גרמא במלאכת שבת (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת" (ל"ה ב').

 

נתתי אל לבי לתור ולחקור בגרם מלאכה בשבת שמצינו בו סתירה לכאורה, דמחד גיסא מבואר בשבת ק"כ ע"ב דגרם כיבוי מותר, וה"ה לשאר מלאכות דעשיה אסרה תורה הא גרמא שריא, ומאידך מצינו בכ"מ דכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה כל שנעשית מחשבתו חייב עליה אף במה שעשה בדרך גרמא ומקורו בב"ק ס' ע"א דהקשו בגמ' בליבה ולבתה הרוח למה פטור ליהוי כזורה והרוח מסייעתו דחייב בשבת ותי' רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור.

והנה סברא זאת אפשר לבאר בב' דרכים, א' דאף דהוי גורם ופטור לענין ניזקין מ"מ בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והרי נתקיימה מחשבתו חייב אף דהוי גורם בלבד. ב' דכיון שזה צורת ואופן מלאכת זורה חייבתו תורה על עצם הזרייה ולא על מה שנעשה על ידה, דזה גופא דהיינו זריקת התבואה לרוח הוי מלאכה וע"ז חייבתו תורה, משא"כ בניזקין דחייב על הפסד חבירו ובזה הוי גרמא ופטור, ולפי"ז אין ביאור הדבר דבשבת חייב אף הגורם, אלא דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהיינו המלאכות שהיו במשכן וגם זורה היה במשכן וחייב על עצם מעשה הזרייה.

ונראה ברור דבב' צדדים אלו נחלקו האחרונים וגם הראשונים, דעיין במג"א או"ח סי' רנ"ב ס"ק כ' שכתב דהנותן חטין לרחיים של מים אין בו חיוב חטאת אלא בטוחן ברחיים של יד דברחיים של מים אינו אלא גרם, והאבן העוזר בסי' שכ"ח הביא דבריו ודחאם, דכיון דזה דרך טחינה דע"י שמכניסם לריחיים של מים ממילא נטחנים חייב אף בזה, כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמו זורה והרוח מסייעתו עי"ש.

ולדעת המג"א צ"ל כנ"ל, דשאני זורה והרוח מסייעתו דזה צורת המלאכה ואין זולתה ולעולם הוי מלאכת זורה פיזור הדבר ברוח והרוח מבררת הפסולת מן האוכל, וא"כ חייב על הטלתה לרוח והוי כאופה ומבשל שחייב על ההנחה ע"ג האש ולא הוי גורם אף שהאש מבשלת, משא"כ טוחן דאפשר לטחון ביד מהי"ת שיתחייב אף בטוחן ע"י מים וכדו' דבזה אין לומר כמו בזורה דע"כ חייבה תורה בכה"ג, אך האבה"ע הבין בפשטות כדרך א' שכתבנו דכונת הגמ' הוא דבשבת חייב אף בעושה מלאכה ע"י גרם אם נתקיימה מחשבתו דמלאכת מחשבת אסרה תורה.

ועיין בהגהות חת"ס שם בסי' רנ"ב שיישב שיטת המג"א דשאני זורה דאף במשכן היה ע"י רוח ולכן חייב עליה, משא"כ טוחן וצד וכדו' דבמשכן היה בידים אינו חייב כשעושה ע"י סיוע רוח או דבר אחר עי"ש וזה כעין מש"כ ליישב דבריו.

וד"ז נפתח בראשונים דהרא"ש בב"ק פ"ו סי' י"א כתב "מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח" וכו'. ומבואר בדבריו דאין זה כלל גמור בכל מלאכות שבת דחייב בכל ענין שנתקיימה מחשבתו אלא במלאכה שזה עיקר דרך עשייתה ד"בהכי חייבה תורה" וזה כמ"ש בשיטת המג"א כנ"ל.

אך נראה דהר"ן בשבת ק"ד ע"ב הבין את סברת הגמ' באופן אחר שכתב שם בשם הרשב"א בהא דחייב בנטל גגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין, דצ"ל דלא הוי כחק תוכות דלא הוי כתיבה לענין שבת, ודחה הר"ן דלענין שבת חייב אף בחק תוכות כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה, שהרי אף מוחק ע"מ לכתוב חייב. ונראה דדברי הר"ן מיוסדים על סוגיין, דכל דהוי מלאכת מחשבת חייב עליה אף דלשאר ענינים אינו נחשב עשייה ממש. וזה ראיה לדרכו של האבה"ע לביאור שכתבתי בכונתו (שהרי בודאי אין כותב דומה לזורה, דסתם כותב הוי בכתיבה גמורה או בחקיקת יריכות ולא בחק תוכות דאינו עיקר כתיבה וז"פ). וע"ע בר"ח בשבת ק"כ ע"ב שכתב דאף גרמא חייב בשבת אם נעשית מחשבתו דמ"מ אסרה תורה עי"ש.

וכן נראה שיטת רש"י שכתב "נתקיימה מחשבתו דניח"ל ברוח מסייעתו", ומשמע מדבריו דזה הסיבה המחייבתו משום דנתקיימה מחשבתו וניחא ליה בזה, וזה כהבנת הר"ן.

אך צ"ב לשיטת הר"ח הר"ן ורש"י בגדר זה דמלאכת מחשבת, שהרי גרם כיבוי ושאר מלאכות מותר מה"ת כמבואר שם ק"כ ע"ב דעשיה הוא דאסור הא גרמא שרי ואף שנתקיימה מחשבתו, ולמה לא אמרינן בכל גרם מלאכה דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וצריך לחלק בין גרם כיבוי וכדו' שבו האדם אינו אלא מעמיד חביות מים והכיבוי בא אח"כ ע"י האש המבקעת את החביות, לזורה והרוח מסייעתו דהמלאכה נעשית בשעת עשיית האדם אלא שנעשה בסיוע כח אחר ובגרם כה"ג שאינו באיחור זמן אלא בשעת עשייתו ס"ל להר"ן דאסור בשבת דהוי מלאכת מחשבת, וכן בחק תוכות שבשעת חקיקתו נעשתה האות אלא שהאות עומדת מעצמה ע"י שחקק סביבותיה ואין זה כתיבה לענין גט מ"מ לענין שבת הוי כתיבה כיון שעכ"פ נעשה באמת ע"י מעשהו ובשעתה, וראיתי בשו"ת בית יצחק או"ח ס' נ"ז שהביא בשם שו"ת זרע אמת שכתב כן דכל גורם שבשעת עשייתו נפעל התוצאה אסור בשבת. ויישב בזה את הסתירה בין הא דמלאכת מחשבת אסרה תורה לגרם כיבוי דמותר. ושו"ר כנ"ל בזרע אמת ח"א סי' מ"ד (ולא בסימן ס"ד כפי שצויין בטעות בבית יצחק), וע"ע בפנ"י ביצה כ"ב ע"א דנראה מדבריו כעין סברא זו, ועיין עוד בחזו"א יו"ד סי' קס"ד אות ב' שכתב כעי"ז בענין גרם מחיקת ה' עי"ש.

ואפשר עוד לחלק בין גרמא דזורה והרוח מסייעתו וחק תוכות לגרם כיבוי וכדו' דמותר. דאפשר דכל גרם אשר ברור הדבר שהמלאכה תיעשה על ידה אסורה, ואין גרמא מותרת אלא כשיש צד ספק בשעת עשייתו אם תיעשה המלאכה, ולכן אסור בזורה כיון שזורה בשעת הרוח בודאי יתברר האוכל מן הפסולת, משא"כ בגרם כיבוי דאפשר שהחבית לא תפקע או שאר סיבות שימנעו את הכיבוי. ובשו"ת דובב מישרים ח"א סי' צ"ט הוכיח מדברי הרשב"א בשבת ק"כ שכתב דאם ודאי נמחק אסור ליתן ידו במים כשכתוב עליו שם דהוי כמשפשף ממש וכמו מקרב את כיבויו דאסור, דכל שהתוצאה ודאית אסור אף בגרם עי"ש, ואף שאין ראיה מדברי הרשב"א דאסור מה"ת ואפשר דאינו אלא מדרבנן, מ"מ בדברי הריטב"א שנדפס מחדש בשבת מ"ז ע"ב כתב כן בתו"ד דאם הוי ודאי אסור אף בגרם, ומבואר בדבריו דהוי ככיבוי ממש ומשמע דאסור מה"ת עי"ש. ואפשר דבכה"ג אסור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אך הרשב"א הרי כתב כן אף לענין מחיקת השם הרי דס"ל דזו היא סברא פשוטה וכללית ולא רק בשבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת, אך באמת נראה דאף אם נפרש בדברי הרשב"א דאסור אף מה"ת אין ראיה כלל מדבריו לעניננו דעצם הכנסת היד למים המוחקים את הכתיבה בודאות הוי מעשה מחיקה ממש ולא גרם, דמה לי אם משפשף את ידו לתוך המים או משפשף מים על ידו, ונראה יותר כמ"ש לעיל וכמבואר בספר זרע אמת כנ"ל, וע"ע ביד רמה סנהדרין ע"ז ע"ב שחילק בין בידקא דמיא שהמים באים בשעת הסרת המחיצה ולפיכך הוי ככחו ממש לנטילת התריס בפני החץ דהוי כגרמא דאין החץ בא בשעת נטילת התריס ודו"ק, הרי שגם הוא חילק לענינו בין תוצאה הנפעלת בשעת המעשה ותוצאה מאוחרת. (וכעין ב' סברות אלו כתבו הראשונים גם לבאר גדר גרמי דחייב בניזקין אף דגרמא פטור כידוע, ועיין תוס' ב"ב כ"ב ע"ב וברא"ש שם).

ועיין בביאור הגר"א או"ח סי' שי"ד סעיף א' שכ' בהא דמסיקין ביו"ט בכלים כדאיתא בביצה ל"ב ע"א דהוי רק גורם סתירת הכלי (ויישב בזה קושית היראים על הראשונים דיש בנין בכלים בעושה כלי דא"כ יהא גם סתירה בשורפו ואיך מסיקים בכלים), ולכאורה דבריו צ"ע לכל הדרכים דפשוט דהמניח דבר בתוך האש הוי כשורפו ומזיקו ממש, ועיין בסנהדרין קי"ג ע"א דאם יש מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת דאי אפשר לשורפה משום לא תעשון כן, וע"ע במכות דשורף עצי הקדש עובר בלאו זה, ועיין ברמב"ם פ"ו מיסוה"ת ה"ז וח' דאסור מה"ת לשרוף כתבי הקודש הרי דהוי הפסד ממש ולא גרמא דגרמא שרי מה"ת בזה כמבואר שם ק"כ ע"ב, ועיין חזו"א יו"ד סי' קס"ד אות ב' שכתב דאף המסיר כיסוי מכתבי הקודש שבתוך האש הוי כמאבדן בידים כיון שהאיבוד מתחיל בשעת מעשיו (וכדברינו הנ"ל), ואולי כונת הגר"א דבאמת אין מסיקין בכלים אלא בדרך גרמא דהיינו להניחן סמוך לאש ותאחז בהם האש לאחר זמן כעין גרם כבוי, אך זה דחוק.

ולכאורה היה נראה לחלק דהנחת הדבר בתוך האש הוי מעשה איבוד וכליון ולכן חייב עליו בניזקין ובמחיקת השם, אבל לגבי סותר בשבת שלא נאסר בו כילוי הדבר אלא מעשה הסתירה שהוא מעשה מסויים ככל מלאכות שבת שיסוד איסורן הוא במעשה האדם, ולגבי מעשה הסתירה אינו אלא גורם אף שהוא כמזיק ממש, ואף דבב"ק אמרו להיפך דליבתה רוח פטור בניזקין שאני הנחת דבר באש דמתחיל לשורפו מיד והוי מעשה היזק והפסד בגוף הדבר אך מ"מ אין בזה מלאכת סותר.

אך באמת נראה טפי דאף לענין שבת הוי מעשה ממש, דאטו המניח בעל חי בתוך האש והוא נשרף אינו חייב בשבת משום נטילת נשמה, אלא נראה דכל המניח דבר באש הרי האחיז את האש בדבר והגדילו והוי כמדליק אש ממש ואשו הוי כחיציו וכחו ולא הוי גורם כלל אלא כוחו הוא וכמעשיו ממש, וצ"ע בדברי רבן של ישראל הגר"א.

ולפי מה שנתבאר בשיטת הר"ן י"ל דאף לשיטתו אין בריחיים של מים איסור תורה כיון שאין המלאכה נעשית בשעת מעשה האדם ואינו דומה לזורה והרוח מסייעתו או לכותב בחק תוכות דהמלאכה נעשית מיד ומעשה האדם הוא בעצם חלק מהמלאכה אלא שהמלאכה נעשית גם בסיוע הרוח והוי כאילו האדם משתמש ברוח למלאכתו, אבל בריחיים הרי אין האדם עושה כלום אלא מכניס את החטים לריחיים ואינו אלא גורם ומכשיר בלבד ואינו עושה מלאכה כלל, ודו"ק.

אמנם באמת נתיישבתי דאפשר דאין לדמות כלל את דברי הר"ן בחק תוכות לכל דברי האחרונים לגבי גרם מלאכות, דבאמת אין חק תוכות גרמא כלל אלא עשייה בידים דע"י חקיקה עושה אות אך מ"מ לא הוי כתיבה אלא עשייה, וזה כונת הר"ן דבגט ובס"ת צריך כתיבה דוכתב כתיב ואין כאן כתיבה, אבל בשבת לא צריך כתיבה אלא עשייה וחידוש ולכן חייב אף בחק תוכות ואין זה ענין לגרמא כלל, עיין היטב במרדכי לגיטין סימן שמ"ד ודו"ק.

והנה המג"א שם העיר בתו"ד מאפיה דחייב על הדבקת הפת אף שנגמרה מאליה וכן מצידה שכתבו התוס' בשבת י"ז ע"ב, דאם פורס המצודה ומיד החיה נכנסת בה הוי איסור דאורייתא, אף דלא גמר האדם בעצמו את המלאכה אלא בסיוע כוחות אחרים.

אך לפי מה שנתבאר לדרכו של הרא"ש (שע"כ צ"ל דזה הבנת המג"א כנ"ל) בביאור סברת הגמ' בזורה והרוח מסייעתו ל"ק מאפיה דא"א לאפות אלא ע"י האש וע"כ בהכי חייבה תורה וכמו בזורה, ואין זה דומה לטוחן דאפשר לטחון גם ביד. וכבר נתבאר במנחת אשר לשבת סימן נ"ח דשאני בזה מלאכת בישול משאר מלאכות, דאין מלאכת בישול שביד האדם אלא התחלת ענין הבישול ולא כטוחן שהאדם יכול לטחון בידיו ממש, (ואין נפ"מ אם הוא עוסק בה בשעת גמר אפייתו בתנור או לא כיון שגמר האפיה הוא ע"י האש) וצ"ע.

אך מדברי התוס' לגבי צידה לכאורה קשה לשיטתו, דבצידה הלא ג"כ אפשר לצוד בידו ממש ולא רק ע"י פריסת מצודה. אך י"ל דעיקר דרך צידה היא ע"י פריסת מצודה ולא בידיו ומסתמא גם במשכן היו צדין ע"י מצודה (ועיין תוס' בשבת ד' ע"א דרגילות הוא להניח ע"ג מקום דע"ד ומסתמא כך היה במשכן). ואף שאפשר לצוד גם בידים מ"מ כיון דעיקר דרך צידה הוא ע"י מצודה בהכי חייבה תורה כמו בזורה, וכעי"ז ראיתי שכתב באגלי טל מלאכת חורש סעיף א' אות ג', דבחורש ע"י בהמה חייב כיון שזה עיקר דרך חרישה אבל בזורע ע"י בהמה פטור כיון שדרך זריעה הוא ביד. (אך מש"כ שם דבמחפה זרעים בחרישתו ע"י בהמה חייב בזריעה רק מטעם דמיגו דחשיב חרישה חשיב נמי זריעה יש לדון, דאף אם עיקר זריעה היא ביד, מ"מ באופן זה של זריעה דהיינו חיפוי כיון דדרכו להיעשות ע"י בהמה חייב בכך, אך מלשון הרא"ש משמע יותר דרק בעיקר המלאכה בכה"ג חייב עי"ש). ועיין במאירי בשבת שם שתי' קושית התוס' בדרך אחר וכנראה לא ניח"ל בתירוצם, ואפשר דס"ל דאף בכה"ג שנכנסה החיה מיד באמת אין בו איסור תורה כיון שאינו אלא גורם. ולפי"ד הזרע אמת הנ"ל דרק בגורם שהמלאכה נעשית בו בשעת מעשה האדם נתחדש דחייב בשבת משום מלאכת מחשבת אפשר דבכה"ג יש לחייבו, ושאני מרחיים של מים דאין החטין נטחנים בו בשעת הכנסתן לרחיים אלא לאח"ז אבל במצודה שהחיה ניצודה בו בשעת מעשה באמת חייב, ובד"ז יתיישבו דברי המג"א מקושית האבה"ע ממה דחייב בצד ע"י כלבים כמבואר ברמב"ם פ"י הלכה כ"ב, דהמג"א אזיל לשיטתו שכתב בסי' שט"ז סק"ד דבאמת אינו חייב אא"כ הוא משתתף במעשה הצידה כגון שהוא מבהיל את החיה שהכלבים יתפסוהו וכמ"ש הרמב"ם בפי' שם דחייב אם עמד והבהיל את החיה, אך צ"ע לפי"ז בהערת המג"א מצידה (ועיין עוד בשעה"צ ריש סי' שט"ז).

אבל באמת נראה דבצידה אינו גורם כלל אלא עושה מלאכה בידים ממש, דכיון שהחיה רצה כדרכה והוא פורס מצודה בדרך מרוצתה והחיה נופלת לתוכה הוי ליה צד בידים ממש, דמה לי אם תופס החיה בידיו או במצודה שבידיו, וכיון שפירס המצודה במקום מרוצת החיה ובשעת פריסתה נצודה הו"ל כתופסה ממש כיון שהוציאה ממקום מהלך מרוצתה, ועיין בחזו"א שביעית סי' כ"ה אות ל"ח, ובסיום דבריו נראה דס"ל כמ"ש בביאור דבריהם ודו"ק בזה (ועיין מש"כ עוד בענין צידה במנחת אשר לשבת סי' ל"א).

והנה החזו"א באו"ח סי' ל"ו כתב דהחורש בשבת ע"י מכונה והאדם אינו אלא מדליק את המכונה ומכוונה חייב ודימה זאת לזורה, כיון שדרך החרישה אינו ע"י האדם בגופו אלא ע"י שוורים ובהכי חייבה רחמנא ה"ה בחורש ע"י מכונה עי"ש, אך הגרצ"פ פרנק בהר צבי או"ח סי' ר"ח חלק עליו וס"ל דאינו חייב אלא כשהוא משתתף בעצם המלאכה כגון בחורש ע"י שוורים שהוא מכוונם ואוחז את המחרישה אבל במכונה שאינו אלא מדליקה אין בזה מלאכת חרישה ע"י האדם עי"ש.

והנה לפי פירוש הרא"ש בהא דחייב הזורה ורוח מסייעתו יש מקום לדון דבחרישה אינו חייב כלל ע"י מכונה, ואף דהתורה חייבה את החורש ע"י בהמה אין לדמות מכונה לבהמה, אך לפי"ד רש"י והאח' הנ"ל באמת מסתבר דחייב אף ע"י מכונה כיון שזה דרכו (ובפרט לפימש"כ האחיעזר המובא לקמן), אך מ"מ נראה מסתבר דאינו חייב אלא כשהוא עכ"פ משתתף בעשיית המלאכה, וכן משמע מלשון הרמב"ן שבת קנ"ג שהביא החזו"א שכתב "שהחורש בבהמה הוא נותן עליה העול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר", ומשמע לכאורה דדוקא משום שהאדם כובש את הבהמה תחת ידו ומכוונה הוי הבהמה ככלי בידו והוא עושה המלאכה, וגם בזורה האדם עושה את המלאכה ע"י הרוח, אבל במכונה שאין האדם אלא מדליקה לכאורה אינו אלא כגורם בעלמא, ובאמת משמע קצת מלשון החזו"א דגם כונתו היא לחייב רק כשהוא מכוון את המכונה לפי תלמי השדה עי"ש אך אפשר דהמכונה מעצם טבעה ידא אריכתא דאדם היא וכבושה תח"י, דכל תפעולה ותנועתה רק על ידו אף אם אינו עוסק בה בשעת המלאכה וצ"ע, ודו"ק היטב כי קצרתי.

ולאח"ז ראיתי באחיעזר ח"ג סי' ס' שכתב דרך אחר לחלק בין גרם כיבוי לחיוב זורה דמלאכת מחשבת, ויסוד דבריו דכל דבר דהוי דרך לעשות חייב משום מלאכת מחשבת עי"ש, ויש לפלפל לפי"ד ולא נתפניתי. וכ"כ בחזו"א או"ח ל"ו וע"ע משנ"ב שט"ז סק"י שכתב כעי"ז לענין צידה ע"י כלבים ועי"ש בשעה"צ סקי"ג. (ובגוף קושית היראים מהא דמסיקין בכלים דהוי סותר, הארכתי במק"א דאין איסור דרבנן בסותר שלא ע"מ לבנות אלא כשעכ"פ שייך בנין אחרי הסתירה אבל סתירה שאין אחריה בנין כלל אין בה אפילו איסור דרבנן, וכעי"ז כתב בביאה"ל סי' שי"ד דאין איסור קורע אלא בראוי עכ"פ לתפירה, ולפי"ז נראה דבשריפת כלים אין איסור סותר כלל).

ועוד יש לעיין בדין גרם מלאכה בדברי הרא"ש בביצה כ"ב ע"א דהמסתפק מן הנר חייב משום מכבה משום שהוא מקדים את כיבוי הנר וקשה דהוי גרם כיבוי ואין כאן כיבוי בשעת מעשה האדם, ולכאורה נראה מדבריו דכל שנעשה בודאי חייב עליה, ואפשר דכיון שעשה מעשה בגוף הנר הנכבה חייב אף שהוא גרם בלבד, ולפי המבואר במנחת אשר לשבת סי' פ"ו אות ב' בביאור דברי הרא"ש דעצם נטילת חומר בערה מן האש הוי מלאכת מכבה אין זה גרם מלאכה אלא מלאכה ממש עי"ש, ודו"ק בזה.

והנה בשו"ת מחזה אברהם סימן מ"א בהשמטות חידש דגרם הבערה אסורה מה"ת דבהבערה כתיב לא תבערו ולא לא תעשה ומשמע אפילו גרם, וכיוצא בזה כתב השל"ה בפרשת ויקהל, אך הוא כתב כן רק למ"ד הבערה ללאו יצאת דלדידיה לא הוי בכלל "לא תעשה כל מלאכה" עי"ש, ובשם רבו האבנ"ז הביא לדחות דבאמת צ"ע למה צריך קרא דגרמא בשבת פטור והלא מסברא פטור כמו בגרמא בנזיקין פטור, אלא ע"כ דבשבת הו"א לחייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכדמצינו בב"ק ס' ע"א לגבי זורה והרוח מסייעתו והו"א דכל גרמא חייב מהאי טעמא, וא"כ במבעיר דלא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה ולא בעינן ביה מלאכת מחשבת פשוט מסברא דגרמא פטור.

אך באמת זה תמוה דמה ענין לאו וכרת למלאכת מחשבת, וכי נימא דלמ"ד ללאו יצאת חייב בו משאצל"ג וכלאח"י ולא אתעבידא מחשבתו וכו' דכל הני דיני דמלאכת מחשבת, אלא ע"כ דאף דהוי לאו ולא כרת מ"מ בכלל מלאכות שבת הוא לענין מלאכת מחשבת.

אמנם לענ"ד כל דבריהם אין להם יסוד כלל דלא משום לשון "עשיה" פטרו גרמא אלא משום דהלאו נאמר על מעשה האדם, וה"ה בלאו דלא תבערו דהבערה אסרה תורה ולא גרמא ואין לאו לא תעשה ל"לא תבערו" והלא משמעות שניהם דהתורה אסרה על האדם לעשות ולבער ובגרמא אין הוא מבעיר ואין הוא עושה, וראיה לדרכנו ממה שנתרבה גרמא לאיסורא במטיל מום בבכור משום שנאמר "לא יהיה בו" (בכורות ל"ד ע"א), הרי דרק כשהלאו נאמר בלשון נסתר והתורה אסרה עצם מציאות המום יש איסור אף בגרמא, ואם כן אין מקום לכל הפלפול הנ"ל, וראיתי באחיעזר בח"ג סי' ס' שהביא את דברי המחזה אברהם וכתב שאין הלכה כמותו אך לא נחית לבאר את הדברים ולענ"ד פשוט כמבואר.

ב

בענין מכשירי גרמא

רב שלום עד בלי ירח.

בדבר דבדק לן מר במכשירי הגרמא השונים האם יש היתר להשתמש בהם בשבת, וראיתי קונטרסו הגדול בענין גרם מלאכה שבו יצא לשלול כל יסוד ההיתר בהמצאה זו.

על אף עוצם טרדותי בימים שלפני החג אכתוב בקיצור את דעתי הענייה ויה"ר שלא אכשל בדבר הלכה.

הנה בדבר הסתירה שיש לכאורה בין שתי הסוגיות, בשבת ק"כ ע"ב שם למדנו דגרם כיבוי מותר ובב"ק ס' ע"א שם מבואר דבזורה והרוח מסייעתו חייב ור' זירא אמר דאף דבנזיקין פטור שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולמה לא נאמר כן אף בהא דגרם כיבוי בדף ק"כ.

כבר הארכתי במקום אחר לבאר דמצינו ד' דרכים לחלק בין הנידונים. שיטת הרא"ש בב"ק שם בפ"ו סי' י"א דרק במלאכת זורה אמרו דחייב משום דמלאכת מחשבת אסרה דזה טבעה ודרכה של מלאכת הזורה ובהכי חייביה רחמנא, וביאור הדבר, דעצם הכשרת תהליך ההפרדה ע"י הרוח הוא מלאכת הזורה שאסרה תורה, משא"כ מלאכות שעיקר אופן עשייתן ע"י אדם הוא בגופו ובכוחו. ולכאורה מלאכת זורה דומה למלאכת האופה והמבשל שגם בהם אין האדם אלא מתחיל תהליך וכוחות הטבע הם שגומרים את המלאכה, ועיין בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן פ"ג שכתב סברא זו בזורה ומבשל בהדי הדדי, עי"ש.

אמנם מדברי רש"י שם אין משמע כהבנת הרא"ש דרש"י כתב שם "נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו" ועיין בפירוש הר"ח (בשבת דף ק"כ) דגרמא בשבת חייב אם נעשית מחשבתו דמלאכת מחשבת אסרה תורה עי"ש, ומשמע מדבריהם דסברא כללית יש בזה דע"י מחשבתו ורצונו שנעשה הוי הגרמא כמעשה וחייב על אף דהמלאכה נעשית ע"י גרמא, ושוב צ"ע אפוא למה לא נימא כן אף בהא דגרם כיבוי.

ב: בשו"ת זרע אמת ח"א סי' מ"ד (ולא בסי' ס"ד כפי שציין בשו"ת בית יצחק או"ח סי' נ"ז ועיי"ש שאימץ את סברת הזר"א) כתב לחלק בין מצב שבו המלאכה נפעלת מיד בעוד האדם עושה מעשיו כהא דזורה שבשעת זריקת התערובת מיד הרוח מפרידה בין המוץ לתבן לבין מצב שהמלאכה נעשית לאחר זמן כהא דגרם כיבוי (וזה מיישב את הסתירה שבין דברי המג"א בסי' שכ"ח דהעמדת עלוקה יש בה איסור תורה ודבריו בסימן רנ"ב ס"ק כ' דבהכנסת גרעיני חטה לריחים של מים הוי גרמא בעלמא ולהנ"ל אתי שפיר דעלוקה מטבעה מוצצת דם מיד עם הנחתה משא"כ בריחיים של מים ודו"ק).

וצ"ע לכאורה לפי דרכו שהרי במבשל חזינן דאף שגמר המלאכה לאחר זמן הוא, מ"מ חייב המבשל אף דהוי גרם בעלמא, וע"כ צ"ל דשאני מבשל דבהכי חייביה רחמנא וכסברת הרא"ש, וא"כ ה"ה בזורה ומנ"ל ללמוד בזורה לחייב אף בשאר המלאכות כשנעשית מחשבתו, וצ"ע.

ג: ודרך שלישית כתב האחיעזר בחלק ג' סי' ס' דמחלק בין מעשה שזה דרכו כזורה למעשה משונה שאין זה דרכו כהא דגרם כיבוי עי"ש, וכעי"ז כתב המשנ"ב סי' שט"ז סק"י לגבי הצד ע"י כלבים, וע"ע בחזו"א או"ח סי' ל"ו, ועיין מה שדנתי בסוגיא זו במנחת אשר לשבת סי' נ"ו עי"ש.

ד: ובשלטי גיבורים (שבת ק"כ) כתב דלא התירו גרם כיבוי אלא כשאין כונתו לכבות, דבדליקה אין כונתו לכבות את האש אלא שלא יתפשט מעבר לכלים שמילא במים, אך כשכונתו לעשות מלאכה אין היתר בגרמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכ"כ בישועת יעקב סי' של"ד בתשובת הגרצ"ה אורינשטיין, וכך הביא באחיעזר שם.

ונחזי אנן לפי ד' דרכים אלו לני"ד.

לשיטת הרא"ש פשוט דבני"ד אין אי' מה"ת דרק בזורה אמרו דאסור מה"ת אף שהרוח מסייעתו דזה מהות מלאכת הזורה כמבואר. לשיטת הזרע אמת לכאורה אסור מה"ת כיון שהמלאכה נעשית בשעת מעשה האדם ונעשית רצונו, (אמנם אם ימציאו דרך שבו המלאכה נעשית רק באיחור זמן הוי כגרם כיבוי) ולהבנת האחיעזר יש להסתפק דמחד גיסא המלאכה נעשית באופן משונה דהיינו ע"י גרמא, אמנם אפשר דכיון דאין כאן שינוי הניכר כלל, ואופן הגרמא נסתר מן העין ומבחינת הכלי ואופן הפעלתו ע"י האדם אין כאן שינוי והאדם עושה מלאכה לפי תומו ודרכו אפשר דיש בזה מלאכה דאורייתא. ולדברי שלט"ג וישועת יעקב ודאי שאין מקום להתיר כלל כיון דכונתו ברורה לעשות מלאכה, וז"פ.

אמנם חכמי ורבני המכון השכילו לעשות כלי שאינו מופעל ע"י גרמא אלא ע"י מניעת המונע, דהיינו כח אחד חיובי הגורם מלאכה, כח אחר המונעו, וכח שלישי שעל ידו האדם מונע או מסיר את הכח המונע וממילא המלאכה נעשית ע"י כח הראשון, וזה לשיטתם גרע מגורם ואף דין גרמא אין בזה. ומתוך דברי מעכ"ת הבנתי שעיקר הראיה מדין נעילת חלון שכנגד הנר דמבואר בסי' רע"ז סעיף א' ברמ"א שמותר וכך כתבו התוס' בשבת ק"כ ע"ב אף שהמציאות מוכיחה שכאשר סוגרים חלון שכנגד הנר, הנר מאיר יפה יותר והשלהבת נמתחת ומתייצבת, וע"כ דמותר לכתחלה דאין כאן גרמא אלא מניעת המונע.

ואי משום הא, צדק כבודו דאין מזה ראיה וכבר הארכתי במנחת אשר לשבת סי' פ"ו לבאר דרק המגדיל אש ע"י הזנת חומר בעירה כגון הנותן שמן בנר או המלבה מדורה והאש מתפשטת ואוכלת עצים נוספים הוי מבעיר אבל באש מרצדת ע"י רוח ונעל הדלת והשלהבת מתייצבת או להיפך אין בזה מלאכת מבעיר כלל. אמנם מה שהביאו ראיה מהמבואר בסי' רע"ז ס"ב דמותר לסגור דלת כנגד המדורה אף שמונע בכך ליבוי האש ע"י הרוח והאש הולכת ונכבית, ולכאורה הוי גרם כיבוי והוכיחו מזה דמותר למנוע מניעה, וטען מע"כ דכל ההיתר אינו אלא משום דשא"מ ובפסיק רישיה אסור, באמת נראה דעיקר ההיתר אינו משום דשא"מ אלא משום "שאינו עושה כלום אלא עוצר הרוח ואם תכבה תכבה" וכלשון המשנ"ב שם ס"ק י"א, ואף שהלבוש כתב גם דהוי דשא"מ ולא הוי פסיק רישיה אפשר דכתב כן לרווחא דמילתא.

אך מ"מ נראה דאין להוכיח מזה גדר כללי דמותר להסיר או למנוע מונע לעשיית מלאכה, דכאשר אש הולך וכבה מעצמו אלא שהרוח מלבה אותו והאדם נועל דלת כנגד הרוח, וממילא תכבה האש מעצמו אין כאן מלאכת כיבוי דליבוי הרוח הוא גורם חיצוני המתחדש בכל רגע ובכל רגע הוי רוח חדשה שעדיין אינו בעולם והכיבוי גם אינה תוצאה הכרחית ולא מיידית, ולכן אין נעילת הדלת מלאכת כיבוי כלל (ולא משום דהוי דשא"מ אלא משום שאין הכיבוי מתייחס כלל אל הנועל דלת) משא"כ במתקן גרמא שבו מסיר מונע באופן שתוצאת המלאכה הכרחית מיידית ומתוכננת ובכה"ג חוששני לחיוב חטאת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמבואר.

ואף אם נקבל את עצם ההנחה דהסרת המונע גרע מגרמא, הלא אף גרמא אינו כמעשה ואעפ"כ אם נעשית מחשבתו חייב, וא"כ מהי"ת לחלק בין דין לדין, ועוד דלא מצאתי ראיה גמורה לחדש דמניעת מניעה גרע מגרמא, והלא זורק חץ ע"י קשת לכאורה הוי הסרת מונע דאינו אלא משחרר את היתר המתוח וממילא נזרק החץ (ופשוט דהזורק חץ חייב אף אם היתר נמתח ע"י אחר), וכמדומני שכבר הוכיח הרמ"ה בסנהדרין ע"ח מזורק חץ דהסרת המונע הוי ככחו ממש, הרי דבדבר שזה דרכו הוי הסרת המונע כמעשה גמור, וע"כ דקשה לדמות בזה מילתא למילתא, ועדיין צ"ע.

ועוד חוכך אני בכל ענין זה, דכמו שכתבו גדולי האחרונים לגבי כמה וכמה סוגיות בהלכה דכל שאין העין הבלתי מזויינת יכולה לראות כאילו אינו קיים כלל לגבי דיני תורה, וכתבו כן לגבי תולעים, מראות הדם, דין הדר באתרוג וכדו' והדברים ידועים, לבי אומר לי, דגם לגבי דין גרמא, כל שאין העין מבחינה בסיבה ומסובב על ידו, דכל אלה הם אותות אלקטרו מגנטיים ופולסים חשמליים בלתי נראים לעין, ועינינו רואות שהאדם לוחץ על מתג והמנוע מתחיל לפעול, הרי זה כמעשיו ולא כגרמא.

ואף שאין סברא זו מוחלטת בעיני, מ"מ בהלכות שבת שהם כהררים התלויים בשערה, ולפעמים חוט השערה מפרידה בין היתר לכתחלה לאיסור תורה, למיחש מיהא בעי.

הנני להדגיש שהנני ניזון מקונטרסו החשוב של מע"כ, ולא בדקתי את הדברים בספריו של הגרי"ל הלפרין, ע"כ לא באתי להכריע בזה למעשה, ודברי נאמרו בדרך עיון וסברא בלבד.

ידידו אוהבו בלונ"ח

אשר וייס

 

 

ג

מתקנים המופעלים ע"י פסיקת קרן אור

 

הנה רבה הדאגה והחשש אצל רבים מאחב"י המדקדקים במצוות ויראי ה' בתפוצות ישראל עקב התקנת מערכות תאורה המופעלים ע"י פסיקת קרן אור. ולא רק במערכות תאורה אלא גם במערכות נוספות כגון מערכת לשטיפת האסלות בשירותים ציבוריים בבתי מלון וכדו', ולפעמים קשה להזהר כגון ברבים הגרים בבתים משותפים או אף בבתים פרטיים אשר בסביבתם בתים נוספים ובהתהלך האדם לתומו ברחוב כאשר הוא אך מתקרב לביתו נדלקת האור, ויש לעיין האם יש בזה איסור וחילול שבת.

ופשוט הדבר דכל מי שיראת ה' נוגעת ללבבו יתרחק ממתקנים אלה, דאף אם יתברר שיש להקל בזה מעיקר הדין, מ"מ אוושא מילתא ויש בזה זילותא דשבתא, ואם נבא לכתחלה להקל ראש בכגון אלה יבוא יום שבו יוכל האדם לעשות את כל מלאכתו ע"י גרמא וגרמא דגרמא ונמצא שבתו חול, אך השאלה מתעוררת באופן שאין ביד האדם להזהר אא"כ יסתגר בתוך ביתו ונמצא מבטל תורה ותפלה ועונג שבת ושמחת יו"ט.

וכשהייתי בעיר הגדולה לוס אנג'לס בארה"ב נשאלתי ע"י הרבנים הגאונים דמתא שליט"א על החלטת העיריה להפעיל את תאורת הרחוב וגם את רמזורי הכבישים בדרך זו ונמצא שלא יוכל אדם להתהלך ברחובה של עיר או לעבור כביש במעבר חציה אלא כשהוא מפעיל מערכת תאורה בדרך זו, ויש גם חשש שיראי ה' ינסו לעבור בכביש שלא במעבר חציה המיועד לכך ויגיעו ח"ו לידי סכנת נפשות (ושמעתי שוב שהעיריה המקומית החליטה מתוך התחשבות עם ציבור שומרי התורה שברחובות המרכזיים יפעלו הרמזורים לסירוגין בשיטה המקובלת ברוב העולם). ומ"מ צורך השעה היא ללבן סוגיה זו על בוריה.

והנה ראשית צריך להבין אופן הפעלתן של מערכות אלה, לב המערכת הוא קרן אור בלתי נראה לעין (אינפרא אדום או אולטרא סגול) וחיישן המקבל קרן זה, כאשר עובר אדם בנקודת מקום מסויימת מפסיק הוא בגופו קרן זה, והחיישן שקרן האור ניטל ממנו מפעיל מערכת חשמלית של תאורה או מערכת אחרת.

 

א

 

ובפתרון שאלה זו יש לעיין אם פסיקת קרן אור זה הוי בכלל גרמא או מעשה. דאם הוי מעשה גם אם הוי דבר שאין מתכוין אסור משום דהוי פסי"ר, אך אם גרמא הוא אין בזה איסור אלא א"כ הוא מתכוין למלאכה דאף שביארתי במנחת אשר למסכת שבת סימן נ"ו ובמנח"א לשמות סימן ס"ד – ס"ה באריכות את דברי הראשונים והאחרונים דמלאכה הנעשית בדרך גרמא אם התוצאה היא מיידית סמוך למעשה האדם והמלאכה נעשית כעיקר דרכה בימות החול חייב עליה מה"ת דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמבואר בסוגית הגמ' בב"ק דף ס' ובדברי רש"י שם, נראה פשוט דאין זה אלא כשהוא מתכוין למלאכה ולא בפסי"ר, דאף דחייבין על פסי"ר לא מסתבר לומר בו נעשית מחשבתו, דמ"מ אין זה מחשבתו וכונתו, וממילא פטור עליה ודינה כגרמא בעלמא. והנחה ברורה זו כתב גם האבני נזר או"ח סימן קצ"ד.

ובני"ד ודאי הוי דבר שאין מתכוין דהלא בעל כרחו ונגד רצונו חייב הוא לעבור במקום זה, ואף שנסתפק הגרש"ז אוירבך זצ"ל (שלחן שלמה שבת ח"ב סי' שט"ז י"ח) בפסי"ר דמחמת חשש חילול שבת לא ניח"ל במלאכה ולולי איסור שבת היה ניח"ל מצד עצם התוצאה אם הוי פסי"ר דניח"ל או שמא נחשב לא ניח"ל, ופלפל בדברי התוס' בב"מ דף ל' שכתבו לגבי פרה אדומה דאף דלא ניח"ל לאבד דמי הפרה מ"מ חשיב ניח"ל כיון דאם נכשיר את הפרה שוב ניח"ל, ואף שלענ"ד יש לחלק בין פסול פרה אדומה לדין פסי"ר בשבת, מ"מ לעצם השאלה פשיטא לי דהוי פסי"ר דניח"ל כיון שניח"ל בעצם המלאכה, ואם הוי בכה"ג לא ניח"ל לא משכחת כלל פסי"ר דניח"ל דלעולם לא ניח"ל להתחייב כרת וסקילה וחטאת וז"פ. מ"מ נראה פשוט דלא הוי דבר המתכוין דמ"מ אינו מתכוין למלאכה ושוב הוי כגרמא בעלמא.

ובעצם דין גרמא בשבת נקטו רוב רובם של הראשונים דמותר לכתחלה ואין בו איסור כלל, אלא שהרמ"א סימן של"ד סעיף כ"ב החמיר בזה וכתב דאין גרם כיבוי מותר אלא במקום הפסד, ומקורו במרדכי שבת סימן שצ"ט עי"ש, ובני"ד נראה פשוט דהיכי דאי אפשר ויש צער וטירחא יתירא לא גרע מהפסד, ובפרט שעצם דברי הרמ"א שנויים במחלוקת והרמ"א סתר דבריו בסימן תקי"ד סעיף ג' ובשער הציון שם ס"ק ל"א כתב דדברי הרמ"א אין להם מקור, וכבר תמה בזרע אמת סימן מ"ד על דברי הרמ"א שפסק כשיטה אחת במרדכי נגד רוב הראשונים, וכיון שרבים מן האחרונים חלקו עליו ובכללם הט"ז והמג"א שם ספק דרבנן לקולא, ועיין בט"ז תקי"ד שהשיג על הרמ"א והסיק דבצורך קצת יש להקל.

 

ב

 

ולגבי עצם השאלה אם בני"ד הוי גרמא או מעשה, נראה ברור לענ"ד דהוי גרמא כיון דאינו אלא מונע קרן אור מלהגיע למקלט וכאשר אין המעשה נעשית ע"י כח האדם או ע"י כלי שבידו או ע"י כח טבעי או בעל חיים שהאדם עושה בו שימוש ומפעיל באופן חיובי כחורש בשור וחמור, ואין האדם אלא מונע קרן האור הוי גרמא דהרי זה דומה להמבואר בסי' רע"ז סעיף א' – ב' דמותר לסגור חלון ע"מ שהנר לא יכבה ע"י הרוח, הרי דאין זה נחשב כמבעיר כיון שאינו אלא מונע את הרוח מלהגיע לנר לכבותו ובס"ג מבואר לגבי מדורה שהרוח מלבתו, דמותר לסגור דלת כנגדו אף שבכך נכבה המדורה, וע"כ דאף שגורם שנעשה מלאכה והמדורה תכבה כיון שכל פעולתו שלילית דהיינו במניעת הרוח אין כאן אלא גרמא ולא מעשה, וכן נראה בני"ד כיון שאינו אלא מונע קרן האור כמבואר.

ואף דנראה לכאורה דמי שעושה מלאכה עם מכשיר חשמלי שבידו חייב אף אם בנו מערכת טכנולוגית מתקדמת שבו יש הפסקת קרן אור הגורמת מלאכה, ונראה דחייב והו"ל כמעשה וכמו שכתבתי במנחת אשר לחומש שמות סימן ס"ה, אין זה אלא בכלי שבידו והוא מפעילו, אבל בני"ד  שאינו נוגע ואינו מתעסק עם כל המערכת המדליקה את התאורה ואין מערכת זו ככלי ביד האדם וכגרזן ביד המחצב אין כאן אלא גרמא בעלמא בלבד כנלענ"ד. והרי גם בבעלי חיים מצינו שהחורש בשור וחמור חייב חטאת אבל המחמר אינו אלא לאו דכיון שאינו אוחז בבהמה אף שהוא גורם בקולו שתעשה מלאכה אין כאן מלאכת האדם, ואין כאן אלא גרמא כנ"ל, ונראה כן גם לגבי כלים דרק כשהאדם מפעיל כלי שבידו ומתעסק בו לעשות מלאכה חייב ולא בכעין ני"ד, וידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק על דברינו בסברא, אך הנלענ"ד ברור כתבתי, ודו"ק כי קצרתי.

אמנם כיון שכל עיקר סוגיא זו דגרמא סוגיא עמומה היא נאלץ אני להרחיב בה קצת.

 

ג

 

הנה סוגיא זו דגרמא על אף היותה מן הסוגיות הידועות והמדוברות ביותר בהלכה, היא מן העמומות ביותר ונלאו כל חכמי לב בהגדרת גדר ה"גרמא" ולהבחין בין העשיה ובין הגרמא, ונבאר בקצרה את הנלענ"ד בפשרן של דברים.

נחלקו הראשונים בסתירה שיש לכאורה בין שתי סוגיות במסכת שבת, מחד מבואר בדף ק"כ ע"ב דהמניח כלים מלאים מים שיתפרקו מחום האש ויבואו לידי כיבויו הוי גרמא ומותר לעשות כן, ומאידך מבואר בדף מ"ז ע"ב דאסור להניח מים תחת הנר לקבל בו ניצוצות מפני שמקרב את כיבויו, ומצינו כמה דרכים בראשונים ליישב סתירה זו.

רש"י שם כתב "דלא דמי לגרם כיבוי דהתם כי מטא דליקה לכלים דליקה הוא דפקע להו וגרמא בעלמא הוא אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא" ועוד כתב שם "שמקרב את כיבויו, זימן כיבוי להדיא והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת". ולכאורה משמע מדבריו דרק כאשר המים הם בתוך הכלים ואין כאן כיבוי עד שישתברו הכלים מחום האש הוי גרמא אבל באופן שהניצוצות נופלות לתוך המים באופן ישיר אף שזה לאחר זמן אין זה גרמא, ורוב הראשונים שם דחו פירוש זה ונקטו בפשיטות דבכה"ג נמי הוי גרמא, עד שהתוס' והריטב"א פירשו גם בכונת רש"י דחיישינן שמא יפלו ניצוצות בשעת נתינת המים ובכך הו"ל מכבה ממש.

אמנם הריטב"א כתב עוד פירוש בשיטת רש"י דבאמת הו"ל מכבה ממש כיון שידוע שהניצוצות ודאי יפלו לתוך המים משא"כ בהא דגרם כיבוי דשמא לא יגיע האש ושמא לא ישתברו הכלים עי"ש.

ולכאורה נראה לפי שיטה זו דכל גדר הגרמא תלוי בענין הספק וההכרח וכל העושה מעשה שודאי יביא לידי מלאכה בשבת או לידי איסור אחר הו"ל מעשה וכל גדר הגרמא תלוי במה שלא בהכרח יביא לתוצאה זו, אך לכאורה זה תמוה גם מגמרא וגם מסברא, דמהי"ת לתלות גדרי המעשה והגרמא בהכרח ובספק ולכאורה מושגים שונים הם בתכלית, ועוד דבסוגיות רבות מצינו גדרי גרמא שפטור אף בתוצאה הכרחית וודאית כגון הזורק חץ ובא חבירו וסילק תריס, והמצמצם חבירו במקום שסוף חמה לבוא או כפתו לפני הארי (סנהדרין ע"ז ע"א ורמב"ם פ"ב ה"א מהלכות רוצח) והאי מאן דשקיל בידקא דמיא (סנהדרין שם ע"ב).

ומשום כך נראה לכאורה דגם סוגיא זו מושתתת על כונת האדם, ורק משום שהוא מניח מים תחת הנר כדי לקבל בו נצוצות ולכבותן חייב משום דמלאכת מחשבת היא כיון שנעשית מחשבתו, ולכאורה מוכח כן בריטב"א שהרי כתב שם דאף לשיטת רש"י מותר ליתן מים מתחת לשמן שבנר כיון שאין כונתו לכבות אלא אדרבה כל כונתו כדי לקרב את השמן לנר. הרי לן דבכונה תליא מילתא וכל שאין כונתו לכבות אין איסור, ואף שיש מקום לדחות דעיקר כונת הריטב"א דבמניח תחת השמן אין כאן כיבוי כלל דגם אילו לא היו שם מים היה האש נכבה בהעדר שמן וכמו שכתב שם להוכיח דאל"כ יאסר אף בליכא מים אם אין די שמן לידלק כל השבת, באמת נראה יותר דכונת הריטב"א אכן לחדש דכיון שאין כונתו לכבות אין בו איסור אף אם אכן מקרב הוא את הכיבוי כגון בכלי עץ וכדומה דאילולי המים שתחת השמן לא היה האש נכבה מהר, ודו"ק, ומ"מ נראה דיסוד דברי הריטב"א בשיטת רש"י מושתתים על הכונה ורק כאשר האדם מתכוין לכך יחשב כיבוי ממש כאשר מניח כלי מלא מים והניצוצות נכבים לאחר זמן.

ומ"מ נראה דשיטה זו יחידאה היא וכל הראשונים חולקים עליה כמבואר שם בסוגיא, וע"ע בחזון איש או"ח ל"ח ג' שכתב בפשיטות דהמניח מים תחת הניצוצות הוי גרם ומותר, עי"ש.

והנה שמעתי שיש מגדולי הזמן שנקטו דאין דין גרמא אלא בדבר מקרי אבל כל מערכת הבנויה ומתוכננת לעשות מלאכה אין בה לעולם דין גרמא, אך לענ"ד סברא זו מחודשת וכל גדולי האחרונים לא שמיע להו סברא זו, דהלא המגן אברהם סי' רנ"ב נקט דהנותן חטה לרחיים של מים הוי גרמא, ועיין שו"ת מהר"ם שיק או"ח קנ"ז שכתב לגבי שעון שבת שידליק את האור לאח"ז דהוי גרמא, והחזו"א או"ח סימן ל"ח ד' לגבי מכונת חליבה דאם מלבישה על דדי הפרה לפני הגעת הזרם החשמלי מותר משום גרמא, ובשו"ת אג"מ אבהע"ז ח"ד סי' ע"ג אות ב' כתב לגבי מכונת כתיבה חשמלית דהוי גרמא, וכ"כ הגרשז"א במנח"ש ח"א סימן י"ג, הרי לן גדולי הדורות למן הימים הראשונים עד ימינו שנקטו בפשיטות דאין בהלכה זו נפ"מ בין כלי המיוחד ומתוכנן לגורם מלאכה בענין מקרי והכל תלוי בגדרי גרמא ומעשה מצד מציאות הדברים.

 

ד

 

ונראה עוד בני"ד, דהנה ידועים דברי הרשב"א בשבת דף ק"ו דמותר לאדם לנעול דלת ביתו לשמור תכולת הבית אף כשהוא יודע שיש צבי בתוכו, וק"ו דכאשר אין הוא מתכוין לצידה מותר ולא אסרינן משום פסי"ר, והר"ן (ל"ח ע"א מדפי הרי"ף) תמה עליו דהלא פסי"ר אסור בכל מקום אף בדבר שאינו מתכוין ומאי שנא נועל ביתו, ובודאי דאסור מה"ת כאשר מכוין הוא גם לצידה.

ובאבני נזר או"ח חלק א' סימן קצ"ד כתב לבאר שיטת הרשב"א דצידה שע"י נעילת הדלת הוי גרמא כיון שאינו צד את החיה בידים ובגרם מלאכה אין איסור בפסי"ר, ובדרכו כתב לחלק בין נועל ביתו דהוי גרמא למכסה כוורת דבורים להגין עליה מן הגשמים דאסור משום פסי"ר כמבואר בביצה ל"ו ע"א, דהכורת בטלה אגב הדבורים והוי כדבר אחד והוי צידה בידים עי"ש.

וכמה קשים הדברים דמלבד הדוחק הגדול לומר דהכורת בטלה לדבורים וממילא הוי מעשה ולחלק בין בית לכורת דכיון דאין הבית בטל לגבי צבי הוי גרמא, כל עצם ההנחה דנעילת הבית הוי גרמא תמוהה ביותר, דהלא עושה מעשה צידה בידים ממש כשנועל את הדלת ומונע בכך מן הצבי לצאת, ואף שאינו נוגע בצבי, מה בכך.

והנראה בביאור שיטת הרשב"א דכל העושה מעשה כלשהו לצרכיו ופשר המעשה וענינו ברור אלא שאגב ענינו נעשה גם מלאכה אין בו איסור כלל דאין המעשה מתיחס לענין המלאכה והמלאכה כאילו נעשית מאליה, ויסוד הדברים דלעולם המעשה מוגדר ע"י עיקר ענינו ומשמעותו, וכיון שדרכו של אדם לנעול דלת ביתו כדי לשמור את הבית, כך מתפרשים מעשיו ואין נעילת הדלת נתפסת ומתפרשת כצידה אלא כשמירת הבית ואין בזה דין פסי"ר כיון שאין כאן מעשה צידה, ולדעת הרשב"א אף כשהוא מתכוין גם לצידה אין כאן איסור כיון שעיקר מחשבתו לשמירת הבית. ולפי"ז נראה דבכיסוי הכוורת מתפרש המעשה כצידה דזה מקום הדבורים וכך דרך צידתן ומשו"כ יש בו דין פסי"ר, וז"פ.

ולדרך זה נראה דה"ה בני"ד כיון שאינו אלא מהלך לפי תומו והליכה זו אין ענינה עשיית מלאכה אלא הליכה בעלמא כאדם ההולך בבית עולמו אם אין כונתו לעשיית מלאכה אין בזה דין פסי"ר (ואף אם מתכוין אם אין זה עיקר כונתו מותר לשיטת הרשב"א כמבואר).

והנה ידעתי שכתב המשנ"ב בסי' שט"ז ס"ק כ"ה ובשעה"צ ס"ק ל"ג דאין עיקר ההלכה כשיטת הרשב"א אלא כשיטת הר"ן שדחה דבריו מ"מ פלוגתא דרבוותא הוא וספק גמור, ובני"ד דשעה"ד גדול הוא חזיא לאצטרופי לקולא, ודו"ק בכ"ז.

ומשום כל זה נראה, דאף שבודאי יש להתאמץ בכל עוז להמנע מגרם מלאכה בעל ענין, בשעת הדחק, ובמקום דכמעט וא"א בענין אחר יש מקום להקל.

 

נשיאת לב ונדיבות רוח

"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבדתו ולבגדי הקדש" (ל"ה כ"א).

יש להבין פסוק זה, מה בין "כל אשר נשאו לבו" ובין "כל אשר נדבה רוחו".

האור החיים הקדוש פירש:

"האחד הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא נדבה רוחו, לשלול שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו. והשני הוא המתנדב יותר מיכולתו בגודל טוביות לבו, ולזה יקרא נשאו לבו, פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר".

ולפירושו גדולה מעלתו של מי שנשאו לבו ממעלת זה אשר נדבה רוחו.

ואפשר עוד עפ"י הידוע מרבינו הגר"א בביאור הפסוק (תהלים נ"א י"ב) "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי" דשלימות האדם בשני דברים היא תלויה. בטהרת הלב ובישרות השכל, והוא שביקש דוד לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי.

וכך נראה ביאור המקרא בפרשה דידן, כל אשר נשאו לבו הם אלה שבאו לנדב למשכן מתוך רגשת הלב והמיית הנפש, וכל אשר נדבה רוחו הם אלה שבאו לנדב מתוך הבנת חשיבות המשכן וגודל ענינו.

אלה ואלה יבואו על שכרם, אך הטוב שבכולם מי שיש בו גם נשיאת לב וגם נדיבות רוח.

 

אל הכפורת היו פני הכרובים

"ויעש שני כרבים זהב מקשה עשה אתם משני קצות הכפרת כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפרת עשה את הכרבים משני קצותיו ויהיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת היו פני הכרבים" (ל"ז ז' - ח' - ט').

"ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה אז יבקשו תורה מפיהו וצריך להיות נקי מאלהים ואדם כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשים כנפים למעלה ולצאת ידי הבריות היו פניהם איש אל אחיו המורה גם אל השלום הניתן לאוהבי התורה והיו יחדיו תואמים בשלום ורעות אל הכפורת יהיו פני הכרובים שכל מגמת פניהם יהיה אל התורה שבארון לא כאותן אשר המה חכמים בעיניהם ודורשים לכבוד עצמם ולא לכבוד התורה ונועדתי לך שמה כי אין להקב"ה בעולמו כ"א ד' אמות של הלכה ובמקום שהשלום מצוי כי שאם אין לומדין לקנטר ומשום היה הקול נכנס אל אהל מועד כמו שפרש"י לפי שהארון נושא לכל הכלים המקודשים ועל ידו יחול השפע האלהי על כולם וכבר מצינו שהיה הארון נושא את נושאיו והוא כדמות רמז למחזיקים בידי לומדי התורה נראין נשואות והם נושאות מן לומדי התורה" (כלי יקר כ"ה י').

הכרובים מקומם על הכפרת שעל ארון העדות ובו לוחות הברית, במקום המקודש ביותר שאין דומה לו בקדושתו, קודש הקדשים שאפילו מלאכי השרת אינם רשאים להכנס אליו (כמבואר בירושלמי יומא ז' ע"ב וסוכה כ"א ע"ב) שם מקומם של שני הכרובים! ודמות הכרובים כמלאך ה' צבאות, וכתינוק בן יומו! (כמבואר בסוכה ה' ע"ב ובב"ב צ"ט ע"א)

ללמדך שעל ישראל להיות גבוהים ונשגבים כמלאכי מרום, ונקיים וטהורים כתינוק בן יומו שלא טעם טעם חטא, ורק כך תורה יבקשו מפיו שהרי על הכפרת שעל הארון שוכנים הכרובים, לשמור את דרך עץ החיים (ועיין בראשית ג' כ"ד "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים ובאבן עזרא שם כתב די"א גם שם דהוי כפני נערים).

ועוד זאת למדנו מן הכרובים, כפל עבודת האדם בעולמו וסוד שלימתו פרשי כנפיים למעלה לרמז שצריך לשעבד לבו אל אביו שבשמים, וכהא דמס' ראש השנה (כ"ט ע"א):

"והיה כאשר ירים משה ידו וגב ר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים".

ומאידך היו פניהם איש אל אחיו, לרמז למצוות שבין אדם לחבירו שבלעדיהם אין האדם קרב אל הקודש ונוגע באפס קצהו, הלא ידוע מה שכתב אדוננו הרמב"ן (שמות כ' י"ב - י"ד) על סוד שני לוחות הברית שלוח אחד היה במצות שבין האדם למקום והלוח השני במצוות שבין אדם לחבירו, ועיין ברש"י פרשת עקב (דברים ט' י') דלחת חסר כתיב ללמדך ששניהם שוות, שני הלוחות זה שעליו חקוקים (באש שחורה ע"ג אש לבנה) "אנכי ולא יהיה לך" וזה שעליו חקוקים "לא תגנב ולא תענה" שווים היו, כי שניהם כאחד, שלימות האדם המה, וזה בלא זה אין בהם חפץ. (וכבר ידוע בשם הגר"י סלנטר שמשה רבינו בראותו את העגל חשב לשבור רק את הלוח האחד שבו כתובים אנכי ולא יהיה לך אבל הלוח השני שעליו כתובים מצוות שבין אדם לחבירו חשב ליתן לבני ישראל כי מה ענין חטא העגל למצוות אלה, ואמר לו הקב"ה שכל התורה מקשה אחת ושני לוחות כאחד כרוכים ירדו מן השמים ולא ניתן לחלקם ולהפרידן זה מזה עי"ש ודפח"ח).

וכשם שמצינו בכרובים פרשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו, כך מצינו בברכת כהנים שצריך בה נישאת כפים... ופניהם כנגד פני העם, ולבי אומר לי שענין אחד הוא, שהרי כדי להאציל ברכת ה' על עמו ישראל, צריך את שלימות העבודה. נשיאת כפים... שישעבדו לבם אל אביהם שבשמים, ופניהם לפני העם, פניהם איש אל אחיו... לברך את עמו ישראל באהבה.

תגיות: