מצוה לקיים דברי המת (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א


ויעשו בניו לו כן כאשר צום (נ' י"ב)

א

הנה נחלקו האחרונים בדין מצוה לקיים דברי המת אם הוי קנין או מצוה בעלמא ולכאורה יש ראיות מדברי הראשונים לכאן ולכאן ואעיר בזה את הנלענ"ד.

הקשו התוס' בגיטין (י"ג ע"א) למה לא פירשו את סיפא דמתניתין "תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה" משום מצוה לקיים דברי המת ותירצו בשם ר"ת דלא אמרינן כן אלא במשליש מתחלה לשם כך. ובתורת גיטין תירץ דכיון דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מצוה על היתומים ולא קנין ע"כ אין כונת המשנה משום מצוה זו דמלשון המשנה יתנו לאחר מיתה משמע דמי שהממון תחת ידו מצווה ליתנם לפלוני אף ללא הסכמת היתומים וכפיית הבי"ד וע"כ דהוי קנין ולא רק מצוה, עי"ש.

אך המחנה אפרים (הל' זכיה ומתנה סי' כ"ט) הוכיח מדברי רש"י בגיטין (י"ד ע"ב) דהוי קנין ממש דבמה דמבואר שם דאם מת נותן בחיי המקבל ושוב מת המקבל דיתן ליורשי המקבל כתב רש"י דכבר זכה בהן המקבל משעת מיתת הנותן הרי דהוי קנין ולא רק מצוה ושוב הסיק המחנ"א דנחלקו בזה רש"י והר"ן דמדברי הר"ן בגיטין שם שכתב דנפקא מינה במה שתיקנו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי' אף דמצוה לקיים דברי המת ביתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא שייך בהו הא דמצוה לקיים דברי המת, מבואר דנקט דאין כאן קנין כהא דדברי שכ"מ אלא מצוה בלבד וביתומים קטנים לא שייך מצוה זו, עי"ש.

אמנם יש לתמוה על המחנ"א דהלא הר"ן שם כתב ממש כלשון רש"י בהא דמת נותן בחיי מקבל דמשעת מיתתו זכה המקבל ולפי הבנת המחנ"א סותר הר"ן את דברי עצמו, וע"כ דאין בזה סתירה. (אמנם ידוע מש"כ החת"ס בשו"ת (או"ח סי' קנ"א) דדרך הר"ן להעתיק דברי רש"י אף כשאין זה דעתו ולפי"ז לק"מ).

ויש לבאר שיטת הר"ן בשני דרכים, דבאמת הוי קנין ולא מצוה בעלמא, אלא דשאני דין מצוה לקיים וכו' מתקנת שכ"מ דהוי נמי קנין דבמצוה לקיים דברי המת הוי המצוה יסוד הקנין כפשטות לשון חז"ל דמצוה לקיים דברי המת אלא דתיקנו חכמים לאלומי מילתא כקנין ממש, דבאמת לא מצינו טעם וסיבה במה שתיקנו חכמים דין דמצוה לקיים דברי המת כמו שאמרו במתנת שכ"מ דהוי משום שלא תטרף דעתו, וע"כ דיסוד תקנה זו לאו משום תקנת השוק הוא או מטעם אחר אלא משום שאמרו חכמים שכך ראוי לעשות בממון המת ולנהוג בו כרצונו וציוויו וכך הוא מידת הצדק ומוסר התורה, וכיון שגדר זה יסודו במצוה ומכח המצוה יש גם קנין וכמו שכתב בשואל ומשיב מהדו"ב ח"א סי' א' דהוי בכלל גמילות חסד של אמת עי"ש, אינה נוהגת כלל ביתמי דלאו בני מצוה נינהו.

ולפי דרכנו ניחא דהר"ן לא כתב נפ"מ פשוטה בהא דדברי שכ"מ ככו"מ דמשום מצוה לקיים דברי המת עדיין אינו קונה ואם היורשים מכרו לאחרים חלה המכירה וכמ"ש בהגהות מרדכי לב"ב (סי' תס"א), דבאמת דעת הר"ן דהוי קנין ותו לא מהני מכירה, אלא דביתומים קטנים שאינם בני מצוה גם קנין ליכא, ודו"ק.

ועוד יש לומר בביאור שיטת הר"ן דבאמת שאני מצוה לקיים וכו' מדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי, דמתנת שכ"מ הוא קנין גמור אבל מצוה לקיים וכו' אינו קנין אלא מצוה אך מ"מ יש מעין שעבוד במצוה זו וכעין מה שאמרו פריעת בע"ח מצוה ופשוט דיש בה גדר שיעבוד וחיוב כמו שהאריך לבאר בשערי יושר (שער ה' פ"ב) וכן יש לומר במצוה לקיים דברי המת דאין זה גדר מצוה על השליש והיורשים בלבד אלא כעין חיוב ושיעבוד כלפי הזוכה אף שאין בו קנין גמור, וניחא בזה דביתמי לא שייכי וכמו שאמרו בכתובות (פ"ו ע"א) דגם מצות פריעת בע"ח אינה נוהגת ביתמי אך מ"מ זכה המקבל בשעת מיתת הנותן בזכות ושיעבוד והוא מנחילה ליורשיו ואף שאין נידון דידן דומה להא דפריעת בע"ח דיש בו שעבוד כללי על כל נכסי הלוה משא"כ בהא דמצוה לקיים דברי המת דהוי על ממון מסויים בלבד מ"מ נראה דאף דאין בזה קנין גמור (וכמבואר לקמן מדברי הראשונים והרמ"א בסי' רנ"ב) מ"מ כך הוא תיקון חז"ל שיעשה בממון המת כרצונו וכאילו זכה בו המקבל במותו אף שאין כאן קנין גמור ודו"ק בזה, ודרך זה נראה עיקר לענ"ד בדעת הר"ן.

ומ"מ נראה פשוט דאין בזה מחלוקת בין רש"י והר"ן דא"כ סותר הר"ן דברי עצמו כנ"ל.


ב

אך בגוף השאלה נראה דבאמת נחלקו בכך הראשונים, דמכל דברי הרמב"ן שהאריך בגיטין שם מבואר דסבר דאין בזה גדר קנין ולא גדר שעבוד אלא מצוה בעלמא, דמתחלה נקט הרמב"ן דאין כופין על מצוה זו והוי כהא דאמרו מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן (משום כיבוד אב ואם) דאין כופין עליו ושוב הסיק דמסתבר דכופין על מצוה זו כמו שכופין על שאר המצוות ומכל דבריו משמע דאין כאן שום גדר קנין ושעבוד אלא מצוה בלבד ונסתפק אם כופין על מצוה זו.

ומדברי המרדכי בב"ב (אות תר"ל) בסופו בהביאו את שיטת ר"ת משמע דהוי קנין ממש דכתב "ור"ת פסק דלא אמרינן דמצוה לקיים דברי המת אלא היכא דהושלש ביד השליש מתחלה לכך דלא זכו בה היורשין בשעת ירושה", ומשמע דע"י ההשלשה נמנע מן היורשין לזכות מדין ירושה דקדים קנין המקבל הרי דאין זה מצוה בלבד ואף לא שיעבוד אלא קנין ממש, וכתב כן בביאור שיטת ר"ת.

ובתוך דבריו שם הביא המרדכי בשם רבינו שמחה "ומתנה במקצת בלא קנין אע"ג דלא זכה המקבל מתנה מכח דברי שכיב מרע, כופין את היורשין לקיים דברי המת, ומיהו המקבל מתנה לא זכה בנכסי המת עד שיבואו לידו, ונפקא מינה אם היה הנותן כהן והיו בהם עבדים אוכלין בתרומה עד שיבואו ליד המקבל מתנה" ומדבריו מתבאר דאין זה קנין אלא מצוה שכופין עליה (אך מ"מ אפשר דיש בזה כעין גדר שיעבוד כנ"ל).

ובהגהות מרדכי שם (אות תרס"ו) כתב עוד "לפי שרגיל אני לפרש דטעם ריב"א ור"ת (דרק בהושלש מתחלה לכך אמרי' מלקד"ה) אין נראה דה"ל כהלכתא בלא טעמא, אלא נראה לי דחילוק גדול בין דברי שכ"מ וכו' ובין מצוה לקד"ה, כי מטעם דמצוה לקיים דברי המת אין זוכה כלל אלא שכופין היורשים לקיים מצות אביהם ונ"מ אם אמר תנו חפץ זה לפלוני ובאו היורשים ונתנוהו או מכרוהו לאחר אין לו טענה על הלוקח אפילו יהא אותו חפץ בעין וכ"ש אם אינו בעין שהרי לא זכה באותו החפץ מעולם" וכו' ודין זה נפסק ברמ"א (חשן משפט סי' רנ"ב סעיף ב'), וזה כשיטת הרמב"ן דאין במלקד"ה לא קנין ולא שיעבוד אלא מצוה בעלמא, ונמצא שנחלקו הראשונים ביסוד דין זה אם הוי קנין או מצוה בלבד.

והנה נראה פשוט דאף לשיטת הראשונים דמלקד"ה הוי קנין מ"מ יש בו נמי מצוה אף כשאין בו קנין וכמבואר בגיטין (מ' ע"א) גבי מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח דכופין את היורשים לשחררה משום דמצוה לקיים דברי המת, ובשחרור אי אפשר שתצא לחירות ע"י עצם הדיבור דהרי צריכה גט שחרור ואעפ"כ כופין את היורשין משום מצוה הרי דלכו"ע הוי מצוה כשאין בו קנין אלא נחלקו אם הוי נמי קנין כשאפשר, ואף דיש לדון לפימ"ש התוס' שם ל"ח ע"א דכיון דאינם רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת שוב אין איסור עשה בשחרורה ולפי"ז י"ל בדעת הראשונים דהוי קנין דע"י מלקד"ה פקע לגמרי קנין ממון וצריכי שחרור משום קנין האיסור, מ"מ חזינן דמשום מלקד"ה כופין את היורשים לשחררה ולהפקיע קנין האיסור ויש מזה ראי' דיש מצוה במלקד"ה אף כשאין בו קנין כנ"ל (ומלשון התוס' נראה יותר דבאמת לא פקע קנין ממון אלא משום מצות האב אינם רשאים להשתעבד בה וז"פ.

והנה התוס' בכתובות (פ"ו ע"א) הוכיחו ממה דכופין את היורשים לשחררה דכופין על מצוה דרבנן ולכאורה יש להוכיח מזה דמצוה לקד"ה הוי מצוה ולא קנין, אך באמת אין זה ראי' כלל כמבואר דבשחרור אי אפשר שיהא קנין אלא מצוה בלבד כנ"ל.

ובהשקפה ראשונה היה נראה דמדברי הראשונים בגיטין שם שהקשו למ"ל תקנת דברי שכ"מ וכו' תיפוק לי' משום דמלקד"ה וכך הקשו התוס' עוד בכתובות דף ע' ע"א ותירצו לפי דברי ר"ת דרק בהושלש מתחלה לכך אמרי' מלקד"ה יש להוכיח דהוי קנין ולא מצוה בעלמא דאם הוי מצוה בעלמא יש נפקותא גדולה במה שתיקנו דמתנת שכ"מ קיימת דהוי קנין גמור, אך אפשר דעיקר קושית הראשונים הוא דמה נפ"מ במה דדברי שכ"מ ככו"מ ובמה שאמרו דבכולה צריך קנין כיון דבלא"ה מצוה לקיים דברי המת וכך נראה לכאורה מדברי הר"ן דגם הר"ן דן בקושיא זו ותירץ דנפ"מ ביתומים קטנים דלאו בני מצוה נינהו, הרי דס"ל דהוי מצוה (כמבואר לעיל שכך נראה עיקר בכונתו) ואעפ"כ לא יישב קושיא זו אלא משום שמצא נפקותא ביתומים קטנים, ונראה מזה דאין כונת הראשונים בקושייתם דמשום מלקד"ה שוב אין נפ"מ במה דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמיא אלא כונתם להקשות דכיון דממילא חייבים לקיים דברי המת מה נפ"מ בדין דברי שכ"מ ולמה ראו חכמים צורך לתקן דדברי שכ"מ ככו"מ דהלא כיון דמצוה לקיים דבריו לא תטרף דעתו דהלא יודע הוא שבי"ד יכפו את היתומים לקיים דבריו ודו"ק בזה ועדיין צ"ע.


ג

והנה מעשה היה באחד שצוה ליתן מנכסיו לחבירו לאחר מותו וכששמע חבירו צוואה זו מחה בו ואמר שאינו רוצה לקבל מתנתו, ושוב לאחר מות הנותן חזר בו המקבל ורצה לקיים מתנה זו והיורשים טענו דכיון שמחה בו מתחלה ובשעת המיתה עמד במחאתו לא זכה במתנה ושוב זכו בו היורשים, וצ"ע בשאילתא דא, דכיון דהיה בריא בשעה שציוה אין בו דין מצוה מחמת מיתה לרוב הפוסקים כמבואר בבית יוסף חו"מ (סי' רמ"ח) ור"נ, ולכאורה נראה דאם מצוה לקד"ה הוי קנין צריך שיחול הקנין בשעת המיתה ולא אח"כ וכיון שלא חל בשעת המיתה דבודאי אין קנין זה חל בע"כ דמקבל לא יחול אח"כ וכמבואר לעיל מדברי המרדכי דלא מהני מלקד"ה אלא משום דהיורשים לא זכו בו בשעת מיתה, אבל מכיון שנתבאר עיקר דהוי גדר מצוה ולא קנין, ועוד נתבאר לעיל דאף אם הוי קנין מ"מ הוי נמי גדר מצוה ואף במקום דלא מהני כקנין הוי מצוה, נראה לכאורה דאף אם אין המקבל רוצה במתנה בשעת מיתה מ"מ לא פקע המצוה וכשיתרצה בו חייבין היורשין לקיים מצוות אביהם, אמנם יש לדון בזה בענין האומר אי אפשי בתקנת חכמים שדבריו קיימין ואפשר דכיון שאמר שאינו רוצה במתנה הוי ליה כאילו אמר אי אפשי בתקנ"ח וצ"ע בזה.


 

ד

וביסוד הדבר צ"ב, דהנה בעיקר דין זה דמצוה לקיים דברי המת יש לעיין דלכאורה הוי תקנת חכמים ולא דין דאורייתא וכן כתב בתוך דבריו בשו"ת נובי"ת (אהע"ז סי' מ"ה), אך לא נתבאר בדברי הגמ' והראשונים טעם בתקנה זו כמו שביארו טעם במה שתיקנו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו ובמה שתיקנו מעמד שלושתן משום תקנת השוק, ונראה בזה דבאמת אין זה גדר תקנה שתיקנו חכמים משום טובת הציבור ותיקונו כרוב תקנותיהם בממונות, אלא שאמרו חכמים דכך הוא מדת המוסר והצדק שיעשה רצונו של אדם בממונו וקבעו כך להלכה, ועיין בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' נ"ג) שכתב בתו"ד דדין זה בכלל מצות נחלות הוא "שהרי בממונו יכול לצוות וחייבים הכל לקיים דבריו", וראיתי עוד בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ג ח"ב סי' קפ"ג) שהביא מדרשות הר"י שועיב בשם הרמב"ן דחז"ל למדו דמצוה לקיים דברי המת ממה דכתיב (בראשית נ' י"ב) "ויעשו בניו לו כן כאשר צום" וכ"כ במהדו"ב ח"א סי' א' ובאמת מבואר כן במדרש הגדול שם, הרי ששורש דין זה מה"ת ועכ"פ אסמכוהו אקרא, ועדיין צ"ע בזה.

והנה כתבו הפוסקים דלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא בממונו אבל לא בכל מה שיצוה האדם בשעת מותו, כ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"א חו"מ סי' קס"ח) והביא קצת ראיה ממקראי הקודש בפרשת ויחי דאפילו את דברי אביו אינו חייב לקיים אחר מותו עי"ש, וכ"כ התשב"ץ (ח"ב סי' נ"ג) שאין האדם בשעת מותו לא נביא ולא מלך ולא נשיא להטיל מרותו על אחרים ולחייבם לעשות רצונו ואין דין מצוה לקיים דברי המת אלא בממונו עי"ש, ועיין בכתובות (ק"ג ע"ב) דרבי ציוה לפני מותו על ר' חנינא בר חמא לישב בראש ולא ישב (ועיין מה שכתבתי בזה במאמר תיקון המידות בראש ספר מנחת אשר על שבת אות ד').

וצריך עיון בזה בדברי הסמ"ע (חו"מ סי' רנ"ג ס"ק ס"ט) דהאומר שלא יספידוהו אסור להספידו (ולא רק שאין מצוה להספידו) דמצוה לקיים דברי המת והרי אין כאן ענין ממוני כלל, ואפשר דאם יכול לצוות על ממונו ק"ו על עצמו גופו וכבודו ולא באו לאפוקי אלא במצוה לבניו או לאחרים במה שאינו נוגע לו ככל הני עובדי המבוארים בדברי התשב"ץ והשבו"י ולפי"ז ניחא מש"כ בשם הרמב"ן דילפי' מלקד"ה ממה שיוסף ואחיו קיימו מצות יעקב לקוברו בארץ ישראל דענין הקבורה יש בו מצוה זו ודו"ק.

אמנם אף שאין דין מצוה לקיים דברי המת אלא בממון המת וכדו' כמבואר, אפשר דבאב יש מצוה על הבן לעשות רצונו ולמלאות ציוויו אף במה שאינו נוגע לממון האב משום מצות כיבוד אב ואף במה שאינו נוגע לאב נחלקו הפוסקים אם יש בו מצות כיבוד אב ובשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' קל"ו) נקט דאין חיוב על הבן לקיים מצות אביו במה שאינו נוגע לאב וסמך בזה על המהרי"ק (סי' קס"ז) עי"ש, אך בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ק"א) הוכיח מהריב"ש (סי' קכ"ז) שלא כדבריהם ונקט בזה לחומרא, וע"ע בחזו"א (יו"ד סי' קמ"ט סק"ח) שכתב דאף דעיקר מצות כיבוד אב אינו אלא במה שנוגע לכבודו וצרכיו מ"מ רצון התורה הוא שבן יכבד אב ויש בו גדר מצוה ורצון התורה אף במה שאינו נוגע לאב, והארכתי בכל זה במקום אחר ואכמ"ל.

אך מ"מ נראה דבמה שנוגע לאב בודאי יש מצות כיבוד אב וא"כ צ"ע איך ילפינן דמצוה לקיים דברי המת מן הפסוק "ויעשו בניו לו כן כאשר צום" והלא משום מצות כיבוד אב היו מחוייבים לקוברו בקבורת האבות בשדה המכפלה, ואפשר דכיון דקיי"ל כיבוד אב משל אב היו פטורים משום כיבוד אב, ואפשר עוד דמכבדו במותו אינו אלא בענין כבוד וגדולה לשמו וזכרו אבל לא במילוי רצונו, וכ"כ בשו"ת רעק"א (סי' ס"ח) עי"ש, ודו"ק היטב.

 

 

 

ב

דו"ד בענין צוואה ומצוה לקיים דברי המת

התובעת: גברת מ' (צד א')

הנתבע: מר ג' (צד ב')

שני בעלי הדין הנם אח ואחות בני אותה אם, והסכסוך ביניהם נוגע לדירה שהיתה שייכת לאמם עליה השלום (להלן, המנוחה) שנפטרה בשנת תשס"ה.

הדירה הוצעה למכירה למנוחה על ידי חברת "עמידר" בחודש סיון בשנת תש"ס במחיר נמוך שהוצע למנוחה באופן בלעדי בזכות העובדה שגרה שם בשכירות שנים רבות. המנוחה לא יכלה לקנות את הדירה ולכן הנתבע לווה כסף מחבר ונתן למנוחה את הכסף לשם רכישת הדירה. כמו כן נלקחה משכנתא מהבנק על שם המנוחה אולם הנתבע היה זה שפרע אותה. יש לציין שבאותה תקופה מצבו הכלכלי של הנתבע היה דחוק.

טענות התובעת:

התובעת הציגה בפני בית דין צוואה שנכתבה בתאריך י' תמוז תשס"ג (להלן, הצוואה השניה). לטענת התובעת, בהיות הצוואה הזאת המאוחרת בזמן, היא היחידה שבתוקף ובה נאמר במפורש שהדירה עוברת לרשות התובעת בלבד.

כמו כן הציגה התובעת תצהיר שחתום על ידי עורך דין ובו כתוב במפורש שהחתימה על הצוואה הקודמת היתה בניגוד לדעת המנוחה כמרמה וכמעשה תחבולה: התובעת גורסת כי המנוחה נלקחה באמתלת שווא ולפיה חתימת ידה דרושה לטובת ענייני הפנסיה של הנתבע. התובעת טוענת אפוא, כי התצהיר הזה מבטל את כל המסמכים הקודמים כגון יייפוי הכח וזכרון הדברים שהציג הנתבע. דהיינו, היות שהמנוחה עצמה מעידה מפיה שהכל ניתן במרמה, הרי שאין ליייפוי הכוח ולזכרון הדברים שום תוקף ורק הצוואה העדכנית שבידי התובעת היא הקובעת וממילא על בית הדין להורות על העברת הבעלות בדירה לטובתה.

אמנם, התובעת מודה, כמצויין ברישא, שהנתבע שילם את הכסף עבור הדירה אלא שאין די בכך בכדי להקנות לו את הבעלות בדירה, שבפועל רשומה על שם המנוחה. הנתבעת גם מכירה בכך שהנתבע עזר כלכלית למנוחה על מנת שתקנה את הדירה לעצמה, אך גם התובעת בתורה, סייעה כלכלית לאמה המנוחה בכל תקופת הזמן שהתגוררה בסמוך אליה כולל תשלומי ארנונה וכדומה.

טענות הנתבע:

הנתבע טוען שהדירה שלו בדין ולא בחסד בגין ששילם את התמורה עבורה ולא התכוון לתת לאמו שום מתנות. מה גם שמצבו הכלכלי לא אפשר לו ללוות כספים בכדי לתתם כמתנה למנוחה. כלומר, מראש היה ברור שרכישת הדירה נעשתה בידיעה שתעבור לרשותו עם פטירת המנוחה.

הנתבע הציג בפני בית הדין צוואה מהתאריך ג' חשון תשס"ב (להלן, הצוואה הראשונה) בה כתבה אמו שהדירה תהיה של הנתבע. לדברי הנתבע הצוואה נכתבה עבורו מתוך הכרה ורצון ברורים של המנוחה, ולמעשה, עניין הצוואה היה צעד פורמאלי בלבד להעביר לרשות הנתבע את מה שממילא שייך לו.

כחצי שנה לאחר כתיבת הצוואה הראשונה, בחודש ניסן תשס"ב, הנתבע מספר שאשתו הפצירה בו לחזק את הזכות בדירה באמצעות מסמך נוסף מלבד הצוואה, היות וצוואה ניתנת לשינוי. לשם כך לקח הנתבע את המנוחה לעיר תל אביב ושם, אצל עורך הדין ערכו שטר מתנה שכולל זכרון דברים ויייפוי כח בלתי חוזר. הנתבע מדגיש כי הכל נכתב מתוך שיקול דעת, בצורה ברורה וללא שום תחכום. כדבריו "המנוחה ידעה על מה היא חותמת". אי לכך, יש תוקף למסמכים הללו בהם נאמר באופן חד משמעי שהנתבע הוא המוסמך היחידי להחליט בנוגע לדירה.

כאמור, התובעת טוענת שהמנוחה הובאה לחתום על המסמכים בדרך תחבולה והטעיה באמתלה, שהחתימה הנה אך ורק לצורך ענייני הפנסיה של הנתבע כשלמעשה בכוונתו 'לגלגל' את חתימתה במרמה לצורך השתלטות על הדירה. בתגובה לכך מודה הנתבע כי אכן היה צורך להוציא את המנוחה מהבית באמצעות סיפור הפנסיה שהרי אם לא כן, התובעת לא היתה מאפשרת להוציא אותה, אולם בפני עורך הדין הוסבר למנוחה בדיוק על מה היא חותמת כפי שכתב עו"ד מ' פ'.

לפיכך, טוען הנתבע שהדירה שלו, וכן תובע מהתובעת שכר דירה עבור השימוש בדירה.

בדיון שלפנינו יש לדון בכמה שאלות יסודיות.

א:   תוקף הצוואות. צוואות אלו לא נכתבו בדין תורה אלא נכתבו ע"י עורכי דין בהתאם לחוק המדינה. לפי דין תורה אין אדם יכול להקנות נכסיו לאחר מותו, והיורשים הם שיורדים לנחלתם עם מותו. ויש לעיין אם בכל זאת יש תוקף בצוואות אלה.

ב:   יש לעיין אם יש תוקף לזכרון דברים ולייפוי כח שכתבה האם לטובת הנתבע (צד ב'). אם אלה תקפים לכאורה אין כל תוקף לצוואה השניה שבה האם חוזרת בה מן הצוואה לטובת הנתבע (צד ב') ונתנה את הדירה לתובעת (צד א').

ג:    יש לעיין אם יש משמעות ומשקל לתצהיר שחתמה האם לתובעת (צד א') לפיו הוחתמה על הזכרון דברים וייפוי הכח במירמה ובחוסר תום לב.

ד:   יש לעיין אם יש משמעות ומשקל בעובדה שלדעת שני הצדדים הנתבע (צד ב') הוא זה ששילם את דמי המקח ותשלומי המשכנתא.

ואבאר בזה את הנלענ"ד.

א

הצוואות

הנה כבר הארכתי במק"א בדין צוואות שנוסחו עפ"י חוקי המדינה אם יש להם תוקף. לפי דין תורה אין תוקף לצוואה אא"כ המת הקנה נכסיו שעה אחת לפני מיתתו. ומשו"כ אין כל תוקף לצוואות המקובלות עפ"י חוקי המדינה שאינם מתיישבים עם דיני התורה. עיין בקובץ דרכי הוראה ו' עמוד קל"ד שם ביארתי את הנראה עיקר דלא אמרינן בזה דינא דמלכותא דינא, כיון שאין ענין זה נוגע לא בין האדם למלכות ואין בו תיקון המדינה והחברה, וכי כעורה היא תורתנו הקדושה שנלך ונחפור לנו בארות נשברים.

ולכאורה נראה לפי"ז, דעלינו להתעלם לחלוטין משתי הצוואות גם יחד ולהתייחס רק לשאר המסמכים והספיקות שהוצגו לעיל.

אך יש מן האחרונים שנקטו דאף דאין תוקף קניני בצוואות אלה מ"מ יש בהם מצוה לקיים דברי המת, עיין שם שכך הבאתי מדברי האחיעזר ח"ג סימן ל"ד וח"ד סימן ס"ו.

ולקמן אות ה' נתייחס להלכה זו דמצוה לקיים דברי המת.

ב

זכרון הדברים

ולגבי תוקף זכרון דברים במכירת או במתנת נדל"ן, ראיתי בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן ק"ע אות כ"א לגבי חוזה שרק הקונה חתם עליו ולא המקנה שכתב דכיון שעל זכרון הדברים שקדם לחוזה חתמו שניהם די בכך כי זכרון דברים יש לו דין שטר גמור, ולא הביא שום מקור לדבריו, עי"ש.

אך באמת מחלוקת גדולה היא. דבאהע"ז סימן נ' כתב הט"ז ס"ק י"ב דכאשר כתבו הסכם ב"ראשי פרקים" והסכימו לכתוב שטר גמור לאחר זמן רשאים שני הצדדים לחזור בהם מראשי הפרקים דכיון שהתכונו לחזור ולכתוב שטר גמור חזינן שלא התכונו להתחייב התחייבות גמורה בזכרון דברים, וכ"ה בבית שמואל שם ס"ק ט"ו, עי"ש.

אך הסמ"ע בחשן משפט סימן רמ"ג סקי"ג כתב דאף במקום שדרך לכתוב שטר שידוכין אינו יכול לחזור לאחר שעשו קנין אף לפני כתיבת השטר (אא"כ קנו על מנת לכתוב שטר). ורבים הבינו שהסמ"ע חולק על הט"ז. וגם בשו"ת הב"ח סימן י' פסק דא"א לחזור אחר כתיבת ראשי פרקים ובשו"ת בית שמואל אחרון (אהע"ז סימן י"ב) הביא כן גם משו"ת שארית יוסף, והסיק דבטלו דברי הט"ז והב"ש נגד דברי רוב הפוסקים עי"ש.

(ועיין מה שהאריך בזה בטוב טעם ודעת תלמידי הגאון ר' עובדיה טולדנו שליט"א בספרו משפט הקנין ח"א שער ד' סעיף י"ב ותשבע נועם).

ומ"מ נלענ"ד דכיון דעל פי חוק המדינה זכרון דברים מחייב בתנאי שיש בו את עיקרי הענין דהיינו מיקום הנכס, סכום ותנאי התשלום, תאריך חתימת הזכ"ד, ושמות המוכר והלוקח, אף אם לא נימא בזה דינא דמלכותא דינא מ"מ דנים בזה דין סטומתא דבדרך כלל בכגון דא החוק מבטא גם את המנהג.

ונראה באמת דבני"ד מודה גם הט"ז דיש תוקף גמור בזכרון דברים דכל סברת הט"ז אינה אלא דכיון שדעתם לכתוב הסכם גמור הוכיחו בכך שאין הם רואים תוקף מחייב ב"ראשי פרקים". אבל בזמנינו אין בזה כל הוכחה, ובאמת דעתם להתחייב חיוב גמור ולקנות קנין גמור בזכרון דברים, אלא שצריך חוזה משפטי כדי לפרט הרבה הסכמות משניות וגם משום הרישום בטאבו. וכיון שצריך חוזה משפטי תקין החתום גם ע"י עורך דין כדי לעשות את הרישום בטאבו, מצוי מאד שהצדדים קודם כל חותמים על זכרון דברים כדי לגמור את המקח ביניהם עד שיספיקו לערוך חוזה ע"י עו"ד ולהגישו לרישום בטאבו.

ולמה זה דומה, הרי כתב שם הט"ז בהמשך דבריו "ואחר כתיבת התנאים בקיבוץ כנהוג וכותבים שם בקיצור ונותנים לסופר להעתיק כל נוסח השייך לתנאים אין אחד מהם יכול לומר שלא יכתוב הסופר דכבר נגמר כל הכתיבה". הרי דאחרי שנגמר עיקר הענין בכתיבה שוב א"א לחזור אף אם נכתב בקיצור והסופר צריך להרחיב בהעתקתו. וכנראה שמה שנהגו בזמנם לכתוב ראשי פרקים לא היה כלל בנוסח ראוי של שטר מחייב אלא כרשימות בעלמא, משא"כ בתנאים שנכתבו בקיצור. ונראה דזכרון דברים שבימינו עדיף מראשי פרקים שלהם כמבואר.

אמנם אף אם נניח דספיקא היא בני"ד הדין עם הנתבע (צד ב'). דהלא בספק אזלינן בתר מוחזק, ואף בספק שאינו שקול המוחזק יכול לומר קים לי כידוע. ומשו"כ צריך ביאור מי הוא המוחזק בנידון דידן.

והנה כלל ידוע דבקרקע המרא קמא גובר על המוחזק וכמבואר בכתובות כ' ע"א ובהרבה מקומות. ובני"ד התובעת (צד א') מוחזקת בדירה ויושבת בה, אך הנתבע בא בטענת ירושה דהלא הוא היורש הבלעדי עפ"י משפט התורה דאין הבת יורשת במקום בן, וברא כרעא דאביה ודאמה, והוא עומד במקום אמו. ומשו"כ נראה דהנתבע זוכה במקום ספק ולא התובעת אף שהיא היושבת בתוך הבית.

 

 

ג

תוקף ייפוי הכח

והנה יש לעיין בתוקף ייפוי כח בלתי חוזר המקובל היום, מה תוקפו. ולפי החוק אף המות אינו מפריד בין המורשה ובין הנכס שעליו הופקד בייפוי כח.

ולכאורה דבר זה אין לו תוקף לפי ההלכה דהלא אין שטר לאחר מיתה ובמות המשלח בטלה שליחותו.

והנראה בזה דכל החותם על ייפוי כח בלתי חוזר שמפורש בו שאף לאחר מותו יהיה תוקף לייפוי כח הו"ל כקנין גמור שניתן למיופה הכח. ויסוד גדר הקנין הוא כעין קני על מנת להקנות בנדרים (מ"ח ע"ב) דאף שאין למיופה כח זכויות כל שהן בנכס באופן מיידי כבר זכה בהן זכות לקנותן וביארתי במק"א דשייך להקנות לאחרים זכות מסויימת בנכס וזה יוסד דין קני ע"מ להקנות, וביארתי בדרך זה את כח הנאמן לפעול בנכסי הנאמנות ואכמ"ל.

ומ"מ נראה ברור דייפוי כח בלתי חוזר יש בו תוקף הלכתי ואין החותמו יכול לחזור בו על פי ההלכה.

ד

נאמנות האם בתצהירים

והנה כיון ששני מסמכים אלה, הזכרון דברים, והייפוי כח אין בהם ריעותא והכל מודים שאכן נחתמו ע"י האם, ויש על שניהם אישור של עו"ד, ונראה לכאורה דאף אם עורך הדין אינו עד כשר מ"מ נאמן הוא מדין אומן לא מרעי אומנותיה, ואפשר דהוי כשטרות העולים בערכאות דכשרים, וכיון שיש תוקף במסמכים אלה, אין האם נאמנת ללא ראיה לחזור בה ולטעון שבמרמה הוחתמה או שלא הבינה את תוכן המסמכים.

ולהדיא מבואר בחשן משפט סימן מ"ה סעיף ג' דהחתום על שטר אינו נאמן לומר שלא הבין כראוי את השטר, וכ"ה שם בסמ"ע ובש"ך סק"ה, וכך נראה פשוט דגם בני"ד לא היתה האם נאמנת אילו באתה לטעון שלא התכונה או שלא הבינה מסמכים אלה או שמתוך כפיה ורמיה חתמה עליהם. ומי שבא לערער על שטר צריך ראיה. ובפרט ששתי מסמכים אלה מגובים ע"י עורכי דין מוסמכים שאישרו חתמה עליהם בדעה צלולה ומתוך הסכמה מלאה.

ופשוט הדבר שאם האם לא היתה נאמנת אף אם באתה להעיד בפנינו, ק"ו שאין כל תוקף וערך בתצהירים שחתמה ולפיהם הוחתמה בחוסר תום לב ומתוך רמיה. דאם מפיהם אינה נאמנת ק"ו מפי כתבם.

ה

מצוה לקיים דברי המת

והנשאר לנו לבאר הוא דין מצוה לקיים דברי המת.

הנה כבר הארכנו במקום אחר במה שנחלקו הראשונים בהלכה זו, אם הוי מצוה בלבד, וכפשטות לשון חז"ל "מצוה לקיים דברי המת", או הוי קנין גמור, ויש בזה הרבה נפ"מ. עיין בזה במנחת אשר עמ"ס גיטין סימן י"ז ובמנחת אשר בראשית סימן ס"ו- ס"ז.

ולהלכה נראה עיקר דהוי מצוה ולא קנין כמבואר בחו"מ סימן רנ"ב סעיף ב'.

ויש לעיין לפי"ז כאשר המת מצוה ליורשיו לעשות דבר בכספו שלא כדין, אם יש מצוה כלשהי לקיים דבריו.

ונראה לכאורה דכיון דאין כאן אלא מצוה, אין מצוה כלל לעשות עול ואון משום מצות המת. דאטו תחת אלקים הוא המת, דכאשר אמרו "שארית ישראל לא יעשו עולה", ונצטווינו לעשות הישר והטוב, וכי יש כח ביד המת לטהר את השרץ מה"ת, ואטו המצווה ליתן נכסיו לבית עבו"ז נעשה כן משום שמצוה לקיים דברי המת.

וכיון שכן נראה דמאחר ושני הצדדים מודים דהבן הוא זה שנתן את כל הכסף לקנות דירת האם ובודאי לא היתה כונתו ליתן ממונו לאחותו הנמצאת עמו במריבה רבת שנים, ואין זה ממדת הצדק והיושר שהאם תיתן דירה זו לבת נגד ירושת התורה כאשר מכספו של הבן קיבלה דירה זו, לא אמרינן בזה מצוה לקיים דברי המת.

ואף אם נאמר דמצוה לקיים דברי המת קנין הוא ולא מצוה בלבד נראה דהדין עם הבן דכבר ביארתי דבאמת זכה הבן בדירה זו בחיי האם משום זכרון הדברים, ומשום ייפוי הכח, וכיון שכבר זכה הבן אין בזה כל עיקר דין מצוה לקיים דברי המת דרק בממון המת מצוה לקיים דבריו ולא בממון אחרים וז"פ.

אמנם אילולי זכה הבן בחיי האם, ומשום מצוה לקיים דברי המת באנו עליו נראה דאין לבן זכות על כל הדירה אלא על חלקו. דהנה מבואר בחו"מ סימן קפ"ג ס"ו "היה השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח... כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם וחולק התוספת השליח עם בעל המעות". ושם בסמ"ע סק"ח כתב דאף דמן הדין היה ראוי לומר דהכל לשליח מ"מ כיון שרק ע"י מעות המשלח יכול היה השליח לקנות משתתף הוא עם המשלח. ונראה כך גם בני"ד, דאמנם נכון דהבן הוא זה שנתן את כל הכסף לקנות את הדירה. אבל רק בזכות האם היתה חברת עמידר מוכנה למכור את הדירה במחצית משויה ובדין הוא שגם היא תהיה שותפה בדירה. דכמו דאמרינן דכיון שלא יוכל השליח להרויח אלא ע"י מעות משלחו גם הבן לא היה יכול לקנות דירה זו בזול אלא ע"י אמו, ומצד היושר הממוני מגיע לה חלק במקח ואת חלקה היא זכותה לתת לבתה ולא לבנה.

אך מכיון שנתבאר דשני המסמכים הנ"ל תקפים ומכוחם דירה זו שייכת לבן ממילא אין לאם מה לתת לבת ומכח מצוה לקיים את דברי המת אין הבן חייב לתת את שלו לאחותו.

והנה לעיל באות א' הבאתי את דברי האחיעזר דצוואה שאינה תקפה עפ"י ההלכה אלא עפ"י ערכאות יש בו עכ"פ מלקד"ה, ולכאורה ה"ה בני"ד. אך מאחר ונתברר דבני"ד אין כלל מצוה לקיים דברי המת שוב אין נפ"מ בדברי האחיעזר האלה.

ובגוף דברי האחיעזר רבים חלקו עליו, ועיין מה שכתבתי בזה בקובץ דרכי הוראה ו' עמוד ק"ל).

בין שאר טענותיו טען הנתבע (צד ב') שהוא התכוין לקנות דירה זו לעצמו ולא לתת מתנה לאמו אלא לאפשר לה לדור בדירה עד יום מותה. אך טענה זו אין בה ממש דלא בדידיה תלי' אלא בחברה המוכרת. ועמידר אינה מוכרת דירות אלא לזכאים, הם שמכרו את הדירה לאמא והדירה נרשמה על שמה וברור דשלה היתה הדירה. אלא שמטעם אחר נראה דהדירה ניתנה ע"י האם לבן וכמבואר לעיל.

ומשום כל זה נראה דהדין עם הנתבע (צד ב'), והתובעת צריכה לפנות את הדירה ולמסור אותה לחזקתו.

והאמת והשלום אהבו

אשר וייס

 

 

 

משם רועה אבן ישראל

"ויחל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה, ויגוע ויאסף אל עמיו" (בראשית מ"ט ל"ג).

"אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה' ע"ב). ופירש רש"י שם "ודחנטו חנטייא, נדמה להם שמת אבל חי היה".

 דברי רבי יוחנן נעלמים ונשגבים, ספדנייא ספדו וחנטייא חנטו וקבריא קברו, כסבורים היו שמת, אך לא היא, יעקב אבינו חי וקיים. אמנם אפשר להספיד את החי, אך איך אפשר לחנוט את החי ולקוברו? ובמהרש"א שם פירש, דאמנם יעקב אבינו מת מיתת הגוף אבל לא מיתת הנפש, נפשו של יעקב חיה וקיימת, עדיין חי הוא חיי הנפש, חיי הנצח, בנפשו של יעקב לא נאמרה מיתה, יעקב אבינו ע"ה זכה שתהיה מטתו שלמה, כל י"ב בניו כולם זרע ברך ה' הולכים בדרכו דרך ה' ומפיצים את אורו הגדול, הולכים הם במסילה העולה בית א-ל, ועל זה אמרו "יעקב אבינו לא מת". [ועיין ב"ב קט"ז ע"א "דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו מיתה, ועיין עוד רש"י (בראשית י"ח י"ט)].

u     u     u

"מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" [בראשית מ"ט כ"ד] ופרש"י "משם רועה אבן ישראל אבן נוטריקון, אב ובן אבהן ובנן יעקב ובניו".

 משם רועה אבן ישראל, שלשלת הדורות כולם מאב לבנו "מידי אביר יעקב", בזכות יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה הוא הוא הנותן שלא תינתק שלשלת הזהב גם מבניו ובני בניו.

 והנה יעקב אבינו טרם הסתלקותו מהעולם מכנס את בניו ומקבצם כולם יחד. "ויקרא יעקב לבניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". ואמרו חז"ל:

"ביקש יעקב אבינו לגלות קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשיו, אמרו לו בניו, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נ"ו ע"א).

 יעקב אבינו כשרואה שנסתלקה ממנו שכינה חושד בבניו שבטי יה שמא יש בליבם על הקב"ה שמא אין אמונתם שלמה, ושומה עלינו להבין מדוע יעקב אבינו חושדם דוקא בפגם חמור זה, פגם של עבודה זרה, שאין אמונתם שלמה, הלא דבר הוא?

 וביאור הדברים נראה ע"פ מה דאיתא בזוהר [סוף פרשת בהר] דאדם הראשון פגם בחטאו (באופן מן האופנים לפי מדרגתו הנשגבה) בג' עבירות חמורות שבתורה, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, וכעין זה אמרו בסנהדרין ל"ח ע"ב: אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה, ועוד אמרו שם מושך בערלתו היה. ובמדרש תנחומא פר' מסעי אות י"א איתא דאדה"ר ע"י שהביא מיתה לעולם היה צריך למות מיד, אלא שהקב"ה חס עליו ודנו כדין רוצח בשגגה שחייב גלות, ולכן גרשו מגן עדן, הרי שאדם הראשון פגם בג' עבירות החמורות שבתורה שדינם יהרוג ואל יעבור (והדברים נעלמים ונסתרים ואין לנו עסק בנסתרות, ועיין מש"כ ברבינו חננאל בסנהדרין שם), ועל האבות הקדושים הוטל לתקן ג' פגמים אלו.

 ובזוהר הקדוש מבואר שם דדרך תיקונם של אברהם ויצחק היה כדרך צורפי הזהב, המבדילים ומפרישים מתוך הזהב כל סיג וכל פסולת, עד אשר נשאר זהב טהור מזוקק שבעתיים.

 אברהם אבינו היה עליו לתקן את הפגם דגילוי עריות, על כן הופרש והובדל מזרע אברהם ישמעאל שהיה שטוף בזימה, עד אשר נשאר יצחק לבדו טהור כזהב המזוקק.

 יצחק אבינו הוטל עליו לתקן את הפגם דשפיכות דמים על כן הובדל עשיו מזרעו שהיה רוצח ושופך דמים "איש ציד איש שדה", ובכך תיקן עון שפיכות דמים.

 על כן חרד יעקב אבינו חרדה גדולה כשראה שנסתלקה ממנו שכינה, שמא חס ושלום יש במטתו פסול, שמא מי מבניו אין אמונתו שלמה ויהיה עליו להבדילו ולהפרישו מכרם ה' צבאות לתקן פגם עבודה זרה, היחידה מג' עבירות שעדיין לא באה על תיקונה ע"י אבותיו הגדולים, ובלב כבד שאל הוא את בניו שמא יש בלבכם על הקב"ה, ענו לו בניו ואמרו "שמע ישראל ה"א ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, כולנו שלמים באמונתנו, אל לך לחשוש, לא נמצא פסול בזרעך, מיד "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

 והדברים מפורשים בתרגום ירושלמי (בראשית מ"ט א'):

"וקרא אבונן יעקב לבנוי ואמר להון, אתכנשו ואתני לכון קיצא גניזא... סברין דהוא גלי להון סדרי ברכתא ונחמא ואתכסי מיניה, ענא אבוהון יעקב ואמר להון: אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה, ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשיו אחי, ואנא דחיל דלא יהא ביניכון גבר ליבה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אחרנין. ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין: שמע מינן ישראל אבונון ה' אלוקינו ה' אחד. ענא יעקב אבונון ואמר: יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין".

 ולבי אומר לי, דהטעם שזכה יעקב אבינו לתקן את הפגם החמור דע"ז בלי שהוצרך להפריש ולהבדיל אי מי מזרעו, וזכה למה שלא זכו אבותיו, ע"פ המבואר בזוהר (ח"א קמ"ו ע"ב) "על שלשה דברים העולם עומד, התורה - דא יעקב, העבודה - דא יצחק, גמ"ח דא - אברהם", אברהם אבינו עמוד החסד, יצחק אבינו עמוד העבודה, ויעקב אבינו עמוד התורה איש תם יושב אהלים (ועיין ברכות נ"ח ע"א "תפארת זה מתן תורה"), כשבאים לתקן בכח התורה אין צורך להפריש ולהבדיל את הסיגים מהזהב, סגולת התורה הקדושה, סגולה נפלאה היא, שהמאור שבה מחזירן למוטב, הסיג והפסולת עצמן נהפכו לזהב בכבשונה של קדושת התורה, ועל כן זכה יעקב אבינו תפארת התורה שתהא מיטתו שלמה איש מזרעו לא נפקד, "משם רועה אבן ישראל, מידי אביר יעקב".

תגיות: