קרבנות ציבור-שבט איקרי קהל (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ונתתיך לקהל עמים" (מ"ח ד')

"גוי וקהל גויים יהיה ממך" (ל"ה י"א)

 

הנה מפסוק זה למדו חז"ל (הוריות ה' ע"ב) דשבט איקרי קהל לגבי פר העלם דבר של ציבור דכתיב ביה (ויקרא ד' י"ג) "ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשמו". ובהמשך הסוגיה שם דנו לגבי הכהנים והלויים אם הוי קהל או לא עי"ש.

ונחלקו הפוסקים אם דרשה זו נאמרה רק לגבי הלכה מסויימת זו דפר העלם דבר של ציבור או אף לשאר דיני תורה. דהנה מבואר בשו"ע או"ח סי' רי"ח ס"ב "על נס שנעשה לקצת ישראל כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן אפילו נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו". (שעשה נסים לאבותינו במקום הזה).

ובמגן אברהם שם סק"ג הביא מהב"ח שהקשה ממה דמבואר בירושלמי (ברכות ס"ב ע"א) דלמ"ד שבט איקרי קהל חייב לברך אף בכל נס שנעשה לשבט אחד. ותמה על הרמב"ם דפסק בהלכות שגגות (פי"ב ה"א) דשבט איקרי קהל ומאידך פסק לגבי ברכה זו דאינו מברך אלא על נס שנעשה לרוב ישראל.

ועוד הקשה דבפסחים (פ' ע"א) מבואר דנחלקו אם שבט אחד איקרי קהל גם לגבי קרבן פסח דלמ"ד שבט הוי קהל אם נטמא שבט אחד עושין בטומאה והרמב"ם לא פסק כן הרי דשוב סותר דבריו.

ותירץ המג"א דרק לגבי פר העלם דבר של ציבור פסקו כמ"ד שבט איקרי קהל משום דלהדיא כתיב ביה קהל משא"כ לגבי קרבן פסח וברכה, עי"ש.

ובבהגר"א שם סק"ג כתב דרק לגבי ברכה פסקינן לקולא, וכנראה כונתו משום דספק ברכות לקולא עי"ש.

הרי לן שנחלקו בדרשה זו פרטיה והלכותיה.


ב

פר העלם דבר אם הוי ק"צ או כקרבן השותפין

 

הנה פשוט דיש ג' גדרים בקרבנות, קרבן יחיד, קרבן השותפין וקרבן ציבור. ויש לעיין בפר העלם דבר של ציבור דשאני מקרבנות הציבור שהם בשם כל ישראל, משא"כ בפר זה דלהלכה אף שבט אחד שחטא מתחייב בו, (וכל שבט ושבט מביאה פר ושעיר כמבואר ברמב"ם פי"ג משגגות ה"א), וא"כ יש לעיין אם דומה הוא לקרבן שותפין או שמא קרבן ציבור היא וניתנה הלכה דאף קרבן שבט בישראל כקרבן ציבור היא.

ולכאורה מבואר דפר העלם דבר ש"צ הוי קרבן ציבור כמבואר להדיא ביומא נ' ע"א ועיין עוד במנחות צ"ב ע"א, דהלממ"ס דיש סמיכה פר זה אף דהוי ק"צ ואין סמיכה בציבור עי"ש.

ויש לעיין לפי"ז במה שנחלקו ר' יהודה ור' שמעון אם מביאין פר זה מתרומת הלשכה או שגובין מתחילה לשם קרבן זה (עיין הוריות ג' ע"א ומנחות נ"ב ע"א) והרי בקרבן ציבור לכו"ע גובין מתרומת הלשכה.

וכבר העיר בזה הגאון המופלא רבי מנחם זעמבא בספרו הנפלא זרע אברהם סי' ד', והביא מה שנחלקו רש"י והרמב"ן (ויקרא א' ב') בכל קרבנות הציבור אם באים דוקא מתרומת הלשכה או דאפשר לגבות מן הציבור בשבילם, דדעת רש"י דרק מה שבא מתרומת הלשכה הוי ק"צ אבל מה שיגבו מן הציבור אינו אלא קרבן השותפין, ולדעת הרמב"ן גם זה ק"צ הוא, עי"ש.

אך המנחת חינוך מצוה ק"כ כתב דהרמב"ם שפסק דגובין מן הציבור באמת ס"ל דקרבן זה לא הוי קרבן ציבור אלא כקרבן שותפין ולפיכך אינו דוחה שבת, עי"ש שהאריך בזה.

 

ג

בבעלות בקרבנות הציבור

 

ויש לעיין בכל עיקר גדר קרבנות ציבור, האם יש לכל אחד מישראל חלק בהם והוי כעין קרבן שותפין, וכמו קרבן פסח שבא בחבורה וכל המנוחין הם שותפין בו, כך גם בקרבנות הציבור. וכל ההבדל שבין קרבן השותפין וקרבן הציבור אינו בגדר הבעלות של המשותפין בו, אלא שזה של יחידים שנשתתפו באקראי וזה של כל הציבור (או של שבט דאיקרי קהל למ"ד הכי). או שמא אין בקרבנות ציבור קנין פרטי כלל, ואין קרבן זה של פלוני ואלמוני אלא של הציבור, והציבור שם בפנ"ע הוא ולא של יחידים שנשתתפו בו.

ולכאורה יש לפשוט ספק זה מסוגיה במסכת הוריות דף ו' ע"א שם מבואר דאף שחטאת שמתה בעליה למיתה אזלא, בחטאת הציבור אין הדברים אמורים. ובגמ' מצינו בביאור הלכה זו הו"א ומסקנה. מתחילה אמרו דכיון שיורש כרעא דאבוה והבנים עומדים תחת אבותם אין כאן מתה בעליה. ודחו דא"כ גם בחטאת יחיד נימא הכי. ושוב הוכיחו משעיר ר"ח דמכפר אף שחלק מהציבור מתו עי"ש.

ומ"מ למסקנת הגמ' ילפינן לה מקראי ולא סברא היא, ונראה לכאורה ביאור הדבר דבקרבן ציבור אין בעלים פרטיים אלא הציבור הוא הבעלים וזה שאמרו אין ציבור מתים.

וכיוצא בדבר מבואר במסכת שקלים פ"א מ"ג (ד' ע"א) דאף דמנחת כהן נשרפת אין העומר נשרף על אף שיש לכהנים חלק בו דמ"מ קרבן ציבור הוא.

אך באמת מצינו ברש"י שני סגנונות בביאור הדבר. בערכין ד' ע"א כתב "אלא שהכהנים דורשין מקרא זו לעצמן, להנאתן... שהרי מתרומת הלשכה הן באין ואם אנו שוקלין ללשכה נמצאת מנחת העומר ושתה"ל ולחה"פ משלנו והאיך נאכלין, הכתיב לא תאכל. ולדידן לית לן הך דרשה דהאי כליל תהי' במנחת כהן גרידתא כתיב אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא".

ומשמע לכאורה מדבריו דבאמת יש לכל יחיד חלק מסויים בקרבנות ציבור, ואעפ"כ הקרבן נאכל ואינו נחשב מנחת כהן משום דאזלינן בתר רוב.

ובמנחות מ"ו ע"ב כתב רש"י דמנחת העומר שנאכלת משום ד"לא דריש 'וכל מנחת כהן' אלא במנחה שהכהן מביא בפני עצמו". ולשון זה יש לפרשו בשתי דרכים. אפשר דגם כאן נקט דיש חלק מסויים לכל יחיד אלא דאין מנחת כהן נשרפת אלא כשהוא מביא לבדו. או שמא קרבן ציבור שאני משום שאין זה מנחת כהן כלל אלא מנחת הציבור, ודו"ק כי קצרתי.

ועי"ש בירושלמי בקרבן העדה שפירש דלב בי"ד מתנה וכשקונים מנחת העומר אין קונים משקלי הכהנים עי"ש. אך בפשטות הדברים נראה כנ"ל דבקרבנות ציבור אין לאיש חלק פרטי, אלא הציבור הוא בעל הקרבן ואין זה מנחת כהנים כשם שאין הזבח זבחי מתים ודו"ק בזה.

אמנם מדברי הרמב"ם בתמורה (פ"א הלכה א') משמע דציבור הוי כגדר קרבן השותפין, שהרי כתב "ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שהרי נאמר ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. מפני שיש בה עשה ושני לאוין. ועוד שאין לאו שבה שווה לעשה, שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו ואף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו. נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קודש, ואפילו המיר בשבת, ולוקה ארבעים. ואחד מן השותפין שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור, הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש". הרי שכתב אף על קרבנות ציבור דאין לוקין "הואיל ויש לו בהן שותפות".

ובזרע אברהם שם הוכיח מדברי התוס' במנחות ע"ח ע"ב ד"ה או לאחד דאף למ"ד דאסור לשחוט את התמיד על החמץ אין זה אלא כשיש חמץ לשוחט או לזורק אבל ודאי אין קפידא במה שיש חמץ לאחד בסוף העולם עי"ש. הרי דאין כל ישראל בק"צ כאחד מבני החבורה בק"פ, וראיה זו הביא גם הצפנת פענח בהל' לולב פ"ח ה"ט. וע"ע בספר גבורת שמונים אות ל"ו שהקשה למ"ד בעלים מפגלין וכי כל רשע שבעולם יוכל לפסול כל קרבנות הציבור כדין בעלים הפוסלים קרבנו במחשבת פיגול, אלא ע"כ דאין ליחיד בעלות בקרבנות הציבור, והאריך בזה כדרכו בקודש, עיין בדברים הנעימים.

ומדברי התוס' בזבחים ד' ע"א משמע דיש חלק פרטי דכתבו דאין פסול שינוי בעלים בקרבן ציבור משום שלכל אחד יש חלק בו ואין כאן שינוי בעלים, וכך הוכיח בצ"פ. אך באמת יש לדון דכונת הדברים בשרש הדין דכיון דק"צ הוא ומכפרת על כל ישראל אין כאן שינוי בעלים ואין כונת התוס' בהכרח משום דיש בו חלק מסויים לכל אחד ואחד, וזפ"מ.


 

ד

וידועים דברי שו"ת בשמים ראש סימן פ"ט דנשים פטורות מתפילת המוסף כיון שפטורות ממחצית השקל הרי שאין להם חלק בתרומת הלשכה ובקרבנות ציבור. וכיון שלא היה להם חלק בקרבן מוסף פטורות הן אף מתפלת המוסף, והגרעק"א הביא דבריו בשו"ת סימן ט' ובאו"י רי"ס ק"ו, עי"ש.

ומבואר מדבריהם דכל שאין לו חלק במעות הלשכה אינו שותף בק"צ, ומשמע דקרבנות ציבור כעין קרבן שותפין הם ומי שלא השתתף בכספי הציבור אינו שותף בקרבנותיו. אך לול"ד נראה יותר דכל הציבור בכלל הקרבן דהרי קרבן ציבור הוא ואף מי שלא מצווה במחצית השקל מ"מ שותף הוא בק"צ מעצם היותו חלק מן הציבור, וז"פ.

ובמק"א דנתי בכמה פנים בשאלה זו ואכמ"ל. (עיין מנחת אשר שמות סימן נ"ז אות ה' באריכות).

 

ה

 

ובשו"ת שנות חיים להגאון מרן רבינו שלמה קליגר סימן רצ"ז כתב דבר נחמד בביאור דברי משה רבינו במחלוקת קרח ועדתו. (במדבר ט"ז ט"ו) "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם" וברש"י שם כתב בשם מדרש אגדה "יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו". ופירש הגרש"ק דבאמת יש לכל יחיד חלק בקרבנות ציבור בהיותו חלק של הציבור, אך הפורש מן הציבור ואינו מהם ממילא נפקע חלקו בקרבנות הציבור, והוא שאמר משה "תניחנו האש ולא תאכלנו". שהרי אנשי ריב ומדון המה ופרשו מן הציבור, ודפח"ח.

 

ו

והנה חלק מן הגדולים הנ"ל נקטו כדבר פשוט דהשאלה הנ"ל בגדר קרבנות ציבור מיתלא תלי' בשאלה יסודית בענין נכסי ציבור.

כך מבואר בדברי הצפנת פענח ובדברי הגר"י ענגיל בגבו"ש ובעקבותיהם פלפלו רבים לדון בכל נכסי הציבור כגון בתי כנסיות נכסי חברות ציבוריות הנסחרות בבורסה וכדו' אם הציבור שם בפנ"ע הוא, ואין לכל יחיד חלק מסויים בו. והגרי"ע תלה שאלה זו בהמבואר בביצה דף ל"ט ע"א שנחלקו בבור של עולי רגלים, אם הפקר הוא ומור להוליך את מימיו לכל מקום או דשותפי נינהו וכרגלי הבעלים, וכתב דבק"צ ודאי אין לומר דהוי של הפקר וע"כ דהוי גדר שותפות, עי"ש.

ולדידי נראה טפי דאין גדר קרבנות ציבור כגדר ממון ציבור כלל, דבאמת מבואר במקומות רבים דממון הציבור הוי כממון השותפין ממש, אבל גדר קרבנות הציבור אינו תלוי דוקא בגדר קניני הממון של ציבור דלאו בדיני ממונות עסקינן אלא בכפרת העם, וז"פ.

ואם באנו בכל זאת לדון מתוך גדר קרבנות הציבור לדיני ממונות, נראה לדון דממון השייך לכל העם כגון ממונם של עולי בבל (עיין נדרים מ"ז ע"ב) שייך לעם ולא לכל יחיד ויחיד. ולפני כששים שנה דנו הגדולים לגבי נכסים השייכים למדינת ישראל, כגון מתקני צבא, משרדי ממשלה, וכוד' מה דינם וגדרם, לגבי מצות מזוזה, תרו"מ וכו'. עיין בזה בשו"ת הר צבי זרעים ח"ב סימן מ"ד ובשו"ת משפטי עוזיאל חלק א' יו"ד סימן כ"ז ובעזהי"ת עוד חזון למועד.

 

ביקש יעקב לגלות את הקץ

"ויקרא יעקב לבניו ויאמר, האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מ"ט א').

"ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים" (רש"י, בר"ר צ"ח ב').

"מפני מה פרשה זו סתומה... דבר אחר שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו" (רש"י מ"ז כ"ח).

"אמר רשב"ל... ביקש יעקב לגלות לבניו את קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נ"ו ע"א).

הרי לן מדברי חז"ל דכאשר בא יעקב לגלות את הקץ נסתלקה ממנו שכינה. וחרד יעקב חרדה גדולה שמא מום יש בזרעו ובניו הגדולים ניחמוהו והבטיחו לו אין בלבנו אלא אחד. וכבר הארכנו במק"א בביאור ענין נשגב זה. (עיין שיחות מנחת אשר פרשת ויחי מאמר משם רועה אבן ישראל).

אמנם יש לדייק מה שאמרו במסכת פסחים שם שביקש לגלות את קץ הימין, קץ הימין מהו. ועוד צ"ב למה פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

וביאור נפלא כתב רבינו הצל"ח שם. ותמצית דבריו, דיש קץ הימין ויש קץ השמאל. כאשר יבא הקב"ה לגאלנו בקרוב בימינו במדת הרחמים וכמ"ש "ברחמים גדולים אקבצך" (ישעיהו נ"ד ז'), הוא קץ הימין. ואם חלילה יגאלנו במדת הדין וע"י יסורים וצרה וכמ"ש "אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ' ל"ג), זה הנקרא קץ השמאל, שהרי אמרו חז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וידוע שימין לעולם רומז לרחמים בעוד השמאל רמז הוא למדת הדין.

ויעקב אבינו חשש שאין בניו יכולים לעמוד בנסיון של חבלי משיח ולפיכך ביקש לקרב ולגלות דוקא את קץ הימין שהוא ע"י רחמים. ומשום כן כעס עליו הקב"ה כביכול, ונסתלקה ממנו שכינה משום שפגע בכבודן של ישראל שמוכנים למסור נפשם אף ביסורים גדולים ובמדת הדין כדי לגלות את הקץ ולמהר ביאת הגואל.

וזה שחשש יעקב שמא יש פסול בזרעו, ושמא פגמו במדת אברהם שהיא רחמים, או שמא פגעו במדתו של יצחק שהיא מדת הדין. דלפעמים יש שאין ישראל יכולים לקבל רוב טובה וכדכתיב וישמן ישורין ויבעט, ולפעמים אינם יכולים לעמוד במדת הדין ויש שאדם מתרעם מעומק היגון והיסורים כאיוב.

וכשראה שנסתלקה ממנו שכינה והבין מעלתם של ישראל שמוכנים לעמוד בנסיון מדת הדין פתח ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", דמדת הדין כבוד מלכותו היא, וכדכתיב "אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם".

ועי"ש באריכות דבריו הנפלאים ודפח"ח.

ומרן החת"ס כתב לפי דברי הצל"ח לפרש את המשך דברי הגמ' בפסחים שם "א"ר יצחק אמרי דבי רב אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר, יש לה גנאי, אם לא תאמר, יש לה צער, התחילו עבדיה להביא לה בחשאי" (ומש"ה אומרים בשכמל"ו בלחש).

ופירש החת"ס דהלא ביו"כ (יומא פ"ב ע"ב) למדנו דעוברה שהריחה ביום הכיפורים לוחשין לה באזנה יוה"כ היום, ואם צדקת היא תוכל להתאפק, הרי שצדקת זו מוכנה לסבול צער ויסורים לשעה קלה עד יעבור יום כדי לזכות לגמור את צום יוה"כ, כך בני ישראל מוכנים לסבול צער ויסורים לשעה קלה עד יעבור זעם כדי לזכות לאורו של משיח.

והוא שאמר הנביא (ישעיהו נ"ד ז') "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך".

ומ"מ מדברי הצל"ח למדנו שפירש דביקש יעקב לגלות את הקץ היינו שביקש להחיש את קץ הימין ולקרבו ולא רק לגלות ולברר מתי יבוא הגואל.

וכך פירשו גדולי החסידות דזה היה כל פועלו של יעקב בחיר האבות שאמר לאחיו עשו (ל"ג י"ד) "עד אבא אל אדוני שעירה", ופרש"י כונתו על שם הכתוב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". והוא זה שתיקן תפילת ערבית שהיא תפילת הלילה שנמשל לגלות, כי רק בזכותו של יעקב יש בכוחנו להגיע לגאולה העתידה, וכבר הארכנו בזה פעמים רבות. (עיין מנח"א שיחות עה"ת עמוד          ).

ונראה לפרש "ביקש יעקב לגלות ונסתלקה ממנו שכינה", דעדיין לא ניתנה רשות, ועדיין לא הגיע עת פדיון, ולפיכך נסתלקה ממנו השכינה, כי רק בשעה שהכינה שרויה עליו היה בכחו של יעקב להחיש את קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה כדי שלא יוכל לעלות בחומה ולהחיש את גאולת ישראל.

וכיוצא בזה מצינו בגמ' (ב"מ          ) "               " ופרש"י "לכך אין ניתן לי רשות להעמידן יחד".

הרי דכל עוד לא הגיע הזמן ולא עלתה עדיין במחשבה לפניו ית"ש לא ניתנה רשות לגדולי עולם להחיש את גאולת ישראל ותיקון העולם.

והוא שנסתלקה השכינה מיעקב כשביקש לגלות את הקץ.

יה"ר שיעלה רצון לפניו ית"ש לגלות את קץ הימין צדקו בב"א

 

תגיות: