גדולה עבירה לשמה (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה"

(ל' ג').

א

הנה מצאנו בדברי הגמ' (נזיר כ"ג ע"ב ויבמות ק"ג ע"א) "גדולה עבירה לשמה דכתיב 'מנשים באהל תבורך יעל אשת חבר הקיני' מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל, שרה רבקה רחל ולאה... והא קמתהניא מעבירה, א"ר יוחנן כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים וכו'".


ורש"י בנזיר פירש דהאמהות קיימו מצוה שלא לשמה "שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן ולא לשם מצוה נתכונו אלא כדי שמתקנאות זו בזו, רחל באחותה ושרה ולאה באמהות". והתוס' ביבמות פירשו דהאמהות נהנו מן הביאה משא"כ יעל עי"ש. וביומא פ"ב ע"ב פירשו דהאמהות התכוונו "להבנות מבעליהן" ולא לשם מצוה עי"ש. וכל הדברים הללו ביסודן דברי חידוש הם.


ב

 

והנה לכאורה מוכח מסוגיא זו דיעל אשת חבר הקיני לא זו בלבד שהותר לה להתמסר לביאת סיסרא כדי להציל את ישראל אלא אף להביא לידי כך שיבא אליה, והכתוב משבחה על כך, עד שנמשלה לאמהותינו הקדושות שרה רבקה רחל ולאה, הרי לן דהותר איסור גילוי עריות כדי להציל את הנפש, ולכאורה תמוה הלא גילוי עריות דינו יהרג ואל יעבור.

אמנם התוס' כבר עמדו על שאלה זו שם בנזיר וכתבו על קושית הגמ' והא קמתהניא מעבירה, "ונהי נמי דלא קשה לו תהרג ואל תעבור, כדאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד ע"ב) דאסתר קרקע עולם היתה, מכל מקום למה משבחה הכתוב והלא נהנית היא מן העבירה", הרי כתבו התוס' דההיתר של יעל, לא משום הצלת ישראל היה, אלא משום דקרקע עולם הוא.

אך התוס' סתרו דבריהם בסנהדרין שם, דהרי שם בסנהדרין שנינו דאף שלא בשעת גזירות מלכיות כאשר כופין על אדם לעבור עבירה בפרהסיא דינו יהרג ואל יעבור ועל זה הקשו "והא אסתר פרהסיא הוא", ותירצו "אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה". והקשו התוס' שם למה הקשו רק משום שאסתר פרהסיא היתא הלא גילוי עריות מג' עבירות החמורות שדינם יהרג ואל יעבור אף בצנעא, ותירצו בב' דרכים. בשם ר"ת הביאו דבביאת נכרי אין איסור ערוה ואין דינה יהרג ואל יעבור. ועוד תירצו דלגבי איסור ערוה ידענו בפשטות דכיון דקרקע עולם היא אין עליה איסור עריות דהלא כל דין יהרג ואל יעבור בעריות למדנו מרוצח, וגם ברוצח אם יאמרו לו להניח שיזרקוהו על התינוק אינו חייב למסור נפשו להריגה דשב ואל תעשה הוא ומאי חזית דדמא דידיה סומק טפי, וכך נמי בערוה אלא דהו"א דבפרהסיא חייב להיהרג אף בכה"ג משום חילול ה' וקמ"ל דמ"מ קרקע עולם הוא ואף בפרהסיא תעבור ואל תיהרג, והוסיפו שם בתוס' דגבי יעל אין לומר דקרקע עולם היתה דלא היתה אנוסה כלל שהרי סיסרא בורח היה ולא היה רשאי לאונסה כלל אלא ביקש שתחביא אותו והיא זו ששידלתו לביאה עי"ש. ומשו"כ אין לפרש קושית הגמ' והא קמתהניא מעבירה ועברה בחטא ומה היתר היה לה אלא למה משבחה הכתוב, אך התוס' שם לא ביארו לשיטתם דאם כן מה היתר היה ליעל אשת חבר הקיני לעבור על איסור חמור דערוה דיהרג ואל יעבור.

ולכאורה צריך לומר לשיטתם דיעל התכוונה להצלת ישראל ולפיכך לא עברה כלל על איסור ערוה אלא שהקשו למה משבחה הכתוב כיון שנהנתה מעבירה, אבל לגבי אסתר לא נקטו שביאתה לאחשורוש היה משום הצלת ישראל, עי"ש ודו"ק.

אך בחידושי הר"ן שם מבואר דאין קרקע עולם היתר כלל אלא סיבה שאין האשה מצווה למסור נפשה שהרי בלא"ה בידם לעשות בה ככל חפצם ויבעלוה באונס ומה לה כי תלחם ותתנגד כאשר ימסרוה ויבעלוה על אפה ועל חמתה, ולדבריו ברור דביעל א"א לומר שלא עברה על איסור עורה משום דקרקע עולם דהלא היא אשר הביאה לידי עבירה עם סיסרא ולא היה כאן ביאת אונס ע"י אחרים, וע"כ לשיטתו דההיתר היה הצלת כלל ישראל, וכך צריך לומר לכאורה לדברי התוס' בסנהדרין ולא סמכו על שיטת ר"ת שרבים חלקו עליו דביאת עכו"ם אין בה איסור ערוה.

אלא שצ"ע לפי"ז בדברי התוס' בסנהדרין דא"כ מאי קשיא ליה לגבי אסתר והלא גם אסתר כיוונה להצלת ישראל, ואפשר דגבי אסתר היה זה הצלה רחוקה ולא הותר איסור ערוה אלא בהצלה קרובה וישירה כמו ביעל שהתכוונה להרוג את סיסרא מתוך שכרותו ותאוותו, וצ"ע עדיין.


ג

 

והנה מצינו להדיא בדברי אחד מגדולי הקדמונים שאיסור ערוה הותר בשביל הצלת ישראל והוכיח זאת גם מאסתר וגם מיעל ולשיטתו לא הותר להן איסור ערוה אלא להצלת כלל ישראל והוא בשו"ת מהרי"ק סימן קס"ז שדן באשה שזינתה תחת בעלה ולא ידעה שיש בכך איסור אם נאסרה על בעלה, וחידש דכיון שמעלה בו מעל נאסרה אף שלגבי עבירה היתה שוגגת ולא מזידה, וכתב בתו"ד "הנה דבר פשוט הוא כביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפילו נדנוד עבירה, אלא מצוה רבה עשתה כשהצילה כל ישראל וכו', וכן מצינו ביעל אשת חבר הקיני ששיבחה הכתוב במעשה דסיסרא וכו' ודבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה, אפילו היא אשת איש להציל את ישראל, וכן מצינו באסתר שהמציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה כדי שיתאוה לה, ויהיה נוח להתפתות לעשות לה כבקשתה". הרי שחידש המהרי"ק דענין אחד הם מעשה דאסתר ודיעל ובשניהם יסוד ההיתר הוא הצלת ישראל.

אך אין לנו מדבריו אלא הצלת כל ישראל, ואין להוכיח מכאן שהותרה הרצועה בשביל הצלת היחיד.

אך מצינו בשו"ת בית יעקב סימן ל"ט שדן באחד שפקדו עליו לבא על אשת איש ישראל ואם לא יהרגוהו, ואשה אחת התנדבה להבעל לו ע"מ להצילו ממות, אם אשה זו אסורה לבעלה או שדינה כאנוסה ומותרת, וחידוש עצום חידש דאף דמצד האשה אין כאן אונס שהרי מרצונה התנדבה להבעל לו כדי שלא יהרגוהו מ"מ כיון שיש "צד אונס" בדבר דהוא היה אנוס לא נאסרה היא לבעלה, (ולכאורה הרי זה כמי שמתרפא בעבו"ז דלא חישב אונס כמבואר ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה ואכמ"ל).

והבית יעקב מעיר שלכאורה דבריו נסתרים מדברי המהרי"ק שכתב לגבי אסתר דאף שעשתה מצוה רבה בהצילה את כלל ישראל אעפ"י כן נאסרה למרדכי וכאשר אמרה "כאשר אבדתי אבדתי (מגילה ט"ו), משום דלא היתה אנוסה, וכתב לחלק דאסתר לא אמרה כן אלא כשהלכה לאחשורוש וטרם ידעה שהועילה במעשיה להציל את כלל ישראל, אבל בדיעבד כשנתברר שאכן ריוח והצלה יעמדו ליהודים על ידה הותרה לבעלה עי"ש.

וסברא זו נפלאת היא בעינינו ולכאורה אין בה טעם דאטו דין אונס תלוי בתוצאה והלא אין הוא תלוי אלא בעצם המעשה דאם יש בזה דין אונס משום שכך מצותה וחיובה מה לן אם בסוף הצליחה דרכה אם לא, וכבר תמה עליו השבות יעקב בח"ב סימן קי"ז ודחה סברא זו עי"ש.

ומ"מ מבואר מכל דברי הבית יעקב שאשה זו לא עברה על עבירה כלל, אלא עשתה מצוה והסמיך את דבריו גם על מה שאמרו חז"ל לגבי יעל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה (אלא שנסתפק אם מותרת לבעלה ואף בזה נטה להקל כנ"ל), אף דמיירי בהצלת היחיד ולא בהצלת כלל ישראל כולו.

ובשבות יעקב שם דן בשאלה אחרת, בסיעה של בני אדם שהתנפלו עליהם רוצחים בני בליעל ורצו להורגם וליטול ממונם והיה ביניהם אשה אחת אשת איש ובהסכמת בעלה הפקירה עצמה לזנות לאנשי בליעל אלה ובכך הצילה את כולם ונשאל השבות יעקב אם אסורה היא או מותרת לבעלה, ודחה דברי הבית יעקב ואסרה לבעלה, וכתב "אף על גבי דשפיר עבדה להצלת עצמה והרבים ומקרי אנוסה לענין זה דלא מיענשא עליה כיון דעשתה לשמה כמו יעל ואסתר", ובמסקנת דבריו כתב "לכן נראה לי דאשה זו אסורה לבעלה אף שאין כאן נדנוד עבירה שעשתה להצלת הרבים". הרי שגם הוא התיר גילוי עריות להצלת הרבים, וכ"כ בעטרת חכמים אבן העזר סימן כ"ט.

אך הנודע ביהודה מהדו"ת יו"ד קס"א כתב דאין האשה נחשבת כאנוסה כשהיא התמסרה לזנות מיוזמתה ולא זו בלבד שהיא נאסרת לבעלה אלא אף יש בזה איסור עריות ממש "ואסתר שאני שהיה להצלת כל ישראל מהודו ועד כוש ואין למדים הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל וכו' ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש". (ובתוך דבריו כתב שם הנוב"י שראה בספר אחד וכמדומה שבספר בית יעקב שהתיר אשה שמסרה עצמה כדי להציל על סיעת בני אדם, והנודע ביהודה דחה דבריו כנ"ל ובאמת כותם תשובה זו הוא בעל שבות יעקב ולא בעל בית יעקב כמבואר).

והנה השבות יעקב והעט"ח התירו בשביל הצלת רבים, אף שאין הם כלל ישראל כולו, ובעוד שבדברי המהרי"ק והנוב"י לא מצינו היתר אלא להצלת כל ישראל, ובדברי הנוב"י מבואר דאף להצלת כל ישראל אין היתר אלא בהוראת שעה למיגדר מילתא דבכה"ג יש כח ביד בי"ד לעקור דבר מה"ת בקום ועשה, ואפשר דהיה ברוח הקודש עי"ש. ובבית יעקב כתב היתר מופלג אף לצורך הצלת היחיד. ודבריו תמוהים דהלא ג"ע יהרג ואל יעבור ומה בין נפשו הוא לנפש אחרים כשאין פטור אונס שהרי מרצונה התמסרה כמבואר.

הנה יש לעיין האם מותר היה ליצחק לומר אחותי היא ולגרום בכך שרבקה תיכשל באיסור ערוה, (ואף אנשי המקום יכשלו באיסור אשת איש) כדי להציל את נפשו, והלא נמצא מציל עצמו באיסור ערוה והלא אין מתרפאין בעבו"ז (עבו"ז כ"ו) ואסור להתרפאות גם באיסור ערוה (כמבואר בסנהדרין ע"ה ע"א באחד שנתן עיניו באשה אחת עד שהעלה לבו טינא ולא התירו לו אפילו אביזרייהו דגילוי עריות), דהלא איסור ג"ע יהרג ואל יעבור הוא.

וכיוצא בדבר יש לעיין גם במעשה דאברהם אבינו ושרה אשתו שאמרו אף הם אחותי היא שלא יהרגו את אברהם (בראשית כ' ב' – י"ב).

וכבר כתב הרמב"ן בפרשת לך לך (י"ב י') "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בה'", ועי"ש בפירוש רבינו בחיי, (אמנם בחזקוני כתב דאברהם ושרה אמרו שאמנם אשת איש היא אך בעלה נמצא במדינת הים ותקותם שבכך יצילו את אברהם מן המות ואת שרה מן הערוה, אך לפי"ד תמוה מה תרעומת היה לאבימלך "ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם" (כ"ו י'), הלא ידעו שאשת איש היא, וצ"ע). אמנם נראה אף להרמב"ן דכל חטאו היה על שלא בטח בה' אך פשוט שאברהם ויצחק כלכלו מעשיהם לפי התורה והמצוה, וז"פ.

והנה לגבי אברהם ויצחק שאמרו על נשותיהם אחותי היא כדי שלא יהרגום, לשיטת הבית יעקב אף להצלת היחיד מותר לאשה לזנות תחת בעלה, ואף לשיטת השבות יעקב והעטרת חכמים דרק להצלת רבים מותר ואפילו לשיטת המהרי"ק והנודע ביהודה שאין היתר אלא להצלת כל ישראל, אפשר דשאני האבות הקדושים שכל בית ישראל יוצאי חלציהם והם עמודי תבל שכל העולם תלוי בהם, וברוח קדשם הכריעו שכך ראוי לעשות.

אמנם באמת פשוט דגם בלא"ה לק"מ דבני"ד ודאי יש היתר מצד קרקע עולם ולא כמ"ש התוס' באסתר ויעל ששידלו את אחשורוש וסיסרא, משא"כ שרה ורבקה שודאי לא מרצונם היו נמסרות אלא באונס גמור, אין בהם דין יהרג ואל יעבור משום דקרקע עולם הם כמבואר.

אמנם למה שהבאתי לעיל את שיטת הר"ן דכל היתר קרקע עולם אינו משום דאין בכך איסור, אלא משום דבלא"ה יוכלו לבצע בה את זממם בעל כרחה וא"כ לא יועילו מעשיה והתנגדותה, עדיין יש להקשות דהלא מ"מ יש כאן איסור ואילולי אמרו אחותי היא היו הורגים אותם ולא היו נשותיהם נכשלות באיסור אשת איש כנ"ל.


ד

גדולה עבירה לשמה

 

והנה מצינו בכמה מקורות שגדולי הפוסקים התבססו בתשובותיהם ופסקי הלכותיהם על דברי חז"ל "גדולה עבירה לשמה" ונפרט מקצתם.

א:   הרשב"א בשו"ת ח"ה סימן רל"ח כתב דלפעמים על הבית דין להמנע מלהעניש את העבריין כדי להטותו לדרך הישרה והכל לפי הענין והמקום והזמן, והרי זה כמו שאמרו גדולה עבירה לשמה, עי"ש באריכות דבריו הנפלאים.

ויש לעיין בכונתו האם הדברים אמורים גם בעונשי בי"ד כגון חייבי ארבע מיתות בית דין וחייבי מלקויות שהענשתם מצות עשה או שמא אין הדברים אמורים אלא כאשר בית הדין מכה ומעניש שלא מן הדין כמבואר בסנהדרין דף מ"ו, וכן בבתי דין שמענישים בזמן הזה מכח תקנת הקהילות. וקצת משמע מדבריו שכוונתו גם לבית דין סמוך בזמן הבית שהרי התבסס בין השאר על דוד מלך ישראל שלא העניש את יואב בן צרויה ושמעי בן גרא אלא ריחם עליהם. אך אפשר דלא מדין הסנהדרין היה בידו להענישם אלא מחמת משפט המלך וא"כ אין ללמוד מכאן שבי"ד רשאי להמנע מלעשות דין ומשפט בעוברי עבירה. ומסתבר לי שאין כונת הרשב"א אלא למשפט המלך או לבית דין שמכין ועונשין שלא מן הדין ולבתי דין בזמן הזה, אבל אין רשות ביד בי"ד להמנע מלהעניש את הרשעים לפי משפט התורה.

ב:   כתב הרמב"ם (פ"ט מזכיה הלכה י' – י"א) "שכיב מרע שצוה ליתן לגוי מתנה אין שומעין לו, שזה כמי שצוה לעבור עבירה בנכסיו. אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין, או שאמר עשו אותו בן חורין, או הרי הוא בן חורין, כופין את היורשין ומשחררין אותו, שהעבד ישנו במקצת מצוות".

ולכאורה תמוה מה בין האומר ליתן מתנה לגוי דיש בו איסור לא תחנם למי שמצוה לשחרר עבדו שעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. ועוד צ"ב מה כונת הרמב"ם בכתבו שהעבד חייב במקצת מצוות.

והכס"מ שם וכן בבית יוסף חו"מ סימן רנ"ו כתב דכיון שחייב במצוות אין בו איסור לא תחנם. אך עדיין קשה דמ"מ אסור לשחרר עבדו כנ"ל.

וכתב הב"ח בחושן משפט סימן רנ"ו סעיף ה' לבאר בשיטת הרמב"ם דאף דהמשחרר עבדו עובר בעשה מ"מ שכ"מ שאמר לשחרר את עבדו שומעין לדבריו, כיון שיש בזה צד מצוה שהרי בן חורין חייב במצוות יותר מעבד ודמיא להא דאמרינן גדולה עבירה לשמה, עי"ש. (אך קשה ליישב את לשון הרמב"ם לשיטתו וא"כ אין הטעם משום שעבד חייב במקצת מצוות אלא משום שאיננו חייב בכל המצוות וצ"ע).

ג:    בשו"ת הרמ"א סימן י"א דן במחלוקת הגדולה שפרצה בקהילה מסויימת עד שהיה חשש גדול שהשלטונות יגרשו את כל היהודים מן העיר, ונשאלה שאלה אם מותר להוציא שם רע כדי להביא שלום בין בני הקהילה ולהשקיט המריבה, וכתב הרמ"א מקורות שונים להתיר ובתו"ד כתב עוד דכיון דהכוונה טובה ורצויה דוחים לאו של מוציא שם רע וכמו שאמרו "גדולה עבירה לשמה", עי"ש.

ד:   בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן י"א נשאל בקהילה אחת שתיקנו לאסור הרמת קול בבית הכנסת והחרימו כל העובר על תקנתם ואחד מבני הקהילה עבר על תקנה זו והרים קולו במחאה גדולה נגד חבירו מבני הקהילה שזלזל בכבוד הרב, וכתב השבות יעקב דאדעתא דהכי לא תיקנו, ואף אם נאמר שעבר על התקנה, גדולה עבירה לשמה ומצוה קעביד ואינו בנידוי כלל.

ה:   בשו"ת רב פעלים ח"ד או"ח סימן ב' דן באחד שהניח תפילין שנים רבות ובסוף נמצאו פסולים והיה אונס גמור אם צריך תקנה על ביטול מצות תפילין וברכה לבטלה שבירך פעמים רבות, וכתב בסו"ד דלא גרע ממה שאמרו גדולה עבירה לשמה כיון שכונתו היתה זכה ותמימה אף שעבר על עבירה דברכה לבטלה עי"ש.

ודבריו תמוהים דע"כ לא אמרו גדולה עבירה לשמה אלא כאשר אכן קיים מצוה בעבירה זו וכיעל שהצילה את ישראל וכן בכל הני שע"י עבירה קיימו מצוה גדולה מצד אחר, משא"כ במי שנמצאו תפיליו פסולים דבירך ברכה לבטלה בשוגג או באונס, וצ"ע.

ו:    הגר"ש ויטאל כתב (בשער הגלגולים ושוב בשער המצוות) דאביו הגדול מרנא הגר"ח ויטאל גילה לו סודות רוממות נשמתו ואף שהקפיד שלא יגלה, הרי הוא הולך ומגלה סוד כדרך שאמרו חז"ל גדולה עבירה לשמה, עי"ש.

אמנם מצינו בגדולי האחרונים אף מי שמחה נגד שימוש לא ראוי במאמר זה, עיין שו"ת יהודה יעלה להגר"י אסאד ח"ד אהע"ז סימן ק"מ באחד שרצה להתיר חלוצה לכהן מחשש שאם לא נתיר להם ילכו וימירו דתם, והרי אמרו "גדולה עבירה לשמה", והגאון הנ"ל הכה על קדקדו וביטל דבריו בתוקף דא"כ בטלת כל התורה כולה ואין בידנו לעקור אות אחת מתורת ה' תמימה ומדברי סופרים החמורים מדברי תורה עי"ש.

ועיין עוד דבר נפלא שכתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב סימן ט' דבעניני הנהגת הציבור לפעמים יש לנהוג עפ"י הכלל דגדולה עבירה לשמה אך ורק בשני תנאים. א: שלא יהיה בזה שום נגיעה והנאה פרטית, וכמו שהקשו חז"ל על יעל "והא קמתהניא מעבירה". ב: שיחשב שכר עבירה כנגד הפסדה והתועלת שתצמח מ"עבירה לשמה" תהיה גדולה מן ההפסד שבה. ובדרך זה פירש את דברי חז"ל "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון, אלו המושלים ביצרם (שאין להם כל נגיעה והנאה אישית), בואו נחשב חשבונו של עולם שכר מצוה כנגד הפסדה וכו, עי"ש ותשבע נועם.

 

 

 

 

"עולים ויורדים בו"

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש... ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו והנה ד' נצב עליו וגו'" (כ"ח י' - י"ג).

דרכים רבות נאמרו ע"י חז"ל ורבותנו הראשונים בביאור חלום פלאי ונשגב זה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולין ויורדין בו".

נלך נא באחת הדרכים במסילה העולה בית א-ל.

שנינו בחולין [צ"א ע"ב]:

"תנא עולים ומסתכלין בדיוקנו של מעלה (פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב - רש"י), ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה, בעו לסיכוניה (מחמת קנאה - רש"י), והנה ה' נצב עליו (לשומרו - רש"י), אמר רבי שמעון בן לקיש אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו כאדם שמניף על בנו (במניפה להצילו מן השרב - רש"י).

ובמדרש [ב"ר ס"ט ג']:

"אמר ר' אבהו משל לבן מלכים שהיה ישן ע"ג עריסה והיו זבובים שוכנים עליו, וכיון שבאה מניקתו שחה עליו ומניקתו וברחו מעליו, כך בתחילה 'והנה מלאכי אלוקים עולין ויורדין בו', וכיון שנגלה עליו הקב"ה ברחו מעליו".

יעקב אבינו זכה שפניו יהיו חקוקים בכסא הכבוד, מלאכי עליון עומדים משתאים, אך הוא, איש תם יושב אהלים, כלל אינו מכיר את רום ערכו, בשם הקדוש ר' שמשון מאוסטרופלא אמרו, דזכה יעקב ובחלומו נפתחו לו ארובות השמים וחזה למעשה מרכבה, ואחר חזיון זה אמר, "א' כ' ן' יש ה' במקום הזה", פי' דרגלי המרכבה הם אותיות אכן א'ריה כ'רוב נ'שר זו ידעתי, אבל אנכי לא ידעתי, היינו א'ריה נ'שר כ'רוב י'עקב, וכדאיתא בחולין [צ"א ע"ב] דפני אדם החקוקים במרכבה העליונה - פני יעקב הן - וזה לא ידעתי.

והדברים נפלאים ונשגבים מבינת אנוש, מלאכי השרת שרפי מעלה מתקנאים ביעקב אבינו קנאה קשה משאול עד שבקשו להורגו, קנאה זו על שום מה?

ובפרט תגדל התמיה לפי המבואר בשבת [פ"ט ע"א]:

"אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע! מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם וכו', אמר לו הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה וכו', אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה "לא תרצח" "לא תנאף", "לא תגנוב", קנאה יש ביניכם? יצה"ר יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ".

הרי לן דמשה רבינו ע"ה תמה על מלאכי השרת כלום קנאה יש ביניכם, וכיצד יתכן שיקנאו משרתי עליון אלו ביעקב אבינו? והגרע"ק איגר בגליון הש"ס שם ציין לדברי רש"י בחומש [בראשית א' כ"ו] עה"פ "נעשה אדם", שפירש "ענוותנותו של הקב"ה למדנו מכאן לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהן".

ועדיפא מיני' הו"ל לשאול מדברי הגמ' בחולין שמלאכי השרת רצו להרוג את יעקב מרוב קנאתם.

ברם, כשנדייק בתשובת משה רבינו למלאכים יתיישבו הדברים על בוריים, משה רבינו אומר למלאכי השרת כלום קנאה יש ביניכם, הלא כולכם נותנים באהבה רשות זה לזה כולכם אהובים כולכם ברורים אין אחד מכם מתנשא על חבירו, ומה טעם תחפצו בתורת המעשה אשר יש בה עזיבת הקנאה השנאה והתחרות?

ועל זה הודו לו מלאכי השרת ואמרו "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ", אין בינינו קנאה ותחרות ואין לנו זכות ליטול את התורה, ברם ביעקב אבינו ובעם ישראל מלאכי השרת מתקנאים, מקנאים הם קנאה גדולה, קשה משאול קנאתם משום שאנו קבלנו את התורה וניתן בידנו על ידי התורה להגיע לפסגות עליונות, מדרגות שאף מלאכי השרת אינם יכולים להעפיל אליהם בבחינת 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', ובמעלה זו של עם ישראל מלאכי השרת מקנאים. הלא האדם ורק הוא בצלם האלקים נברא ולא הם (יעויין בנפש החיים ש"א פ"א דביאור "צלם" זה הוא הכח לבנות ולהרוס מוריד שאול ויעל עי"ש ובמה שנתבאר לעיל בפרשת בראשית).

ולבי אומר לי, שזה שאמר הקב"ה למשה "אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה", הקב"ה אומר למשה אחוז בכסא כבודי, הכסא שחקוק בו דמות אדם, דיוקנו של יעקב אבינו אותו הכסא שמלאכי השרת עולים ומסתכלין בו ויורדין ומסתכלין בדמותו של יעקב אבינו ומקנאים בו ומבקשים להורגו משום שהוא דמות דיוקנו של מעלה, נשגב וגבוה מעל גבוה, למעלה ממעלתם של מלאכי השרת, משה רבינו מזכיר להם למלאכי השרת שהם כבר נתקנאו ביעקב אבינו, וכך נתקנאו בעם ישראל זרע יעקב על כך שהם ורק הם יכולים להגיע לרום המעלות, ל"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

ועוד אמרו שם בחולין [צ"א ע"א] "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, אמר רבי יהושע בן לוי מלמד שהעלו אבק מרגלותיו עד כסא הכבוד".

שרו של עשיו מבקש לקעקע ביצתן של ישראל, שרו של עשיו מבקש לטשטש דמות אדם שבמרכבה, דמותו של יעקב אבינו החקוקה במרכבת כסא הכבוד. ברם "וירא כי לא יכול לו" אין בכוחו להרע ליעקב אבינו, יעקב אבינו הגבוה מעבר לדרגת המלאכים בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה... והנה ה' נצב עליו", אי אפשר לעקור את דמותו הגדולה החקוקה במרכבת כסא הכבוד, אך מ"מ העלו אבק עד כסא הכבוד, בנסיון לכל הפחות לטשטש ולעמעם את דמות דיוקנו של יעקב אבינו.

"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" [תדב"א], ופירש הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע כיצד יתכן וירומו מעשיו של האדם כדוגמת מעשיהם של האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, הרי כגבוה שמים על הארץ וכרחוק מזרח ממערב המרחק בינינו לבין אבותינו הקדושים, וכיצד יכול האדם לומר כן, אלא אין כונתם שאדם יגיע למעשי אבותיו, אלא לפחות יגע בהם מלשון נגיעה. אמנם לדידי נראה לומר, שזהו כוחן של אבות, האבות מנמיכים עצמם, ממציאים עצמם לבניהם, קשורים ומחוברים המה לבניהם בעבותות אהבה והחוט המשולש, בשלשת האבות, לא במהרה ינתק, זה כחם וגדולתם, האבות הקדושים הם הם המקרבים את בניהם אליהם, כי אילולא הבנים גם האבות אנה הם באים.

בכחם של האבות גם אנו יכולים להתעלות לגבהי מרומים של עבודת אלקים, בכחם של האבות אף אנו יכולים ללכת בעקבותיהם, ולצעוד בדרכם.

תגיות: