מחיקת השם (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויאמר יעקב אל יוסף א-ל ש-די נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי"

(מ"ח ג')

הנה ידוע מה שדן הגרעק"א בשו"ת סימן ע' בס"ת שנמצא כתוב בו "ואמר יעקב א-ל שדי נראה אלי" וחסרות התיבות "ויאמר יעקב אל יוסף א-ל שדי". וספק אם הסופר דילג תיבות אל יוסף ונמצא שמה שכתב "אל שדי" היינו שם ה', או שמא דילג הסופר תיבות יוסף א-ל וא"כ מה שכתב "אל שדי" אף ששם שדי ודאי קודש תיבת אל חול היא. ונסתפק מה ראוי לעשות כדי להכשיר ספר זה. והגרעק"א דן בשתי אפשרויות לפתרון שאלה זו.

 

תחלה כתב לדון אם אפשר להעביר קולמוס על תיבת אל כדי לקדשו ולמחוק כמה תיבות שלפניו כדי להכניס לכתב "ויאמר יעקב אל יוסף", ודחה את דברי השואל שנקט בפשטות דשם שנכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה פסול לחכמים אפילו בדיעבד, ורעק"א כתב דזה תלוי במה שנחלקו רב חסדא וראחב"י (גיטין כ' ע"ב) דלדעת ר"ח דלרבנן גם בגט פסול פשוט דגם לגבי ס"ת פסול אף בדיעבד דלשיטתם שיטת חכמים משום דאין כתב ע"ג כתב, אבל לדעת רב אחי בר יעקב דרק בס"ת אמרו אין השם מן המובחר משום "זה אלי ואנוהו" אין זה אלא פסול לכתחלה ככל דין הידור מצוה דילפינן מזה אלי ואנוהו. וכ"כ המהרש"א בשבת ק"ד ע"ב עי"ש, ומתוך הנחה זו פלפל לדון דהוי ספיקא דדינא אם פסול בדיעבד עי"ש.

אמנם כבר הבאתי במנחת אשר עמ"ס גיטין סימן כ"ח אות ב' דיש שהבינו דהלכה זו בהלכות ס"ת דאין השם מן המובחר אינו משום הדין הכללי דהידור מצוה דילפינן מ"זה אלי ואנוהו" במס' שבת קל"ג ע"ב, אלא דין מסויים ודרשה מיוחדת שדרשו מלשון התורה "זה אלי ואנוהו" דשם ה' צריך להיות מן המובחר. כ"כ החת"ס בהגהותיו לספר קסת הסופר להגר"ש גנצפריד סימן ג' ס"ב וכ"כ בחידושיו למס' גיטין שם וכ"כ הגרש"ג בקסת הסופר שם ובתשובותיו להערות הגרי"ש נאטנזאהן אות ג' (בתחילת הספר עי"ש). ולפי דבריהם פשוט די"ל דהוי פסול בדיעבד, דאין זה ענין להידור מצוה דבכל מקום. ובאמת כבר מצינו בש"ך יו"ד רע"ו סק"ב שכתב דהוי פסול בדיעבד.

וכבר הבאתי שם דמדברי רש"י בגיטין מבואר שלא כדברי האחרונים הנ"ל, דכתב על מה שאמרו שם אין השם מן המובחר משום דכתיב זא"ו "התנאה לפניו במצוות", הרי דנקט דכוונתם לגדר הידור מצוה הכללי. וכתבתי דרש"י לשיטתו כתב בסוכה כ"ט ע"ב דלולב היבש פסול משום דכתיב זא"ו ואמרו התנאה לפניו במצוות והתוס' דחו דבריו דלא מצאנו פסול בדיעבד משום הידור מצוה. ונראה דרש"י לשיטתו נקט דיש פסול בדיעבד המושתת על הידור מצוה הכללי כהא דכתב עג"כ בס"ת וע"כ דנמסר הדבר לחכמים וכאשר ראו ברוח קדשם ועומק דעתם שראוי לפסול פסלו.

ועוד דכתב שם הגרעק"א דלכאורה יש למחוק את התיבות שלפני "א-ל שדי" ולהעביר קולמוס על א-ל לקדשו ומותר לעשות כן משום דהוי ספק ספיקא, ספק אם נכתב לשמה ואת"ל דנכתב שלא לשם השם שמא הלכה כראחב"י דאין כאן פסול אלא לכתחלה ובדיעבד כשר, ואף אם פסול בדיעבד בודאי אין זה אלא מדרבנן, וא"כ מדאורייתא הוי ס"ס ומדרבנן הרי ספיקא דרבנן לקולא.

ושוב דחה דאין כאן ס"ס דאם הלכה כראחב"י הרי אף אם נכתב מתחלה לשמה אסור להעביר עליו קולמוס כיון דהוי כמנומר דלגבי פסול מנומר אין נפ"מ אם נכתב לשם אזכרה או לא וא"כ אין כאן ס"ס עי"ש.

אך לענ"ד לאו מילתא דפשיטא דמהות הפסול לראחב"י משום דהוי כמנומר דבאמת אין פסול מנומר אלא בכל האזכרות שבס"ת כמבואר בגמ' בגיטין נ"ד ע"ב, ומש"כ הגרעק"א דמשום זא"ו אף תיבה אחת הוי כמנומר דוחק גדול הוא דלכאורה אין פסול מנומר בעצם השם והתיבה המסויימת אלא במראה הכללי של הספר תורה ומה סברא יש לומר דיש פסול מנומר בשם אחד.

ומשו"כ היה נראה לכאורה דאין פסול זה אלא משום גדרי כתיבה לשמה דאזכרות שבס"ת, ונתחדשה בזה הלכה דאף דלגבי גט בכתב עליון לשמה סגי אף שכתב התחתון אינו לשמה לגבי ס"ת בעינן שכל השם יהיה נכתב לשמה משום זא"ו, ואין זה הידור מצד הנוי והיופי של החזות החיצונית אלא הידור בשלימות הכתיבה לשמה, (וכבר הארכתי במנחת אשר למסכת שבת סימן פ"ט ובמנחת אשר שמות סימן כ"ה לבאר דיש גדר הידור מצוה בשלימות המעשה וגדרי ההלכה ולא רק במראה הנוי והיופי עי"ש.

והנה במגן אברהם סי' ל"ג סק"ז כתב לענין רצועות התפילין שהושחרו ע"י עכו"ם דפסולות, דאם ישראל חזר והשחירן כשר דעד כאן לא אמרו דכתב ע"ג כתב פסול אלא משום דמיחזי כמנומר אבל בהשחרת הרצועות לא שייך זאת ומהני צבע ע"ג צבע. ובפמ"ג שם וכן בלבושי שרד שם תמהו עליו דטעם זה דמנומר לא אמרו אלא במעביר קולמוס על כל האזכרות שבו בגיטין נ"ד ע"ב אבל בשם אחד לא הוי כמנומר כלל אלא טעם אחר אמרו בזה והוא משום זה אלי ואנוהו וכתבו דטעות דפוס היא במג"א.

אך במחצית השקל שם כתב בכונת המג"א ביאור אחר דאף דלא הוי מנומר ממש כיון שאינו אלא שם אחד מ"מ הוי כמנומר קצת ואין זה מהודר, ולפי ביאור זה ס"ל להמג"א דמשום גדר נוי נגעו בה כסוכה נאה וס"ת נאה וכמבואר ברש"י שם, אך לול"ד היה אפשר לומר דלאו משום נוי ויפוי הוא אלא דאין כתיבה זו מהודרת כיון שאין כולו לשמה, ואפשר דזה דעת הלבו"ש והפמ"ג שתמהו דאין זה כמנומר כלל ודו"ק בכ"ז.

ולדרך זה דלא משום חשש מנומר אמרו אין השם מן המובחר לשיטת ראחב"י אלא משום דלגבי קדושת אזכרות שבס"ת לא הוי לשמה אלא כאשר כל הכתב לשמה, נראה פשוט דאם מעיקרא נכתב לשמה אין כל פסול וחסרון אם מעביר עליו קולמוס ומקדשו שנית, ושוב יש ספק ספיקא לקולא, ספק אם נכתב לשמה ואז אין כל איסור ולחזור לכתוב עליו לשמה, ואף אם נכתב מתחלה שלא לשמה אפשר שכשר בדיעבד כשיטת ראחב"י דאין כאן אלא פסול לכתחלה.

אך מכיון שבשני הספיקות גם יחד יש תהיות ופקפוקים כפי שנתבאר, דמחד י"א דגם לראחב"י יש בזה פסול בדיעבד, מאידך י"א דאף בנכתב לשמה אין להעביר עליו קולמוס משום דמיחזי כמנומר ואין השם מן המובחר, נראה כדברי הגרעק"א דאין זה פתרון ראוי.

 

ב

 

ושוב כתב רעק"א דבין תיבת אל לתיבת ש-די יש לתלות בין השיטין "יוסף אל". אלא שעלה ונסתפק אם אין בזה חשש מחיקת השם, דאם כונת הסופר מעיקרא היתה לקדש תיבה זו ולכתוב שם שמים "א-ל ש-די", ועכשיו משנה הוא את משמעות תיבה זו ומעתה תקרא "אל יוסף" אפשר דהוי כמוחק את השם.

ויסוד השאלה, האם שינוי משמעות השם והפקעת המשמעות לשם ה' הוי כמחיקת השם להיאסר. וכתב לדייק מלשון הלבוש דיש בזה חשש איסור שהרי כתב בסימן רע"ו סעיף י"ב (בשו"ת רעק"א הוצאת המאור נכתב הציון בטעות) "הכותב יהודה ולא נתן בו דלי"ת יתלה הדלי"ת למעלה שהרי לא היתה כונתו לכתוב השם", הרי שאם היתה לו כונה לכתוב את השם אסור לשנות משמעותו ע"י תליית הדלי"ת אף שאינו מוחק בפועל.

ולענ"ד יש לחלק דשאני המוסיף אות באמצע השם והופכו לתיבה אחרת דהוי כמוחק, מני"ד שבו אינו נוגע כלל לעצם התיבה המסופקת אלא שמשנה משמעותה ע"י הוספת תיבות אחרות דתחת אשר היה כתוב אל ש-די כתוב מעתה אל יוסף, ובכה"ג אין כאן מוחק כיון שלא הוסיף ולא גרע בעצם השם, ולכל היותר אין כאן אלא גרם מחיקה שאין בו איסור כמבואר במס' שבת ק"כ ע"ב, ודו"ק בזה.

ושוב הוכיח רעק"א לקולא משו"ת עבודת הגרשוני סימן צ"ה שכתב דאם בטעות נכתב "אלקיכם" במקום "אלקים" יעשה מן הכ' מ"ם סתומה ושום ימחוק את המ"ם סתומה דאלקיכם, הרי דמותר לשנות את משמעות השם אף שבכך הוא גורם שאות שהיתה חלק מן השם שוב אינה נקראת עמו ופקע מיניה קדושת ה' עי"ש.

ולענ"ד יש לפקפק גם בראיה זו דאפשר דאין זה אלא בנטפל להשם דאין קדושתו ואיסור מחיקתו אלא משום שהוא נטפל להשם ומכיון ששוב אינו נקרא ונטפל להשם אין בו קדושה ומותר למחקו, משא"כ בשם ה' גופה אפשר דאכן אסור לשנות משמעות השם ע"י הוספת אותיות בו.

והנה הלכה זו דמי שהתכוין לכתוב יהודה וכתב שם הוי' תולה ד' בין ויו להא איתא גם בשו"ע שם (יו"ד רע"ו י"ב) ובהגהות רעק"א כתב גם שם להוכיח מדברי הלבוש דהתולה אות ועל ידו מוציא את השם ממשמעותו הוי כמוחק, ומכיון שהדברים היו חידוש בעיני לומר דיש איסור מחיקת ה' ע"י תוספת כתיבה ושינוי משמעות סבור הייתי לומר דהלבוש לא כתב תוספת הסבר זה ד"לא נתכוין לכתוב את השם" אלא לרווחא דמילתא ובאמת היה מותר לעשות כן אף אם היה מכוין לכתוב את השם, אך הגרעק"א ציין עוד שם לעיין בשו"ת הרשד"ם יו"ד סימן קפ"ז וראיתי ששם מבואר להדיא כדברי רעק"א, דהרשד"ם כתב להוכיח דשם ה' שנכתב ללא כל כונה אין בו איסור מחיקה מהלכה זו שהביא הבית יוסף מרבינו שמחה דתולה את הד' בין השיטין כדי שיקרא יהודה ולמה אין בזה איסור מחיקה וע"כ דכיון שלא נתכוין לכתוב את השם אין בו קדושה כלל. ומדבריו למדנו דאילולי שאין בזה דין אזכרות אסור היה לתלות בין השיטין ולשנות את משמעות השם.

 

ג

 

והנה בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סימן קע"א דן בס"ת אשר במקום שהיה צריך לכתוב אלקינו מצאו כתוב אלינו, ונסתפק בזה האם מותר למחוק את האותיות ינו ולכתוב במקומן הינו, או שמא למחוק את כל השם ולכתוב תחתיו כראוי.

וכתב האג"מ דאין נכון למחוק רק ינו דהרי שמא לא נכתבו אותיות אל לשם השם ונמצא שמקצת השם לא נכתב לשמה וכבר כתב הגרעק"א שאין להעביר קולמוס ולקדשו כמבואר, ועוד דאף אם אותיות אלה כן נכתבו לשמה פקעה מהן קדושת אזכרות כאשר הוסיף עליהן אותיות נוספות ששינו משמעותן, עי"ש.

אלא שפסק שיש למחוק את כל התיבה, וזאת משני טעמים.

א:   מן הסתם לא התכוין מתחלה אלא לכתוב אלינו דלמה נחשוש שכונתו היתה שונה ממה שכתב בפועל.

ולענ"ד מסתבר היפך דבריו, דהלא אסור לכתוב אפילו תיבה אחת אלא כשהוא קורא מתוך הספר, וצריך להוציא גם בפיו כמבואר ביו"ד סימן רע"ד, וכמה רחוק לומר שטעה בקריאתו בין אלקינו לאלינו. ובודאי מסתבר טפי שהתכוין לכתוב אלקינו אלא שטעה ושכח לכתוב בו ה', וזה מצוי מאד דהידיים כותבות לפי הרגלן, וכן מצינו גם בדברי חז"ל במי שהתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד', וז"פ.

ב:   אף אם אכן התכוין לכתוב אלקינו כיון שבסופו של דבר כתב אלינו פקעה קדושת אזכרות מתיבה זו. והוכיח כן מדברי עבוה"ג הנ"ל דכשם שהמ"ם הסתומה שמתחילה היה בה קדושת אזכרות, לאחר שסתם את הכ' שוב פקעה הקדושה מן המ"ם כן גם בני"ד.

וגם בדבריו יש להעיר כנ"ל, דשמא אין הדברים אמורים אלא בנטפל ולא באותיות שהם עצם שם ה'.

והנה אף שדנתי בדברי עמודי ההלכה, אדוננו הגרעק"א ומרן האג"מ, והראתי פנים לכאן ולכאן, כבר הורה זקן ומשנה לא זזה ממקומה.

 

 

"מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"

פרשה זו מסיימת את ספר בראשית שהוא ספר האבות, וקודם שנפתח ונעסוק בספר הגלות והגאולה (כלשון הרמב"ן בספר שמות) שומה עלינו לשום אל ליבנו מאמרם ז"ל "חייב אדם לאמר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב".

ובזוה"ק איתא דהאבות הן כנגד עמודי העולם תורה עבודה וגמילות חסדים, אברהם כנגד מידת החסד, יצחק כנגד עבודה, ויעקב כנגד עמוד התורה, (עיין ברכות נ"ח ע"א תפארת זה מתן תורה) ולכאורה יש ליתן טעם מדוע סדר האבות שונה הוא מסדר זה שקבעו חז"ל תורה ועבודה ושוב גמ"ח, ובאבות קדם אברהם עמוד החסד, ואחריו יצחק שהוא עמוד העבודה ורק לבסוף עמוד התורה של יעקב אבינו.

ואפשר דהנה אברהם היה שרוי בדור שפל שכולם בו עובדי אלילים היו, וכמש"כ הרמב"ם [הל' עבודת כוכבים פ"א הל' ב'-ג'] "... אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו, כיון שגמל אותן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה וכו'... ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות לבני אור כשדים... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיע ליצחק בנו" וכו', עכ"ל. והנה להכניס את העם הנבער מדעת תחת כנפי השכינה ולקרבם אל הקב"ה אי אפשר אלא בכח מידת החסד, וכדאיתא במדרש דהיה אברהם מאכיל ומשקה לעוברי דרכים ומקרבן, וכיון שבאו והודו לו אמר להם אין לכם להודות אלא למי שאמר והיה העולם, למלך מלכי המלכים הקב"ה.

אלא דעדיין צ"ב נהי דצורך היה במידת החסד כדי ללמד לתועים בינה מ"מ מה טעם עמוד התורה לא בא אלא לבסוף, ונראה בזה דלא די בזה שהיה צורך לפתוח במידת החסד, אלא דצורך היה לסיים בעמוד התורה, לפי שיעקב היה אחרון האבות ומעת שירד מצרימה החלה גלות ישראל, ונתן יעקב מכוחו לישראל להנצל ולהוושע מחשכת הגלות וכח זה כח התורה הוא, ורק בכח התורה מתקיימין ישראל בגלותן, והיא שעמדה עומדת ותעמוד לנו להנצל ולהגאל גאולת עולמים דאין לנו שיור רק התורה הזאת.

 

בעת נעילת שער

נפרדים אנו בפרשה זו מספר היצירה שהוא גם ספרן של אבות, שכל מעשיהם יצירה לבנים (כדברי הרמב"ן בריש חומש שמות) ונכנסים אנו לספר הגלות והגאולה ספר שמות (גם זאת למדנו מדברי הרמב"ן שם), וכאשר נכנסים אנו לספר הגלות הגאולה, לימי השובבים, מייחלים אנו לזכות אבות, שימשיכו אבותינו הקדושים ללוות אותנו בחשכת הגלות הקשה והמאיימת.

משל לילד ההולך לראשונה לבית הספר ומביט לאחוריו לראות את אביו ואמו שומרים עליו מרחוק ומנופפים לו לשלום מפתח הבית. כך מביטים אנו לאבות שבכחם הגדול ימשיכו ללוות אותנו לשמור עלינו והם הנוסכים בנו עוז ותעצומות נפש לעמוד בנסיונות של הגלות הקשה.

"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" והשאלה ידועה, וכי איך נוכל להגיע למעלת אבותינו קדושי עליון הרחוקים ממנו שנות אור, והלא אין אנו ראויים אפילו להתקרב לד' אמות שלהם, וכבר אמר הצה"ק מרוז'ין שאין הכונה להגיע למעשי אבות, אלא לפחות לנגוע, שיהיה לנו נגיעה כלשהי במעשיהם, אך מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובודאי אין מאמר יוצא מידי פשוטו.

אלא נראה בזה דאכן בידינו להגיע למעשי אבותינו, אך לא בכוחנו הדל, אלא בכוחם הם, האבות הקדושים נתנו בנו כח להגיע אל מעשיהם ולינוק מכוחם, הם הנמיכו את עצמם והמציאו את עצמם בכדי שנוכל להגיע, כי הלא אבותינו הם, ואיזה אב זה שאין בנו יכול להגיע אליו! וזה כוחם ועבודתם המיוחדת בהיותם אבות, לתת לנו כוח ויכולת לעמוד במחיצתם.

וכבר אמרנו פעמים רבות שמעשי אבות אברהם יצחק ויעקב מכוונים כנגד שלשת עמודי תבל, תורה עבודה וגמ"ח. אברהם עמוד החסד הוא, "תתן חסד לאברהם" ועיין רש"י כתובות ח' ע"ב דבריתו של אברהם אבינו הוי "גמילות חסד" ע"ש "ויטע אשל", יצחק עמוד העבודה הוא ע"ש עקידת יצחק, ויעקב הלא הוא עמוד התורה "איש תם יושב אהלים" (ועיין ברכות נ"ח "תפארת זה מתן תורה", וידוע שיעקב הוא מדת התפארת ואכמ"ל).

אמנם יש לתמוה על סדר הדברים, דהלא חז"ל אמרו (משנה ריש אבות) "תורה עבודה וגמילות חסדים" וע"י האבות הקדושים הסדר היה הפוך, אברהם (גמ"ח) יצחק (עבודה) ויעקב (תורה) הלא דבר הוא, ודבר זה אומר דרשני.

והנראה בזה דכאשר יש צורך לקרב דור שעדיין לא נגה עליו אור ה', דור שרחוק לגמרי ומנוער מן התורה והמצוה, אין דרך אלא להתחיל בגמ"ח לקרבם בעבותות אהבה ובחבלי חסד, באהבה ובחמלה עד אין קץ, ורק כך אפשר לקרבם לעבודה ולתורה.

וכך גם בימינו, רבים הם אחינו יושבי הארץ שיש לקרבם באהבה ובחמלה, לא במקל חובלים ובתוכחת מוסר אלא בחבלי קסם של אהבת ישראל, ברחמי אב ואהבת אם עד שיזכו להכנס תחת כנפי השכינה.

ב

סוגיות רבות ופרשיות שונות למדנו בספרן של אבות ספר בראשית, אך הפרשה הארוכה ביותר היא דוקא פרשת יוסף ואחיו, המכירה, הירידה לארץ מצרים, החלומות והתגלות יוסף אל אחיו, כשליש של ספר בראשית מוקדש לפרשה זו (וישב, ויגש, מקץ, ויחי), בעוד פרשת חייהם של האבות עצמם לא נמסרו באריכות מופלגת כל כך.

וכנראה שיש לנו ללמוד ולהתעמק במיוחד בפרשה זו, כי פרשה שנאת אחים גרמה (לפי פשוטן של דברים, אף שיש בהם כמובן סודות רמים ונשגבים גבוה מעל גבוה) לירידת אבותינו למצרים, ולעשרת הרוגי מלכות ועוד גזירות קשות כידוע מדברי חז"ל.

וכך לדורות עולם, שנאת חנם מעוררת את מדת הדין יותר מכל עבירות שבתורה, (עיין לקמן בפרשת קרח מאמר "דברי ריבות בשעריך").

 

תגיות: