לתת הצעירה לפני הבכירה (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

"לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (כ"ט כ"ו).

"ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים" (במדבר (ל"ו י"א).

"ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה" (במדבר כ"ז א').

"להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן, מסייעא ליה לרבי אמי דא"ר אמי בישיבה הלך אחר חכמה במסיבה הלך אחר זקנה" (ב"ב ק"כ ע"א).

 

הרשב"ם שם פירש דכשאמרו במסיבה הלך אחר הזקנה ה"ה לנישואין ובנות צלפחד מסתמא דרך גדולתן נישאו כדכתיב "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". הרי לן מדברי הרשב"ם דמדברי לבן למדנו שאכן אין לתת הצעירה לפני הבכירה ומשו"כ נישאו בנות צלפחד לבעליהם לפי סדר גדולתן.

אך עדיין לא ידענו אלא שמסתמא כך נהגו בנות צלפחד אבל אין מדבריו כל ראיה שכך ניתנה הלכה לדורות.

אמנם כך כתבו התוס' בקידושין (נ"ב ע"א) בשם ר"ת במעשה דבנו של ר' אושעיא הלוי שקידש בת עשיר ולא סיים איזה בת קידש ופסק ר"ת דודאי קידש את הגדולה שבבנותיו כיון דאין לתת הצעירה לפני הבכירה, ור' מנחם מיוני חלק עליו ונקט דאף דצריכה גט מ"מ אין להניח בודאי שהגדולה נתקדשה ושוב חזר בו ר"ת. הרי לן שמעיקרא דדינא פסק ר"ת שאכן כך ראוי לנהוג וחזקה על אדם שכך היתה כונתו.

אך לא מבואר בדברי התוס' האם חזר בו ר"ת מעצם הסברא דאין זה ראוי ונכון לתת את הצעירה לפני הבכירה ולאחר חזרה ס"ל דאין ללמוד דבר מדברי לבן ואין בזה כל קפידא, או שמא ס"ל לאחר חזרה דאף דאכן אין זה ראוי מ"מ אין להניח משום כך דודאי קידש את הגדולה ולא את הקטנה.

ומ"מ מצינו אף בדברי הפוסקים האחרונים שנקטו שאכן כך הלכה דאין לקדש את בתו הקטנה לפני הגדולה. עיין בטור יו"ד סימן רמ"ד שכתב "בישיבה של תורה או של דין הולכין אחר החכמה להושיב החכם ובחור בראש ולדבר תחלה, ובמסיבה של משתה או של נישואין הולכין אחר הזקנה להושיבו בראש".

והעיר הב"ח למה נקט נישואין יותר מכל שמחה אחרת וכתב "ונראה דהאי של נישואין הכי פירושו אם אחים או אחיות יעשו להם נישואין אע"ג שאחד גדול מחבירו בחכמה לא יקדימו לעשות נישואין לקטן בשנים מפני שהוא גדול בחכמה אלא יקדימו לעשות נישואין לגדול בשנים אעפ"י שהוא קטן בחכמה". והביא את דברי הרשב"ם בב"ב שכתב דכך ילפינן מדברי לבן כנ"ל, ואת דברי הב"ח הביא גם הש"ך שם בס"ק י"ג עי"ש.

ומדבריהם למדנו לא רק שכך היא הלכתא פסיקתא דאין להקדיש את הקטנה לנישואין לפני הגדולה, אלא דהלכה זו נוהגת גם בבנים ולא רק בבנות, אף שבשני המקורות שבתורת משה מיירי בבנות ולא בבנים, דברי לבן ליעקב לגבי נישואי רחל ולאה, ופסוקי התורה לגבי בנות צלפחד, מ"מ נקטו הב"ח והש"ך דאין בזה נפק"מ בין בנים לבנות.

ואף שלכאורה פירושו של הב"ח בדברי הטור קלוש ביותר, ובפשטות היה נראה דלדוגמה בעלמא נקט הטור נישואין, ואפשר דקמ"ל דאף דהוי סעודת מצוה, ואגרא דבי הילולא מילי, הרי שרגילין לומר ד"ת בשמחת נישואין מ"מ לא הוי כישיבה ואין הולכין אחר החכמה אלא אחר הזקנה. מ"מ כך דעת הב"ח והש"ך והן הם עמודי ההלכה לבית ישראל.


ב

 

ולכאורה פלא הוא ללמוד הלכה מדברי לבן כאשר מדברי יעקב אבינו איש תם יושב אהלים מבואר דלא חשש ליטול את הצעירה קודם הבכירה, ופשוט דהלכה כיעקב לגבי לבן הרמאי.

תירוץ נפלא ומחודד כתב הגאון המהרש"ם בספר תכלת מרדכי על התורה, דהנה כתב רש"י בפרשת תולדות (כ"ה כ"ו) דבתאומים הראשון ליצירה הוא האחרון לפטר רחם, ובאמת היה יעקב הבכור שהרי כיון שעשו יצא ראשון לאויר העולם, בהכרח נוצר יעקב תחלה והוא הבכור.

ויעקב לשיטתו נקט דגם רחל היא הבכורה וזה לפי מש"כ בספר נחל קדומים (פרשת ויצא) דרחל ולאה תאומות היו אלא שלאה נולדה תחלה. והרי לשיטתו של יעקב השני ללידה הוא ראשון ליצירה ומשו"כ סבור היה שרחל היא הבכורה ויש להשיאה תחלה, אך לעולם אין יעקב חולק על דברי לבן ש"לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה", ודפח"ח.


ג

 

ויש לעיין בזה למעשה, ופעמים רבות נשאלתי כיצד לנהוג כאשר הבכירה מתקשה למצוא את בן זוגה ואחותה הצעירה הגיעה אף היא לפרקה, האם צריך להמתין לבכירה, וכך יש לעיין בשני אחים או באח ואחות שהגיעו לפירקן.

ולכאורה היה נלענ"ד דכל עיקר הנהגה זו לא נאמרה אלא כאשר בקדימה עסקינן כגון כאשר שני האחים או שתי האחיות עומדים להינשא ואין כאן שאלה אלא של מוקדם ומאוחר, וכך משמע מלשון הב"ח והש"ך הנ"ל "אם אחים או אחיות יעשו להם נישואין... יקדימו לעשות נישואין לגדול בשנים". הרי דמיירי כששנים יעשו נישואין והשאלה איזה מסיבה להקדים. וכעין כל הסוגיה דקדימה במצוות ובברכות, דמיירי בשתי המצוות או שני המינים מזומנים לפניו לברך עליהם, והשאלה איזה להקדים. אבל כאשר שני האחים או האחיות הגיעו לפירקן אין כל חובה או אף מצוה על הקטן להתעכב ולהמתין לאחיו הגדול, ולא מיבעיא באיש שהוא מצווה במצות פו"ר אלא אף באשה שאינה מצווה בפו"ר הלא טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלי (יבמות קי"ח ע"ב), ואין הקטנה מצווה להמתין לאחותה הגדולה.

ובאמת כך נראה מוכרח מסברא דאל"כ לא נדע כמה זמן תמתין הקטנה לגדולה וכי לנצח צריכה היא להמתין ולהמנע מלהיות לאיש, לא יעלה כזאת על הדעת, ונתת דבריך לשיעורים.

וק"ו הדברים דמי שרוצה לשאת את הקטנה לאשה אין עליו כל קפידא ואינו מצווה לבטל מצותו מפני שאחותה הגדולה עדיין לא מצאה את בן גילה.

ובדרך זה נראה פשוט דאכן נהג לבן מנהג רמאות בנותנו ליעקב את לאה תחת רחל דיעקב אבינו חפץ היה ברחל וזה מצותו וגם רחל לא היתה מצווה להימנע מלהינשא ליעקב, ולכן פשע לבן בשקר וברמאות.

אף שעצם דבריו של לבן "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" תורת אמת הן וממנו למדנו לדורות, כי אין כל סתירה בין הנחה זו לדבריו של יעקב אבינו והנהגתו.

כל זה נראה פשוט וברור לענ"ד.


ד

 

וכבר דנו גדולי הדורות בשאלה זו למעשה ונביא מקצת דבריהם.

ובאגרות סופרים (אגרת כ"ט) מצינו מכתב מופלא של רבינו החת"ס בענין נישואי בתו לפני אחיה הגדול ר' שמעון סופר. ובמכתב זה פונה החת"ס אל מחותנו אבי החתן בבקשה שירחיב את זמן החתונה עד שתי שנים בתקוה שעד אז ימצא את הזיווג הנכון לרבי שמעון וינשא, והביא את הא דבנות צלפחד וכתב "וגם סיפר לי מו"ר גאון ישראל מא"ה ר' נתן אדלר זצ"ל דבדידיה הוי עובדא ונכשל, על כן אין דעתי לעבור על דבר תורה מפני שיחת נשים" עי"ש.

וחידוש גדול דבריו דאף שכבר באה בקשרי שידוכין, יינה מזוג וטבחה טבוח מ"מ ביקש מרנא החת"ס לעכב נישואיה. אמנם נראה ברור דאין זה אלא משום שלא היה כל חשש ועילה שתתפרד החבילה ומשו"כ יש לה להתעכב בגלל אחיה הגדול. אך מ"מ הדברים חידוש שהרי החתן מצווה במצות פו"ר ומצות הנישואין ומהי"ת יתעכב ויבטל מצותו בשביל אחי הכלה הגדול, וצ"ע.

ועוד למדנו מדבריו דאין קפידה אלא בנישואין אבל לא באירוסין (שידוכין) שהרי לא חשש החת"ס לשדך את בתו הצעירה לפני אחיה הגדול ורק בנישואין חשש. ואולי זה משום חשש שמא יקדימנו אחר ברחמים.


ה


בשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן קל"ו דן במי שנולדו לו כמה בנות מאשתו הראשונה ולאחר מותה נשא אשה והוליד ממנו בת ושוב שבק חיים לכל חי. אשתו השניה נשאת לאיש אחר וגידלה את בתה, וכאשר היתה בת כ"ב שנים השתדכה עם בחור ת"ח, אך אחותה הגדולה שהיתה בת כ"ז שנים התנגדה לנישואיה וטענתה בפיה "לא יעשה כן במקומנו".

והשואל כתב דאין מצוה זו אלא על האב והוא זה שמצווה להשיא את הגדולה לפני הקטנה וכהא דלבן שרחל ולאה היו ברשותו להשיאן, וכיון שבני"ד כבר מת האב אין הצעירה צריכה להתעכב בגלל הבכירה.

והמהרש"ם דחה דבריו מהא דבנות צלפחד דבשעה שנישאו לאנשים כבר מת אביהם ואעפ"כ נישאו כסדר גדולתן והרשב"ם כתב דכך עשו משום הא ד"לא יעשה כן במקומנו" כמבואר.

אך לעצם השאלה כתב המהרש"ם דכיון דאין זו הלכה גמורה אלא מצד דרכי הנימוס ודרך ארץ וכיון שכבר נשתדכה וזה שעת הדחק גדול שהרי אף הצעירה כבר היתה בת כ"ב שנים אל לה להתעכב אלא תינשא מיד, עי"ש.

ותוך דבריו חידש המהרש"ם דרק בשתי בנות יש קפידא אבל בן צעיר ודאי לא ימתין לאחותו הגדולה שהרי מצווה הוא בפו"ר והיא אינה מצווה עי"ש. ולכאורה פשוט לפי סברתו דה"ה בשני אחים דאין הקטן צריך לבטל מצות פו"ר משום אחיו הגדול. אך כבר הוכחנו לעיל מהב"ח והש"ך דגם בשני אחים הדברים אמורים.

אמנם לדברינו הנ"ל ניחא דרק כששניהם עומדים להינשא נאמרו דברי הפוסקים הנ"ל, ודו"ק.

ולדרכנו אף כאשר אין בזה שעה"ד אין לצעירה להמתין. אך מ"מ נראה דאם תרצה הצעירה להמתין מתוך התחשבות ברגשי אחותה הגדולה לזכות יחשב לה ובודאי מדת חסידות היא. אך בנידון דמהרש"ם אף מדת חסידות לא היה בזה מחשש שמא חלילה תתפרד החבילה ותשב עד שילבין ראשה, ודו"ק.

אמנם דברי החת"ס סותרים את מה שכתנו לעיל דכאשר הצעיר כבר מצא את זיווגו והגדול עדיין לא אינו ראוי להמתין.

והנראה עיקר בדברי החת"ס דמסתמא החתן דבוק היה בתורה בכל לבו ובכה"ג מותר לו להתעכב מלהינשא כמבואר בדברי הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות הלכה ב' והכלה שמחה גם היא להמתין לאחיה הגדול, וכל כה"ג שאין בזה סרך איסור, אכן ראוי לא לתת צעירה לפני הבכירה.

 

ו

 

ושוב ראיתי שבעיקר דברי כיונתי לדעת גדולים.

בשו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"ב סימן א') דן באח צעיר שנזדמן לו זווג הגון ואבי הכלה רוצה שינשאו מיד כדי שהחתן ישא אשתו לפני שימלאו לו עשרים שנה. אך אחיו הגדול מצטער מזה ומבקש שימתין לו עד שימצא גם הוא את זיווגו. ותמצית דבריו כדברינו הנ"ל דרק כאשר שניהם כבר נשתדכו ומזומנים לנישואין ניתנה הלכה דיש להקדים את הגדול, ולא כאשר הקטן מצא זיווג הגון ואחיו הגדול עדיין לא, עי"ש בנועם דבריו.

וכך כתב גם בשו"ת אפרקסתא דעניא להגר"ד שפרבר זצ"ל ח"ג אהע"ז סימן רס"ו ובח"ד חו"מ סימן שי"א, עי"ש.

ובשו"ת דברי יציב אהע"ז סימן ט' האריך טובא בשאלה אם נכון להשיא בת לפני אחיה הבכור, ומלבד כל הצדדים הנ"ל דן עוד בחובת הבת בכבוד אחיה הגדול, ופלפל בענין פו"ר ושבת, אך בסוף דבריו הסיק דאריך שפיר למיעבד הכי ובפרט אם האח הבכור מוחל.

 

 

בית אלקים ושער השמים

"ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (כ"ח י"ב).

"סולם בגי' קול שקול תפילת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו וכן עלה המלאך בלהב הקרבן, והתפלה היא העבודה לכך כל מי שמכוין בתפלתו הסולם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו" (בעל הטורים).

עוד כתב הבעה"ט "סלם בגימ' סיני שהראהו מעמד הר סיני".

סולם זה רמז הוא לשני עמודי תבל התורה והתפלה, באמצעותם יש בכח האדם לעלות מעלה מעלה, ולא רק לעלות אלא גם להעלות, מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כשהוא עולה מעלה עמו מלאכי אלקים.

ובזוה"ק בפרשה זו איתא שסולם זה רמז לנשמת האדם, (וכ"כ בנפש החיים שער א' פרק י"ט עי"ש בדבריו הנפלאים) נשמת האדם סולם הוא, סולם שרגליו ניצבים באדמת הארץ וראשו מגיע לשמי רקיע, וע"י התורה והתפלה עולה הוא ומעלה את כל הבריאה כולה עד שמלאכי אלקים, אף הם עולים ויורדים בו.

התורה והתפלה, איזה מהם עיקר ואיזה מהן טפל לחבירו?

הנה למדנו עוד בפרשה זו "ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" (כ"ח ט"ז-י"ז)

פירש הבעש"ט הקדוש זי"ע ע"פ המבואר (בשבת ל"א ע"א) "כל שיש בו תורה ואין בו יראת שמים מכריז רב ינאי עליה חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד", (חבל על מי שאין לו דירה והוא עושה לעצמו שער) התורה היא שער והיראה היא הבית, שער ללא בית אין בו תועלת אף תורה ללא יראת שמים אין בה תוחלת.

יעקב אבינו בשנתו נתגלו לו סודות תמירים ונשגבים מאוצרה של יראת שמים, ועל כן כשהקיץ יעקב משנתו כתיב "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים" במקום זה זכיתי להגיע לבית אלוקים, זכיתי לאוצר של יר"ש שנמשל לבית, "וזה שער השמים" התורה שלמדתי י"ד שנה בבית שם ועבר היא השער, "שער השמים", החומה והמגן לבית אלוקים.

אמנם עוד אמרו בגמ' בשבת שם משל אחר, "אמר רבה בר רב הונא כל מי שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה כמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו", ולכאורה הדברים סותרים זא"ז דנראה מדבריהם אלה דהתורה היא הבית הפנימי והיראה המפתחות החיצוניות, השער לבית, וכבר עמדו רבים על סתירה זו בדברי חז"ל.

ועל כרחך נראה לומר שאמנם כן המפתחות החיצוניות ניתנו בתוך הבית הפנימי, וכדי לפתוח שער לשמים צריך להגיע למפתחות שבתוך הבית! התורה והיר"ש כרוכין ירדו מן השמים וכל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו (יבמות קט ע"ב) אין תורה ללא יר"ש, אך גם אין יר"ש ללא תורה "לא ע"ה חסיד" (אבות ב' ה'), והוא שאמר יעקב אבינו כשהקיץ משנתו אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים, הבית והשער התורה והיראה יחדיו צמודים דהא בלא הא לא קיימא.

והנה בקידושין (ל' ע"ב) אמרו "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" ומשמע דתורה תבלין יחיד היא, וזולתה אין עצה ואין תבונה במלחמת היצר, והאיך אמרו חז"ל (ברכות ה' ע"א) "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה", הרי שיש תבלינים שונים מלבד תלמוד תורה, ולכאו' נראה דיש סתירה בין הדברים.

אלא נראה דבאמת תורה עצה יחידה היא ואין זולתה תבלין לשבור כח היצר ורב תקפו, אך אם עוסק הוא בתורה ורואה שאעפ"כ יצרו מתגבר עליו, אות וסימן הוא שאינו לומדה כדבעי, לפי שצריך אדם לעסוק בתורה מתוך יראה ד"כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו", התורה תבלין היא אלא שצריך אדם להשתמש בתבלין בדרך הרצוי וההגון, ולכך כשעסק בתורה ועדיין לא עלתה ארוכה בידו יקרא קריאת שמע ויקבל ע"ע עול מלכות שמים ויחזור לתלמודו, ואם רואה הוא שעדיין יצרו מתגבר עליו, אות הוא שאין לימודו מתוך הכנעה וענוה, וכדאיתא בתענית (ז' ע"א) "נמשלה תורה למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה", ולכך "יזכיר לו יום המיתה" ויגיע לשברון לב, ואזי מובטח לו שתורתו תבלין היא ליצרו, לפי שתורה זו יסודה גם ב'בית אלקים' וגם ב'שער השמים' דהלא אמרו חז"ל, (ברכות ח' ע"א) "אין לא להקב"ה אלא ד"א של הלכה בלבד", ומאידך אמרו "אין לו להקב"ה אלא אוצר של יראת שמים בלבד", ד"א של הלכה כשהם שמורים וערוכים באוצר של יראת שמים, אין לו להקב"ה אלא תורה ויראה בבחינת 'בית אלקים' ו'שער השמים'.

יה"ר שנזכה ונתקרב לבית אלקים ולשער השמים לד' אמות של הלכה ולאוצר של יראת שמים, ונזכה לישעות ישראל בביאת גוא"צ בב"א.

תגיות: