תפילת הדרך (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך" (מ"ה כ"ד).

"א"ר אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה בלכתכם בדרך" והקשו בגמ' ממה דאמר ר' אלעאי בן ברכיה שני ת"ח המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראוין להשרף, ותירצו "הא למיגרס הא לעיוני".

 

וביאור דבריהם דכיון דכל הדרכים בחזקת סכנה וצריך שמירה בדרך יש לעסוק בתורה דאגוני מגנא ואצולי מצלא, אלא שלא יעיין בתלמודו שמא מרוב העיון לא יזהר בדרכים.

ועוד מצינו תקנה משום סכנת הדרכים והיא תפילת הדרך, ומקורה במס' ברכות (כ"ט ע"ב)

"אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא אמר רבי יעקב אמר רב חסדא זו תפלת הדרך ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך מאי תפלת הדרך יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ישי ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא"י שומע תפלה".

ונעיין בהלכותיה של סוגיה זו.

 

א


מתי אומרים תפילה זו

הנה מבואר בברכות (ל' ע"א) "אימת מצלי א"ר יעקב א"ר חסדא משעה שמהלך בדרך. עד כמה א"ר יעקב א"ר חסדא עד פרסה".

ורש"י כתב בזה שני פירושים. א: פירוש רש"י דצריך לברך עד פרסה ואם לא בירך עד שהתרחק פרסה שוב אינו מברך. ב: פירוש הבה"ג דאפילו בדרך קצרה של פרסה צריך לברך אבל אם מהלך פחות מפרסה אין צריך לברך. וכבר כתב הרא"ש בברכות (פ"ד סימן י"ח) דהעיקר כשיטת הבה"ג ונתקשה להבין שיטת רש"י דלמה יברך רק עד פרסה ולא אח"כ. וכך פסקו גם הטושו"ע בסימן ק"י סעיף ז'. ומ"מ נכתב שם בהג"ה (ולא ידעתי אם זה מהרמ"א) דלכתחלה יברך תוך פרסה כשיטת רש"י, עי"ש.

ובביאור שיטת רש"י נחלקו הראשונים. לדעת הרא"ה אף בדיעבד אם כבר הרחיק פרסה ולא בירך שוב אינו מברך, אך לדעת רבינו יונה (כ' ע"א מדפי הרי"ף) אף לדעת רש"י אין זה אלא לכתחלה אבל בדיעבד יכול לברך עד שיגיע למחוז חפצו, וכתב בזה סגנון מחודש, דכל עוד מחזיק הוא בדרך יכול לברך. כמו מי שלא בירך על המצוה עובר לעשייתה דמברך כל עוד עדיין עוסק הוא במצוה, עי"ש.

ונראה לפי דרכו דתיקנו תפילה זו כשאדם יוצא לדרך וכלשון אליהו כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך. והטעם בזה פשוט, דהלא כל הדרך בחזקת סכנה ומתחילתו עד סופו צריך בה שמירה דלעילא. משו"כ ס"ל לרש"י דיש לברך קודם שהחזיק בדרך פרסה, אלא דאעפ"כ כל עוד בדרך הוא הולך לא הפסיד הברכה, וכמו שמצינו בברכת המצוה, ודו"ק בזה.

ובפני יהושע שם כתב ליישב שיטת רש"י לפי"ד הגמ' בעירובין ס"ה ע"א דהבא מן הדרך אל יתפלל כיון שאין דעתו מיושבת עליו, וס"ל לרש"י דכ"ש כשהוא עדיין בדרך שלא יתפלל. ובדעת כל רבותינו שדחו פירוש רש"י נראה פשוט דלא אמרו כן אלא בתפלת העמידה שהיא ארוכה וצריך בה כונה יתירה ולא בברכה קצרה. ואפשר עוד דודאי דעתו מיושבת עליו לבקש מהקב"ה שישמרנו מסכנת הדרך, ואינה דומה לתפלה בעלמא.

ומדברי המאירי למדתי ביאור אחר בדברי רש"י וז"ל "יש מפרשים שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה, משם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינו אומרה".

הרי שדקדק בדברי חז"ל כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך, ותפלת הדרך היא מעין נטילת רשות ובקשת שמירה, ואם כבר החזיק בדרך ולא בירך הו"ל מעוות לא יוכל לתקון שהרי לא נמלך בקונו לפני שיצא לדרכו. וזה נראה שיטת רש"י שפירש המלך בקונך טול רשות. (ויש שפירשו המלך בקונך לפי"ד התנא רבי חנינא בן דוסא "אם תפילתי שגורה בפי יודע שהיא מקובלת וכו'" [ברכות ל"ד] דמתפלל תפלת הדרך ואם תפלתו שגורה יצא ואם אין תפלתו שגורה בפיו לא יצא, כ"כ בראש יוסף שם ובשל"ה סוף מס' חולין, עי"ש).

ובטור שם כתב כשיטת הבה"ג שלא לברך אא"כ כבר החזיק בדרך ויכול לברך עד שיגיע תוך פרסה למחוז חפצו, וחידש דפרסה שאמרו, בין ביציאתו ובין בכניסתו, עי"ש.

והנה נחלקו האחרונים למעשה מתי יש לברך ברכה זו, ושלש מחלוקות בדבר.

א: המגן אברהם כתב שם ס"ק י"ב שלא לברך בעיבורה של עיר אלא לאחר שיצא מעיבור העיר, וזה שנחשב החזיק בדרך, עי"ש.

ב: דעת הט"ז ס"ק ז' דיש לברך אף בתוך העיר ומה שאמרו משהחזיק בדרך אין כונתם אלא שאינו מברך עד שהחליט החלטה גמורה שהוא יוצא לדרך, שהרי מהר"ם היה מברך בבוקר טרם צאתו לדרך, עי"ש.

ג: רבים האחרונים שחילקו בזה בין מי שיוצא מביתו שאינו מברך עד שיצא לדרך ובין מי שנמצא במלון באמצע הדרך שיכול לברך בבוקר טרם צאתו וכך נהג מהר"ם, עי"ש בשערי תשובה סק"ט, באליהו רבה ובמשנה ברורה ס"ק כ"ט.

 

ב

בהנהגה למעשה

 

והנה כמה ספיקות יש בברכה זו למעשה, ונחלקו גדולי הזמן בהנהגה הראויה למעשה.

בשו"ת מנחת שלמה (תניינא ב' – ג' סימן ס' אות ד') דן לגבי הנסיעה בכביש ירושלים – ת"א דכיון דיש בדרך יישובים רבים פטור מלברך. עוד כתב דכיון דכלי רכב מצויים בכביש ויש פקוח משטרתי עדיף לברך בלי ברכה.

ולעומתו כתב בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן קצ"ט דבאמת ראוי היה היום לברך אף בנסיעה בתוך העיר, משום שהסכנה רבה אלא שאין לשנות מדינא דשו"ע, ומ"מ ראוי לברך מיד כשיוצא מן העיר אף בתוך עיבורה, עי"ש.

ולא אכחד דאני לכשעצמי נבוך מאד בברכה זו, דהלא ברור כשמש דברכה זו תוקנה משום סכנת ליסטים וחיות רעות שהיו אורבים בדרך, דבימי קדם היו סכנות רבות דוקא בדרכים, הדוב והארי, הנמר והזאב שכנו ביערות והולכי הדרכים היו טרפם, וגם ליסטים ושודדים הסתתרו ביערות והתנפלו על עוברי אורח, ומשום סכנות אלו תיקנו תפלת הדרך, וכדמוכח מנוסח הברכה "ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים וחיות רעות בדרך", ואף שאומרים גם "ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם" אין זה אלא תוספת בקשה כללית, אך ברור שעיקר ברכה זו משום סכנת חיות וליסטים תוקנה. ומשו"כ אמרו שאין מברכים ברכה זו אא"כ הוא מתרחק מן העיר דרך פרסה, דבתוך העיר ובסביבתה אין חיות וליסטים, אבל בזמה"ז אין סכנה מחיות רעות וליסטים, וסכנת תאונות הדרכים יש גם בעיר ולא דוקא בדרך, וגם סכנת פיגועי מחבלים יש גם בעיר ולא דוקא בדרך, וא"כ לכאורה אין טעם לומר תפלת הדרך.

ולכאורה נראה דאין לומר בזה דכיון דתיקנו תיקנו וגזירות חכמים לא בטלי אף כאשר טעם התקנה בטל, דלא בגזירה ותקנה עסקינן, אלא בתפילה שתיקנו בשעת הסכנה, ומסתבר א"כ דכשליכא סכנה לא יברך, וצ"ע.

ולכשעצמי סבור הייתי שיש לברך בזמה"ז ללא שם ומלכות, אך מסתפינא מחבראי.


ג

בשיטת הרמב"ם

הנה הרמב"ם השמיט ברכה זו ולא הביאה בהלכות ברכות, ומצינו כמה דרכים בדעתו.

א: הבית יוסף בסימן ק"י כתב בשיטתו דס"ל דמה שאמרו בברכות (ס' ע"ב) דהנכנס לכרך והיוצא ממנו צריך להתפלל שהקב"ה יכניסנו בשלום ויוציאנו לשלום היינו תפלת הדרך, ולא כשיטת הטור שכתב דיני תפילת הדרך בסימן ק"י וברכת הנכנס לכרך בסימן ר"ל. אלא שתמה לפי דרכו למה הרמב"ם לא כתב שצריך לסיים ברכה זו בשם ומלכות, ולא כתב דין פרסה בהביאו ברכה זו בפ"י מברכות הלכה כ"ה. ובשו"ע סימן ר"ל כתב דברכה זו שמברך בצאתו מן הכרך היא תפלת הדרך, עי"ש.

ב: בנחלת דוד כתב דלשיטת הרמב"ם תפלת הדרך היא נוסחה מסויימת של "תפלה קצרה" שתיקנו להולכי דרכים, וכבר פסק הרמב"ם שהמהלך בדרך מתפלל תפלת "צרכי עמך מרובים", ולא הנוסח של תפלת הדרך, עי"ש.

ג: הפרי חדש בסימן ק"י סק"ד כתב בדעת הרמב"ם דרק במקום סכנה חייב לברך תפלת הדרך ולא בכל דרך, וכך פסק להלכה כיון דספק ברכות לקולא, עי"ש.

ד: ולכאורה היה נראה דהרמב"ם ס"ל דכל ענין תפלת הדרך מדת חסידות הוא ולא הלכה גמורה, שהרי מקור הלכה זו מה דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא אין זה אלא מעין עצה טובה ומדת חסידות, שהרי עוד אמר לו בחדא מחתא "לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי". והרמב"ם הביא דברים אלה בפ"א ובפ"ב מהלכות דעות, וס"ל דגם הא דהמלך בקונך מדת חסידות הוא, ורב יעקב א"ר חסדא בא לפרש את דברי אליהו, עי"ש היטב.

וכבר ביארתי בכמ"ק דיש הרבה מאמרי חסידות והנהגות טובות שהרמב"ם לא הביא במשנה תורה, ועדיין צ"ע בזה.

 

ד

תפלת הדרך בעמידה

כתב בערוך השלחן סימן ק"י סעיף י"א "יכול לומר תפלת הדרך גם כשהוא מהלך ואם אפשר לו יעמוד כשיאמרנה ולא ילך וטוב לאמרה בעמידה מבישיבה אמנם אם היה רוכב על בהמה לא הטריחוהו לירד ממנה ואומרה בעת שרוכב מיהו אם אפשר לו יעמיד הבהמה דרכוב כמהלך דמי וכן כשיושב בקרון לא הטריחוהו לירד ויאמרנה בישיבתו בקרון ואם בקל להעמיד הסוסים נכון לעשות כן והנוסעים בעגלות של מסילות הברזל יאמר בעמידה כי בשם בנקל לעמוד וכן בנסעו בספינות גדולות".

ולא ידעתי פשר למה שכתב דהנוסע ברכבת או בספינה צריך לעמוד, וכי צריך לעמוד בתפילת הדרך, והלא לא נחלקו רב חסדא ורב ששת (ברכות ל' ע"א) אלא אם אומרו מעומד או מהלך, ולהלכה קיי"ל דאם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה והרוכב אין צריך לירד כמבואר בסימן ק"י ס"ד, עי"ש.

וראיתי בתשובות והנהגות ח"ג סימן ע"ו שכתב שהוא נוהג לעצור את הרכב ולצאת ולומר תפלת הדרך בעמידה. ולא ידעתי מקור למנהג זה. דהלא אין כאן אלא תפלה ולא מצינו שצריך לעמוד בכל תפלה מלבד תפלת העמידה.

ושו"ר באליהו רבה ס"ק י' שהביא מספר הרוקח שלמצוה יש לומר תפלת הדרך בעמידה וכך ראיתי בכף החיים שם ס"ק מ"ה, ואין ספר הרוקח תח"י לעיין במקור הדברים, וראיתי בספר אורחות רבינו שהחזו"א היה אומר תפה"ד בישיבה בתוך רכב.

ושוב עיינתי בדברי הרוקח בסימן שמ"ה וראיתי שכתב "תפילת הדרך בין מעומד בין מיושב בין מהלך, מיהו מצוה מעומד". ולולי דמיסתפינא הוי אמינא שכונתו, מצוה מעומד היינו לאפוקי מהלך, ולא לאפוקי מיושב, ועדיין צ"ע.


ה

פרסה בזמן או במרחק

בשו"ת זכרון יהודה או"ח סימן מ"ב נסתפק בשיעור פרסה האם זה תלוי במרחק או בזמן, והכריע דזה תלי בזמן וכל שהדרך לוקחת פחות משעה ורבע יאמר תפה"ד בלי שם ומלכות, עי"ש.

אך בשו"ת שבט הלוי (חלק י' סימן כ"א אות ב') דחה דבריו דזיל בתר טעמא ומסתבר דכאשר מתרחק הוא מן העיר מרחק פרסה יש סכנה וא"כ מסתבר שאין הדבר תלוי בזמן הליכת פרסה אלא במרחק, ומשו"כ יש לברך אף על פי שהנוסע ברכב עובר מרחק זה בשעה מועטת, עי"ש. ומסתבר מאד כדברי השבט הלוי, וז"פ.

כמה ימי שני חייך

"ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" (מ"ז ח'-ט').

כל הקורא את תשובתו של יעקב אבינו לשאלת פרעה ישתומם, מה אריכות הדברים, ומה כונתו של יעקב בדברו על ימי חייו ושנות מגוריו, ולמה מתייחס הוא בכלל לשני חיי אבותיו, כאשר פרעה לא שאלו אלא על ימי חייו הוא, (ועיין בספורנו לפי פשוטו של מקרא).

ונראה בזה דיעקב אבינו איש תם ענותן ושפל ברך, יעקב שאמר "קטונתי מכל החסדים", כאשר הוא נשאל "כמה ימי שני חייך" נשבר לבו בקרבו, וכי "חי" אנכי שואל הוא את עצמו הלא "רשעים בחייהם קרויים מתים וצדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות י"ח ע"ב), והלא חיי בעלי החכמה ומבקשיה ללא תלמוד כמיתה חשובים" (רמב"ם פ"ז מהלכות רוצח הלכה א'), והלא אין חיים אלא תורה שנאמר 'כי היא חייכם ואורך ימיכם', יעקב אבינו אינו יכול לומר על עצמו שימיו ימי חיים הם, אמנם "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה", שנות מגורים הם, אלה השנים בהם מתגורר הוא בעוה"ז אבל אין אלה שנות חיים, "מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם". אצל אבותי הגדולים היתה חפיפה מוחלטת בין ימי חייהם לשנות מגוריהם, אברהם זקן בא בימים, וכן יצחק בנו, כל ימיהם, ימי תורה וימי עבודה היו, כל ימי מגוריהם ימי חיים היו, חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, אמנם אצלי אומר יעקב בענותנותו נפרצו הדרכים, שלשים ומאת שנה ימי מגורי אך מעט ורעים היו ימי שני חיי...

וזה הנראה פשר הכתוב באדם הראשון (בראשית ה' ה') "ויהיו כל ימי אדם אשר חי", ולכאורה יש כאן יתור לשוני, דפשיטא שמדובר בימים אשר חי ולא בימי מותו, אלא שהכתוב משמיענו שכל ימיו ימי חיים היו, וכך אצל אברהם (כ"ה ז') "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי", אבל בישמעאל כתיב (כ"ה י"ז) "ואלה שני חיי ישמעאל" ולא כתיב "אשר חי", דימי מגורים היו אלה ולא שנות חיים, וכדבריו של יעקב אבינו בענותנותו.

אך לא כן מעידה תורתנו הקדושה על יעקב אבינו, אלא "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (מ"ז כ"ח) כאברהם ויצחק כך יעקב כל ימיו שנות חיים היו, חיים לדורי דורות ולנצח נצחים.

 

דבקה נפשי אחריך

"ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (מ"ג כ"ט).

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותנו שהיה קורא את שמע (רש"י).

נמצינו למדים מפרשה זו את גודל דביקותו של יעקב בהקב"ה ומסירת נפשו אליו יתברך. הבה נצייר בדמיוננו את המראה הגדול הזה, כשפגש יעקב את יוסף לאחר עשרים ושתים שנים שבהם היה ממאן להנחם בחשבו שטרוף טורף, לאחר כ"ב שנה שבהם יושב הוא בשקו ותעניתו אחר בן זקוניו, וכי יש בכחו של אדם לתאר את גודל השמחה, איה סופר שימצא את המלים להביע את פרץ רגשות הגיל אשר ממלאים לבו של אב רחום ברגע נשגב זה, ויעקב אבינו אינו נופל על צוארו של יוסף ואינו נושק לו, כיון שמקבל הוא על עצמו עול מלכות שמים בקוראו קריאת שמע. אותה קריאת שמע הלא אומר הוא בכל יום ערב ובוקר, אצל רובא דעלמא הדברים נאמרים כאילו מעצמם, כמצות אנשים מלומדה ובהיסח הדעת. לא כן יעקב אבינו בחיר שבאבות הקורא קריאת שמע בדביקות הנוראה והמופלאה באביו שבשמים, אהבת ה' הבוערת בלבו רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה, רגש זה גובר אף על השמחה האנושית הנעלה ביותר.

אמנם נראה עוד דהא דקיבל יעקב עול מלכות שמים דוקא בשעת פגישתו את יוסף בנו לא במקרה היה, אלא סוף מעשה במחשבה תחילה, וברצונו ודעתו היה דדוקא בשעה נשגבה זו שבה נכמרים רחמי האב על בנו חביבו אשר אהב בכל לבו ואין לך זמן שמחה כשעה זו שהושלמו בה י"ב שבטי י-ה, וחזרה ושרתה נבואה על יעקב, דוקא בשעה זו קיבל על עצמו עול מלכות שמים בכל לבבו ומאודו, להראות בנפשו דאין אהבה כאהבת המקום ואין שמחה כקבלת עול מלכותו.

תגיות: