גדרי ההזנה בדיני התורה(תשסט)

מרן הגאב"ד שליט"א


"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה"

(ל"ג ל"ג).

הנה הארכנו בהזדמנויות רבות בגדרי מאכלות אסורות בכלל ובדיני גיד הנשה בפרט. היום נעסוק במהות ענין האכילה בדיני התורה, פרטיו ודקדוקיו.

גדרי ההלכה בהזנה שלא ע"י אכילה


בענין אדם שהוציאו לו בניתוח כמעט את כל המעיים עקב נמק והוא ניזון באופן מוחלט ע"י עירוי דרך הוריד, ונפשו בשאלתו האם הזנה זו יש לה דין אכילה לגבי ברכת הנהנין, מאכ"א, יוה"כ וכדו' שאר דיני תורה.

הנה עם התקדמות הרפואה והטכנולוגיה בדורות האחרונים יש דרכים שונות להזין את הגוף ולספק לו צרכיו שלא בדרך אכילה, כגון אינפוזיה, החדרת מזון לקיבה דרך צינורית (צנתר), החדרת צינורית דרך הגרון (זונדה), או חוקן, ויש לעיין בכל אלה אם יש בהם דין אכילה.

וכבר דנו גדולי האחרונים בשאלה זו, וכיון שיש לי בזה הרהורי דברים, אבאר בקיצור את הנלענ"ד.

הנה בחולין ק"ג ע"ב נחלקו ר' יוחנן ור"ל אם הנאת גרונו בעינן במאכ"א או הנאת מעיו, ויש שתי נפ"מ בדבר, באכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו, לר"י דסגי בהנאת גרונו חייב דהרי נהנה גרונו בכזית, אבל לר"ל דבעינן הנאת מעיו פטור דמעיו לא נהנו מכזית, ולגבי בין החניכיים אם מצטרף לשיעור כזית, לר"י דחייב על הנאת גרונו גם מה שנשאר בין החניכיים מצטרף כיון דיש בו הנאת גרונו, ולר"ל דצריך הנאת מעיים פטור דבבין החניכיים ודאי אין הנאת מעיו.

וכתב באחיעזר ח"ג סי' ס"א לחדש דאף דלר' יוחנן חייב על הנא"ג אף בדליכא הנאת מעיו וכמבואר מדברי הגמ' דחייב כנ"ל, מ"מ לר"ל לא סגי בהנאת מעיו אלא צריך גם הנאת גרונו, ומתוך כך כתב לגבי החדרת מזון לקיבה דרך החלחולת (חוקן) דאין בו דין אכילה לכו"ע אף דיש כאן הנאת מעייו כיון שאין בו הנאת גרונו, ולא רק לר' יוחנן אלא אף לר"ל צריך גם הנא"ג, ולדרכו כתב עוד, דאף שחידש החת"ס בשו"ת או"ח סי' קכ"ז דביוה"כ מודה ר' יוחנן דבהנאת מעיו תלוי דיתובי דעתא בעינן מ"מ צריך אף הנא"ג ואינו חייב אם החדירו אוכל למעיו שלא דרך פיו, עי"ש.

והאחיעזר הוכיח יסוד זה ממה שחידש ר' יוחנן בפסחים כ"ד ע"ב דהאוכל מאכ"א שלכא"כ פטור ולא מצינו לר"ל שחולק עליו, ואת"ל דבהנאת מעיו לחוד מתחייב לא יפטר שלכא"כ, אלא ע"כ דבעינן נמי הנאת גרונו עי"ש.

וכעין דברי האחיעזר כתב גם המנחת חינוך במצוה שי"ג והוכיח דבכל אכילה צריך הנאת גרונו מהא דכרכו בסיב שלא יצא ידי חובת מצה כמבואר בפסחים קט"ו ע"ב, וגם מהא דאינו חייב אא"כ אכל כזית תוך כדא"פ אף דבהנאת מעיו תלוי בשיעור עיכול ולא בכא"פ עי"ש.

ולענ"ד יש בדבריהם עירוב תחומין וערבוב מושגים שאינם קרובים זל"ז, ואבאר.

הנה ברור לענ"ד דכדי להתחייב במאכ"א צריך שיתקיימו באכילה ג' תנאים, א' מעשה אכילה, ב' הנאת אכילה, ג' דרך אכילה, וכל שחסר אחד משלשת ענינים אלה אינו חייב, ואבאר.

א:   מעשה אכילה היינו בליעת המאכל דרך פיו ובית הבליעה, דזה הגדרת מעשה האכילה בפשטות ענינו.

ב:   הנאת אכילה, דכבר כתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת קפ"ז דבכל ענין מאכלות אסורות לא מעשה האכילה היא יסוד החטא אלא הנאת האכילה, וכבר הארכתי ביסוד דברי הרמב"ם בכמ"ק. (עיין מנחת אשר בראשית סי' מ"ד – מ"ו ויקרא סי' י"ח מס' פסחים סי' כ"ד ומס' ב"ק סי' כ"ד), ועוד דנתי דגם באיסורי ביאה מהות האיסור אינו במעשה אלא בהנאה, עי"ש.

ובגדר הנאה זו דהיינו הנאת אכילה נחלקו ר' יוחנן ור"ל אם הנא"ג היא או הנאת מעיו, ונראה פשוט דכשם שלר' יוחנן לא צריך אלא הנא"ג כך לר"ל לא צריך אלא הנא"מ דמהי"ת לחלק ביניהם, אלא דלכו"ע בעינן מעשה אכילה וכל שאין האוכל עובר בבית הבליעה כגון בהחדרת אוכל דרך החלחולת או בכרכו בסיב אין כאן מעשה אכילה ומשו"כ פטור ביוה"כ אבל אין זה ענין כלל למה שנחלקו ר"י ור"ל בהנא"ג והנא"מ.

ג:    דרך אכילה, ענינו הנאת הטעם ועריבת המאכל דכיון שאין דרך בני אדם לאכול אלא את הערב לחיך כל שאין הנאה לחיך הוי שלא כדרך אכילה (כמבואר ברמב"ם פ"ה מיסוה"ת ה"ח).

אמנם יש ממאכ"א דחייב בהם אף שלא כדרך אכילה ככל הני שלא כתיב בהם לשון אכילה וכמבואר שם בפסחים, אך פשוט דאף בהני אינו חייב אלא על הנאת האכילה דהלא הרמב"ם חידש כל עיקר יסוד זה דחייב על הנאת אכילה במצות ל"ת קפ"ז שהיא לאו דבשר בחלב ולהדיא מבואר בפסחים שם דבב"ח חייב אף שלכא"כ כיון דלא כתיב בה לשון אכילה אלא ילפינן איסורה ממה דכתיב ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, ולכאורה תמוה דאם לא צריך דרך אכילה בבשר וחלב איך כתב הרמב"ם דכל עיקר האיסור בהנאת אכילה הוא, וע"כ דהנאת אכילה לחוד ודרך אכילה לחוד.

וביארתי במנח"א לפסחים סי' ע"ז, דהנאת הטעם בחיך ענינו דרך אכילה, וגדר הנאת אכילה אינו אלא בהרגשת השביעה שהיא עיקר תועלת ומהות האכילה, ונחלקו ר"י ור"ל, אם בשביעת הגרון תליא מילתא או בשביעת המעיים, דהרגשת השביעה של האדם עיקרה ע"י שביעת המעיים, ומיעוטה אף ע"י שביעת הגרון, וכך ידוע ע"פ מדעי הטבע שתהליך עיכול המזון מתחיל בפה ובבית הבליעה. (וכבר מצינו גדר שביעת הגרון בסוכה דף מ"ט "ש"מ כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע" ועי"ש ברש"י דבשתיה הוי עיקר השביעה בגרון משא"כ באכילה דתלוי במעיים, אך מ"מ נראה כנ"ל דלדעת ר' יוחנן חייב על שביעת הגרון).

ולפי"ז נדחים דברי המנחת חינוך והאחיעזר, דדין שלכא"כ וכן כרכו בסיב אינם ענין כלל לר' יוחנן ור"ל שלא נחלקו אלא לגבי גדר הנאת אכילה, ואין זה ענין לגדר דרך אכילה או לכרכו בסיב שבו כבר נחלקו ראשונים ואחרונים אם הוי שלכא"כ (כלשון הר"ן פסחים קט"ו ע"ב) או שאין כאן מעשה אכילה (כדמשמע מדברי הרשב"ם שם), ודו"ק בזה.

ומתוך כך יש לדחות גם את מש"כ בשו"ת עמק שאלה להגאון מהרנוסטייפלא או"ח סי' י"ז לגבי מי שמזינים אותו דרך צינורית בצוארו דפטור אבל אסור ביוה"כ ובמאכ"א ככל שלא כדרך אכילה  שיש בו איסור דרבנן, ולהמבואר אין זה ענין כלל לשלכ"א אלא דבכה"ג אין כאן מעשה אכילה כלל ואף איסור דרבנן אין בו.

וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכ"ד במי שעשו לו חתך בגרון ומחדירים לו אוכל דרך שפופרת לתוך החתך שבגרונו, וגם הוא כתב דהוי שלא כדר"א ופטור אבל אסור, ואם יש בו ספק סכנה צריך להאכילו פחות פחות מכשיעור, ולענ"ד אין בזה מעשה אכילה כלל, ואינו ענין לשלאכ"א דאסור מדרבנן.

ובאגלי טל מלאכת טוחן סעיף ס"ב סק"ד כתב להוכיח דביוה"כ אינו מתחייב ע"י הנא"מ בלבד אלא צריך גם הנא"ג ממה שאינו חייב אם אכל סמוך לכניסת החג אף שכל המזון במעיו והוא שבע ממנו, ולענ"ד גם דבריו תמוהים דאם אכל לפני שפנה יום אין איסור כלל דאין כאן מעשה אכילה ביום הכיפורים, וראיתי שבשו"ת אבנ"ז או"ח סי' קכ"ג חזר בו ופקפק בראיה זו.

וע"ע שו"ת מחזה אברהם ח"א סי' קכ"ט שדן באחד שנשרף הקנה שלו בדברים חריפים והניחו לו הרופאים קנה של מתכת במקומו ודן לגבי דינו ביוה"כ וכתב דאף דביוה"כ תלוי בהנא"מ מ"מ כבר כתב המנ"ח דגם הנא"ג בעינן ומשו"כ אין בזה איסור, וכיוצ"ב כתב בדובב מישרים ח"ג סי' פ"ח לגבי הניזון ב"זריקה" (מן הסתם כונתו להזנה בעירוי תוך ורידי) דאין כאן הנאת גרונו עי"ש.

ועיין עוד באגלי טל שם כתב להוכיח דלגבי ברכת הנהנין תלוי רק בהנאת מעיו שהרי בברכות (י"ד ע"א) מבואר דמטעמת אין צריך לברך כיון שאינו בולע, עי"ש.

ולפי המבואר לעיל, כל דבריהם אינם ואין כל זה ענין למה שנחלקו ר"י ור"ל, דבכל הני גווני שאין בהם כלל "מעשה אכילה" שהיא בליעה דרך הגרון פשוט דלכו"ע אין איסור כלל לא ביוה"כ ולא במאכ"א, ופטור מברכת הנהנין, וכל מחלוקת ר"י ור"ל אינו אלא לענין הנאת אכילה שהיא הרגשת השביעה, אם בשביעת הגרון תליא או בשביעת המעיים, והנאת הטעם ענין אחר הוא, דהיינו דרך אכילה כמבואר.

ורק לדרכנו יש פשר ויישוב למה שהקשה הפמ"ג ביו"ד סי' צ"ח דכיון דמבואר דבין החניכיים מצטרף, הרי דיש הנאת גרונו גם ללא בליעה, וא"כ לכאורה יש איסור מה"ת אף ללא בליעה, ולכאורה כן גם לענין אכילת מצוה, ועי"ש שלא תירץ דבר. ובשו"ת כת"ס באמת כתב דלר' יוחנן יש איסור אכילה גם ללא בליעה כיון שיש בו הנאת גרונו, אך זה תמוה מאד ופשוט דללא בליעה אין לא איסור ולא מצוה מה"ת.

וביאור הדבר פשוט כנ"ל דמעשה אכילה אינו אלא הבליעה וללא בליעה אין כאן אכילה כלל, אלא דכיון דשורש ויסוד האיסור במאכ"א אינו במעשה אלא בהנאת האכילה וכמבואר לעיל מדברי הרמב"ם מסתבר דשיעור הכזית נקבע לא לפי המעשה אלא לפי ההנאה, וכיון דיש הנאת גרון אף בין החניכיים חייב הוא על אכילת כזית ללא ניכוי מה שנשאר בין החניכיים דלעולם מסתבר לקבוע את השיעור לפי שורש הדין ועיקר ענינו אף דפשוט דצריך שיאכל דהיינו לבלוע, ודו"ק כי סברא ברורה הוא.

ולפי כל זה נראה ברור דכל אופן וענין שבו ניזון האדם ללא בליעה טבעית דרך פיו כגון אינפוזיה, צנתר קיבה, זונדה, פתיליות דרך החלחולת וכדו', אין בהם דין אכילה כלל לא לענין יוה"כ, ולא לענין מאכ"א, אכילת מצוה, ברכת הנהנין בין לכתחלה ובין בדיעבד.

ואף שנתבאר שרבים מגדולי האחרונים הבינו כל סוגיא זו בדרך אחר, לענ"ד הדברים ברורים ופשוטים ללא כל פקפוק, וכך ראוי להורות.

אמנם נראה דיש להמנע ממאכ"א אף בכל אלה, משום חשש טמטום הלב, דכבר נתבאר במנחת אשר ויקרא סי' י"ח אות ה' דאף בענין שאין האדם עובר בעבירה כלל, מ"מ עצם החפצא דמאכ"א מטמטמת את הלב, וכיון דבמסתורין עסקינן לא נדע בבירור אם יש טמטום הלב כשאין כאן מעשה אכילה, דמ"מ האדם ניזון ומקבל חיותו ממאכ"א, ומשו"כ נראה דיש לנהוג בזה חומרא, אמנם אין זה אלא בראוי למאכל אדם, אבל אם החומר אינו ראוי למאכל נראה דאין בו שום איסור כלל.


ב


ולגבי שאלתנו, על אף שנתבאר דאין לתזונה זו דין אכילה כלל ופטור הוא מלברך, מ"מ כיון שברכות הנהנין מיסודות העבודה היא, עד שאמרו חכמים אסור לאדם ליהנות מעולם הזה ללא ברכה, ואם נהנה הוי כגוזל את המקום וכמועל בהקדש, וע"י ברכותיו נמצא האדם דבוק בשכינה דכל שעה מכיר טובה להקב"ה ומברך לשמו הגדול, ודאי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דברכות... ומשו"כ ראוי לו לאיש זה לשתות קצת מים או משקה אחר או לאכול מאכל קל לעיכול ולברך עליה לפני שהוא מתחבר לאינפוזיה לצורך "סעודתו".

ואף דלכאורה יש מקום להסתפק אם הוא יכול לברך דהלא כמעט אינו מעכל מזון משום שהוא חסר מעיים, אך באמת נראה דהנאת גרונו יש כאן והנאת מעיים יש כאן דמ"מ המזון נכנס למעיים דרך הפה ומתעכב במעיים זמן מה, ויש עיכול מועט בין בגרון ובין במעיים וסגי בכך לברך כנלענ"ד.

 

 

 

"וירא כי לא יכול לו"

ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עימו, ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל (ל"ב כ"ה-כ"ט)

כל מאורע זה רמז לדורותיו של יעקב. וכך אמרו במדרש "רוכלותיו של יעקב לא היתה אלא מאותו האבק שתחת רגליו. ר' יודן אמר תרתי ר' יודן אמר כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו האבק של יעקב אבינו. ר' יודן אמר חורי כל פרגמטיא שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו האבק של יעקב אבינו. ר' עזריה אמר תרתי כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האבק של יעקב אבינו. ר' עזריה אמר חורי כל תורה שישראל עושין בעולם הזה בזכות יעקב אבינו. רבי ברכיה ור' סימון בשם ר' אבהו אותו האבק נטלו הקב"ה ונתנו תחת כסא הכבוד שלו הה"ד (נחום א') ה' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו" (שהש"ר ג' ב').

המלאך, במגעו בכף ירך יעקב, מבלי כח רב בנגיעה בעלמא,– נקעה, וכיצד זה אם כן לא יכול היה ליעקב בהאבקו עימו? על פלא זה עונה רמב"ן: "מלאכיו, אמנם גבורי כח הם, אך הם עושי דברו. ואינם יכולים לעשות דבר מבלי שהורשו בו על ידי האלוקים... ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו לתקוע כף ירכו". ומדוע, מה משמעותה של נגיעה זו? גם זאת פירש לנו רמב"ן. מלחמה זו של יעקב ושרו של עשו – סימן לבנים היא. מאורע זה כולו רמז לדורותיו של יעקב. וכך אמרו בבראשית רבה (ע"ז ג') "נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד". וכך הוא אומר: "והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו, שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שהש"ר ב' ז') "אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבא יעקב שלם". הורשה עשו וניתן לו כח להלחם ביעקב – להיות קרוב לקעקע ביצתו – אך לא יוכל לעשות יותר מכך. ויבוא יעקב שלם.

"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". – כיון שמעשהו של יעקב רמז לדורותיו הוא, וכיון שנרמז בו שכמעט ויקעקעו בני עשו את זרעו של יעקב, אך לא יצליחו בכך כי לא הורשה שר של עשו בכך – על לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. וכך כתב החינוך (מצוה ג') בטעם איסור אכילת גיד הנשה:

"משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו".

בקש שרו של עשו לעוקרנו מן העולם – ולא יכול לו. יזכרו זאת ישראל לדורותם באי אכילתם את גיד הנשה. בטוחים יהיו שלא יאבדו.

ובזוה"ק איתא "... ולקבל שס"ה יומי שתא, והא תשעה באב חד מנהון, דאיהו לקבל סמא"ל, דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין (נ"א יומין), ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א"ת לאסגאה תשעה באב, דלא אכלין ביה ולא שתין, ובגין כך חזא קב"ה כלא, ונרמז בהון רמז ליעקב. ויאבק איש עמו, בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב, ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב, וביומי שתא אשכח יום תשעה באב, דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא, ואתחרב בי מקדשא, וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה).

(תרגום לשונו) – " ...וכנגד שס"ה ימי השנה, והרי תשעה באב אחד מהם הוא שהוא כנגד סמא"ל, שהוא אחד מאותם שס"ה ימים, ובגלל זה אמרה התורה לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה "את" לרבות תשעה באב ("את" ר"ת "אב תשעה" – כן כתב האר"י הקדוש בספר פרי עץ חיים, שער חג השבועות פרק א'), שלא אוכלים בו ולא שותים, ומשום כך ראה הקב"ה את כולם, ונרמז בהם רמז ליעקב. ויאבק איש עימו בכל יומי השנה ובכל עצמותיו של יעקב, ולא מצא חוץ מגיד הנשה, מיד תשש כוחו של יעקב, וביומי השנה ישנו יום תשעה באב שבו מתחזק ונגזר דין עלינו, ונחרב בית המקדש, וכל מי שאוכל בתשעה באב כאילו אוכל גיד הנשה".

יום תשעה באב מכוון כנגד מצות גיד הנשה, ונראה להוסיף בזה טעם ותבלין בעומק הדברים לפי"ד החינוך.

דווקא ביום הקשה הזה, יום המר והנמהר שבו חרבו מקדשי ד' וגלו ישראל מעל אדמתם, יום שאין קשה ממנו בתולדות ישראל, עלינו להתחזק באמונה ולזכור שכבר ניסה שרו של עשו לעקור את יעקב מן השורש – וכבר נתברר בניסיון שאין הוא יכול – לא הורשה לעשות כן.

לא חגר שרו של עשו חרבו על מתניו אלא בשל יעקב. לא עם אברהם ולא עם יצחק יצא למלחמת החרמה. דווקא בכוחו של יעקב לקבוע את סיום המלחמה – ולסיימו עד עלות השחר. ומה כוחו של יעקב?

- ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו – ראה של אדום עולה ולא ידע כמה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא לזה אין לו ירידה? א"ל הקב"ה – אפילו אתה רואה עולהו אצלי משם אני מורידו ... משם אורידך נאום ד'. אפשר ולא גילה הקב"ה מתי זמן שקיעתו של עשו, אך הקב"ה הבטיחו במה הוא נופל.

בסולם יהיה עשו יורד – סולם גמטריא קול. קול תפילת הצדיקים וקול תורתם סולם הוא למלאכים להעלותם ולהורידם. וכך כתב בעל הטורים: "סולם. בגימטריא קול, שקול תפלת הצדיקים הוא סלם למלאכים לעלות בו. וכן עלה המלאך בלהב הקרבן והתפלה היא העבודה. לכך כל מי שמתכוין בתפלתו הסלם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו".

ועוד זאת גילה לנו בעל הטורים: "סלם. בגימטריא סיני שהראהו מעמד הר סיני". בעמל תורת סיני ויגיעתה בקול תפילה ובקול תורה ירומו בני יעקב בסולם – ומשירומו בני יעקב בהכרח ירדו בני עשו – כשזה קם זה נופל.

עד אחרית הימים מגיע אבקו של יעקב. ואימתי אחרית הימים זו?

כתב בעל האור החיים "יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (ח') כי ד' גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה, ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה".

והדברים מבהילים. וכי לא יחפוץ משה לגאול בניו ולחלצם ממיצר, הן זה האיש משה נשא על שכמו טורח משא העם ומשאו כאשר ישא האומן את היונק, זה האיש המחנן בעד חטאתם בקול שוועה, אם ימחה שמו ולא יפקד עוד בספר תורת האלוקים. כלום יתכן שהוא אשר לא ירצה להביא גואל לבניו?

אכן פשוט הוא כי חפץ משה לגאול את בניו. מחלה ומפלל הוא להחיש פעמי גאולתם, שאין בו כח  אם לא בתורה ובעמלה. הוא שאמר הכתוב "זכרו תורת משה עבדי, אשר ציויתי אותו בחורב".

אלוקינו ואלוקי אבותינו "זכור טען מקלו ועבר ירדן מים\ יחד לב וגל אבן מפי באר מים \ כנאבק לו שר בלול מאש וממים \ לכן הבטחתו היות עימו באש ובמים \ בצדקו גנון נא גזעו משעשעי דת יומיים.

תגיות: