זמן הדלקת נר חנוכה (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

חקרי הלכות בזמן הדלקת נר חנוכה

הנה שאלות רבות מתעוררות בענין זמני ההדלקה בנ"ח ואבאר את עיקרי הדברים וסדר הקדימה לענ"ד.


שנינו בשבת כ"א ע"ב מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ונחלקו הראשונים בביאור מה שאמרו משתשקע חמה האם הכונה לתחלת שקיעה או לסופה דהיינו צאת הכוכבים, בלשון הרמב"ם בפ"ד ה"ה משמע דהכונה לתחלת השקיעה דכתב "עם שקיעתה", אך הטור כתב להדיא בסי' תרע"ב דיש להדליק בסוף השקיעה דהיינו צאת הכוכבים וכ"כ בשו"ע שם ס"א, אמנם הגר"א הכריע כשיטת הראשונים דיש להדליק עם השקיעה ולא לאחר צאה"כ והדברים ידועים ונהרא נהרא ופשטיה.

וגם בזמנינו יש מנהגים שונים, אמנם חידוש נהג החזו"א שהדליק כעשרים דקות לאחר השקיעה אף שעדיין אין זה זמן מוחלט של צאה"כ ונימק מנהגו באמרו שרגא בטיהרא מאי אהני וכך נהג הגר"א קוטלר זצ"ל בארה"ב ובשו"ת אגרות משה ח"ד סי' ק"א כתב דיש להדליק כעשר דקות לאחר השקיעה, והצד השוה שבהם שאיחרו קצת לאחר השקיעה.

ועוד כתבו שם הרמב"ם והשו"ע דאם שכח או הזיד ולא הדליק בזמן מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, אך אם לא הדליק עד שכלתה רגל נחלקו בדבר, הרמב"ם כתב דשוב אינו מדליק והטור חלק עליו וכתב דבדיעבד מדליק והולך כל הלילה עד עלות השחר וכ"כ בשו"ע שם סעיף ב', (ונחלקו האחרונים בשיטת השו"ע אם צריך עכ"פ שבני הבית יהיו ערים או לא והדברים יבוארו לקמן) ועיין במג"א שם ובמשנ"ב ס"ק י"א דיכול להדליק כל הלילה אף בברכה ולא משום ספק בלבד פסקו כן.

(ובמקום אחר כבר ביארתי שורש מחלוקת הרמב"ם והטור, דלהרמב"ם כל מצות נ"ח משום פרסומי ניסא הוא וכמ"ש בפ"ג ה"ג ולפיכך פשוט דכשאין פרסומי ניסא אין כלל מצות הדלקת הנר, אבל הטור נקט דשני דינים וגדרים שונים יש בנ"ח זכר לנס המנורה, ופרסומי ניסא, (כמ"ש רש"י בשבת כ"ב ע"ב דהדלקה עושה מצוה כמו במנורה) ואף כשעבר זמן פרסומי ניסא מ"מ יש מצוה משום זכר לנס.

ועוד ביארתי דלכאורה נראה דכדין הזמן כך גם דין המקום, ולשיטת הרמב"ם דלאחר הזמן שוב אין מצוה כלל כיון שאין בו פרסומי ניסא כך גם המדליק בפנים כשליכא סכנה אין בו מצוה כלל כיון דאין בו פרסומי ניסא (ופרסומי ניסא לבני הבית אין בו כלום כמו לאחר הזמן), ולשיטת הטור דגם לאחר הזמן יש מצוה כך גם יש מצוה אף במדליק בפנים וכל דין פרסומי ניסא לכתחלה הוא ואינו מעכב במצות נר חנוכה מלבד דין למעלה מכ' דלא שלטא ביה עינא כלל).


ב

 

והנה בסעיף א' שם כתב השו"ע דיש מי שאומר דאם טרוד הוא יכול להדליק מפלג המנחה ובב"י הביא כן ממהר"י אבוהב וגם בזה כתב המשנ"ב בס"ק ג' דמשמע מדבריו דיכול גם לברך.

ונשאלתי במי שעוזב את הבית לפני השקיעה ויחזור רק אחרי שתכלה רגל דהיינו כחצי שעה לאחר צאת הכוכבים, האם עדיף שידליק לפני השקיעה דהיינו מפלג המנחה או בחזרתו לביתו לאחר שכלתה רגל מן השוק. ולכאורה נראה דאם ההדלקה מפלג המנחה אין בה מחלוקת וכשרה היא לכו"ע אלא שאינה לכתחלה נכון טפי להדליק מפלה"מ ולא לאחר שתכלה רגל דלשיטת הרמב"ם הוי ברכה לבטלה.

והנה בברכי יוסף כתב דאף דכתב השו"ע הלכה זו בשם י"א אין זה משום שהיא שנויה במחלוקת אלא משום שלא מצינו הלכה זו מפורשת אלא בדברי מהר"י אבוהב בלבד וכדרכו של הב"י בכ"מ דכאשר הלכה נתחדשה במקור יחיד כתבה בשם י"א אף שאין עליה חולק עי"ש.

אך לכאורה זה תמוה, דבשלמא בהלכה לא שכיחה אפשר דאף שאינה מצויה אלא בספר אחד, מוסכמת היא אכו"ע, אבל בהלכה זו לכאורה פשוט דהראשונים שלא הזכירוהו חולקים עליה, והרי כתב הרמב"ם דיש להדליק עם השקיעה עד שתכלה רגל, ואם לא הדליק עד שכלתה רגל שוב אינו מדליק, ואם איתא דס"ל דיכול להדליק לפני השקיעה איך סתם זאת ולא פירש, וגם כל הראשונים שקבעו דמשתשקע חמה היינו צאה"כ "דשרגא בטיהרא מאי אהני" משמע מדבריהם דאף בדיעבד א"א להדליק ביום וק"ו לפני השקיעה ולהדיא כתב המאירי בדף כ"א ע"ב דא"א להדליק לפני שקיעת החמה דשרגא בטיהרא מאי אהני, וכ"כ בשו"ת מהרש"ל סי' י"ג ומבואר מדבריהם שחלקו על שיטת מהר"י אבוהב. ונראה עוד דגם המחבר ברישא שבסעיף א' בכותבו "אין מדליקין נר חנוכה אלא משתשקע החמה וכו' לא מקדימין ולא מאחרין" רומז לאפוקי משיטה זו דאפשר להדליק לפני השקיעה, אלא ששוב הביא יש מי שאומר שאפשר להקדים, ודו"ק.

ולכן נראה דגם שיטה זו במחלוקת היא שנוייה (אף שראיתי שכדברי מהר"י אבוהב כתבו גם האורחות חיים והכל בו בהלכות חנוכה עי"ש). וראיתי שהחיד"א סתר דברי עצמו ובספר כסא רחמים עמ"ס סופרים פ"כ כתב להדיא דשיטה זו שנויה במחלוקת ולא דכו"ע היא, וכך מוכח גם מהפמ"ג במש"ז בסי' תרע"ז ס"ק ט' שכתב דאם הדליק לפני השקיעה יכבה ויחזור וידליק, וע"כ ס"ל דהוי ספק אם יצא דאם בדיעבד יצא בודאי אי"צ לכבות ולהדליק (ויש לעיין בדבריו בסי' תרע"ב בא"א ס"ק א' שם כתב דאם הדליק מבעוד יום צריך לחזור ולהדליק).

הרי לן דשני זמנים אלה לאחר פלה"מ ולאחר שתכלה רגל מה"ש שנויים במחלוקת ובשניהם דעת השו"ע והאחרונים דבדיעבד יכול לברך בהם, ושוב צ"ע איזה מהם עדיף בשעת הדחק.

ולכאורה היה נראה דעדיף להקדים ולהדליק לאחר הפלג וזאת משתי סיבות. א: הלא זריזין מקדימין למצוות ועדיף לו להקדים מאשר לאחר. ב: הלא ירוויח פרסומי ניסא, דאף אם עצם ההדלקה לפני השקיעה שנויה במחלוקת מ"מ יהיה נרו דלוק בשעה שיש פרסה"נ משא"כ במדליק לאחר שתכלה רגל מן השוק.

אך באמת אין נראה כן, דהנה מי שמדליק בפנים יש לו עוד צד להקל והוא מש"כ הרמ"א דבזה"ז שמדליקים בפנים יכול להדליק גם לאחר שכלתה רגל מן השוק כיון שאין הפרסום אלא לבני הבית והן דברי התוס' בשבת כ"א ע"ב, ואף שהרמ"א כתב דלכתחלה יזהר להדליק בזמן גם כשמדליק בפנים מ"מ ודאי דלשיטתו עדיף להדליק לאחר שתכלה רגל מלהדליק מפלה"מ (ואין לדחות דלשיטה זו ה"ה דיכול לכתחלה להדליק מפלה"מ כיון שעושה פרסומי ניסא לבני הבית, דאין בזה הכרח דמה שאינו יכול להדליק מבעוד יום אינו משום שאין בנ"א מצויים בשוק לפני השקיעה אלא משום שזה דין נ"ח וזמנו מן השקיעה ואילך כשמתחיל הלילה והרי ברור דהמדליק בבוקר לא יצא יד"ח אף אם כל ב"ב יהיו שם וז"פ), אלא שהגר"א חולק בזה על הרמ"א וס"ל דגם המדליק בתוך הבית צריך להדליק בזמן וכ"ה דעת מהר"ל מפראג, אך מ"מ יש בזה צד נוסף לבכר ההדלקה בלילה על פני ההדלקה מפלה"מ.

ועוד דבכל שיעור עד שתכלה רגל מן השוק, יש לעיין דאף דהרמב"ם כתב בפ"ג ה"ה שזה כמו חצי שעה או יותר וכעי"ז כתב בשו"ע שם, נראה שכך היה בזמניהם דהלא בימי קדם היו בנ"א עוסקים במלאכתן כל יום עד ששקעה השמש וכל אחד פנה לביתו וכדכתיב (נחמיה ד' ט"ו) "ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים" ואחרי רדת הלילה לא יצאו מביתם מפחד ליסטים וחיות כידוע וע"ז כתבו הראשונים שכמו חצי שעה יש עד שכל אחד מגיע לביתו וכלתה רגל מן השוק, אבל בזמנינו לכאורה אין משמעות לזמן של חצי שעה וברוב מקומות הישוב המציאות שונה לגמרי והאנשים מסתובבים בחוצות עד כשעה לפני חצות, וכבר העירו בזה גדולי הזמן, ועיין במועדים וזמנים ח"ב סי' קמ"ו וח"ו סי' פ"ו דכמה גדולים הקפידו משום כך להרבות בשמן כדי שהנר ידלק עד מאוחר בלילה וע"ע מש"כ בתשובות והנהגות ח"א סי' ש"צ, ואף שלענ"ד הנוהג כלשון הרמב"ם והשו"ע שם שכתבו דצריך שיעור כחצי שעה וכ"ה במג"א ובכל הפוסקים האחרונים לא הפסיד, מ"מ במקום הדחק ודאי יש לסמוך גם להדליק כ"ז שאנשים רבים מתהלכים ברחובות עיר דהלא לא כלתה רגל מן השוק (וכמו"כ נראה דבודאי יש הידור בריבוי השמן כדי שידלק כ"ז שיש רבים בחוצות עיר).

ומשום כ"ז נראה דעדיף להדליק לאחר חצי שעה מצאת הכוכבים מאשר להקדים מפלג המנחה.

אמנם אם כאשר יבוא לביתו יישנו בני הבית ולא יוכל להעירם ויצטרך להדליק נר חנוכה בגפו לכאורה עדיף להקדים ולהדליק מפלה"מ שהרי כתב המג"א בס"ק י"א דהמדליק לאחר הזמן בינו לבין עצמו לא יברך וכדבריו כתבו גם החיי אדם ודרך חיים, ואף דבחמד משה חולק עליו, גם המשנ"ב בשעה"צ ס"ק י"ז כתב דספק ברכות להקל ולא יברך, וא"כ עדיף להדליק בברכה מפלה"מ (אמנם בשעה"צ שם כתב דהסומך על החמד משה ומברך אין מוחין בידו ויש לו על מה לסמוך, ובאמת קשה להבין לענ"ד את סברת המג"א דהרי ברור דעיקר דין פרסומי לבני רה"ר הוא ואם בכ"ז יכול להדליק בפנים בברכה מה לן אם הדליק לעצמו או לאשתו וכי הוא אינו חייב במצות נ"ח).

ונראה עוד דאף מי שמאחר להגיע לביתו ישתדל להדליק לפני חצות דלשיטת המהרש"ל אין לברך על ההדלקה לאחר חצות, והביאו המגן אברהם בס"ק ו'. ואף דמסתימת השו"ע משמע שלא ס"ל כן, מ"מ לכתחלה ראוי להחמיר כשיטת המהרש"ל, ודו"ק בזה.


ג

 

והנה המאחר להגיע לביתו נכון לכאורה שאשתו תדליק עליו בביתו בזמן המצוה ולא ימתינו מלקיים את המצוה עד שיחזור לביתו לאחר שתכלה רגל, דאף דיש כמה צדדים להקל להדליק בלילה מ"מ נראה דעדיף שתתקיים מצות נ"ח בזמנה אף שהאשה תדליק ולא האיש דמ"מ קיימו מצות נ"ח באופן המובחר אלא שביטלו המנהג שהבעל מדליק ולא האשה, אמנם לא כך נהגו ומנהג העולם לאחר את שעת ההדלקה וצ"ע בזה, דלכאורה עדיף שהאשה תדליק בזמן מאשר הבעל לאחר הזמן.

וראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' ס"ו שכתב דעדיף להמתין ללילה כדי שידליק בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו עדיף מזריזין מקדימין וכמ"ש האחרונים עי"ש. אך לענ"ד אין זה ענין כלל לשאלה הנ"ל, דמה שמצווה להדליק לפני שתכלה רגל מן השוק אינו משום זריזין מקדימין אלא משום עיקר זמן המצוה וחמור טפי מזריזין מקדימין, ואפילו למדליקין בפנים נראה דחמור מזריזין מקדימין דאף הרמ"א שמקיל בזה כתב דראוי להזהר להדליק בזמן ובפרט שהגר"א ומהר"ל חולקים על הרמ"א, אך מאידך פשוט דבאשתו מדלקת אין זה ענין לקיום מצוה ע"י שליח דזה מעיקר דין נר איש וביתו ובפרט דאשתו כגופו וכמבואר בפוסקים, ולכן נראה דעדיף שתדליק אשתו בזמן מלהמתין בהדלקת הנר עד שיגיע לביתו.

ונראה עוד דאם אשתו מדלקת בזמן שוב לא יוכל הבעל לחזור ולהדליק בבואו לביתו דכיון דאשתו כגופו שאני משאר בני הבית דמדין מהדרין מדליקין נר לכל אחד ואחד ואין הבעל מדליק בבית שהדליקה בו אשתו, ורק באכסנאי יכול הבעל להדליק אף דמדליקין עליו בביתו כיון שהוא מדליק בבית אחר ואף בזה נחלקו דדעת מהרי"ל (בשו"ת סי' קמ"ה) ותה"ד (בסי' ק"א) שהביא הדרכ"מ בסי' תרע"ז דיכול להדליק במקומו אבל הב"י שם פקפק בזה וגם הרש"ל והט"ז פקפקו בהלכה זו, אך מדקדוק דברי התה"ד שם למדתי דאף לשיטתו יכול הבעל להדליק במקומו אבל בביתו אינו בכלל המהדרין שמדליקין נר לכל אחד ואחד עיין היטב בלשונו, ומשום כך נראה דאם אשתו מדלקת בזמן אין הבעל יכול לכוין שלא לצאת ע"י הדלקתה ולהדליק בעצמו בברכה בבואו לביתו, אלא או יצא בהדלקתה או תמתין לו והוא יוציאה בהדלקתו כמבואר.

וכיון שכן נראה דעדיף שימתינו בני הבית לאבי המשפחה, ויש בזה משום כיבוד אב, אך מ"מ מן הראוי שכל אדם ישתדל בכל עוז להיות בבית בזמן הראוי להדלקה דהיינו משתשקע החמה.


ד

 

והנה נשאלתי בילד שמגיע למצוות בימי חנוכה ומנהג ביתו להדליק בשקיעת החמה, מתי ידליק האם בשקיעה כמנהגו או שמא ימתין לצאת הכוכבים דהלא תרי דרבנן הוא ועדיף שידליק לאחר שנכנס לגדלות, וראיתי במקראי קודש לחנוכה סי' י"א שהעיר בזה עי"ש.

אך לכאורה יש להוכיח דאין בזה קפידא שהרי בסי' נ"ג סעיף י' כתב הרמ"א דקטן לא יעבור לפני התיבה בתפילת ערבית אם מתפללים לפני צאה"כ בליל שנעשה בן י"ג שנים. הרי לן דאין קפידא אלא שלא יעבור לפני התיבה להוציא רבים ידי חובתן אבל לא מצינו שאסור לו להתפלל ערבית לפני צאה"כ. הרי דרק כשמוציא אחרים אין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן אבל כשיוצא בעצמו אין בזה קפידא. (ואין לדחות דתפילת ערבית שאני משום דתפלת ערבית רשות, דהרי חזינן שאסור לו לעבור לפני התיבה, וע"כ דאין תפלת ערבית רשות אלא לגבי מצוה עוברת וכמ"ש תוס' בכמ"ק, וגם אין לדחות דשאני התם דמשום תפלה בציבור מותר לו להקדים, דאם אינו יוצא יד"ח משום דתרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן ודאי דאין תפילה בציבור שאינו אלא מעלה משקל כנגד ריעותא זו וז"פ).

אך באמת נראה דראוי שלא ידליק לפני צאה"כ, שהרי כתב המשנ"ב בסוס"י תרע"ה (ס"ק י"ד ובבה"ל שם) דבקטן אפילו בהגיע לחינוך אין מצוה דנר לכל אחד ואחד כיון שאף לגדול אין בזה חיוב, ולפי"ז נראה לכאורה דכיון דבקטן אף מצוה לכתחלה אין בו, ודאי ראוי שידליק לאחר צאה"כ דאז יש עליו מצוה דנר לכל אחד ואחד, ואין זה דומה לתפילת ערבית דאף בקטנות הוא חייב עכ"פ מדרבנן, ודו"ק בזה.

 

במה ששאל לדעתי במי שנאלץ להגיע לבית באחד מלילות חנוכה זמן ניכר לאחר צאת הכוכבים, כשעה או שעתיים כיצד לנהוג. האם אשתו תדליק בבית בזמן הראוי והוא ידליק לעצמו לכשיבוא הביתה, או שמא ימתינו לו בני הבית והוא יפתח בהדלקה כאשר יגיע לביתו.

הנה לכאורה היה נראה פשוט שעל בני הבית להדליק בזמן ולא להמתין לו דהלא חייבים הם להדליק משתשקע חמה ועכ"פ לא לאחר מזמן "תכלה רגל מן השוק" שהוא כחצי שעה לאחר תחילת זמן ההדלקה כמבואר ברמב"ם בפ"ד ה"ה מחנוכה ובשו"ע סימן תרע"ב סעיף ב' עי"ש, ורק בדיעבד דעת המחבר והטור שיכול להדליק כל הלילה. וא"כ למה יבטלו כל בני הבית מצותם עד שיגיע הוא הביתה.

אך ידענא שאין זה מנהג העולם, פוק חזה מה עמא דבר. אך לא ידענו אם מנהג ותיקין הוא או מנהג שאין לו שורש וענף.

וראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"ד סימן ס"ו שכתב דיש להמתין לאב משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, והלכה זו דוחה הא דזריזין מקדימין למצוות עי"ש.

וכבר כתבתי במק"א, דלענ"ד נראה טפי דאין שאלתנו ענין להא דמצוה בו יותר מבשלוחו, דהלא אין זו מצוות האב, שבא לצאת יד"ח ע"י שליחו, אלא נר איש וביתו אמרו, ומצוה זו רובצת על כל בני הבית כאחד וכולם מחוייבים בה, אלא שכולם נפטרים על ידי הדלקת האחד מהם, וברור אפוא שאין ני"ד ענין להא דמצוה בו יותר מבשלוחו.

ומאידך גם אין זה ענין להא דזריזין מקדימין למצוות, דהמדליק לאחר זמן שתכלה רגל מן השוק לא זו בלבד שלא הזדרז במצוה, אלא ביטל מצות נר חנוכה דלכתחלה. דעיקר זמן ההדלקה אינו אלא משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק. ויתירא מזו נראה דאף המדליק לאחר זמן משתשקע חמה (לשיטת הרמב"ם מתחילת השקיעה ולדעת הטושו"ע מסופה דהיינו משעת צאת הכוכבים) לפני שתכלה רגל מן השוק ג"כ חמור מהא דזריזין מקדימין, שהרי לשון השו"ע בסעיף ב' "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק". הרי שעבירה יש ביד מי שלא הדליק עם שקיעת החמה ועכ"פ חמור מזריזין דעלמא שלא מצינו לגביו בשום מקום לשון "שכח או הזיד ולא הזדרז".

ונראה בביאור הדבר דעד כאן לא אמרו זריזין מקדימין אלא במעשה מצוה כמו מילה, תפילה, קר"ש וכדו', שמקיימה בזמן מסויים וכל הנידון הוא אם מקדים או מאחר, אבל בנר חנוכה עיקר תקנת חכמים הוא לפרסם הנס לכל משך זמן זה "משתשקע חמה עד שתכלה רגל" ונמצא שהמאחר לא זו בלבד שביטל ענין זריזין מקדימין, אלא אף ביטל פרסומי ניסא במקצת הזמן המחוייב בפרסום זה, ודו"ק בזה היטב.

ונמצא שיש בזה ג' דרגות וחלוקות שונות. לכתחלה צריך להדליק עם השקיעה. למטה ממנו המדליק לפני שתכלה רגל מן השוק. ובדיעבד מדליק והולך כל הלילה. אמנם לאחר שכלתה רגל מן השוק, כל הענין להקדים אינו אלא משום זריזין מקדימין למצוות, ודו"ק בזה.

אמנם כבר ביארתי במק"א (עיין לקמן סימן ב') דלענ"ד בזמנינו שהרגלי החיים השתנו מן הקצה אל הקצה, ורחובותינו שוקקים חיים עד קרוב לחצות לילה, כל עוד רבים מצויין ברחובות ובשווקים עדיין הוי כאילו לא כלתה רגל מן השוק. שהרי לא אמרו חכמים אלא "עד שתכלה רגל" ושיעור כחצי השעה אינו מתיקון חז"ל אלא נקבע ע"י הרמב"ם והשו"ע בזמניהם.

מה מאד שמחתי כשראיתי בחידושי ריטב"א החדשים בשבת כ"א ממש כדברינו וז"ל "עד כליא רגלא דתרמודאי. ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות".

ואף דמילתא דפשיטא היא שאין להקל בזה לכתחלה, מ"מ בשעת הדחק כבני"ד נראה דאם יבא האב הביתה כל עוד רבים מתהלכים ברחובות ועדיין יש פרסומי ניסא באופן המלא ביותר, מן הראוי להמתין לאב משום מצוות כיבוד אב. דמאחר שכך נהגו בבית ישראל להיות כל איש שרר בביתו וכל הילדים עומדים כשתילי זיתים סביב לאבא שמדליק ראשון, נראה דמשום כיבוד אב יש להמתין לאב, ואם לא ימתינו יש בזה שמץ זלזול בכבוד אב.

אמנם אין זה אלא אם אכן יגיע לביתו בעוד הלילה גדול ויש פרסום גמור לנ"ח אבל אם לא יגיע עד מאוחר וכשיגיע בחצות ליל כבר בטל עיקר מצות פרסומי ניסא לא ימתינו לו, אלא בני הבית ידליקו לפניו. ואף לאלה הנוהגים להדליק בפנים, אם יגיע האב בשעות המאוחרות בשעה שחלק בני הבית כבר יישנו אין להמתין ולבטל פרסומי ניסא מבני הבית.

אך אף בכה"ג שבני הבית ידליקו לפני האבא, נראה שלא תדליק האשה אלא אחד הילדים, דכבר ביארתי במק"א (עיין לקמן שם) דלאחר הדלקת האשה שוב אין הבעל יכול להדליק בברכה משום דאשתו כגופו, ומשו"כ עדיף שמי מן הילדים ידליק, ושוב ידליק האב בברכה מדין המהדרין שמדליקים נר לכל אחד ואחד. (ולמנהג הספרדים שאינו מדליק אלא אחד אין בזה נפ"מ).

כך נלענ"ד, ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

 

 

 

"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"

"מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ולא להתענות בהון כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כ"א ע"ב).

"ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם כידוע ממעשה אנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד ממדינות חבריהם ומכריחין לאמונתן ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה לא היו מבקשים יותר אלא שנתן הש"י וגברה יד ישראל ונצחום לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח"ו ובעזרתו ית' לא הפיקו זממם וגברה ידינו לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו ית' ג"כ ע"י משתה ושמחה הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות" (לבוש סימן תר"ע ס"ב).

הנה משמע מלשון הלבוש שהיונים ואנטיוכוס העומד בראשם "הומניים" היו, לא היו אכזריים כ"כ כשאר צוררי ישראל ולא חפצו להשמיד ולהרוג "אלא" להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, אך כאשר מתבוננים אנו במדרשי חז"ל ובספר יוסיפון נוכחים אנו לדעת שהיונים אכזריים היו ורשעים ככל צוררי עמנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, וכך מסופר במגילת אנטיוכוס שניקנור שר צבאו של אנטיוכוס עלה עם גייסותיו לירושלים והרג בה הרג רב.

עוד זאת גזרו הם, גזירה כעורה מאוסה ואכזרית מאין כמותה שכל בתולה הנישאת תיבעל להגמון תחלה, ובדרכם הנלוזה ורשעתם הגדולה גזרו של אשה הטובלת תדקר בחרב. הרי שלא "נאורים והומניים" היו היונים מחללי בית תפארתנו אלא רשעים ואכזריים.

בתולדות הגזירות וההריגות שנגזרו עלינו באורך הגלות ידוע לשמצה אותו קיסר שהרג באכזריות אם יהודייה ושבעת בניה שנטבחו לעיני אמם על שלא השתחוו לצלם ולא קיבלו על עצמם אלהים אחרים כפי שמסופר בגיטין (נ"ז ע"ב), והנה מלשון הגמ' שם משמע ש"קיסר" רומי היה, אך בספר יוסיפון פרק י"ט מסופר שפילקוס שלח את האם ושבעת בניה, ומרים בת נחום שמה לאנטיוכוס והוא היה זה שהרג בן אחר בן לעיני אמם בדם קר ובאכזריות נוראה, עד שקטע ידיהם והפשיט את עורם והרגם במיתה איטית בעינויים נוראים. לא היה דומה לאנטיוכוס וקלגסיו באכזריותם.

לא טובים היו מהמצרים והבבליים והרומיים, אלא חכמים מהם היו. ידעו הם היונים שכל זמן שישראל דבקים בתורתם ובמצותיה, לא יוכלו להם, ידעו הם היונים מנסיונם של פרעה והמן, מנסיונה של בבל ורומי שא"א להשמיד ולהרוג את בני ישראל ולכלותם מעל פני האדמה כל זמן שאלוהי השמים והארץ נלחם להם ועומד לימינם. ולפיכך גזרו קודם להשכיחם תורתך, בתקוותם שאח"כ יוכלו גם לכלותם ולהעביר זכרם. אילו ח"ו היו מצליחים במזימתם לנתק את ישראל מאביהם שבשמים להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, לא היתה תקומה לכלל ישראל, ולא היה להם שם ושארית בקרב הארץ.

ידעו הם היונים מה שלעתים אנו שוכחים, "כי היא חייכם ואורך ימיכם" התורה היא רוח אפינו ומקור חיותנו.

וכך אמר ר' עקיבא לפפוס בן יהודה (ברכות ס"א ע"ב) "פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות רבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתיירא מפני המלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמר לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה".

כל זמן שאנו עוסקים בתורה במקום חיותנו אנחנו אם חלילה נפרוש ממנה, משולים אנו לדגים שעלו ליבשה, "כיון שיבש בו כסלע" שוב אין תקוה ושארית.

רגילים אנו לקרוא סיפור מרגש זה משחר ילדותנו ומשום כך אין אנו מתבוננים בו כראוי, כי באמת דברים תמוהים אומר השועל לדגים "רצונכם, תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו אבותי עם אבותיכם" וכי מתי דרו אבות השועל ואבות הדגים ביחד ביבשה, והלא אפילו בשעת המבול נשארו הדגים בים ולא היו אף בתיבת נח, לכאורה היה להם לדגים להטיח בפני השועל לא זו בלבד שטפש אתה אלא אף שקרן אתה.כי באמת מעולם לא דרו אבות השועל ואבות הדגים ביחד, כי הם אינם יכולים לדור ביחד, אלה חיות ים ואלה חיות יבשה מקום חיותו של השועל הוא מקום מותם של הדגים, גבולות חלק ה' בעולמו וכל אחד וחיותו הוא.

אנו בני ישראל אין לנו חיות וקיום אלא בים בים התלמוד, בין כתלי בית המדרש, שם נולדנו במעמד הר סיני עם שני לוחות הברית ורק שם מקום חיותנו הוא.

וכך אומרים לנו בכל דור ודור, כל דור ולשונו, כל תקופה וסגנונה, "תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו וכו'" למה לא תהיו ככל העמים, ככל אנשי הקידמה הנאורים, תפרשו קצת מאהלי שם מבתי המדרש "ונדור ביחד כשם שדרו" ותשובתנו, מעולם לא דרו אבותיכם ואבותנו יחד, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, אחים היו, אך נפרדים דרכיהם, אם הימין ואשמאילה, אם השמאל ואימינה, אנו אין לנו קיום אלא בתורתנו ובתי מדרשה.

"כי היא חייכם ואורך ימיכם"

תגיות: