זריזין מקדימין למצוות (תשס"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמרו" (בראשית כ"ב ג').

הנה חמשה מקורות יש בפרשה זו להלכה רבתא זו דזריזין מקדימין ונפרטם.

 

א

 

בפסחים ד' ע"א וביומא כ"ח ע"ב למדו דזריזין מקדימין למצוות מפרשת העקידה דאברהם אבינו נזדרז לקיים ציווי הבורא, כדכתיב וישכם אברהם בבוקר.

ובילקוט איתא מקור אחר לזריזות במצוות וכן כתב הגהות הב"ח ביומא שם בשם ס"א דילפינן מקרא הנאמר במעשה סדום (בראשית י"ט כ"ז) "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'".

ודבריהם טעונים ביאור דהתם הרי לא היה בהשכמה זו מצוה כלל ואיך נילף זריזות במצות מיניה, וכבר כתבו התוס' בפסחים שם דבהשכמה של מעשה סדום לא היה מצוה, ונראה ע"פ המבואר בברכות כ"ו ע"ב דאברהם תיקן תפלת שחרית שנאמר "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם" ואין עמידה אלא תפילה חזינן דהשכמה זו היתה לדבר מצוה דנזדרז לתפילה ושפיר ילפינן הא דזריזין מקדימין במצוות מפסוק זה.

ובפסיקתא דרב כהנא ילפינן מפסוק אחר (בראשית י"ח ו') "וימהר אברהם האהלה אל שרה" דחזינן דנזדרז אברהם במצות הכנסת אורחים, ויש חידוש בדרך זו דאף במצוות שבין אדם לחבירו אמרו דזריזין מקדימין.

ויש להעיר דמצינו בדברי הגמ' שני מקורות נוספים למצות הזריזות ואף הן מפרשת השבוע, בקידושין כ"ט ע"א עה"פ "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלוקים" אמרו אין צו אלא לשון זירוז" וברש"י שם להיות זריז ומהיר וכו', ויש לתמוה לכאו' דלמה הוצרכו להביא ממרחק לחמם וללמוד דזריזין מקדימים במצות מילה מפרשת העקידה, הלא  במילה גופה דרשו אין צו אלא לשון זירוז. וראיתי בפני יהושע בקידושין שם שעמד על זה וכתב דאין זירוז זה ענין לקדימת הזמן, אלא לכעין זהירות יתירא (וכמ"ש כהנים זריזין הן) אך רש"י כתב שם זריז ומהיר, וצ"ע.

ועוד מצינו בנזיר כג' ע"ב ובב"ק לח' ע"ב לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמה ארבעה דורות לישראל" ומקורו בפרשתנו (י"ט ל"ג) "ותבא הבכירה ותשכב את אביה" ובתוס' שם שנתכונה למצוה, עיי"ש וצ"ע.

 

ב


והנה גדרים שונים אמרו חז"ל בחיבוב מצווה, זריזין מקדימין, הידור מצווה, ברוב עם וכו', ויש לעיין במשקל שיש לכל דין ודין ומה יעשה אדם כשענינים אלו סותרים זא"ז.

דהנה נפסק להלכה [סי' תכ"ו] דזמן קידוש לבנה הוא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים, ונשאל התרוה"ד (סימן ל"ה) כשהגיע זמן קידוש לבנה קודם מוצ"ש אם עדיף זריזין מקדימין או דילמא הידור מצווה עדיף טפי, ופסק דבימות הגשמים יש לחשוש דילמא מוצ"ש יהיה יום המעונן, לכך זריזין מקדימין עדיף טפי דשהוי מצוות לא משהינן, אבל בימות החמה דאין לחשוש לזה עדיף להמתין למוצ"ש הרי שהידור מצוה דוחה דין זריזין מקדימין וכ"פ הרמ"א שם ורבים מן האחרונים.

ובשבות יעקב [ח"א סי' ל"ד] נשאל, במי שיש לו אתרוג שאינו הדר כ"כ, ויודע שלאחר זמן יבוא לידו אתרוג מהודר טפי הי מינייהו עדיף זריזין מקדימין או דילמא הידור מצוה עדיף טפי, ופסק, דהיכא שספק אי יבוא לידו אתרוג מהודר טפי מצוה לברך על אתרוג שלו אף שאינו הדר כ"כ, אבל כשיודע בבירור שיבוא לידו אתרוג יפה יותר עדיף שימתין דהידור מצוה עדיף מזריזין מקדימין, ובשו"ת דברי מלכיאל [ח"א סי' י"ב] כתב דשרי לדחות מצוה כדי לקיימה בהידור כשם שמותר להלין את המת משום כבודו, הרי דנקטו כהתרוה"ד והרמ"א. אולם, בפנים מאירות [ח"ב סי' א'] פליג ע"ד התרוה"ד, וכן בערוך השולחן [שם סי' תכ"ו] נקט עיקר דעדיף טפי לקדש הלבנה בזמן הראשון הראוי לברכה, וכן נהג הגר"א ולא המתין למוצ"ש [מעשה רב קנ"ט], ובאמת זה שיטת הב"ח שם עי"ש.

ולענ"ד, בסוגיא זו אין לדמות מילתא למילתא, דהנה לכאו' יש לתמוה, דבר"ה [ל"ב ע"ב] אמרו דמזכירין מלכויות זכרונות ושופרות במוסף ולא בשחרית משום דברוב עם הדרת מלך, והק' בגמ' דא"כ הלל נמי נאמר במוסף ולמה אמרינן בשחרית, ולמסקנת הסוגיא אומרים הלל שחרית משום דזריזין מקדימין למצוות, ושופר במוסף משום מעשה שהיה [דגזרה מלכות שלא יתקעו, ורגילות היתה שבשעת שחרית בודקין היו אחר קיום גזרתם] ומהתם חזינן דזריזין מקדימין עדיף מברוב עם.

ויש לחלק דבאמת אין זה ודאות דבתפלת מוסף יהיו יותר אנשים מבשחרית אלא שלפעמים מצוי כן ואין לדחות זריזין מקדימין משום ספק שמאיהיו עוד קצת אנשים אבל כשברור שיהיו רוב עם לעומת מעט מזעיר מסתבר טפי שיש להמתין.

 ולכאורה יש להוכיח כן, דהנה באמת יש לתמוה על הנהגת אברהם אבינו שממנו למדנו דזריזין מקדימין ד"וישכם אברהם בבוקר" כתיב, והלא במילתו לא השכים אלא "בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו" (בראשית יז כו). "לא נתירא לא מן הגויים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינהו לא הנחנהו למול ולקיים מצותו של מקום", וזה ברור מאד.

והמגן אברהם בספרו זית רענן כתב דמל בצהרי היום כדי לפרסם הדבר, לכאורה יש להוכיח מזה דברוב עם דוחה זריזין מקדימין.

והנה ראיתי בשדה חמד כללים מערכת ז' סי' ב' שהביא בשם החיב"ף ליישב קושי' זו דבמילה שלב"ז אין דין זריזין דכיון דאידחי אידחי, והשד"ח דחה דבריו דביום שנצטווה אברהם היינו זמנו, ואף שיש לטעון כנגד סברא זו, מ"מ גוף הסברא דאין מצות זריזות נוהגת במילה שלב"ז אינה מתיישבת על הלב כמ"ש שם השד"ח.

אך באמת נראה דאין מילת אברהם בעצם היוםענין כלל ל"ברוב עם הדרת מלך" אלא לקדש שם שמים ברבים ולהראות שאינו מתירא מן הגויים ולא בוש מן הליצנים אלא שש ושמח לקיים מצות ה' כמו שכתב רש"י שם (י"ז כ"ג) שש ושמח לקיים מצות ה' ודו"ק.

והנה במגילה דף כ' ע"ב איתא "כל היום כשר לקריאת המגילה וכו' " וכתב רש"י שם "ואע"ג דקיי"ל זריזין מקדימין למצוות... אפילו הכי כשר כל היום", ובטורי אבן תמה, מאי קמ"ל וכי סלקא דעתן דזריזין מקדימין מעכבת בקיום המצוה, ולכאורה זו תמיה גדולה. וראיתי שם בחידושי הנצי"ב שכתב לבאר בכוונת רש"י דיש ואף לכתחילה כשר כל היום כשיש בהמתנה הידור מצווה דאין הזריזות הידור בגוף המצווה, הרי דגם הוא נקט דהידור מצוה דוחה זריזין מקדימין עיי"ש.

אמנם מסברא היה נראה דהידור מצוה דקידוש לבנה אינו הידור גדול כ"כ אלא 'ענין' גרידא משום שבנ"א מבושמים ובגדיהם נאים, ועוד דאינו הידור בעצם המצוה, ואעפ"כ דוחה הא דזריזין מקדימין, הרי שאין כלל בדבר ובכל ענין וענין דנו חז"ל וגדולי הראשונים ברוחב דעתם ופלס חכמתם ויש זריזין דעדיף על הידור מצוה, ויש דהידור מצוה עדיף על ענין זריזין מקדימין, וצ"ע בכל ענין לגופו.

ובאמת מבואר בספר חסידים [אות תתע"ח] דאין לדחות מצווה כדי לקיימה בהידור לאחר זמן, וכמש"כ "חשתי ולא התמהתי לשמור מצותיך" [תהלים קי"ט] ולכך עדיף לכתוב ס"ת פחות בהידור מלהמתין לסופר מומחה, וכן לא ימתין שתבוא לידו טלית מהודרת אלא יברך על מה שבידו. וצ"ע מדוע הביא פסוק מתהלים ולא הביא בטעם הענין שהוא משום דזריזין מקדימין למצוות לכך נראה שאין כוונתו לדין זריזות אלא דמיירי באופן שבזמן שממתין לקיום ההידור מתבטל כל שעה קיום המצווה כציצית והיות לו ספר תורה שהן מצוות נמשכות ולא במעשה מסויים כמו מילה ועקידה וכדומה ודו"ק.

 

 

ג

 

בשו"ת ערוגות הבושם [או"ח סי' א'] נסתפק היכי עדיף למעבד ללמוד בלילה מאוחר, או להשכים באשמורת הבוקר וללמוד, וכתב דנידון זה מיתלא תליא בפלוגתא דהתרוה"ד והפנים מאירות, הי עדיף, זריזין מקדימין או הידור מצווה [ומטו משמיה דהגרי"ז מבריסק שאמר דמנהגו להעדיף להאריך בלימודו בלילה ולא להשכים קום דמי יודע מה יולד יום].

ונראה דאין ענין זה אצל זה, דבת"ת הכל תלוי בתוצאה, היינו בידיעת התורה "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך", שהרי אמרו: [קידושין כ"ט ע"ב] "הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר אם היה בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו", הרי דמבחן ידיעת התורה הוא סיבה שיבטל לגמרי מלימודו ויעסוק בנו תחתיו וק"ו שבו עצמו בתר תכלית הלימוד אזלינן ואין זה שייך כלל לדין זריזין מקדימין, לפי שמצות ת"ת אין בה "מעשה" ששייך להקדימו או לאחרו לפי שבכל עת ובכל רגע מחויב במצוה זו, ויסוד החיוב הוא 'ידיעת התורה', ולכן ילמוד באופן שיתקיים תלמודו בידו.

[ובט"ז (אבה"ע סי' כ"ה) פי' עה"פ "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא", וז"ל: "דהיינו שיש ת"ח מנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה, ויש ת"ח שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח החזק וזריזות לב לעסוק בתורה, ובאמת יכול ללמוד בשעה א' מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשווה, ע"כ אמר שוא לכם דהינו בחינם לכם שאתם מצטערים ומשכימים בבוקר ומאחרי שבת בלילה וממעטים שנתם זה בחינם, כי ה' יתן לידידו שינה דהיינו מי שישן הרבה כדי שיחזק מוחו בתורה נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצטער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה, עכ"ל. ומדבריו חזינן שידיעת התורה דוחה ריבוי זמן דתלמוד תורה, וק"ו שעדיף ללמוד בצלילות מלהקדים ולהזדרז בלימודה].

 

ד

 

הנה ידוע המעשה בנכד הגרעק"א הגה"ק ר' לייבלה איגר מלובלין שהיה מגדולי חסידי הרבי מקוצק, וכשהיה מתכבד בסנדקאות ובמילה היה מתכונן ומאריך הרבה בהכנה למצוה עד אחר חצות היום, ופרסמו גדולי לובלין דאין לכבדו בסנדקאות ובמילה לפי שמתבטל ענין זריזין מקדימין למצוות שאמרו חז"ל במצוות מילה, ופנה הגר"ל איגר לגאוני הדור כדי שיקיימו מנהגו, ובס' לבוש צדקה לר' צדוק הכהן כתב לקיים מנהגו, עי"ש.

 והנה בשו"ת מכתב סופר להגר"ש סופר [סי' כ"ח] כתב לישב מנהג זה, לפי שכשעוסק אדם בהכנה למצוה אין זה סתירה לזריזות, דזריזין מקדימין הוא זריזות בענין המצוה, וכיון שההכנה כחלק מהמצוה היא לא נתבטל על ידה דין גדר זריזין מקדימין, והביא ראי' מדכתי' "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" ומדוע לא חבשו מבערב, אלא דגם חבישת החמור אין בה סתירה לזריזין מקדימין למצוות לפי שמענין המצוה היא, וכי תימא דנהי שלא ביטל הסנדק דין זריזין מ"מ ראוי לאבי הבן לכבד אדם אחר כדי שלא לאחר מצותו, הרי איתא במדרש כשמלו ישראל במדבר משה מל ויהושע פורע, ולכאו' עי"ז נתעכב מאוד קיום המצוה, אלא ע"כ כיון שכל אחד מבני ישראל ביקש שתהיה מילתו ע"י משה ויהושע גדולי הדור נביאי ה' אין בזה ביטול דין זריזין מקדימין, ה"ה הכא כיון דרצון האב בסנדק ובמוהל גברא רבא לא חשיב כמתרשל בקיום המצוה [אך עי"ש בשולי הדברים שהוכיחו באהבה על הנהגה זו].

 


והאלקים ניסה את אברהם

"ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (כ"ב א'-י"ב).

"האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע" (הרר"א בצעטיל קטן אות ט"ז).

"עיקר חיותו של אדם בעולם הזה בשבירת אם לא יתקן מדותיו למה לו חיים" (אבן שלמה מוסרי הגר"א).

הנה יש לעיין ולשים לב בלשון קדשם של הגר"א והנועם אלימלך שדיברו לא רק על תיקון המדות אלא על שבירת המדות, "האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע" (לשון הרר"א בצע"ק), "עיקר חיות האדם בעוה"ז בשבירת המדות" (לשון הגר"א עפ"י אבן שלמה) וצריך ביאור שבירה זו מה היא ובאיזה אופן הוי סותר על מנת לבנות.

ונראה בזה דעל כל אדם מוטל עמל ויגיעה לעבוד את הבוי"ת ולתקן את מדותיו נגד המהלך הטבעי ונגד שיגרת נטיותיו הטבעיים ולא די בכך שיתקן וישפר את מדותיו הטבעיות, אלא רק ע"י שבירת הטבע יש בידו תיקון אמיתי למדות נפשו. פוק חזי מש"כ החזו"א באגרותיו ח"א ג' בביאור מה שאמרו חז"ל דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן "המיתה שבכאן היא הנטיה מפשוטו של החיים לעומקו של החיים לתוך תוכו של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המדות מרבה חיים כי שבירת המדות היא הריגת החיים השטחיים ומיתה של היצר הממלא כל הגוף היא החיים המוליך בדרכה של תורה" ובד"ז נראה ביאור כונת הרר"א והגר"א, שבירת המדות ולא שיפורם ותיקונם בלבד הוא המפתח לכל עמל המוסר והמדות. (ועיין מה שנתבאר באריכות במנחת אשר לשבת מאמר תיקון המדות אות ד').

אמנם לאחר שבירת המדות, מתעלה איש המוסר לשליטה במדותיו, ומדותיו של אדם ניקנות לו ע"י שבירה!

ענקי המדות והמוסר לא נשלטו על ידי מדותיהם אלא שלטו במדותיהם דלאחר שבירת המדות והטבע וביטול מדותיהם הטבעיות ועיצובם מחדש על יסודות התורה והמוסר שלטו במדותיהם שליטה מוחלטת וכמו שמצינו באברהם אבינו, דלכאורה נבוכים אנו ביחסו של אאע"ה לישמעאל בנו דמחד מצינו שכתב רש"י (בראשית כ"א י"ד) שא"א נתן להגר לחם וחמת מים בשביל ישמעאל "ולא כסף וזהב לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה", ומאידך כתב (שם כ"ב ב') "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, אמר לו שני בנים יש לי אמר לו את יחידך א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו א"ל אשר אהבת א"ל שניהם אני אוהב א"ל את יצחק", הרי שאהב א"א את ישמעאל ודבריו נראין כסותרים אלו את אלו. ונראה מזה דא"א אבי המדות והמוסר (כמבואר באבות פ"ה מי הם תלמידיו של א"א) שלט על מדותיו שליטה עילאית ומוחלטת ולא היה סתירה אצלו בין האהבה והשנאה ובלבו הגדול שכנו זה לצד זה רגשות האהבה והשנאה ואהב את ישמעאל בנו במה שהיה ראוי לאהבה ושנאו במה שהיה ראוי לשנאה והכל עפ"י השגותיו הקדושות והנשגבות לעשות נחת רוח ליוצרו

והנה בלמדנו את פרשת עקידת יצחק משערים אנו בנפשנו את דמותם של אברהם אבינו ויצחק אבינו ובטוחים אנו שבודאי התלהטו בהתלהבותם באהבת ה' עד שנתעלו במעלות על מזבח ה' והגיעו להתפשטות הגשמיות לקיים את מצות ה' בשמחה כמלאכי מעלה, והרי ק"ו הדברים אם חסידים הראשונים הגיעו בתפלתם קרוב להתפשטות הגשמיות כמבואר בשו"ע (או"ח סי' צ"ח סעיף א') ק"ו לאברהם ויצחק בשעת העקידה שבודאי התפשטו לגמרי מגשמיותם, ואם הכהן הגדול ביוה"כ נעשה כמלאך כמבואר בירושלמי (יומא כ"ז ע"א והובא בתוס' מנחות ק"ט ע"ב) וכ"ה במדרש (ויקרא רבא סוף פרשה כ"א) אבותינו הקדושים בשעת העקידה על אחת כמה וכמה שנתפשטו ונעשו כמלאכי השרת ששים ושמחים לעשות רצון קונם עד שניתק מהם לגמרי כל קשר טבעי ואהבת אנוש, ואכן כך כתב ב"ישמח ישראל" בשם הצה"ק מוורקא שפירש "והנה איל אחר" יצחק היה בעיניו כאיל אחד והנה איל אחר! נתעלה אברהם כאחד משרפי מעלה ויצחק בנו אהובו היו היה בעיניו כאחד מאילות השדה!, (ואף שהנקוד הוא אַחַר, כבר פירש גם הכלי יקר כאילו כתוב אַחֵר) אך באמת מבואר במדרש שלא כן היה מחזה העקידה, אלא היה זה מחזה אנושי קורע לב כשאב עוקד את בנו לשחיטה בלב קרוע שותת דם דז"ל המדרש (ב"ר נ"ו ח') "הוא שולח ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות, ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא ואעפ"כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו" הרי שאאע"ה בכה בצער וביגון ונפלו דמעותיו לתוך עיניו של יצחק, ולכאורה יפלא בעינינו בכי זה על מה הוא הלא רצון ה' היה עקידה זו וכי לא נתפשטו ונתעלו בה אברהם ויצחק כמלאכי מרום.

אלא נראה דאילו היה ניתן רשות לאאע"ה להתפשט מגשמיותו ולהתעלות כמלאך אלקים לא היה בעקידה נסיון כלל דמילתא זוטרתא היה עבודה זו לגבי אבינו הגדול אברהם שגדול היה לאין ערוך מן הכה"ג ביוה"כ, אלא שלא ניתנה לו רשות לכך והקב"ה אמר לו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו' והעלהו שם לעולה", כך התנה הקב"ה עם אאע"ה שיעלה לעולה את בנו יחידו אשר אהב, ובשעת העקידה עליו להיות אב אוהב ורחום והיה על אברהם לקשור את עצמו בשלשלאות של ברזל לרגש האהבה הטבעי והאנושי של אב על בנו ולהמנע מלהתפשט מגשמיותו מרוב אהבת ה' הבוער בקרבו.

ואפשר שזה היה עיקר נסיון העקידה להעלות את יצחק בנו לעולה בשעה שהוא אוהבו בכל עוצם אהבת האב שבלבו הגדול ובאותה שעה לשוש ולשמוח לעשות רצון קונו, ונסיון נשגב זה הוא למעלה מהשגתינו והרגשתינו, כי איך אפשר ששתי הרגשות סותרות בתכלית ישררו כאחת בלבו של אדם. שברון לב עד דכא ויגון כבד ובאותה עת שמחה וגיל על קיום מצות ה', אך אברהם אבינו השליט על מדותיו שליטה מוחלטת שלבו ברשותו עמד בנסיון ועל אף ש"עיניו מורידות דמעות ונופלות הדמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא" אעפ"כ "הלב שמח לעשות רצון יוצרו".

(ויש לפרש בדרך זה מה דכתיב שם (כ"ב ז') "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר לו אבי ויאמר לו הנני בני" וכו' ולכאורה אין מבואר מה אמר יצחק לאביו כשפנה אליו ואמר לו אבי, וי"ל דיצחק הסתפק באופן קיום מצות העקידה האם מותר לו וראוי לו להגיע להתפשטות הגשמיות ועליהם להיות כמלאכי השרת או שמא בשעת העקידה עדיין אברהם אביו הוא וזה שאמר יצחק לאברהם "אבי" האם עדיין אבי אתה או שמא כמלאך אלקים נתעלית ויאמר לו "הנני בני" אביך אני והנך בני יחידי אהובי ובהרגשות אלו נצטווינו לקיים מצות העקידה).

ומדריגה נשגבה היא זו השליטה במדות שהיתה כחם של אבותינו הקדושים ועלינו להתחזק בה כפי מיעוט כחנו ויכולתנו.

תגיות: