שיעור ההוצאות בקיום המצוות (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

(בראשית כ"ח כ"ב)                

המבזבז על יבזבז יותר מחומש

 (כתובות נ')                           

הנה הארכנו במנח"א בראשית סימן ל"ח בסוגיא זו שעיקרה בהלכות צדקה, והיום נעסוק בהוצאות שחייב אדם להוציא בקיום המצוות.


הנה מקור הלכה זו בב"ק ט' ע"ב. "א"ר זירא אמר רב הונא: במצוה - עד שליש. מאי שליש? אילימא שליש ביתו, אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא? אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה. בעי רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר? תיקו. במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה".

ובתוס' שם כתבו "אילימא שליש ביתו - משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב ואמרינן נמי (כתובות דף נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובסוכה (דף מא:) חשיב ליה רבותא דר"ג שקנה אתרוג באלף זוז". וכעין דברי התוס' כתב גם הרא"ש שם בסימן ז' עי"ש. והנה מבואר בדבריהם רק מה שאין האדם חייב להוציא, דאינו חייב לבזבז כל הונו ואף לא שליש מנכסיו במצוות, אך לא כתבו כמה כן חייב להוציא, וראוי לחקור אפוא כמה חייב אדם להוציא על המצוות.

והנה כתב הרמב"ם בפ"ח מערכין הלכה י"ג "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו".

וגם בדבריו יש לדייק כנ"ל דלא כתב אלא שאין לאדם להקדיש כל ממונו והעושה כן הוא חסיד שוטה ושוב כתב גם הוא שלא יוציא יותר מחומש למצוות אך גם בדבריו אין מבואר שחייב להוציא חומש במצוות.

וכך נראה לדייק גם בדברי הרמ"א בסימן תרנ"ו ס"א "מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת א"צ לבזבז עליה הון רב וכמו שאמרו המזבז אל יבזבז יותר מחומש".

ובמקום שכתבו התוס' שאינו חייב להוציא כל ממונו כתבו הרא"ש והרמ"א שאינו חייב לבזבז "הון רב" וגם בדבריהם יש לתהות כנ"ל למה לא כתבו כמה כן צריך להוציא, ומה שציינו למה שאמרו לגבי צדקה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כמו"כ אין חייב להוציא הון רב במצוות,נראה שלדוגמה בעלמא נקטו ואין הכרח שחייבים להוציא חומש בשביל המצוות.

אמנם רבים מן האחרונים נקטו דחייב אדם להוציא חומש מנכסיו כדי לקיים מצות עשה. כן כתב בחיי אדם כלל כ"א סעיף י"ג "חייב אדם ליתן כל אשר לו ולא לעבור על לאו דאורייתא וזהו "בכל מאודך" בכל ממונך, אבל לקיים מצות עשה אינו מחוייב לפזר רק חומש נכסיו", וכ"כ בשו"ת מהר"י אסאד סימן ר"ב, וכ"כ בפמ"ג סימן תרע"א מש"ז סק"ז (ועיין לקמן אות ב' מש"כ בדבריו), וכ"כ בבאור הלכה ברי"ס תרנ"ו עי"ש. וכך יש ללמוד גם מדברי הב"ח שם שהביא את דברי הרא"ש בסוכה דבדרך גוזמא אמרו על ר"ג שהוציא אלף זוז לקנות אתרוג, וכתב עליו הב"ח דאין זה נראה אלא שר"ג לא היה מחוייב מכיון שאלף זוז היה יותר מחומש נכסיו, הרי דעד חומש נכסיו חיוב יש בו, עי"ש.

אך לענ"ד יש לדייק מכל דברי הראשונים הנ"ל שלא כדבריהם, וסתימת הראשונים גדולה מפרושי האחרונים (כמ"ש הבית מאיר בכמ"ק). ועיין עוד בדברי הר"ן בסוכה מ"א ע"ב במה שאמרו על רבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז שהיה מחבב את המצוות ביותר דמשמע דאין זה חיוב מדינא, וכתב הר"ן (ט"ז ע"א מדפי הרי"ף) "ומיהו כל חד וחד מחוייב ליתן כפום ממוניה כדי לקיים מצות עשה כרבן גמליאל שלקח אתרוג באלף זוז". הרי שאין בזה גדר מסויים אלא כל חד וחד לפום ממוניה, וז"ב.

ונראה להוכיח גם מדברי הבית יוסף שם דאין בזה חיוב מוגדר, שהרי הביא את דברי רבינו ירוחם שחייב להוציא עישור נכסיו בקיום מצוה וכתב לא ידע מנין לו, הרי שלדעת הבית יוסף לא מיבעיא שאינו מחוייב להוציא חומש, אלא אף עישור נכסיו אינו חייב בהכרח להוציא, עי"ש.

ומשום כך יש לפקפק על מה שכתבו כל האחרונים הנ"ל כהלכה פסוקה דחייב אדם להוציא חומש כדי לקיים מצוה, ולכאורה נראה מדברי הראשונים כמו שכתב במאמר מרדכי שם סק"ג מהא דרבן גמליאל שהיה נשיא ישראל דאף בפחות מחומש אינו צריך לבזבז הון רב עי"ש. וכדברי המאמר מרדכי כתב גם בערוך השלחן שם סעיף ד', שהרי ר"ג נשיא ישראל מסתבר דאלף זוז היה פחות מחומש נכסיו עי"ש.

ובאמת נראה אף מסברא כדבריהם, דהלא כל מקור הדין דאין האדם חייב להוציא כל ממונו במצוה אינו לא הלכתא ולא תקנה, אלא סברא וכמו שאמרו שם "אילו איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב כל ביתיה", וכמו"כ יש לשאול אילו איתרמי ליה חמש מצוות ליתיב כל ביתיה וכי ישאר בלי מזון ומחיה, ואין נראה בסברא לחלק בין שליש לחומש בנכסיו.

אלא שהמאמ"ר והעה"ש סתמו ולא פירשו לפי הבנתם מה גדר הון רב שכתב הרמ"א ומה שיעור יש בזה לקבוע הלכתא דא.

ונראה לכאורה דאין הדבר תלוי באחוז מנכסיו אלא כל מצוה לפי טבעה ומחירה, דכשם שהאדם מוציא הוצאות על מאכל מזון וכסות כך עליו להוציא הוצאות לקיום מצוות התורה, ולא תהא כהנת כפונדקית, וכי יניח חיי עולם ויוציא כל ממונו על חיי שעה. אלא שאם מבקשים ממנו סכום מוגזם בשביל מצוה שלא כטבעה וענינה וכרבן גמליאל שהוציא אלף זוז בשביל אתרוג אינו מחוייב ליתן וזה גדר הון רב שכתב הרמ"א, דכל בר דעת מבין דאין מחיר בניית סוכה כמחיר מצות ערבה וכמחיר כזית חרחבינה לקיום מצות מרור, ואם מבקשים ממנו מאתיים זוז לערבה אינו חייב ליתן דלגבי מצות ערבה הרי זה הון רב, אבל מאתיים זוז בשביל מצות סוכה, מצות תפילין, וס"ת בודאי חייב ליתן דלגבי מצוות אלה אין זה הון רב, דלעולם אינו צריך ליתן מחיר מופקע לקיים מצוה.

אמנם אף שיש סברא בדרך זו והדברים מתיישבים היטב בלשון הרמ"א, צריך ביאור לפי"ז בדברי הגמ', שהרי דחו את ההו"א שצריך להוציא שליש מנכסיו למצוה דא"כ אם יזדמנו לו שלש מצוות יבזבז כל ממונו, וע"כ דאינו חייב להוציא אף שליש מנכסיו במצוות וכמ"ש הראשונים, וא"כ מה בין הוצאות מוגזמות להוצאות סבירות דמ"מ מתעוררת השאלה מה יעשה אדם אם יזדמנו לו שלש מצוות בהדי הדדי.

אמנם י"ל דכל עוד הוצאות המצוה סבירות ומקובלות פשוט דאכן צריך להוציא הוצאות במדה הנצרכת לקיום מצוותיו דאטו לא יאכל ולא ישתה כדי קיומו מחשש שישאר בלי נכסים, וכך גם במצוות דכל חפציך לא ישוו בהן וכמבואר לעיל, משא"כ בהוצאות מופקעות, ועוד דמטבע הדברים ומדרך העולם דהמצוות התדירות אינן עולות הון רב כגון קידוש והבדלה וכדו', והמצוות שהוצאותיהן מרובות הן אלה שאדם מוציא עליהן הוצאות פעם אחת לשנים רבות כגון סוכה תפילין ס"ת וכדו', וע"כ נראה דכל החשש שיצטרך להוציא כל נכסיו אם יזדמנו לא ג' מצוות בהדי הדדי אינו אלא במי שנמצא במקום ובזמן שמבקשים מחיר מופקע ומוגזם משום סיבות כלשהן וכהא דרבן גמליאל בקניית האתרוג, ודו"ק בכ"ז.

ובאמת כבר כתב הבאור הלכה שם בסי' תרנ"ו לחלק בין מחיר אמיתי ומקובל למחיר מופקע, אלא שלשיטתו גם במחיר מופקע צריך להוציא עד חומש בנכסיו, וכבר הערתי דמדברי הראשונים נראה דאין בזה שיעור מסויים.

אמנם מסתימת הראשונים לא משמע שחילקו בזה, הלא סתמו ולא פירשו ומפשטות דבריהם נראה דכלל אמרו בזה דאינו חייב להוציא הון רב במצוות בכל ענין ואופן, ועדיין צ"ע בכ"ז.


ב

 

כתב הרמב"ם בפ"ד מחנוכה הלכה י"ב "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולקח שמן ונרות ומדליק". וכ"ה בשו"ע תרע"א סעיף א' עי"ש.

ובהגהות הגרעק"א שם תמה על מש"כ הפמ"ג במש"ז סק"ג דצריך להוציא חומש בנכסיו בנר חנוכה. וע"כ צ"ל דשאני נר חנוכה משאר המצוות משום פרסומי ניסא דאפילו מוכר כסותו וק"ו שצריך להוציא יותר מחומש נכסיו.

ונראה דדעת הפמ"ג דאין ענין כלל להא דמוכר כסותו לשאלה כמה אדם צריך להוציא על המצוות, דיש שאדם נאלץ למכור כסותו אף שיש בידיו נכסים רבים אלא שאין בידו מזומנים והוא נמצא רחוק מביתו ואין תחת ידו פרוטה לפורטה מלבד כסותו שעל כתפו, ועוד יש לך אדם עשיר אלא שיעדיף למכור כסותו לפני שימכור ביתו וכלי הבית, וסוס וגמל וחמור ושור שעושים במלאכתו, ושדהו וכרמו דכל אלה חיי נפש יש בהם, ומ"מ לא חייבוהו למכור כסותו משום הצער והבושת ועגמת הנפש שבדבר, וגדר מוכר כסותו כגדר שואל על הפתחים ולא חייבוהו באלה רק משום פרסומי ניסא ולא למצוה בעלמא. וזו דעת הפמ"ג דאף דדין נ"ח כדין שאר המצוות דאינו חייב להוציא עליהם יותר מחומש, מ"מ שאני נ"ח משאר המצוות ובנ"ח משום פרסומי ניסא (ולמד הרמב"ם הלכה זו מד' כוסות וכמ"ש שם המ"מ) צריך לחזר על הפתחים ולמכור כסותו באופן דהוי פחות מחומש אלא שאין בידו מזומנים.

ובאמת סברא פשוטה יש לחלק בין שני הדינים לפי"ד הראב"ד (מובא לקמן אות ג') דמה שפטור מלהוציא הון רב הוי כדי שלא יבא לידי עניות דחשיב כמיתה, וא"כ מסתבר דלענין זה לא חילקו בין נר חנוכה לכל המצוות, אבל מ"מ משום פרסומי ניסא חייבוהו לחזר על הפתחים ולמכור כסותו ודו"ק בזה.

ויש לצייר מציאות הדברים בדרכים רבות ושונות. א: כגון שהוא רחוק מבית ביומא דחנוכה ואף שיש לו בבית כסף רב במקום המצאו אין בידו לקנות צרכי המצוה אלא אם ימכור כסותו. ב: אין בידו למכור נכסיו ולהשיג כסף אלא בהפסד גדול וכה"ג למדנו בב"ק ז' ע"א שיכול אדם לקבל מתנות עניים ולא חייבוהו למכור נכסיו בהפסד גדול, וכיוצא בדבר באופנים שונים.

מ"מ נראה דאין דין מוכר כסותו ענין לסכום ההוצאות שחייב להוציא בקיום המצוות, כך נראה ליישב דעת הפמ"ג.


ג

 

ובכל עיקר הלכה זו דאין אדם חייב להוציא הון רב על המצוות כתב הרשב"א שם בשם הראב"ד "וזה תימה היאך נתנו דמים למצוה עוברת", וכתב לבאר "כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור", והפוסקים חידשו כמה הלכתא מכח סברא זו.

א: בחכמת אדם כלל קמ"ד סעיף ו' כתב דעשיר מופלג צריך להוציא יותר מחומש כיון שאין חשש שיפול על הציבור וכ"כ באהבת חסד ח"ב פרק כ' אות א' וכ"כ הרבה אחרונים, ופירשו כך את דברי הרמב"ם בפיה"מ פ"א דפאה דמדת חסידות להוציא יותר מחומש, וקשה הלא באושא התקינו שלא יבזבז יותר מחומש, וע"כ דמיירי בעשיר, עי"ש.

ב: הרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ק סימן כ"ד כתב דמי שחייו דחוקים אינו צריך להוציא הוצאות אף פחות מחומש, והדברים מתקבלים על הלב לדברי הראב"ד.

ג: במאמ"ר שם כתב דכיון דרבן גמליאל נשיא היה ופרנסתו מוטלת על העם לא שייך בו חשש שיטיל עצמו על הציבור דהלא בלא"ה מוטל על הציבור לגדלו ולפרנסו ומשו"כ הוציא אלף זוז לקנות אתרוג.

ד: המשנ"ב בבאה"ל שם כתב דעני המוטל על הציבור צריך להוציא כל ממונו על המצוות כיון שבלא"ה הוא מוטל על הציבור או מחזר על הפתחים עי"ש. אמנם באגרות משה או"ח ח"ה סימן מ"א דחה סברא זו בתוקף ולא נימק דחייתו, עי"ש. ובאמת נראה רחוק לומר דעשיר אינו חייב להוציא יותר מחומש ועני חייב להוציא כל ממונו, ואיפכא מסתברא, ובאמת קשה להבין סברת המשנ"ב דהלא מסתבר דכשם שאין לאדם להטיל עצמו על הציבור, כך מוטל עליו שלא להגדיל את תלותו בציבור אלא למעט בהוצאותיו כדי להמעיט בהוצאות הציבור. ומשום כך שאני מנשיא שעל הציבור לא רק לפרנסו מחמת דחקו אלא משום כבוד הנשיאות ומשום שהוא נושא במשא העם, וז"פ.

וכנראה שהבנת המשנ"ב דלא משום הוצאות הציבור אמרו כן אלא משום דעני חשוב כמת וכמו שכתב שם הרשב"א בהמשך דבריו, וכיון שנצרך אדם אל הבריות נהפכים פניו כשולי קדירה וכדי שלא יבוא לידי צער ובושת אמרו שלא יבזבז יותר מחומש, ומשו"כ נקט דאם בלא"ה נצרך הוא אל הבריות שוב לא פטרוהו מלהוציא הון רב, ודו"ק בכ"ז.

ועיין מה שהארכתי עוד בזה במנח"א לבראשית סימן ל"ח.


 

" בית אלקים ושער השמים"

"ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (כ"ח י"ב).

"סולם בגי' קול שקול תפילת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו וכן עלה המלאך בלהב הקרבן, והתפלה היא העבודה לכך כל מי שמכוין בתפלתו הסולם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו" (בעל הטורים).

עוד כתב הבעה"ט "סלם בגימ' סיני שהראהו מעמד הר סיני".

סולם זה רמז הוא לשני עמודי תבל התורה והתפלה, באמצעותם יש בכח האדם לעלות מעלה מעלה, ולא רק לעלות אלא גם להעלות, מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כשהוא עולה מעלה עמו מלאכי אלקים.

ובזוה"ק פרשה זו (אות נ"ג) איתא שסולם זה רמז לנשמת האדם, נשמת האדם סולם הוא, סולם שרגליו ניצבים באדמת הארץ וראשו מגיע לשמי רקיע, וע"י התורה והתפלה עולה הוא ומעלה את כל הבריאה כולה עד שמלאכי אלקים, אף הם עולים ויורדים בו.

התורה והתפלה, איזה מהם עיקר ואיזה מהן טפל לחבירו?

הנה למדנו עוד בפרשה זו "ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כ"ח ט"ז)

פירש הבעש"ט הקדוש זי"ע ע"פ המבואר (בשבת ל"א ע"א) "כל שיש בו תורה ואין בו יראת שמים מכריז רב ינאי עליה חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד", (חבל  על מי שאין לו דירה והוא עושה לעצמו שער) התורה היא שער והיראה היא הבית, שער ללא בית אין בו תועלת אף תורה ללא יראת שמים אין בה תוחלת.

יעקב אבינו בשנתו נתגלו לו סודות תמירים ונשגבים מאוצרה של יראת שמים, ועל כן כשהקיץ יעקב משנתו אמר "אין זה כי אם בית אלוקים" במקום זה זכיתי להגיע לבית אלוקים, זכיתי לאוצר של יר"ש שנמשל לבית, "וזה שער השמים" התורה שלמדתי י"ד שנה בבית שם ועבר היא השער, "שער השמים", החומה והמגן לבית אלוקים.

אמנם עוד  אמרו בגמ' בשבת שם משל אחר, "אמר רבה בר רב הונא כל מי שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה  כמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו", ולכאורה הדברים  סותרים זא"ז דנראה מדבריהם אלה דהתורה היא הבית הפנימי והיראה המפתחות החיצוניות, השער לבית, וכבר עמדו רבים על סתירה זו בדברי חז"ל.

ועל כרחך נראה לומר שאמנם כן המפתחות החיצוניות ניתנו בתוך הבית הפנימי, וכדי לפתוח שער לשמים צריך להגיע למפתחות שבתוך הבית! התורה והיר"ש כרוכין ירדו מן השמים וכל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו (יבמות קט ע"ב) אין תורה ללא  יר"ש, אך גם אין יר"ש ללא תורה "לא ע"ה חסיד" (אבות ב' ה'), והוא שאמר יעקב  אבינו כשהקיץ משנתו אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים, הבית והשער התורה  והיראה יחדיו צמודים דהא בלא הא לא קיימא.

והנה בקידושין (ל' ע"ב) אמרו "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" ומשמע דתורה  תבלין יחיד היא, וזולתה אין עצה ואין תבונה במלחמת היצר, והאיך אמרו חז"ל (ברכות  ה' ע"א) "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע  שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו  בלבבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם, אם נצחו  מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה", הרי שיש תבלינים שונים מלבד תלמוד תורה, ולכאו' נראה דיש סתירה בין  הדברים.

אלא נראה דבאמת תורה עצה יחידה היא ואין זולתה תבלין לשבור כח היצר  ורב תקפו, אך אם עוסק הוא בתורה ורואה שאעפ"כ יצרו מתגבר עליו, אות וסימן הוא שאינו לומדה כדבעי, לפי שצריך אדם לעסוק בתורה מתוך יראה ד"כל האומר אין לי  אלא תורה אף תורה אין לו", התורה תבלין היא אלא שצריך אדם להשתמש בתבלין בדרך הרצוי וההגון, ולכך כשעסק בתורה ועדיין לא עלתה ארוכה בידו יקרא קריאת שמע  ויקבל ע"ע עול מלכות שמים ויחזור לתלמודו, ואם רואה הוא שעדיין יצרו מתגבר  עליו, אות הוא שאין לימודו מתוך הכנעה וענוה, וכדאיתא בתענית [ז' ע"א] "נמשלה  תורה למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף ד"ת אין מתקיימין  אלא במי שדעתו שפלה", ולכך "יזכיר לו יום המיתה" ויגיע לשברון לב, ואזי מובטח  לו שתורתו תבלין היא ליצרו, לפי שתורה זו יסודה גם ב'בית אלקים' וגם ב'שער  השמים' דהלא אמרו חז"ל, (ברכות ח' ע"א) "אין לא להקב"ה אלא ד"א של הלכה בלבד",  ומאידך אמרו "אין לו להקב"ה אלא אוצר של יראת שמים בלבד", ד"א של הלכה כשהם שמורים וערוכים באוצר של יראת שמים, אין לו להקב"ה אלא תורה ויראה בבחינת 'בית אלקים' ו'שער השמים'.

יה"ר שנזכה ונתקרב  לבית אלקים ולשער השמים לד' אמות של הלכה ולאוצר של יראת שמים, ונזכה לישעות  ישראל בביאת גוא"צ בב"א.

 

תגיות: