מכירת יוסף (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

א

"ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (מ"ה ד')


וכן ישראל אלמלא שלמדו לקיסר תורה לא היו באים לידי כך אלא שלמדו תורה לקיסר. פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה ומצא כתוב וגונב איש ומכרו וגו' (שמות כ"א ט"ז) והלך וטח הבית כלו בנעלים ודבקם בכתלים ושלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחבריו ואמר להם מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו, אמרו לו חייב מיתה. אמר להם אם כן אתם חייבים מיתה קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו למה, אמר להם בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף דכתיב וימכרו את יוסף (בראשית ל"ז כ"ח) וכתיב על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים (עמוס ב' ו'), וכי אדם יפה כיוסף היו מוכרים אותו בכ' כסף אלא בשעה שהכניסוהו לבור הפשיטוהו והשליכוהו לבור ערום שנאמר ויפשיטו את יוסף וגו' (בראשית ל"ז כ"ג) וכתיב והבור רק אין בו מים (שם) מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, כיון שראה יוסף את נפשו בין אותן החיות נעצב ואמר אוי לי שאיני ניצול מן החיות האלו, ומרוב יראה ופחד אבד תוארו ויפיו ממנו, סגר הקב"ה פי החיות ולא הזיקו לו. וכשראו אחי יוסף ארחת ישמעאלים הוציאוהו מן הבור ערום ומכרוהו כן ערום, אמר הקב"ה צדיק כזה יעמוד ערום לפני הבריות, אמרו קמיע א' היה תלוי בצוארו ושלח הקב"ה את גבריאל והוציא מאותו קמיע בגד ולבשו כיון שראו אחי יוסף אמרו לאותן הישמעאלים החזירו לנו הבגד הזה שלא מכרנוהו לכם אלא ערום ויאמרו הישמעאלים לא נחזיר לכם עד שהוסיפו להם עוד ארבעה זוגות מנעלים. ובאותו בגד הביאוהו למצרים ובו מכרוהו ובו אסרוהו ובו הביאוהו לפני פרעה ובו מלך על מצרים. ואותו קיסר הרשע היה יודע שמכרוהו מנעלים ואמר להם קבלו עליכם דין שמים אמרו לו אם אחי יוסף מכרו אחיהם אנו מה פשענו ולמה תהרוג אותנו, אמר להם אם היו אחי יוסף היום בחיים הייתי תופשם ועושה בהם דין עכשיו שאינם בחיים אעשה בכם דין שאתם שקולים כאחי יוסף במכירות".

(מדרש עשרה הרוגי מלכות נדפס ב"בתי המדרש" חדר ו' עמוד 19).

 

הנה אין לנו מדברי המדרש אלא שכך גזר אותו הרשע, אך אפשר שברשעו עשה כן, אך עוד מצינו במדרש שאכן גזירת שמים היתה על עשרה הרוגי מלכות כעונש על מכירת יוסף.

"אמר לו גבריאל ישמעאל בני חי נפשך שכך שמעתי מאחורי הפרגוד שעשרה חכמי ישראל נמסרו להריגה ביד מלכות הרשעה. אמר לו ר' ישמעאל למה. א"ל על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו. שמדת הדין מקטרגת בכל יום לפני כסא הכבוד ואומרת כלום כתבת בתורתך אות אחת לבטלה. הרי השבטים שמכרוהו את יוסף ולא פרעת עדיין מהם או מזרעם. לפיכך נגזרה גזירה על עשרה חכמי ישראל למסרם להריגה ביד מלכות הרשעה. אמר לו ר' ישמעאל עד עתה לא מצא הקב"ה פריעה במכירתו אלא בנו. אמר לו גבריאל חי נפשך ישמעאל בני שמיום שמכרוהו השבטים את יוסף לא מצא הקב"ה בדור אחד עשרה צדיקים וחסידים כמו השבטים לפיכך הקב"ה פורע מכם אבל לך האמת". (מדרש אלה אזכרה- "בתי המדרש" חדר ב' עמ' 65).

ובאמת יש לתמוה על אחי יוסף שבטי י-ה איך עברו על איסור תורה שיש בו חיוב מיתה, וכבר עסקנו בעבר בסוגיא עמוקה זו ובשאלה הגדולה על אחי יוסף הצדיקים, עיין בזה במנחת אשר בראשית סימן ס"ג עי"ש. (ויובא לקמן).

ונראה בזה בכמה דרכים להבין דברי חכמים וחידותיהם.

א:   כתב הרשב"ם (בראשית ל"ז כ"ח) "'ויעברו אנשים מדינים סוחרים' ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים וי"ל שהאחים לא ידעו ואע"פ שכתוב אשר מכרתם אותי מצרימה י"ל שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו. זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא כי ויעברו אנשים מדיניים משמע ע"י מקרה והם מכרוהו לישמעאלים".

הרי לשיטתו לא חטאו האחים כלל ולא הם שמכרוהו אלא המדינים, אלא שבגרמתם נמכר ולכן נשאו אלומות חטאם, שהרי הקב"ה מדקדק עם חסידיו.

ב:   בספר היקר בנין דוד (להגאון מאוהעל מגדולי החריפים והפלפלנים בהונגריה) כתב בשם ספר "יד אבי שלום" דכיון דארץ ישראל מוחזקת לאבותינו והעיר שכם בחלקו של יוסף היתה (כמבואר בב"ר צ"ד י"ט עה"פ "ואני נתתי לך שכם אחד") ממילא אין כאן חיוב דגונב איש וכמבואר בסנהדרין פ"ה ע"ב דאינו חייב עד שיוצאנו מרשותו (ויכניסו לרשות הגנב) וכפירוש רש"י שם, ומשו"כ כתיב "וישב יעקב בארץ כנען בארץ מגורי אביו", דכיון דבארץ כנען ישבו לא הוציאו את יוסף מרשותו ואין בהם חיוב דגונב איש ומכרו. והבנין דוד פירש לפי"ז "ביקש יעקב לישב בשלוה" בארץ המוחזקת לו מאבותיו, אך מאותה סיבה "קפץ עליו רוגזו של יוסף" ודפח"ח.

ג:    בסנהדרין (פ"ה ע"ב) נחלקו במשנה ת"ק ורבי יהודה. לת"ק אין הגונב נפש חייב עד שיכניסנו לרשותו ולר"י אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו ובמ"מ שם דכו"ע אינו חייב עד שישתמש ולא נחלקו אלא בפחות משו"פ. והרמב"ם בפ"ט בגניבה ה"ב פסק "אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים שנ' והתעמר בו ומכרו. ואפילו לא נשתמש בו אלא בפחות משוה פרוטה כגון שנשען עליו או נסמך בו אע"פ שהנגנב ישן הרי זה נשתמש בו". וכיון שהאחים לא התעמרו ביוסף ולא השתמשו בו לא רבץ עליהם איסור זה.

ונראה לפרש בדרך זה את הכתוב (ל"ז כ"ז) "לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו", דהיינו שלא נשתמש ולא נתעמר בו.

ד:   כבר דנתי במנח"א שם בספיקת הרמב"ן אם חייבים ע"י הגבהת הנגנב אף שלא הוציאו אותו מרשותו ולא הכניסוהו לרשותם. ונראה לפי"ז דהאחים הקפידו שלא להגביה את יוסף אלא למשוך אותו וכדכתיב (ל"ז כ"ח) "ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה". וכיון שלא נעשתה בו אלא משיכה ולא הוציאוהו מרשותו (כמבואר לעיל אות ב') לא נתחייבו מצד גונב איש ומכרו.

ה:   הנה כתב הרמב"ם שם ה"ה "הגונב את בנו או את אחיו הקטן וכן האפוטרופין שגנבו את היתומים שהן סמוכין אצלם ובעל הבית שגנב אחד מבני ביתו הסמוכים על שלחנו ומלמד תינוקות שגנב אחד מן הקטנים הלומדים אצלו אע"פ שנשתמש בו ומכרו פטור שנ' ומצא בידו פרט לאלו שהן מצויין בידו".

הרי שאינו חייב על מכירת אחיו הקטן. וכיון שיוסף היה קטן האחים לא נתחייבו על מכירתו. אך באמת יש לעיין בכונת הרמב"ם אם כונתו לאחיו הצעיר, או שמא כונתו לקטן שלא הביא שתי שערות ולא הגיע לגדלות.

וראיתי בשו"ת מהריט"צ סימן קס"ה שהבין שהכונה לקטן שלא הגיע לגדלות, וצ"ע. ולא ידעתי מקור לדברי הרמב"ם בהלכה זו ונושאי כליו לא ציינו מקור לדבריו. ולכאורה למד הלכה זו מסברא דכל שהוא קטן מאחיו הגדול הוי כבנו, ובסנהדרין פ"ו ע"א דרשו חז"ל דהגונב בנו פטור מדכתיב "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו" פרט למצוי בידו למעט בנו, והרי לכאורה פטור אף בבנו שהגיע לגדלות, וא"כ לכאורה ה"ה באחיו הקטן אף אם כבר הגיע לגדלות, אך אפשר שלדעת הרמב"ם גם בבנו אינו פטור אלא בקטן ובאמת לא מסתבר שעד זקנה ושיבה הוי בנו מצוי בידו, וצ"ע.

(ובירושלמי סנהדרין (נ"ה ע"א) נתמעט גונב בנו מדכתיב "גונב נפש מאחיו" פרט לבנו, ולכאורה לפי זה אין מקום לפטור גונב אחיו, אמנם הלכה כבבלי נגד הירושלמי וז"פ).

ו:    הנה אמרו חז"ל (ב"ר פרשת ויחי פ"ד י"ז) "לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמרו נלך ונתפוס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל אף זה לכו ונמכרנו לישמעאלים".

הרי שדנו את יוסף כעבד, וכבר מבואר שם דהגונב עבד ומכרו פטור. ואפשר עוד דכונת המדרש שמכרוהו לעבדות לישמעאלים כיון שדינו להימכר לעבד, וי"ל בזה.

פלפלתי קצת בדרכים שונות להצדיק את הצדיקים אחי יוסף הקדושים במעשה המכירה, בעקבות רבותינו גדולי הדורות שהלכו בדרך זו.

 


ועתה נדון בעצם הסוגיה דגונב איש ומכרו

ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר  מכרתם אותי מצרימה (מ"ה ד')

 

הנה יש לעיין בחיוב גונב נפש ומכרו האם חייב מיתה על הגניבה והמכירה ושניהם  כאחד סיבת החיוב, או שמא חייב מיתה על שמכר נפש גנובה שברשותו ואין הגניבה  עצם החטא אלא תנאי לחיוב על המכירה, וכעי"ז דנתי במנח"א לב"ק סי' ל"ט אות ב'  בטובח ומוכר שחייב דו"ה האם חייב על שגנב וטבח או על שטבח גניבה שבידו (ואפשר  עוד דעיקר החיוב על הגניבה והמכירה היא ה"תנאי" לחיוב דחייב על הגניבה אם מכרו  שוב, אך לכאורה דרך זו רחוקה ולא מתיישב על הלב ומסתבר להקדים התנאי לחטא  ולא לאחרו, ודו"ק).

ויש כמה נפ"מ בחקירה  זו, א' האם צריך להתרות בו גם בשעת הגניבה או שמא די  בהתראה בשעת המכירה דאם חייב מיתה על הגניבה ג"כ, צריך גם בו התראה אבל אם  כל חיוב מיתה על המכירה בלבד אי"צ התראה בשעת הגניבה, ב' אם גנב את הנפש  בהיותו קטן ולאו בר עונשין ומכרו לאחר שנתגדל, אם גם הגניבה היא המחייבתו מיתה  אינו חייב אם קטן היה בשעת הגניבה אבל אם אינו אלא תנאי לחיוב חייב בכה"ג.

וכבר נסתפק המנ"ח בספק זה של קטן והגדיל, עיין בדבריו במצוה ל"ו אות ט"ו, ויש  להעיר בדבריו שם דבאות ט"ז כתב בפשיטות דצריך להתרות בו בשעת מכירה אבל אם  התרו בו בשעת הגניבה לא מהני כיון  שאין חיוב המיתה אלא בשעת המכירה, ומשמע  מדבריו דאי"צ כלל להתרותו בשעת הגניבה, ולא שת לבו דלכאורה זה צד אחד ספיקו בקטן שהגדיל, ומ"מ אפשר דצריך להתרות בו גם בשעת הגניבה וגם בשעת  המכירה ולכאורה יצטרך שתי התראות אא"כ גנבו ומכרו תיכף ללא הפסק והיסח הדעת  דבזה די בהתראה לפני הגניבה אם נאמר דחייב מיתה על הגניבה והמכירה ביחד.

ונראה לכאורה דבשאלה זו נחלקו אמוראי בסנהדרין דף פ"ו ע"ב, דנחלקו שם חזקיה  ור' יוחנן אם חייב מלקות על הגניבה, לחזקיה חייב דגניבה לחודה קיימא ומכירה לחודא  קיימא ור' יוחנן אמר אין לוקין, גניבה אתחלתא דמכירה הוא ובגליון הש"ס פירש  דלחזקיה חיוב המיתה משום המכירה היא ולר"י חייב על הגניבה והמכירה, וכן כתב  החזו"א בב"ק סי' י"ט אות א' עי"ש, הרי לן שנחלקו אמוראי ביסוד חיוב גונב נפש  ומכרו כמבואר.

 

ב

 

ועוד יש לשאול בכל גדר גניבת הנפש האם גדר גניבה ממש היא וכעין גניבת ממון  ומתחייב ע"י קנין דוקא וכמו ששנינו בב"ק ע"ט ע"ב שהגנב מתחייב ע"י משיכה או  הגבהה כן גם בגנב את הנפש מתחייב ע"י מעשה קנין שעשה בנפש או שמא שאני גנב  את הנפש דעיקר גדר ויסוד חטאו אינו אלא בחטיפה דהיינו החזקת האדם במסתרים  כנגד רצונו ומניעת חרותו ואין הדבר תלוי בגדרי הקנין כלל (ומתחייב מיתה אם מכרו  אח"כ).

ונראה שנחלקו הראשונים בדבר הזה, והרמב"ן בפי' עה"ת (שמות כ"א ט"ז) כתב דהגונב  נפש מתחייב אם הגביהו אפילו בביתו וכגנב ממון שמתחייב בהגבהתו אפי' בבית  הבעלים הרי שדימה גונב נפש לגונב ממון, אך התוס' נסתפקו בזה בסנהדרין פ"ה ע"ב  בד"ה עד שיכניסנו דאפשר דאינו חייב כפל עד שיכניסנו לרשותו הרי שחילקו בינו  ובין הגונב ממון, עי"ש.

ויש לכל אחד משני צדדים אלו להקל ולהחמיר דאם בקנין תליא מילתא וחייב  כשהגביהו ברשות הנגנב לכאו' פטור במשכו לרה"ר או למקום מדבר וכדו' דאין קנין  משיכה אלא לרשותו או לסימטא וכפשטות לשון הגמ' עד שיכניסנו לרשותו אבל אם  העיקר שיבריחנו מביתו ופטור בהגביהו ברשות הנגנב לכאורה יתחייב למקום מסתור אף שאין זה ביתו.

אך באמת אפשר דאין בזה מחלוקת ביסוד גדר החטא ועונשו אלא בדין מסויים, וכל  חידוש התוס' דאינו חייב כל עוד הוא בבית הבעלים אף ש"קנאו" בהגבהה דאם אינו  חייב במכרוהו לקרובים ק"ו דאינו חייב עליו כל עוד הוא בביתו אך התוס' מודים דצריך  עכ"פ קנין ולא יתחייב עד שיכניסנו לרשותו ולא די במה שהוציאו מרשות הבעלים  (ועיין במנ"ח שם שכתב דשאלה זו אם חייב במשכו לרה"ר תלוי במה שנסתפקו התוס'  בכתובות ל"ד ע"ב אם גנב חייב ע"י משיכה לרה"ר או שגם בו צריך משיכה לרשותו או  לסימטא, וחזינן שהמנ"ח מדמה דין גנב נפש לדין גונב ממון לענין זה שלא יתחייב אלא  ע"י משיכה גמורה הראוי לקנין גניבת ממון), אך באמת לבי נוטה דלפי צד זה שבספיקת  התוס' לא צריך כלל קנין וכל מהות החטא אינו אלא במה שחטפו והכניסו לחזקתו ומה  שאמרו עד שיכניסנו לרשותו אין הכונה לכעין חצירו לענין קנינים אלא שיוציאנו  מביתו ויכניסנו לחזקתו.

והרי חזינן דאב שגנב בנו או רב שגנב את תלמידו אינו חייב וכן אפוטרופוס שגנב  היתומים לרשותו פטור כמבואר שם בגמ' וברמב"ם פ"ט מגניבה ה"ה שנאמר ונמצא  בידו פרט לאלו שמצויין אצלו, אף דבודאי רשות הרב קונה לו מתלמידו ובגדרי קנין  כחצירו גמור הוא, הרי דבלאו זה אין גדר רשותו כגדר רשותו בממונות, ולפי"ז אפשר  לחייב אף אם הוציאו למדבר או למק"א, ודו"ק בזה כי עדיין צריך בזה עיון בדברי  הראשונים מפרשי התורה.

 

ג

 

ועוד יש לעיין בכל עיקר גדר זה דגונב נפש, ממי גנבו האם גנבו מעצמו בכך שמונע  חרותו ומגביל את תנועותיו ומעשיו, או שמא גנבו מבני ביתו ולענין לאו זה עשאתו  תורה כממון וכחפץ של בני הבית והגנב וכאילו גנבו מבני ביתו.

ובתשובת ר' בצלאל אשכנזי סי' מ"ב כתב לחדש דאין חיוב אלא בגונב את הנפש ולא  בגוזל ד"גנב נפש ומכרו" כתיב, ומתוך כך כתב דהכרח לומר דנחשב כגונבו מבני  ביתו ומקרוביו דאל"כ לא יחשב כגנב כיון שהנגנב יודע מקומו ומכיר את מי וכלפיו הוי כגזלן לא כגנב עי"ש באריכות דבריו.

ולכאורה כל דבריו דברי תימה, ואטו הגונב גר שאין לו יורשים אינו חייב, והגונב אדם  גלמוד וערירי אינו חייב, וממי גנבו מקרוביו שאינם מכירים אותו ואינם בשכונתו,  ועצם ההנחה ששיך לגנוב אדם בן חורין מאיש אחר רחוק דאטו ממונו הוא, ונראה יותר  דודאי גנבו מעצמו, ויסוד הדבר, דשאני גניבת נפש מגניבת הממון ביסוד גדרו, ואף  לשיטת הרמב"ן דחייב גם ע"י הגבהה ברשותו, אין זה אלא חידוש דחייב ע"י קנין, אך  יסוד החיוב במה שהחזיק בו באלמות וכפה את אדנותו ושלטונו עליו (וביארתי במק"א  דמעשי הקנין במשיכה והגבהה וחזקה אינם מעשים של קנין מהלכתא בלבד, אלא   ביטויים של שליטה ואדנות ולכן גם הגנב מתחייב על ידם ואכמ"ל), סו"ד נראה דחייב  משום שהשתלט עליו וגנבו מעצמו ולא ממשפחתו ומקרוביו, ונראה  דאין בזה נפ"מ כלל  בין גנב לגזלן ואף אם תקפו ברה"ר בפני קהל ועדה ומכריחו חייב עליו.

ומצאתי לשנים מהמובהקים שבגאוני פולין בתראי שדחו באריכות את הבנת הגר"ב  אשכנזי בזה הגאון ר' מנחם זמבא בזרע אברהם סי' י"ד והגרי"פ פרלו זצ"ל בסהמ"צ  לרס"ג ח"ב מצוה צ"א עי"ש היטב.

ובזרע אברהם שם הביא גם את דברי רש"י בב"ק ס"ח ע"ב שם הוכיח ר' יוחנן דהגונב  חייב דו"ה אף במכרו לפני יאוש ולא אהני מעשיו דלא קנה הלוקח כיון דליכא יאוש  ושינוי רשות, ד"גניבה בנפש תוכיח שאין יאוש בעלים וחייב" ורש"י שם כתב "הגונב  נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו" הרי להדיא דהחיוב על גניבת  האדם מעצמו ולכן אין בו יאוש דאין אדם מתייאש על עצמו, וז"ב ופשוט.

 

ד

 

עד כאן עסקנו בגדר גניבת הנפש, אך גם בגדר ואופן מכירתו יש לדון, האם מתחייב  הגנב על מכירתו על ידי הקנין של המכירה או שמא אינו חייב עד שיעבירנו בפועל  לרשות הלוקח, ועצם השאלה, מכרו בקנין כסף או סודר וכדו' ועדיין הוא ברשותו האם  חייב עליו.

ובדבר הזה נחלקו רש"י והרמב"ן וז"ל הרמב"ן שם "וכן מה שאמרו מכרו ועדיין הוא ברשותו שלא הוציאו הלוקח מרשותו כלל ואעפ"י שנתן בו מעות כיון שלא הוציאו משם  פטור ולא ידעתי אם לומר שצריך קנין כמשפט הקניות שימשכנו מרשות המוכר  לסימטא או עד שיגביהנו, או היא גזה"כ בנפש לומר שאפילו נגמר המכר ביניהן וקנה  בהגבהה או במשיכה בחצר של שניהם יהיה פטור עד שיצא מרשותו לרשות הלוקח וכן  נראה. ורש"י פירש שם בפירושיו בגמרא, ועדיין הוא ברשותו של נגנב עצמו ופטור  מפני שאין כאן גניבה כלל, ואם כן לא נתחדש כאן דבר שלא כמשפט גנבי  הממון".

הרי לן שיטת רש"י דעצם הקנין שבמכירה מחייבת את הגנב, ולשיטתו מתיישבים דברי  חז"ל מכרו ועודו ברשותו פטור היינו עוד ברשות עצמו דהיינו הנגנב, אך הרמב"ן נקט  דאינו חייב עד שיוציאנו מרשות הגנב לרשות הלוקח, ואפשר דהלך בזה לשיטתו דזה  ודאי אי אפשר שהאדם עומד ברשות עצמו כבימים ימימה עם אשתו ובניו והגנב יתחייב  עליו מיתה משום גונב איש ומכרו, והיינו שהגביהו וחזר והניחו ומכרו תמורת כסף  ועדיין הנגנב ברשות עצמו ולא נשתנה מאומה במצבו ומעמדו, וכיון דס"ל להרמב"ן  דבמעשה הגניבה לא צריך הוצאה מרשותו ממש וחייב הגנב אף אם הגביהו בלבד, ע"כ  צריך במעשה המכירה הוצאה מרשותו והכנסה לרשות הלוקח, ודו"ק בזה כי לענ"ד נכון  ופשוט הוא.

 

ה

 

והנה נסתפק המנ"ח שם אות ו' באיזה קנין ימכור את הנפש ויתחייב עליו דהלא זה  פשוט וברור דבאמת לא חלה מכירה זו כלל דהלא בן חורין הוא ואין בו לא קנין ולא  מכר ולא מתנה, וע"כ דאף דלא מהני מעשיו כלל חייבתו תורה על מעשה המכירה  ומשום דעבר אמימרא דרחמנא, אך עכ"פ צריך מעשה מכירה שיש בו קנין, ומשו"כ יש  להסתפק כיצד לדון בנפש זה ובאיזה קנין ימכרנו, וכתב בזה שלש אפשרויות, כקנין  עבד עברי הוא כיון דעברי הוא (שהרי כתב הרמב"ם בריש פ"ט מגניבה דאינו חייב אלא  בגנב נפש מישראל), ושמא חייב במכרו בקניני עבד כנעני כיון דמ"מ אדם הוא (ועיין  בביאור הגריפ"פ שם שהביא מהראב"ן בב"ק קי"ג דחייב אף על גניבת נפש גוי ומכירתו), ושמא חייב כשמכרו באחד מקניני המטלטלין עי"ש.

וברמב"ן עה"ת שם הבליע בתוך דבריו דחייב במכרו והלוקח קנאו בהגבהה או במשיכה  והרי אין עבד עברי נקנה לא במשיכה ולא בהגבהה אלא בכסף ובשטר בלבד, הרי דלא  צריך דוקא קניני עברי, וגם עבד כנעני אף דנקנה במשיכה כמבואר בקדושין כ"ב ע"ב,  נחלקו שם בגמ' אם נקנה בהגבהה והרמב"ם הסיק בפ"ב ה"ב ממכירה כת"ק דאינו נקנה  בהגבהה דהלכה כת"ק שהוא רבים לגבי ר"ש , הרי דלא בעינן אף קניני עבד כנעני  ובכל קניני מטלטלין חייב על מכירת הנפש ונפשטה ספיקת המנ"ח.

ובמכירת יוסף משמע שמכרוהו בעשרים כסף ובמדרש אמרו דמכרוהו תמורת נעליים ואפשר שהיינו קנין סודר כעין שלף איש נעלו.

והנראה עיקר לענ"ד, דגם בזה לא צריך מכירה בדרכי הקנינים אלא עיקר החיוב בהעברתו לרשות אחרת, וכדברי הרמב"ן במשיכה או בהגבהה.

 

ו

 

ובמשנה סנהדרין פ"ה ע"ב נחלקו תנאי, לת"ק אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו  (וכמבואר לעיל) ולר' יהודה אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שנא' "והתעמר  בו ומכרו", ובגמ' מבואר דלכו"ע צריך שישתמש בו אלא שנחלקו בהשתמש בו פחות  משו"פ, וכך מבואר שם ברמב"ם בהלכה ב' שאינו חייב עד שישתמש בו אף פחות מש"פ  עי"ש, אך בספר המקח לרב האי גאון רפ"ט כתב עד שיכניסנו לרשותו או ישתמש  בו, וכנראה שגרס במשנה או ישתמש בו ולשיטתו חייב בחדא מתרי גווני, וזה חידוש  גדול.

 

ז

 

ולאחר שנתבאר לנו כל זאת, צריך לעיין אם במכירת יוסף ע"י אחיו יש דין גונב נפש  ומכרו, ונראה מכמה טעמים שלא היה במכירתו דין זה, א' לא מצינו שהשתמשו בו  כלל, ורק לשי' בה"ג חייב אף שלא נשתמש בו. ב' לכאורה לא עשו קנין בגניבתו,  אמנם כתיב (בראשית ל"ז כ"ח) "ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף  מן הבור" הרי דעשו קנין הגבהה במה שהעלוהו מן הבור (ולכאורה יש בזה קנין הגבהה  אף שלא הגביהו אותו למעלה מן הקרקע דמ"מ הגביהו ממקומו בתוך הבור) ואפשר  דעשו גם קנין משיכה וכדכתיב "וימשכו ויעלו" אלא שנחלקו הראשונים שם מי העלה  אותו מן הבור, רש"י כתב דאחיו בני יעקב העלוהו ולשי' לכאורה עשו קנין הגבהה, אך בפי' הרשב"ם כתב שם שהמדינים העלוהו מן הבור והם שמכרוהו לישמעלים "והאחים  לא ידעו ואע"פ שכתוב אשר מכרתם אותי מצרימה י"ל שהגרמת מעשיהם סייעה  במכירתו, זה נ"ל לפי עומק דרך פשוטו של מקרא וכו' ואף אם באתה לומר וימכרו את  יוסף לישמעאלים כי אחיו מכרוהו א"כ צ"ל שהם ציוו למדינים סוחרים למשכו מן הבור  ואח"כ מכרוהו לישמעאלים" , ולפי פירושו הראשון ודאי שהאחים לא עשו שום קנין  בגניבת יוסף ולפירושו השני תלוי הדבר במה שנחלקו האחרונים במשיכה והגבהה ע"י  שליח גוי אם קונה עיין בזה בנתיבות סי' קפ"ח סק"א בחלקת יואב חו"מ סי' א' ובמנח"א  לב"ב סי' כ"ח ואכמ"ל, ובדעת זקנים לבעלי התוס' כתב שם דאחי יוסף מכרוהו קודם  ואח"כ העלוהו מן הבור, ולפי"ז יש טעם נוסף שלא נתחייבו מיתה כיון שלא גנבוהו  ולא עשו בו קנין לפני המכירה, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ועיין עוד במשנה שם דהגונב בנו אינו חייב וברמב"ם הוסיף שם דגם הגונב אחיו אינו  חייב ולפי"ז לא היה חיוב במכירת יוסף כיון שאחיו היו, אך הרמב"ם הוסיף שם דאינו  חייב בגניבת בנו או אחיו הקטן  ומשמע דרק בקטן פטור ולא בגדול וכנראה סברתו  דגדול ברשות עצמו עומד ומה לן שהגנב אחיו, וצ"ע אם יש מקור לזה מדברי חז"ל.

ומ"מ נראה דלא היה במכירת יוסף דין גונב נפש ומכרו מעיקר הדין ואעפ"כ הקב"ה  מדקדק עם צדיקים כחוט השערה וידוע מש"כ במדרשי חז"ל שעשרה הרוגי מלכות היו  כפרה על מכירת יוסף.


 

" כמה ימי שני חייך"

"ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" (מ"ז ח'-ט').

כל הקורא את תשובתו של יעקב אבינו לשאלת פרעה ישתומם, מה אריכות הדברים, ומה כונתו של יעקב בדברו על ימי חייו ושנות מגוריו, ולמה מתייחס הוא בכלל לשני חיי אבותיו, כאשר פרעה לא שאלו אלא על ימי חייו הוא, (ועיין בספורנו לפי פשוטו של מקרא).

ונראה בזה דיעקב אבינו איש תם ענותן ושפל ברך, יעקב שאמר "קטונתי מכל החסדים", כאשר הוא נשאל "כמה ימי שני חייך" נשבר לבו בקרבו, וכי "חי" אנכי שואל הוא את עצמו הלא "רשעים בחייהם קרויים מתים וצדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות י"ח ע"ב), והלא חיי בעלי החכמה ומבקשיה ללא תלמוד כמיתה חשובים" (רמב"ם פ"ז מהלכות רוצח הלכה א'), והלא אין חיים אלא תורה שנאמר 'כי היא חייכם ואורך ימיכם', יעקב אבינו אינו יכול לומר על עצמו שימיו ימי חיים הם, אמנם "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה", שנות מגורים הם, אלה השנים בהם מתגורר הוא בעוה"ז אבל אין אלה שנות חיים, "מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם". אצל אבותי הגדולים היתה חפיפה מוחלטת בין ימי חייהם לשנות מגוריהם, אברהם זקן בא בימים, וכן יצחק בנו, כל ימיהם, ימי תורה וימי עבודה היו, כל ימי מגוריהם ימי חיים היו, חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, אמנם אצלי אומר יעקב בענותנותו נפרצו הדרכים, שלשים ומאת שנה ימי מגורי אך מעט ורעים היו ימי שני חיי...

וזה הנראה פשר הכתוב באדם הראשון (בראשית ה' ה') "ויהיו כל ימי אדם אשר חי", ולכאורה יש כאן יתור לשוני, דפשיטא שמדובר בימים אשר חי ולא בימי מותו, אלא שהכתוב משמיענו שכל ימיו ימי חיים היו, וכך אצל אברהם (כ"ה ז') "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי", אבל בישמעאל כתיב (כ"ה י"ז) "ואלה שני חיי ישמעאל" ולא כתיב "אשר חי", דימי מגורים היו אלה ולא שנות חיים, וכדבריו של יעקב אבינו בענותנותו.

אך לא כן מעידה תורתנו הקדושה על יעקב אבינו, אלא "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (מ"ז כ"ח) כאברהם ויצחק כך יעקב כל ימיו שנות חיים היו, חיים לדורי דורות ולנצח נצחים.

דבקה נפשי אחריך

"ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (מ"ג כ"ט).

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותנו שהיה קורא את שמע (רש"י).

נמצינו למדים מפרשה זו את גודל דביקותו של יעקב בהקב"ה ומסירת נפשו אליו יתברך. הבה נצייר בדמיוננו את המראה הגדול הזה, כשפגש יעקב את יוסף לאחר עשרים ושתים שנים שבהם היה ממאן להנחם בחשבו שטרוף טורף, לאחר כ"ב שנה שבהם יושב הוא בשקו ותעניתו אחר בן זקוניו, וכי יש בכחו של אדם לתאר את גודל השמחה, איה סופר שימצא את המלים להביע את פרץ רגשות הגיל אשר ממלאים לבו של אב רחום ברגע נשגב זה, ויעקב אבינו אינו נופל על צוארו של יוסף ואינו נושק לו, כיון שמקבל הוא על עצמו עול מלכות שמים בקוראו קריאת שמע. אותה קריאת שמע הלא אומר הוא בכל יום ערב ובוקר, אצל רובא דעלמא הדברים נאמרים כאילו מעצמם, כמצות אנשים מלומדה ובהיסח הדעת. לא כן יעקב אבינו בחיר שבאבות הקורא קריאת שמע בדביקות הנוראה והמופלאה באביו שבשמים, אהבת ה' הבוערת בלבו רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה, רגש זה גובר אף על השמחה האנושית הנעלה ביותר.

אמנם נראה עוד דהא דקיבל יעקב עול מלכות שמים דוקא בשעת פגישתו את יוסף בנו לא במקרה היה, אלא סוף מעשה במחשבה תחילה, וברצונו ודעתו היה דדוקא בשעה נשגבה זו שבה נכמרים רחמי האב על בנו חביבו אשר אהב בכל לבו ואין לך זמן שמחה כשעה זו שהושלמו בה י"ב שבטי י-ה, וחזרה ושרתה נבואה על יעקב, דוקא בשעה זו קיבל על עצמו עול מלכות שמים בכל לבבו ומאודו, להראות בנפשו דאין אהבה כאהבת המקום ואין שמחה כקבלת עול מלכותו.

אוי לנו מיום התוכחה

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (מ"ה ג').

אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה... יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו... לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה (ב"ר צ"ג י').

כבר עמדו חכמי המוסר על מאמר זה, וכי איזה דברי תוכחה שמעו האחים מפי יוסף והלא לא הוכיחן ולא ייסרן בדברים, אלא התודע אל אחיו באהבה ובאחוה כששוב לא יכול היה להתאפק, ועוד הוסיף לשאול בשלום אביו, אבל דברי תוכחה מאן דכר שמיה?

ונראה בזה>TS<* דזה אכן עומק התוכחה, לא בחרצובות לשון, לא בשוטים ולא בעקרבים של מוכיח בשער, ולא בשערי גיהנם שפותח המוכיח לפני קהל שומעיו, אלא באמת הברורה והפשוטה הנגלית לפני האדם, ולא מותירה לו עוד מקום לברוח ולהסתתר מפניה.

כך דרכו של אדם, בורח הוא כל ימי חייו, בורח הוא מקונו, בורח הוא מאלוקיו, בורח הוא מעצמו, בורח הוא מן הקול הפנימי הקורא אליו מתוך לבו הוא, קול הקורא אליו, קום קרא אל אלוקיך! בורח הוא מן הקול הקורא אליו שוב נא, שוב נא וחיה, בורח הוא באלף דרכים, במשעולי הכרמים של החיים ומוצא עיסוקים רבים להתעלם מן האמת המציקה שלא נותנת לו מנוח. אך יש, והוא ניצב ערום ועריה מול האמת הפשוטה הנגלית לפניו במלוא עוזה ואוטמת את כל דרכי המילוט והבריחה. פונה הוא אנה ואנה, ויפן כה וכה, אך נסתמו כל הדרכים, שוב אינו יכול לברוח, והקול הבוקע מקרבו גובר והולך עד שהוא מחריש אזנים, עד שעוד אי אפשר להתכחש לו ולהתעלם ממנו, ואז... כובש הוא פניו בקרקע... אלוקי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך.

אחי יוסף חיו עם הכאב הנורא הזה כ"ב שנים! מאז אותו יום מר שבו השליכוהו לבור ומכרוהו לארחת ישמעאלים, מאז אותו יום בו בחרו להתעלם מתחנוניו של אחיהם הקטון ולהקשות את לבבם אל מול צערו של אביהם הזקן, כ"ב שנים נשאו את כאבם בלבם ולא גילוהו לאיש, כ"ב שנים חיו את חייהם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו זה בכה וזה בכה כל אחד נפנה לדרכו והתעלמו מצער אביהם הזקן ואחיהם הקטון אך לא כך חפץ עליון, והמסבב כל הסיבות הזמינם כולם לפונדק אחד לשבור שבר ביתם ואביהם, ושם בהיסח הדעת בעומדם לבקש על נפשם ממשנה למלך מצרים, נפגשו באחת עם האמת, אותה האמת ממנה ברחו זה כ"ב שנים, בפתע פתאום שמעו מפיו "אני יוסף"! "העוד אבי חי"! באחת נפגשים הם עם האמת הנוראה "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

וכך הוא בחיי כל אחד ואחד, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בורח הוא האדם כל ימי חייו ומסרב לעמוד לרגע להטות אוזן לקול הקורא אליו לשוב אל ה' ולחוס על נפשו בעומק לבו בתוך תוכיות נפשו, יודע הוא שדרך עקלקלות דרכו, אך מסרב הוא להביט נכוחו ולהכיר האמת הפשוטה, אך לא לעולם חוסן, כאשר הקב"ה יבא ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

ב

וביתר תוקף, יש שהאדם סוטה מדרך הישר, עושה עוול ואון, אך תחת אשר יכיר בחטאו וישוב אל ה' בונה הוא תילי תילים של טצדקי ותירוצים, מגדלים פורחים באויר של נימוקים וסברות להצדיק את מעשיו וליישב את דרכיו העקלקלות, וכך צועד הוא בדרכי החיים משוכנע בצדקת דרכו, ואף אינו מעלה על לבו שדרכו עקלקלה. ויש שבאחת מתמוטט עליו עולמו ונוכח הוא לדעת שכל חייו חיי טעות היו, דרכיו מעוותות, ואת אשר חשב כמצוה גדולה ואבן פינה במושגי חייו, משגה היה חטא ועון, ואזי חלל גדול נפער בלבו, ומרגיש הוא שעולמו חרב עליו.

אחי יוסף השליכוהו לבור ומכרוהו לאורחת ישמעאלים, ופשוט שלא בשרירות לב עשו כן הלא שבטי י-ה הם בני יעקב הצדיקים ממשיכי מסורת אבותיהם הקדושים בגאון ובעוז, וכבר האריכו הראשונים עפ"י מדרשי חז"ל לבאר טעמם ונימוקם או משום שדנוהו כרודף ומוסר, או שדנוהו כנביא שקר על חלומותיו ועל דבריו, או משום שדנוהו כמורד במלכות יהודה וכדו', ומ"מ בטוחים היו שבצדק דנוהו, ואף כאשר משנה למלך מצרים דורש מהם במפגיע להביא את אחיהם הקטן ושם את שמעון במשמר, והחרטה מתחילה לכרסם בלבם, עדיין לא מצאו לפקפק בעיקר מעשיהם ולהכיר בטעותם במכירת יוסף, אלא אומרים הם זה לזה "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מ"ב כ"א ועי"ש ברמב"ן), עדיין לא מצאו עוז ותעצומות להישיר מבט על עצם המכירה, אלא האשימו עצמם רק על שלא שמעו את תחנוני האח המתחנן על נפשו. כל כך משוכנעים ומשוחדים היו ביושר מעשיהם וצדקת דרכם... עד.. אשר שמעו הם קול קורא אליהם "אני יוסף"! באותו הרגע התמוטט עליהם כל עולמם, באותו רגע ראו מול עיניהם בפלאי ההתגשמות של חלומותיו של יוסף, הנה הם עומדים כולם משתחוים אל יוסף אחיהם הקטן וכתר מלכות על ראשו, הנה בעל החלומות הלזה בא, בא וחלומותיו בידו, ונוכחים הם לדעת שכל חייהם כ"ב שנים חיו והתהלכו בטעות נוראה... ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו!

וכך כל אחד ואחד, משוכנע הוא האדם שצדיק וישר הוא, שדרכו ורק דרכו נכונה, וכל שיפקפק בדרכו הולך בחושך, בונה הוא מסביב לעצמו מגדלים הפורחים באויר של ראיות והוכחות שדרכו נכונה, עד שמוכן הוא לדרוס לפי תומו כל שיעמוד כנגדו, להלבין פנים, ולהוריד שאול כל שיהרהר ויערער אחר מעשיו ודרכיו, וכך מעביר הוא את כל חייו בטעות נוראה, אוי לנו מיום הדין, אוי ואבוי לנו מיום התוכחה, ביום שבו השופט כל הארץ יבא ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, ובפתע פתאום יראה ויווכח שכל חייו טעות, שכל דרכיו בוקה ומבולקה, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אוי לנו מיום התוכחה.

ומשום כך שומה עלינו בכל ימינו ובכל דרכינו לבדוק ולפשפש בכל מעשינו ובכל דרכינו בענוה ובשפלות רוח, לבדוק בחורים ובסדקים של בדקי הנפש, הטובה היא הדרך אם רעה, היש בה עץ אם אין, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, כולי האי ואולי?

ג

ונראה עוד להתבונן בזה, דשני דרכי תוכחה יש, דהנה בילקוט שמעוני מצינו מאמר זה בשינוי לשון (רמז קנ"ב):

"אמר ר' שמעון בן אלעזר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים היה ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו, וכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מעשיו על אחת כמה וכמה"

ר"ש בן אלעזר אמר שהקב"ה יוכיח כל אחד לפי מעשיו, אבל אבא כהן ברדלא אמר דעתיד הקב"ה להוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, יש שמוכיחים את האדם על מעשיו, לטב ולמוטב, על עשייתו ועל המנעותו מעשייה, על עשה ועל לא תעשה, ויש שמוכיחים אותו על מה שהוא, לא על מעשיו בלבד עתיד הוא ליתן את הדין, אלא על עצם מצבו ומעמדו, על עצם הוויתו ורוחו, על פנימיותו ותוך תוכיותו.

כשהתוודע יוסף אל אחיו ואמר "אני יוסף העוד אבי חי" ושוב אמר להם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (מ"ה ג'-ד') היה בזה תוכחה כפולה, "על מעשיו", על מעשה המכירה, ועל כל המעשים של אותו יום מר ונמהר, על השלכתו לבור, על מכירתו למצרים, על טבילת כותנתו בדם, ועל השקר הנורא שאמרו לאביהם יעקב, כל אלה בחינת "לפי מעשיו", אך היתה בדבריו גם תוכחה "לפי מה שהוא", כשהוסיף ואמר "העוד אבי חי", "אבי"! ולא "אבינו"! "העוד אבי חי", שאל יוסף, ובאחת הטעין עליהם מטען נורא של בושה וכלימה, כ"ב שנה מתהלכים הם לצדו ובצלו של אביהם הגדול השרוי באבלו הכבד מנשוא וימאן להתנחם, ובכל השנים האלה לא עלה על דעתם להקל מאבלו ולתור אחר אחיהם הקטן, ואולי בידם יהיה להשיבו אל אביו ולהקל מצערו ויגונו הכבד. "אני יוסף" אחיכם אשר מכרתם אותי למצרים תוכחה על מעשיהם, "העוד אבי חי" - תוכחה על מה שהם!

וכך לעתיד לבא, כאשר הקב"ה יתגלה ויגלה הדר כבוד מלכותו לבניו התועים, יהי' בכך לא תוכחה "על מעשיו" בלבד, אלא אף תוכחתו של אבא כהן ברדלא "לפי מה שהוא".

אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

הרחמן הוא יזכנו בחסדיו הגדולים למען כבוד שמו, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, למען שמו באהבה.

ד

ועוד רגע אדברה, על מהות התוכחה לעתיד לבא, הנה כתב רש"י "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו מפני הבושה'", בשפתנו המדוברת בהלה ובושה שתים הם ולא אחת, בושה לחוד ובהלה לחוד, אך אין זה אלא משום שלא התנסינו בעומק הבושה הנוראה של אחי יוסף, אותם אחים שזרקוהו לתוך בור נחשים ועקרבים, הפשיטו את כותנתו והטבילוה בדם, מכרוהו לישמעאלים, ובמשך כ"ב שנים לא טרחו לברר את המוצאות אותו, ובפתע פתאום עומד הוא לפניהם במלא הודו והדרו הדר מלכות ומכריז "אני יוסף"! בושה זו בהלה היא, כי נבהלו מפניו מפני הבושה, וכך בושתו של השב בתשובה בעומדו לפני אביו שבשמים, לא בושה בעלמא, היא אלא בושה עמוקה היא מאין כמותה, וכדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ראשון סעיף כ"א):

"המדריגה העליונה בזה שיכלם האדם על עונותיו מלפני ה', וענין ההכלמה ההרגשה בבושה והשתנות זיו פניו, כענין שנאמר 'כסתה כלימה פני', ובכל מקום תראה הכלימה נזכרת אחר הבושה, כי היא יתירה מן הבושה".

וכבר אמרו חכמים (גיטין נ"ז ע"א) אמר ר' אלעזר בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". והדברים מבהילים עד למאוד, ולא בכדי אמרו חכמים (סוטה י' ע"ב) נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", ובתוס' שם נקטו דדינו יהרג ואל יעבור כדין רציחה ממש (ועיין לעיל בפרשת וישב סי' נ"ג).

ובושה זו שביד אדם, כאין ואפס היא לעומת בושת הפנים שלעתיד לבא, כאשר יבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מעשיו ולפי מה שהוא.

אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!

 

תגיות: