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" שעיקר מבחן האמונה הוא בלילות דהיינו בימים של הסתר פנים כאשר החושך יכסה ארץ ונראה כאילו מדת הדין שולטת בעולם ולכן הוי עיקר חיוב אכילה בסוכה ואכילת מצה בליל ראשון של חג שמצוות אלו מורות על יסוד האמונה והם זכר ליצי"מ, עי"ש בדה"ק.

ובדרך זה יבואר מה שמצינו (במדרש אלה אזכרה ובפיוט למוסף יוה"כ) דבשעה שנהרג ר' ישמעאל כה"ג צעקו מלאכי השרת "רבש"ע זו תורה וזו שכרה" ואמר הקב"ה "אם אין אתם שותקים אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו" ויש לפרש בזה כונה עמוקה, דהנה יש לתמוה לכאורה לפי"ד הרמב"ן (בראשית א' ב') דתוהו ובוהו הם אבני היסוד שנבראו ביום הראשון ושמהם הורכבו כל הברואים, דאם הקב"ה יחריב את עולמו למה יחזירה לתוהו ובוהו והלא גם ב"תוהו ובוהו" אין צורך כיון שאין רצונו ית"ש בקיום העולם, ושמעתי בזה משל נפלא, משל לאדם שהלך לחייט מומחה להזמין אצלו בגד מהודר, החייט לקח את מדותיו וצוה עליו להביא לו בד שכך וכך ארכו ורחבו ולאחר ימים מועטים הראה לו בגד נאה, ויהי כאשר ראה האדם את בגדו היפה הוציא מכיסו כלי מדידה ומדד את הבגד מכל צדדיו ולא מצא כדי מדתו ותבע את החייט בתביעה נמרצת להשיב את הגזילה אשר גזל, ענה לו החייט באמת אין אתה מסוגל להבין לאן הלך כל הבד הרי אינך בקי בחכמה זו ואין אתה יודע כלליה ופרטיה, אך זאת אוכל לעשות כדי להוכיח את צדקתי ואת נקיון כפי, אפרום את כל הבגד ולא ישאר ממנו מאומה אלא בד ואז אפרוש את כל חלקי הבד ותראה שלא מעלתי ולא גנבתי אך זאת בודאי אין ברצונכם להשחית את בגד הפאר, כך אמר הקב"ה, באמת אין בכוחכם להשיג דעת עליון כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם ואין נברא יכול לדעת סוד מעשה בראשית, וכמו שאמר הקב"ה לאיוב כאשר התרעם מתוך יסוריו "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה, מי שם ממדיה כי תדע או מי נטה עליה קו, על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה" (איוב ל"ח ד'-ו'), אך אם אפרום את כל העולם ואחזירה לתוהו ובוהו ואשתף אתכם בסוד הבריאה תראו כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא וכל מעשיו הם רחמים וחסדים גדולים ועצומים.

וכבר כתבו בספרי החסידות וכן שמעתי ממו"ר מרן אדמו"ר מצאנז זצוק"ל דמטעם זה יש להעביר ידיו על עיניו בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים (כמבואר בברכות י"ג ע"א ועיין בטור או"ח סי' ס"א) דבקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע אומרים "ה' אלקינו ה' אחד" דהיינו שמדות הרחמים והדין (שהם מרומזים בשם הוי' ואלקים כידוע) הם אחד וגם מדת הדין כלולה ברחמים ואף שלמראה עינינו נראה שמדת הדין יש כאן אנו מכסים את עינינו לקבוע ולהכריז שאנו תמים באמונתנו ד"כל דעביד רחמנא לטב עביד".

ובמאמר "פתח טוב" בפתיחת שו"ת קול אריה אות ז' פירש בזה באופן נפלא את הכתוב "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמכה מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית מ"ו ג'-ד') דיעקב אבינו חשש מאוד מהירידה למצרים ארץ ציה וצלמות רוחנית, ורמז לו הקב"ה דאף אם נראה מתחלה שהירידה למצרים היא גזירה קשה ו"ירידה" גדולה יתברר בסוף הדברים שתיקונים גדולים יושפעו מירידה זו, וכעין מעשה יוסף שגם היה נראה מתחלה כהתגלמות מדת הדין כשנזרק לבור ונמכר לישמעאלים ובסוף נתברר כי למחיה שלחו אלקים וסוף מעשה במחשבה תחלה של מדת הרחמים וז"ש ויוסף ישית ידו על עיניך כהא דהמעביר ידיו על עיניו בקר"ש לרמז שאנו בטוחים באמונתנו שאף במדת הדין יש רחמים גדולים וזה מה שאמרו בזוה"ק על פסוק זה "דא רזא דקריאת שמע" עי"ש ודפח"ח.

ועוד הביא שם בשם החת"ס לפרש בד"ז "וראית את אחורי ופני לא תראה" שאין בכוחנו לראות את פנימיות חסדי השי"ת המוסתרים במדת הדין ראית פנים אבל לאחר זמן מתברר אף לנו מדת טובו וחסדיו וזה "וראית את אחורי", ויש לומר לפי"ז בתשובת הקב"ה בשעה ששאל משה רבינו על מיתת ר' עקיבא "זו תורה וזו שכרה" וענהו ה' "כך עלתה במחשבה לפני" (מנחות כ"ט ע"ב) דהיינו שרק לאח"ז אם נזכה נבחין ברחמים שבדין ובטוב שברע ולא בשעת הגזירה.

ולעתיד לבא כאשר יפתחו שערי בינה ותמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, אז יראו עינינו וישמח לבנו בהגלות נגלות לנו שכל הגלויות והשיעבודים, הצרות והיסורים שעברו עלינו בעוה"ז כולם היו רחמים וחסדים גדולים ומפתח של גאולה לישועת השם כמבואר בתהלים קכ"ו שהגלויות הם כנשיאת החטה וזריעתה והגאולה נמשלה לקצירת התבואה שנזרעה בגלות וכאשר נזכה לגאולת ה' נראה את כל הגלות כחלום יעוף ו"היינו כחולמים" (ועיין בזה תענית כ"ג ע"א) וכן מבואר במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרכ"ח) על הפסוק "אל תשמחו אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי ישבתי בחושך ה' אור לי" וביארו חז"ל "אילולי נפלתי לא קמתי, אילולי שישבתי בחושך לא היה אור לי" דשורשי הגאולה נעוצים בגלות ולע"ל נראה עין בעין כי "אילולא נפלתי לא קמתי" וכו' וגם בקינות הנאמרים בתשעה באב מסיימים אנו את הקינות כולם בקינה שבה נמשלה גלות ישראל לצירי לידה "אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה" וכשם שמתוך צירי הלידה ויסוריהם נולדים חיים חדשים כך בוקעים ועולים אורות הגאולה מאפילת הגלות.

ומאז אמרתי בזה לבאר את דברי הגמ' בפסחים נ' ע"א "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא, אמר רב אחא בר חנינא, לא כעולם הזה העולם הבא, בעוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו טוב והמטיב" וכל חכמי לב נתחבטו בדבריהם ז"ל דמלשונם משמע דכל השינוי לעולם הבא יהיה רק באופן הברכה אבל לא בעצם המציאות, דלא אמרו דעולם הזה יש בו טוב ויש בו רע ועולם הבא כולו טוב וכולו ארוך אלא אמרו דיחס האדם ואופן ברכתו הם שישתנו לעוה"ב, ונראה לומר דלעולם הבא נברך הטוב והמטיב על אותן הרעות שכבר ברכנו עליהם דיין האמת בעוה"ז, דאז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה על ה"בשורות הרעות" שהיו מנת חלקנו בעוה"ז כאשר יגלו עפר מעינינו ונראה עין בעין שכל הרעות טובות גדולות ועצומות היו עלינו מהקב"ה ית"ש ואז נשוב ונברך על הכל ברוך הטוב והמטיב.

והנה אמרו חז"ל (ילקוט ירמיהו שי"ב) כשם שלקתה בכפליים (כמו שנאמר "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה") כך עתידה להתנחם בכפליים (כמ"ש "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם") ונראה ביאור הדברים בדרך זה, דישראל בגלותן לקו בכפליים, בעצם הצרות והיסורים שסבלו מיד משעבדיהם ומעניהם, ובהסתר הפנים הגדול והנורא באמרם אלינו "איה אלקיכם", וכבר ביארו חכמי המוסר את מה שכתב רש"י (בראשית ל"ז כ"ה) דנס נעשה ליוסף שאין דרכן של ערבים לשאת אלא נפט ואורחות הישמעאלים שלהם נמכר נשאו בשמים, דתכלית נס זה היתה להראותו אות שהקב"ה משפיע עליו רחמים אף בשעת צרה וצוקה כי "עמו אנכי בצרה", אך באורך הגלות עברו ישראל בארץ ציה וצלמות ולנו בעמק הבכא ולעתים לא ראו אות מן השמים לחסדי השם (ויש לרמוז דאף הסתר הפנים הוא בכפליים שנאמר "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא") ובזה לקו בכפליים, ועתידין אנו להתנחם בכפליים לעתיד לבא כאשר יאמר הקב"ה לצרותינו די ונזכה ליום שכולו טוב, ועוד נתנחם בראותנו שכל התלאות שעברו עלינו טובות היו ובאמת לא הסיר הקב"ה חסדו וטובו ממנו אפילו לרגע קט.

ולפי דרכנו נראה לבאר מה שאמרו חז"ל (מד"ש ט' ב' ומובא גם ביוצר לשבת זכור) דכל המועדות עתידין להיות בטלין לעתיד לבא מלבד ימי הפורים, והדברים אומרים דרשני, אמנם כאשר נתבונן בעומק משמעות נס פורים נשים אל לבנו שלא ככל חג ומועד ימי הפורים האלו, כל המועדות הם ביסודם זכר ומופת לגילוי כבוד ה' ולהנהגה בדרך נס למעלה מדרך הטבע, ולעתיד לבא שכל ההויה תהיה למעלה מדרך הטבע ובגילוי שכינה שוב לא יהיה צורך במופת זה ולפיכך כולן בטלות דכל ימינו יהיו אז "יום שכולו טוב יום שכולו ארוך", אבל פורים אינו זכר להנהגה נסית בלבד אלא שבימי הפורים למדנו לדעת שכל "גזירותיו" של הקב"ה רחמים גדולים הם, כמו הפור שהפיל המן על היהודים להומם ולאבדם ונהפך על שונאיהם וכן העץ שהכין המן לתלות את מרדכי עליו, ונתלו עליו הוא ועשרת בניו, ומטעם זה כתב הבני יששכר לבאר מה שנקבע השם "פורים" שהוא לכאורה תמוה מאד דכל שמות החגים והמועדים נקבעו ע"ש הגאולה והישועה כגון "פסח" על שפסח הקב"ה על בתינו במצרים ו"סוכות" על שם ענני הכבוד שחפפו עלינו במדבר ו"חנוכה" ע"ש חנוכת המזבח, ורק בפורים מצאנו שנקבע שמו על שם הגזירה והפורענות דהיינו הפור שהפיל המן, אך באמת אנו מציינים בפורים שגם ה"גזירות" נתגלו כמפתחות הגאולה והישועה, ולפיכך לא יבטלו ימי הפורים אף לעתיד דאז יבקע כשחר אורנו בראותנו שכל הגלויות והגזירות חסדים מוסתרים היו[2].

וזה שאמרו בחולין קל"ט ע"ב אסתר מן התורה מנין "אנוכי הסתר אסתיר פני" דאסתר הוא לימוד מיוחד על זמנים של הסתר פנים, ונראה דמטעם זה אין הלל בפורים אלא במגילה דקריאתה זו היא הלולה (מגילה י"ד ע"ב) ואף אם אינו קורא מגילה אין אומר הלל דגם ההלל בימי הפורים בהסתר הוא כמו מהות היום כולו באתכסיא ולא באתגליא (אך המאירי כתב דאם אין קורא מגילה אומר הלל עיין סופ"ק דמגילה).

ובמדרש תלפיות (ערך אחשורוש) מובא דהמן חשב לתלות את מרדכי על העץ בזמן קריאת שמע ונראה דגם זה סובב בחכמתו ית"ש לרמז שכל מחשבות המן הרשע נתגלו בסוף כחסדי ה' ו"דא רזא דקריאת שמע" שגם מדת הדין נובעת מן הרחמים וה' אלקינו אחד הם כנ"ל. (ולפי כל זה יבואר גם מה שאמרו חז"ל (מגילה ט"ו ע"א) דהמן נתלה בימי הפסח, דנס פורים הוא יסוד גדול באמונה ובטחון והשלמה ליסוד האמונה שהוא זכירת יציאת מצרים כנ"ל).

והנה אמרו חז"ל (ביצה כ"ה ע"א) "תנא משמיה דר' מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שהן עזין, תנא משמיה דר' ישמעאל מימינו אש דת למו אמר הקב"ה ראוין הללו שתינתן להם אש דת" וברש"י שם כתב "מפני שהן עזין, וניתנה להם תורה שיעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם" וכבר התלבטו המפורשים בדבריו דלדרכו נראה לכאורה דהתורה ניתנה לישראל מחמת פחיתותן וגריעותן, ונראה להנ"ל דבחירת עם ישראל מבין האומות היתה עקב תעצומות נפשם לעמוד באמונת אבותם על אף הסתר הפנים הנורא בחשכת הגלות (וכמבואר בספר הכוזרי מאמר א' אות צ"ה שעם ישראל הוא העם המובחר והנבחר במין האנושי מצד בריאתו ותולדתו) דרק בני ישראל שהן "עזין" יש להם כח ועזו לייחד שמו של הקב"ה באורך הגלות ובאפילת החורבן ולכן נבחרו מבין האומות וניתנה להם תורה, ועיין רמב"ן עה"ת (דברים ל"ג ב') ביאור הפסוק "מימינו אש דת למו" דיש בזה פירוש על פי סוד ד"מדת הדין כלולה ברחמים" דימין מורה על רחמים כמו שאמרו לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקבת ואש מורה על מידת הדין, ומימינו דהיינו ממדת הרחמים אש דת למו, ולכך ניתנה תורה לישראל, דרק הם בעזות דקדושה שבהם ראוין ויכולין להצדיק עליהם את דין הגלות ולראות את יסוד הרחמים במדת הדין.

 

ו

אמונה ובטחון בימי הסתר

וכך נהגו בני ישראל קדושים בכל דור ודור באורך הגלות שאף בימים קשים של הסתר פנים כאשר החשך כיסתה ארץ התחזקו באמונתם, השליכו על ה' יהבם וציפו לישועה, ואמרתי מאז לפרש מה דאיתא בעבו"ז י"ח ע"א "מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה וכו' אמרו לו תלמידיו, רבי מה אתה רואה, אמר להן גוילין נשרפין ואותיות פורחות" וכו' ובתוס' שם נתקשו במה ששאלוהו תלמידיו מה אתה רואה ולמה עלה על דעתם שהוא רואה דבר כלשהו, עי"ש, וי"ל דשאלתם לא התייחסה לראית עינים אלא לראית עיני השכל והלב, דהימים היו ימי עברה וזעם ימי ציה וצלמות של גזירות קשות ואבדון ואין לך יום שאין קללתה מרובה משל חברתה והנה גדול הדור אשר אמרנו בצלו נחיה עולה בסערה השמימה וזעקת השאלה והיאוש בקעה מתוך לבם השבור "רבי מה אתה רואה" היש תקוה לאחריתנו הלא כצאן בלי רועה נשארים אנו.

וענה רבי חנינה בן תרדיון אל יפול רוחכם, ואל ירך לבבכם יש תקוה לאחריתך ויש שכר לפעולתך "גוילין נשרפין", מלכות הרשע יכולה לשרוף ולכלות את גופנו אך נשמת האומה הישראלית אינה בת כליון "ואותיות פורחות", דהנה אדם מישראל נמשל לספר תורה כמבואר בשבת ק"ה ע"ב "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף", גופו משול לקלף של הס"ת כמבואר בהקדמה לשו"ת בית הלוי ח"א דגופו של ת"ח הוי כקלף של ס"ת ונשמות ישראל קשורים לאותיות התורה כמבואר במאור עינים פר' ואתחנן ובקדושת לוי פר' במדבר ובנפש החיים שע"ד פי"א וכ"כ הפני יהושע בקידושין דף ל' והביא בשם הזוהר ד"ישראל" נוטריקון "יש ששים רבוא אותיות בתורה" דכל אחד מבנ"י קשור לאחד מאותיות התורה, (ועיין בזה באש דת ח"ז פ"ג) והעומד על המת בשעת יציאת נשמה שבו כלה הגוף והנשמה פורחת הוא כרואה ס"ת שנשרף ואותיות פורחות) וכאשר יעלה רצון לפניו ית"ש יחזרו האותיות ויקבעו במקומם ושוב יקהילו קהילות ברבים שכבר הבטיח הקב"ה כי לא תשכח מפי זרעו. ודוקא הנהגה זו למעלה מן הטבע ומן השכל במסי"נ הביא לחורבן רומי והצלת ישראל כמבואר בעבו"ז (ב' ע"ב בתוס'), בשם "מעשה מרכבה" ד"במעשה דרחב"ת נגזר על רומי חורבן גדול" והדברים נפלאים.

ובזכות מסירת נפשם של ישראל על התורה אף בימי החשך והסתר הפנים יזכו שהקב"ה יגלה שכינת עוזו ויגאלם ויושיעם לעין כל, ונראה בדרך זה לבאר את מה דאיתא ביומא ל"ז ע"א "דלתותיו של ניקנור נעשה בהם נס והיו מזכירין אותו לשבח" ועוד איתא שם ל"ח ע"א "לפיכך כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב חוץ משערי ניקנור מפני שנעשו בו ניסים", ויש לתמוה לכאורה דאטו נסים בבית המקדש חידוש יש בהם, והלא עשרה נסים מופלאים נעשו במקדש באופן תמידי כמבואר בפ"ה מאבות מ"ה ועוד מבואר במנחות פ"ו ע"ב דאור השמש לא האיר כלל לתוך המקדש אלא אדרבה אור גדול בקע מתוכו החוצה בדרך נס ועיין עוד במגילה י' ע"ב דהארון לא תפס מקום והי' נס מופלא, וביומא כ"א ע"א מבואר נסים רבים שהיו בבהמ"ק וא"כ למה נמנעו מלהחליף את דלתותיו של ניקנור משום הנס שנעשה בהם. ונראה דהנה מבואר שם מה הי' הנס שנעשה בדלתות אלו "אמרו כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזרתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו, נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח היום מזעפו, והיה מצטער על חברתה כיון שהגיע לנמלה של עיכו היתה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה", והנה לכאורה נראה שמעשהו של ניקנור היה מעשה של טירוף והתאבדות והלא ידע שלא יוכל לשכנעם לסכן את נפשם כדי להציל את דלתותיו ועוד דניקנור כלל לא דרש מהם שלא להטיל את הדלת לים אלא כרכה ואמר "הטילוני עמה", ומה ירויח מכך שגם הוא ירד למצולות ויטבע בעומקא דתהומא רבא, אלא דבר גדול לימדנו ניקנור בזה דכאשר נחשול עומד עלינו לטובענו יש צורך במסי"נ מעל כל הגיון ומעל כל חשבון, ולימוד זה חיוני הוא לדורות כאשר בימי עברה וזעם, בימים של חושך וצלמות נידמה לנו שהנה נחשולים אדירים שוב עומדים לכלות אותנו ולהטביע את שארית בית ישראל ויקומו מקרבנו "נבונים" אשר ידרשו להקל את משא הספינה ע"י זריקת דלתות המקדש לים, נכרוך עצמנו סביבם ונאמר "הטילונו עמם" כאשר שעשה ניקנור בשעתו, וכדי שנזכור לימוד זה לא שינו את דלתותיו של ניקנור לזהב.

וחובה זו שומה עלינו בימינו אלו של הסתר פנים באחרית הימים, לאחר שנלקחה מאתנו דלת אחת "שער העבודה" והוטלה לים בחורבן הבית, נכרוך עצמנו בדלת השניה "שער התורה", במסירות נפש מעל כל חשבון, באהבה עזה ובשמחה ללא קץ, עד שנזכה לראות את חברתה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה בשעה שיקויים בנו הבטחת הנביא (ישעיהו מ' ה') "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" במהרה בימינו אמן.

 


[1] וידוע בשם הגר"א, למה הוסיפו לו כ"ב שנים דוקא, שהרי אמרו שם (ב"ב ט' ע"ב) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א, א"כ בנימין הצדיק שנהג כן בשמונה נפשות זכה בפ"ח ברכות, ובסוטה (כ"ב ע"ב) למדנו זכות תולה ג' חדשים, וכל אחד מפ"ח הברכות של בנימין הצדיק תלתה לו ג' חדשים, והרי פ"ח כפול שלשה, הלא הם רס"ד חדשים שהם בדיוק כ"ב שנים, והדברים הפלא ופלא, נאים וראוין למי שאמרן.

[2] בסוגיא זו יש לעיין, דהנה כתב הגר"ח מוואלז'ין ברוח חיים פ"ו מ"א דאף שדוד המלך ביקש שיהיה העוסק בספר תהלים כנגעים ואהלות לא מצינו שהקב"ה הסכים לו בזה, וידוע שהרה"ק ר' משה מסווראן מגדולי החסידות בדורו הקשה עליו מדברי ר' אחא בר חנינא דאין תקנה לבעלי לשה"ר שנאמר "יכרת ה' כל שפתי חלקות" והלא לא מצינו שהסכים לזה הקב"ה, וע"כ דפשוט שהקב"ה נענה לבקשותיו של דוד נעים זמירות ישראל.

אך אין בזה פירכא משני טעמים. א' לכאורה בכך נחלקו שני אמוראי בני ר' חנינא דהלא ר' חמא נקט דאית ליה תקנתא כמבואר. ב' לכאורה נראה דפסוק זה איו מתפרש כבקשה אלא כקביעה, וכך משמע מלשון חז"ל "כבר כרתו דוד המלך ברוח הקודש", וראיתי שוב באבן עזרא שם (תהלים י"ב ד') שכתב שני פירושים בפסוק זה וז"ל "נבואה כדרך רפאנו ה' ונרפא, או תפלה" הרי לן בזה שני פירושים, שהם בית אב לשני גדולי עולם אלה.

אך באמת מצינו שנחלקו תנאי ואמוראי בכעי"ז בכמה מקומות, א' בבבא בתרא י"ז ע"א נחלקו בדוד המלך אם שלטה בו רימה, לחד מ"ד לא שלטה רימה בו שהרי נאמר "אף בשרי ישכון לבטח" ולאידך מ"ד שלטה בו רימה "ורחמי הוא דבעי" הרי דנחלקו אם פשיטא שדוד נענה בתפלתו, ב' בברכות ז' ע"ב נחלקו ר"מ ור' יוסי אם משה נענה בבקשתו "הראני נא את כבודך", ואם במשה נחלקו, באחרים על אחת כמה וכמה, (ואין כל זה ענין להגהת הב"ח בסוטה י"ד ע"א דרק משה רבינו לעולם נענה, דשם מיירי בבקשה ותחינה לכפרת כלל ישראל, ואין זה ענין לבקשות אישיות של גדולי האומה, ודו"ק כי קצרתי).

תגיות: