דינא דמלכותא דינא

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"וישב ממנו שבי" (כ"א א').

הנה מבואר בכמה מקומות בש"ס "דינא דמלכותא דינא" (גיטין י' ע"ב, נדרים כ"ח ע"א, ב"ק קי"ג ע"א, ב"ב נ"ד ע"ב). ונבאר שרש הלכה זו והסתעפות ענפיה.

בטעם הלכה זו ומקורה מצינו בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים ששה דרכים אך לענ"ד אין כאן אלא שתים בלבד, ונבאר.

א' הרשב"ם בב"ב (נ"ד ע"ב) כתב "כל המסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא" והתרומת הדשן סי' שמ"א הביא דבריו והוסיף עליהם "דאדעתא דהכי אנו קובעים דירה תחתיהם שמקבלים עלינו את עולם ומשאם".

וביאור דבריהם דיסוד הלכתא דא משום שבני המדינה מקבלים עליהם את חקי המלכות, ואף אם יאמרו פלוני או אלמוני שאין הם מקבלים עליהם עול מלכות לא אהני ליה דאדעתא דהכי קבעו דירה תחתיהם לקבל עולם ומשאם, וז"פ.

ב' הרשב"א והר"ן בנדרים (כ"ח ע"א) כתבו דכיון דהארץ של המלך הוא "יכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ" ולפי דרכו כתב הר"ן דאין הדברים אמורים אלא במלכי אומות העולם "אבל במלכי ישראל לא לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה" עי"ש.

ג' כתב רבינו יונה בעליותיו בב"ב (נ"ד ע"ב) והובא בשט"מ שם "שלא הוזכר דינא דמלכותא אלא בהפקעה שהנכסים מופקעים מבעליהם בדין המלך, ובענין הפקר בי"ד הפקר, ומי שיורד בהם במצות המלך זוכה בהם בחזקה אבל כל זמן שלא החזיק בהם לא זכה בהם" וכ"כ שם (נ"ה ע"א) בד"ה עלה בידינו וז"ל "וכן הורו רבותנו ז"ל כל מה שאמרינן שדין המלך דין לא אמרינן אלא לענין הפקעה, שהנכסים מופקעים מבעליהם בדיני המלך וכל אדם זוכה בהם כשיחזיק בהם, והפקעת המלך הרי הוא כענין הפקר בי"ד".

וצריך ביאור במה שקשר דינא דמלכותא להפקר בי"ד דמה ענין זה אצל זה, זה בישראל וזה בגוי, זה בבי"ד וזה במלך, ובמה דומים שתי הלכות אלה זו לזו, וראיתי בדבר אברהם ח"א סי' א' שכתב באריכות לבאר בשיטתו דיסוד דין הפקר בי"ד אינו מכח התורה של בית דין אלא מכח השררה של בי"ד, דהלא ילפינן (גיטין ל"ו) מעדת השרים והזקנים שבעלי שררה הם, ומשו"כ נוהג גדר זה אף במלכות אומות העולם ולא רק בבי"ד של ישראל, עי"ש שהאריך בזה.

אך לענ"ד על אף אריכות דבריו אין הדברים מתיישבים על הלב דפשוט הדבר דרק בבי"ד גמור של ישראל אמרו הפקר בי"ד הפקר ומה ענין מלכות עכו"ם לבי"ד של ישראל, ועוד דנראה פשוט דאף השררה של בי"ד אינו אלא משום כח התורה שבידם ומה זה ענין לדמ"ד.

ונראה יותר בכונת רבינו יונה דס"ל בשורש הסברא דאף שמצינו במשפטי התורה דיש וגוף שלטוני מוסמך לנהוג כבעלים בממון שאינו שלו ולקבוע מסמרות בממון של אחרים, אין זה אלא להפקיע ממון אבל לא להקנות דלעולם אין כח הקנאה אלא לבעלים בלבד, ועוד דשום גוף אינו יכול להקנות ללא מעשה קנין וכשם שהקונה מדעת בעלים צריך מעשה קנין כך הקונה מחמת כח בי"ד או מלכות צריך מעשה קנין דלא עדיפי מבעלים גמורים, ויסוד זה נכון גם בהפקר בי"ד וגם בדינא דמלכותא דבשתי הלכות אלה בלבד מצינו שהתורה השליטה אחרים על ממונו של אדם, אך אין ללמוד מדברי רבינו יונה דדינא דמ"ד הוי משום הפקר בי"ד, כנלענ"ד.

ד' והנה הדבר אברהם כתב בשם הרשב"א והריטב"א ביבמות מ"ו ע"א דדמ"ד הוי משום קנין כיבוש מלחמה דהכובש קונה את השלל שבידו ומשום קנין הכובש דינו דין. והוסיף בדרך זה לבאר את שיטת הרמב"ן בב"ב שם (וגם הטור הביאו בסי' שס"ט) דלא אמרינן דדמ"ד אלא במה שתיקנו המלכים הקדמונים מקדם, אבל אין בכחו של כל מלך לתקן חוק חדש עי"ש, ולכאורה יפלא מה בין חדש לישן, אלא דאין דדמ"ד אלא במלך הכובש שקנה בכיבוש מלחמה ולא במלך שלא כבש את הארץ עי"ש.

אך לענ"ד אין ראיה כלל מדברי הראשונים הנ"ל דיסוד הלכה זו דדמ"ד משום קנין כיבוש הוא, אלא שהם פירשו את סוגית הגמ' ביבמות מ"ו ע"א דמאן יהיב כרגא קונה את מי שלא נתן למלך משום דהמלך קנאם בכיבוש ולא כפירוש התוס' דהוי משום דדמ"ד, והלא דבר הוא דהתוס' שכתבו דהוי משום דדמ"ד לא הזכירו כיבוש מלחמה, והראשונים הנ"ל שכתבו דהוי משום כיבוש לא הזכירו כלל דדמ"ד, ומשמע דתרי הלכתא הן ושני פירושים שונים בסוגית הגמ' דיבמות.

ובגוף השאלה אם במשטר כיבוש יש דדמ"ד כבר נחלקו הראשונים, דעת הר"א ממיץ מובא באור זרוע פסקי ב"ק סי' תמ"ז ובר"ח או"ז סי' ק"י דאין לכובש שום מעמד לגבי דדמ"ד, וכן נראה לכאורה מדברי הרמב"ם בפ"ה מגזילה הי"ח וז"ל "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים, אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים מזוינים שאין דיניהם דין וכן מלך זה וכל עבדיו גזלנין לכל דבר" הרי דאין דדמ"ד אלא במלך המקובל על בני המדינה ולא במי שמושל בכח הזרוע שאינו אלא כגזלן, (וביסוד שיטתם נראה דגדר דדמ"ד מושתת על הסכמת העם כשיטת הרשב"ם הנ"ל). אך ר' שרירא גאון נקט דגם בכובש יש דין דדמ"ד (עיין תשובת גנזי קדם חלק ה' עמ' 121) כיון שהוא קונה את הנכבש תח"י עי"ש וכנראה ששיטתו דהלכה זו דדמ"ד אינו משום הסכמת העם אלא משום קנין הכובש וכשיטת הרשב"א והר"ן.

ובכל עיקר דין קנין כיבוש כתב בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן קל"ז דאינו קשור כלל לדין מלך ואף חבורת שודדים קונים בכיבוש עי"ש לגבי פיראטים ששדדו ספינה. וע"ע בחזו"א אהע"ז סימן קמ"ז אות י"א שכתב כן ועיין עוד ביום תרועה ר"ה כ"ח ע"א ובהר צבי או"ח סימן פ"ז ואכמ"ל.

ה' ועיין בדברי רש"י גיטין ט' ע"ב שכתב דשטרות העולין בערכאות כשרים משום דמצווין על הדינים חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו וכ"כ בתורי"ד שם י' ע"א, ובגמ' שם (י' ע"ב) אמרו דהכשרם משום דד"מ הוא, ובאבן האזל פ"ח מנזק"מ כתב דחדא מילתא היא וכל דין דדמ"ד משום שנצטוו על הדינים.

ולכאורה הדברים פלא דאף דב"נ נצטוו על הדינים אין זה אלא שעליהם מוטל לתקן חוקים ולנהוג באורחות משפט, אבל מה טעם יהיה דדמ"ד לגבי דידן והגרא"ז כתב שם דלגבי דידן אין זה אלא מכח המנהג, וזה דוחק גדול גם בעצם דהלא פשוט דדמ"ד אף בדבר שאין בו מנהג כלל, ואף בחוק חדש שעדיין לא נהגו בו, וגם לא ברור מה כח המנהג בעניני ממונות וחיובים, ומלבד הקושי ביסוד סברא זו, אין זה מתישב כלל בדברי רש"י והרי"ד.

ולכאורה י"ל דחיוב הדינים דב"נ לא פקע במתן תורה, ואף שקבלנו בסיני גם את תורת המשפטים ד"אלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מ"מ גם החובה הכללית של דינים לא פקע ונמצא שדינא דמלכותא תקפה גם לדידן, אך באמת נראה יותר דלאחר שזכו בנ"י לקבל תורה מסיני פקע מהם מצות הדינים הכללית ואין לנו אלא תורת משה ותרי"ג מצותיה שקבלנו בסיני (ועיין מנח"א בראשית סי' מ"ב אות ט' מה שכתבתי בענין זה אם תרי"ג מצוות הם הוספה על שבע מצוות דב"נ או שבאו במקומן).

אמנם לדידי נראה טפי דאין כונת רש"י כלל לחדש דדמ"ד משום שנצטוו על הדינים אלא כל כונתו לבאר דאף דבגט אין הכשר ערכאות משום דלאו בני כריתות נינהו וכיון שאינם בתורת כריתות לא מהני דינא דמלכותא להכשיר את הפסול, מ"מ בשטרי ממון מהני דדמ"ד להכשירם כיון דהוי בתורת הדינים שנצטוו בהם, אך אין כונת הדברים דדמ"ד הוי משום דנצטוו על הדינים, ודו"ק בזה.

ו' ודרך מחודשת כתב בזה החת"ס בשו"ת או"ח סי' ר"ח (וכן בחו"מ סי' מ"ד), דיסוד הלכה זו למדו מהכתוב (שה"ש ג') "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו" ודרשו חז"ל (שבועות ל"ה ע"ב) דמלך רשאי ליקח חלק אחד מחמשה לצרכו ולצורך מלכותו ומכאן שדדמ"ד (ושתי הלכות אלה, דדמ"ד, והא דמס' שבועות דברי שמואל הם ולדברי החת"ס דין אחד הם עי"ש). אמנם לכאורה תמוה דפסוק זה מיירי במלך ישראל, ומנ"ל דגם במלכי גויים דדמ"ד, ועוד דמכאן לא נדע אלא במלך העושה לצורך עצמו ומנלן דגם בתקנת המדינה, ומשו"כ נראה דלא הביאו מכאן אלא רמז בנוגע לשאלה כמה מנכסי המלוכה זכאי המלך ליטול לצורך עצמו, וז"פ.

והנה נחלקו הפוסקים בכל עיקר הלכה זו דדמ"ד אם הוי מה"ת או מדרבנן, דעת הבית שמואל אהע"ז סי' כ"ח סק"ג דהוי מדרבנן, אך האחרונים דחו דבריו, עיין אבני מילואים שם, שו"ת חת"ס יו"ד סי' שי"ד, ודבר אברהם ח"א סי' א' עי"ש, והעיקר כדבריהם.

אמנם לאחר כל הנ"ל נתבאר דיש רק שתי דרכים יסודיות בדברי הראשונים בסוגיא זו. דעת הרמב"ם הרשב"ם ותה"ד דמשום הסכמת בני המדינה נגעו בה, ודעת הרשב"א והר"ן דמשום דהארץ שלו.

אך הנראה עיקר בסוגיא זו, דבאמת יש לתמוה על שתי הסברות גם יחד. בשיטת הרשב"ם יש לתמוה וכי מה בכך שבני המדינה מסכימים למלכות הסכמה כללית, וכי קנין יש בהסכמה זו, ובמה יתחייב היחיד בדין המלכות מכח הסכמת חבריו, או מכח הסכמת עצמו ולמה לא יוכל לחזור בו בכל עת שירצה. וגם בשיטת הר"ן יש לתמוה דאף אם הארץ שלו, במה יחוייב היחיד שלא מהסכמתו, ובפרט מי שנולד בארץ זו ומעולם לא עשה מעשה מוכיח שהוא מקבל על עצמו חוקים אלה. וגם עצם ההנחה שהארץ שלו צ"ב במה קנה ארץ זו, והלא לה' הארץ ומלואה וכי ביד אדם מלך או הדיוט לקנות קרקע עולם קנין פרטי.

ומשום כך נראה דכו"ע מודי דיש דין מלכות בתורה, בין במלך ישראל כפי שלמדנו בפרשת המלך, ובין במלכי אומות העולם כפי שכתוב בכמה פרשיות בתורה ובנביא. וביסוד דין מלכות מוכרח שיש ביד המלך סמכות וחייבים לקבל מרותו דאל"כ מה זו מלכות, וכי יש מלך בלא עם, שלא ימלוך אלא על מקלו, וע"כ דביסוד דין מלכות השררה והסמכות, ובישראל אמרו "שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך", ובכל מלכי עולם הלא כתיב (משלי כ"ט צ') "מלך במשפט יעמיד ארץ". ועוד דגם מצד הסברא בהכרח שיש מוראה של מלכות דאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות פ"ג משנה ב'), והוא שקראו חז"ל דינא דמלכותא דינא. ולא נחלקו הראשונים אלא במהות המלכות שרשה וענינה האם סמכות המלך משום קבלת העם היא או שמא אין זה משום הסכמת העם כלל אלא משום שהארץ שלו, ואכמ"ל.

ושו"ר שכיונתי לדעה"ג של המבי"ט בקרית ספר פ"ה מגזילה הי"ד "דינא דמלכותא דינא כדילפינן מקראי דמשפט המלוכה כדנילף בהלכות מלכים, ואפילו מלך גוי". הרי לן דמקור הלכה זו מיסוד דין המלכות בישראל ויסוד סמכות המלכות נוהגת בין בישראל ובין באומות העולם. ועוד ראיתי בשו"ת הגאונים (תש"ב) בשם גאון לא נודע "כאשר השליט הקב"ה את המלכויות בעולמו השליטן על ממון בנ"א, ואפילו בישראל" וביסס זאת על הכתוב בנחמיה (ט' ל"ז) עי"ש.

ועיין עוד ברשב"א ב"ב נ"ה ע"א "אלא שכך הסכימו כל המחברים וכל המפרשים, דלא אמרו דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם חוקי המלכים, אבל שהמלך נוטל בזרוע אינו דין, שחוקי המלכים ידועים ומוסכמים הם, ותדע, שהרי שמואל כתב להם לישראל פרשת מלכים – שדותיכם יעשור וכל הענין, ואמרו ז"ל כל הכתוב בפרשת מלכים מלך מותר בו, וכן לכל המלכים חוקים ידועים. אבל בא ליטול מבני ארצו יותר מיכן אינו דין. וזהו שאמרו דינא דמלכותא דינא, ולא אמרו דינא דמלכא דינא. כן הורו כל בעלי הוראה ועיקר". הרי שלמד ממה שאמר שמואל הנביא על מלכות ישראל לדין דדמ"ד וכ"ה שם בחידושי הר"ן, עי"ש.

ואף אם בדברי הרשב"א היה מקום לומר שלא בא אלא להוכיח דיש חוקים קבועים למלכות ואינם עושים ככל העולה על רוחם, בדברי הר"ן מבואר להדיא שבא לדמות דין לדין וללמוד ק"ו, דאם מלך ישראל אינו רשאי ליטול בכח הזרוע ק"ו למלכי האומות, עי"ש.

והנה כתב הרמב"ם (פ"ד ממלכים ה"א) שיש רשות למלך ליתן מס על הארץ וכו' דכל שכתוב בפרשת מלך מותר בו (סנהדרין כ' ע"ב), וכל דבריו שם הם לגבי מלך ישראל. וכתב שם הרדב"ז " ואמרו בכמ"ק דדמ"ד ואפילו מלכי הגויים אמרינן בהו דדמ"ד". וכבר הקדימו במגדל עוז שם "כמה מקומות בתלמוד הלכה רווחת דינא דמלכותא דינא".

ומכל זה מבואר דגדר אחד הוא במלכי ישראל ומלכי אומות העולם דעצם מושג המלכות וענינו יש בו בהכרח סמכות כמבואר.

והנה כבר הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם שלא אמרו דדמ"ד אלא במלך "שמטבעו יצא בארץ", והשו"ע העתיק הלכה זו בחו"מ סימן שס"ט סעיף כ"ב. ובבהגר"א סק"ט הביא מקור לדבריו ממגילה (י"ד ע"ב) דאביגיל אמרה לדוד המלך שאין דין נבל הכרמלי כמורד במלכות כי "עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם". הרי שלמד הרמב"ם (לפי דברי הגר"א) דין מלכות באומות מדין מלך ישראל.


ב

 

אמנם אף שכל הנ"ל מסתבר עד למאוד והיא עיקר גדול לענ"ד, אין זה מתיישב בפשטות דברי הרשב"א והר"ן בנדרים, דלהדיא כתבו שם דכל יסוד הלכה זו דדמ"ד וכל כח המלך משום שיכול לומר אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, משא"כ במלך ישראל, הרי דכל שאינו יכול לגרשם אין בו דינא דמלכותא.

אך באמת תימה לומר דבמלך ישראל אין לו שום סמכות ואין דינו דין דא"כ מה תוקף מלכותו.

ובשו"ת חת"ס חו"מ סימן מ"ד כתב לבאר דודאי דינו דין כל עוד תקנותיו וחוקיו מקובלים על העם וכמבואר בדברי הרשב"ם, אך אין מלך ישראל יכול לכפות רצונו על העם כיון שאין הארץ שלו, עי"ש.

ותרי תמיה יש בדבריו, חדא דא"כ עיקר חסר מן הספר ולא היה להם לסתום ולא לפרש דמשמע מלשונם דמלך ישראל אין בו כלל דדמ"ד. ועוד דלא מצינו בדברי רבותינו הראשונים דיש ג' דינים וגדרים שונים בדדמ"ד. א: כאשר חוקי המלך מקובלים על העם דגם במלך ישראל דינו דין. ב: כשאין החוקים מקובלים על העם אך מ"מ הוי בכלל דינא דמלכותא, ומנהג המלכים, ובכה"ג מהני רק במלכי האומות. ג: חמסנותא דמלכותא כאשר המלך גוזר גזירות שאינן מקובלות שאין דינו דין.

והנראה עיקר בפשטות שיטת הרשב"א והר"ן דבאמת אין במלך ישראל דינא דמלכותא כלל ומשפט העם נחתך עפ"י הנביא ועפ"י סנהדרי גדולה, ואין תפקיד המלך אלא תפקיד ניהולי בלבד, לנהל את העם ולספק את צרכיו ובשעת הצורך להגן עליו וללחום מלחמותיו, אך אף בענין המלחמה אין יוצאין למלחמה אלא עפ"י הסנהדרין (כמבואר במסכת סנהדרין ב' ע"א). אלא החוקים והמשפטים לא של המלך הם אלא של ביה"ד הגדול שבירושלים ועל פיו ישק כל דבר. ואין זה תימה כלל, דהלא דעת האברבנאל (שמואל א' פ"ח) דבאמת אין מקום למלכות בבית ישראל דעניני העם עפ"י נביא המה ורק אם יבקשו למנות להם מלך אמרה תורה מקרב אחיך תשים עליך מלך, עי"ש.


ג

 

נסתפקתי אם יש דין דינא דמלכותא דינא גם בחוקים ותקנות שלתועלת הציבור תוקנו, אך אינם בדיני ממונות, כגון חוקי התעבורה ושאר עניני הבטיחות.

ונשאלתי בזה ע"י מוסד חינוכי בארצות הברית שם יש חוק שמחייב כל מוסד חינוכי להתקין מערכת אוטומטית של כיבוי אש, מחשש סכנת חיי הילדים כיון שרוב הבניינים שם עשויים עץ, האם חוק זה מחייב כדין תורה מצד דדמ"ד. וכך יש להסתפק גם לגבי חוקי התעבורה והתברואה. ודוגמא נוספת לשאלה זו במדינות מסויימות שבשעת התפרצות מחלות מסויימות החוק מחייב קבוצות סיכון להתחסן, האם חוק זה מחייב מכח הלכה זו.

והנה מקורות הגמ' בהלכה זו עוסקים כולם בדיני ממונות, אך זיל בתר טעמא, ולפי המבואר לעיל נראה לכאורה דגם באלה אמרינן דדמ"ד דהלא מחובת המלך לתקן תקנות לרווחת הציבור לא רק בעניני הממון אאל בכל דבר שהוא לצרכי הציבור החיוניים, וכיון שנתברר דכל יסוד הלכה זו מעצם דין המלכות והשררה הוא נראה לכאורה דדין זה מחייב גם לנהוג לפי חוקי המלכות גם בעניינים הנ"ל.

ועיין בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סימן ל' שכתב דאסור לתלמידים להעתיק במבחנים של הממשלה משום דינא דמלכותא מלבד איסור גניבת דעת ואיסור גניבה אם יתקבל לעבודה על סמך תעודות שקריות, הרי דנקט דיש איסור מצד דדמ"ד אף במה שאין בו הפסד ממון.


ד

פרטי דין בדדמ"ד

 

הנה הראשונים כתבו פרטים רבים בהלכה זו ונבאר אותם ואת שרשם.

א' כתב הרמ"ה בב"ב שם והביאו הטור בסי' שס"ט, "שאפילו הוא מטיל מס על כל בני המדינה אם דבר חדש הוא שמוסיף על קצבתו שהורגלו ליתן בכל שנה ושנה שלא מדין לאו דינא הוא" ולא נתבאר טעמו ונימוקו, וראיתי בדבר אברהם שם שביאר לפי דרכו דעיקר דין זה משום קנין כיבוש הוא ומשו"כ רק במלכים הקדומים כובשי הארצות אמרינן שדיניהם דין ולא במלכים שאחריהם שלא כבשו דבר. אך לענ"ד אין זה במשמע דברי הרמ"ה כלל ולא חילק בין כובש לשאינו כובש, אלא יסוד שיטתו בדרכו של הרשב"ם דיסוד הלכה זו בהסכמת בני המדינה, ולא מהני אלא בחקים המקובלים במשפחת העמים ורוב בני המדינה דעתם מסכמת עליהם ולא בכל חק שעלה על דעתו של כל מלך ומושל. אמנם הטור שם בשם הרא"ש חלק על דברי הרמ"ה עי"ש.

ב' כתב הרמב"ם בפ"ה מגזילה הי"ח "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן הוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים מזוינים שאין דיניהם דין וכן מלך זה וכל עבדיו גזלנין לכל דבר" ונראה דאף דברים אלה מושתתים על שיטת הרשב"ם הנ"ל ומשו"כ לא מהני אלא במלך שבני העם מקבלים עליהם, ודו"ק כי פשוט הוא.

ג' הרמ"א בסי' שס"ט סעיף ח' כתב די"א דלא אמרינן דדמ"ד אלא בעסקי קרקעות ולא בשאר דברים, ומקור שיטה זו בדברי הר"ן, וטעמו ונימוקו דכיון דהארץ שלו רשאי המלך להרויח משלו, אך הרמ"א כתב דעיקר להלכה דבכל דבר אמרינן דדמ"ד, ולכאורה נראה דמחלוקת זו תלויה בשני הטעמים הנ"ל ביסוד הדין, דאם מצד הסכמת העם וכשיטת הרשב"ם אין בין קרקע למילי אוחרא, אבל אם יסוד הדין משום שהארץ שלו יש מקום לחלק בין עניני קרקעות לדברים אחרים. אך באמת פשוט דאף לסברת הרשב"א והר"ן אין הכרח לחלק בין עניני הקרקעות לכל דבר, דכיון שהארץ שלו, רשאי המלך להכתיב ליושביה חקים ומשפטים כרצונו כנ"ל, ומשו"כ נראה יותר דלא נחלקו אלא מה קבעו חז"ל ביושר דעתם וסברתם, דאף אם יסוד הלכה זו מה"ת, פשוט שנמסר לחכמים לקבוע פרטיה ודקדוקיה, ודו"ק כי קצרתי.

ד' אמנם אף שכתב הרמ"א שם בסעיף ח' דבכל דבר אמרינן דדמ"ד, בסעיף י"א שם הגביל הלכה זו וכתב דאין היא נוהגת אלא בדבר שיש בו "הנאה למלך או תיקון המדינה" ונחלקו האחרונים בכונתו.

הסמ"ע בס"ק כ"א כתב דכל כונת הרמ"א לחלק בין דין המלכות למשפט הערכאות דאף דחוקי המלך יש בהם תוקף לפי דין התורה, לא כן במשפטי הערכאות, אך פירוש זה אינו מתיישב בלשון הרמ"א כלל, ורוב האחרונים נקטו בפשטות לשון הרמ"א דבמשפט המלוכה גופא לא אמרו דדמ"ד אלא במה שנוגע להנאת המלך או לתיקון המדינה ולא בחוקים שבין אדם לחבירו ובין איש לאשתו וכדו' ומשו"כ כתבו האחרונים דבירושת הבת לא אמרינן דדמ"ד דתקנה זו חודרת לתחום הפרט ואין בה לא הנאה למלך ולא תקנת המדינה אלא משפט הירושה שבין אח לאחותו וכעי"ז פירש גם באג"מ חו"מ ח"ב סי' ס"ב עי"ש.

אלא שצריך עיון בדברי הרמ"א דלכאורה דבריו סותרים זה את זה דהלא בסימן קנ"ד סעיף י"ח כתב הרמ"א דדמ"ד לגבי חזקת חלונות אף שלכאורה אין בזה תקנת המדינה אלא זכויות השכנים וחובותיהם, ולכאורה צ"ל דכיון דעניני שכנים משתנים ומתחלפים לפי המקום והזמן יש צורך לתקן תקנות ולחוקק חוקים חדשים לבקרים למנוע ריב ומדון ויש בזה תיקון בני המדינה.

ובסי' שנ"ו סעיף ז' כתב דבזה"ז חייבים להשיב אבידה אף לאחר יאוש ושינוי רשות אף דמה"ת קונים ביאוש וש"ר, ואפשר דגם ענין זה יש בו תיקון המדינה, שלא יהא אדם חושק בשל אחרים ומוכר אבידות שמצא כדי להשמט ממצות ההשבה. ועיין עוד בסימן רנ"ט ס"ז דצריך להשיב אבידה אף מזוטו של ים משום ד"מ עי"ש.

ועוד צ"ע בדברי הרמ"א בסי' ע"ג סי"ד ובסי' שס"ט ס"ח דאין לזכות במשכון אלא לאחר שנה דכך דינא דמלכותא, וצ"ל דאף בזה יש תיקון המדינה וסידור ענף ההלואות, וכיוצא בזה נראה בהא דסי' ס"ח סעיף א' בשטרות העולין בערכאות ובסי' ק"ד ס"ב לגבי נאמנות ה"ערכי" דבענינים אלו יש מיסוד וסידור ענפי המסחר ויש בהם תקנת המדינה, וצריך בזה עיון והתבוננות בכל פרט לגופו.

ה' עיין בש"ך יו"ד סי' קס"ה ס"ק ה' שהביא את תשובת הרמב"ן ובעל התרומות שער מ"ו דבעניני המטבעות לכו"ע דדמ"ד ואין לך דבר שנוגעת למלכות כמו עניני המטבע עי"ש.

ו' כתב רבינו יונה בב"ב שם דלא אמרו דינא דמלכותא דינא להקנות ממון אלא צריך מעשה קנין, וכבר כתבתי לעיל ביסוד דבריו דלא עדיף כח המלכות מכח הבעלים וכשם שאין האדם יכול להקנות ממון בהבל פה אלא צריך מעשה קנין מצד הקונה כך גם בדד"מ צריך הזוכה מעשה קנין, וכבר נתבארו הדברים לעיל ואכמ"ל.

ז' הרשב"א והר"ן כתבו לפי דרכם דבארץ ישראל אין דד"מ דינא משום שאין הארץ קנין המלך אלא מוחזקת לנו ולאבותינו וכל אחד מישראל יש לו חלק ונחלה בה, אך אין זה דעת הטור בסי' שס"ט אלא גם בא"י אמרינן דדמ"ד, וכ"ה דעת הרמב"ם בהלכות גזילה שם דבין במלכי ישראל ובין במלכי האומות אמרו כן, וכן דעת רוב הפוסקים, ונראה דסברו דיסוד הלכה זו משום הסכמת בני העם ולא משום כח השררה וקנין של המלכות כנ"ל.

ח' כתב הש"ך בסי' ע"ג ס"ק ל"ט דלא אמרינן דדמ"ד כשדין המלכות הוא נגד דין תורה, ודחה מתוך כך את דברי הרמ"א דאין לזכות במשכון אלא לאחר שנה והש"ך האריך מאוד ביסוד זה, עי"ש, והחזו"א בחו"מ ליקוטים סי' ט"ז אות א' תמה עליו דבכל מקום שאמרו דדמ"ד הוי נגד דין תורה דאל"כ מה חידוש דאזלינן בתר דד"מ דמלכותא, ועוד דהרי כל הלכה זו הוי בעצם דין מדין התורה ובאמת צ"ע בזה שיטת הש"ך, (דז"פ דאין כונתו רק במה שמפורש בתורה דהלא כתב כן לגבי דיני גביית חוב ומשכון ולגבי ירושת הבעל ועי"ש באריכות דבריו, וא"כ באמת צ"ע בהבנת דברי אדונינו הש"ך רבן של כל ישראל. (ולגבי עצם הלכה זו הארכתי בתשובה עיין לעיל סימן א').

ט' הנה החזון איש הביא שם את שיטת רבינו יונה דלא אמרו דינא דמלכותא דינא אלא בין ישראל לגוי אבל בין ישראל לחבירו מעיקרא אין כלל תוקף לדינא דמלכותא דהלא כבר ניתנה תורה מסיני, וכתב דאין חולק על דברי רבינו יונה בזה.

ויש לתמוה על דבריו דהלא הרמ"א כבר הביא את דברי רבינו יונה בדרכי משה בסי' שס"ט סקי"ג וכתב דהמרדכי חולק על דבריו ופסק כשיטת המרדכי ולא כשיטת רב"י, וצע"ג.

י' והנה על אף שהסכימו האחרונים דרק חוקי המלכות הוי דין ולא משפטי הערכאות, יש לעיין בזה, דהנה בכל מדינות המערב המתוקנות בעלות ממשל דמוקרטי יש שלשה זרועות ממשל, הממשלה שהיא הזרוע המבצעת, בית המחוקקים שבו נבחרי העם והוא הזרוע המחוקקת, מערכת בתי המשפט והיא הזרוע השופטת.

ומקובל במדינות הנ"ל שהחוקים המתקבלים בבית המחוקקים לעתים מנוסחים ניסוח כללי מאוד, ופסקי הדין של הערכאות הגבוהות מתקבלים כגופו של החוק עד שכל בתי המשפט הזוטרים יותר מסתמכים עליהם, ולפעמים יש סמכות אף לזרוע המבצעת לתקן תקנות להשלים את כוונת המחוקק ורצונו.

ולכאורה מסתבר לפי"ז דגם באלה נוהגת הלכה זו דדמ"ד, וצ"ע בזה.

י"א: הנה לדעת הר"ן לא אמרינן דדמ"ד בארץ ישראל דכל עיקר הלכה זו משום שהארץ של המלך כנ"ל, ויש לעיין לפי"ז בזמנינו דלא שייך כלל הא דדמ"ד, דאין הארצות בזמנינו קנין המלך כלל, אלא קנין העם כולו שבוחר את נציגיו, ואת"ל דכיון דהמלכות והממשלה מייצגת את העם אמרינן בו דדמ"ד א"כ ה"ה בארץ ישראל, אף שהיא מחולקת לכל ישראל הלא הממשלה נבחרה על ידם, וצע"ג בכל זה, ולא נתחוורו לי הדברים.

 

 זאת חקת התורה

א

הנה אמרו חז"ל דטעמה של פרה לא נתגלתה, חוקה היא, ואף שלמה בחכמתו אמרו עליו "ביקש שלמה לידע טעמה של פרה, אמר, אמרתי אחכמה והיא רחוקה הימני", והקשו רבים וטובים, הלא ר' משה הדרשן הולך רכיל ומגלה סוד, וכמו שהביא רש"י בשמו משל לתינוק שטינף פלטין של מלך... תבא האם ותקנח צואת בנה".

ונראה בזה דלא רק שאין דבריהם סותרים זה את זה אלא אדרבה היא הנותנת, דבריהם משלימים זא"ז, דהנה במק"א כבר ביארנו דחטא העגל לא היה כפירה בעיקר, ולא עבודה זרה במובן המקובל, לא יצאו הם לתור אחרי אלהים אחרים, אלא טעו בחשבם שבידם לעשות עגל מעין הכרובים שבמקדש שהקב"ה ינהיגם על ידו, אחרי שבטעות חשבו שמשה רבם מת ולא ישוב אליהם, ולגודל הערצתם למשה רבינו אמרו "מי יתן לנו תמורתו", בטוחים היו שאין מנהיג בשר ודם שיכול לעמוד במקומו, ועשו את העגל בשמות הקודש ובספר יצירה כמ"ש במדרש, וכן כתב גם בבית הלוי על התורה. ונראה שכונתם היתה שהקב"ה ינהיגם ע"י העגל וכשם שמצינו (ב"ב צ"ט ע"א) שכאשר עשו רצונו של מקום היו פני הכרובים זה אל זה וכשלא עשו רצונו של מקום היו פניהם אל הבית, עי"ש.

ומחשבה זו פיגול היא ופוסלת בעבודה, דלא ניתנה להם רשות להתחכם ולהוסיף משלהם על מה שציוה רחמנא, והיה להם להאמין בתום לב למה שאמר להם משה שלאחר מ' יום יוריד להם תורה מן השמים.

ופרה אדומה שחוקה היא וכל ענינה עבודה תמה ותמימה, היא היא שמכפרת בסגולת מהותה על חטא העגל, ולכך כונת רבינו משה הדרשן "תבא האם ותקנח צואת בנה".

 

ב

חקות הפסח וחקות הפרה

"יהי לבי תמים בחקיך, חקות הפסח וחקות הפרה" (תהלים קי"ט ה' ומדרש שם).

יש להבין הצד השוה שבין חוקות אלה, הפסח, והפרה, שדוד ביקש דקוא עליהם על תמימות הלב, ובמה הם דומים זה לזה.

ונראה שלא משום הדמיון שבהם אלא דוקא משום השוני, כמה רחוקים חקות הפסח מחוקות הפרה וכמה שונים הם זה מזה, בחוקות הפסח מצווים אנו לשאול, לשאול ולדרוש עד אין חקר, אפילו התם המתמם עם תמימים שואל "מה זאת", מי שאינו יודע לשאול גם ממנו אין אנו מרפים, ופותחים לו על אף שאין הוא יודע לשאול... אך בחקות הפרה, אף שלמה המלך החכם מכל אדם אסור לו לשאול ועליו אמרו חז"ל ביקש שלמה לידע טעמה של פרה, אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", וכאשר אך יעיז לפצות פה אומרים לו "חקים חקקתי גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן".

יש ואסור לשאול כבחקות הפרה ויש שחייבים לשאול כחקות הפסח, וביישוב סתירה זו שלימותו של אדם מישראל, ועל זה ביקש דוד "יהי לבי תמים בחקיך".

ומה הכלל, מתי אנו אמורים לנהוג בחקות הפסח ומתי בחקות הפרה, דבר זה למדנו מאברהם אבינו בפרשת העקידה, דהנה כתב רש"י כאשר אמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כ"ב י"ב) "א"ל אברהם אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת לי קח נא את בנך והעלהו לעולה, ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער", ולכאורה תמוה, למה המתין אברהם עד שיהיו לו שתי שאלות, ולמה לא שאל מיד כשהקב"ה אמר לו "העלהו שם לעולה", והלא אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע"?

מכאן למדנו דכל זמן שהיה מצווה ועומד, הזמן לעשות ולא לשאול, אך לאחר שנאמר לו "אל תשלח ידך" שוב איננו מצווה לעשות, זה הזמן לחקות הפסח, הזמן לשאול ולהבין.

הנה אמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"א) "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת והלבישו להם שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" ותמוה, הלא הכתרים ניתנו בשעה "שהקדימו", לא בשעה ש"אמרו" והרי הקדמה היתה רק אחת ולמה קיבלו שני כתרים.

ונראה דכאשר מקדימים נעשה לנשמע, תרתי אית ביה, נעשה שלפני נשמע - חקות הפרה, עשיה ללא שאלה והבנה, ונשמע שלאחר נעשה, היא חקות הפסח, הרצון ללמוד לשמוע ולהבין, ולכן קיבלו שני כתרים, אחד על חקות הפסח, נשמע שלאחר נעשה, ואחד על חקות הפרה, נעשה שלפני נשמע.

ג

גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן

"ד"א פרה אלו ישראל שנאמר כפרה סוררה סרר ישראל אדומה אלו ישראל שנאמר אדמו עצם מפנינים תמימה אלו ישראל שנאמר יונתי תמתי אשר אין בה מום אלו ישראל שנאמר כלך יפה רעייתי ומום אין בך אשר לא עלה עליה עול זה דורו של ירמיה שלא קבלו עליהם עולו של הקב"ה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זה ירמיה שנאמר מן הכהנים אשר בענתות והוציא אותה אל מחוץ למחנה עמה הגלי לבבל ושחט אותה לפניו ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור ושרף את הפרה לעיניו וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף ואת כל בתי ירושלים ואת כל הבית הגדול שרף באש ולמה הוא קורא אותו הבית הגדול אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי ששם היו מתנין גדולתו של הקב"ה ולקח זה נבוכדנצר עץ ארז ואזוב ושני תולעת זה חנניה מישאל ועזריה והשליך אל תוך שריפת הפרה קטל המון שביבא די נורא ואסף זה הקב"ה דכתיב ביה ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל איש זה הקב"ה דכתיב ביה ה' איש מלחמה טהור זה הקב"ה דכתיב טהור עינים מראות ברע את אפר הפרה אלו גלויותיהם של ישראל והניח מחוץ למחנה במקום טהור זה ירושלים שהיא טהורה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לפי שבעולם הזה ישראל מיטמאין ומיטהרין על ידי כהן אבל לעתיד לבא הקב"ה עתיד לטהרן ומה טעם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'" (ילקוט שמעוני חקת).

למדנו מדברי המדרש, דלא רק בטעמי המצוות נאמר "חקים חקקתי גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן", אלא אף בהנהגתו ית"ש ובגורל כלל ישראל החביבין שנקראו בנים למקום, ומיוסרים הם יותר מכל האומות, גולה אחר גולה, גולה וסורה ודמעתה על לחיה, אף בשאלה גדולה זו נאמר, גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה".

אך זאת נדע לבטחה "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", אמנם מתיסרים אנו אך יסורים של אהבה הם.

ואף זאת נדע ונאמין שיסורים אלה ממרקים עון ומכפרים פשע ועל ידם נזכה לאור באור הנצח ונזכה לחיי עולם הבא... כל דעביד רחמנא לטב עביד!

ואף חיזוק גדול באמונה נלמד מגורלו הקשה של עם ישראל לאורך הגלות הוא מה שכתב הגאון יעבץ בסולם בית א-ל (והדברים היו שגורים תמיד על לשונו של מו"ר מרן האדמו"ר מצאנז בעל "דברי יציב") "חי ראשי כאשר אני מתבונן בקיום עמנו בגלות שה אחת בין שבעים זאבים גדול הנס הזה בעיני יותר מכל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים ועל הים ובארץ ישראל".

ואכן קיום כלל ישראל לדורות עולם אין לו אח ורע בתולדות ימי עולם, ממלכות אדירות קמו ונפלו, עבר זמנם ובטל סברם ולא נשאר מהם שריד ופליט, ועם ישראל ללא ארץ וללא דגל, ללא צבא וללא ריבונות, מפוזר ומפורד בין כל העמים חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים.

אין זה אלא סגולת הנצח של כלל ישראל כמובטח בתורה ובנביאים, "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי" וכבר אמר אבי האומה אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" וכתבו התוס' בברכות י"ז ע"א "מה עפר אינו מקבל כליה לעולם כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם כמו שהוא אומר והיה זרעך כעפר הארץ", הן הם שעמדו לנו באורך הגלות.

והמהרש"ל שם כתב בדרך אחר "ואני שמעתי מה עפר הכל דורסים עליה ואח"כ היא דורסת על כל הדורסים אף אני כן לכל מצערי" ויה"ר שנזכה בקרוב לקיום דברי אדוננו המהרש"ל בביאת גואל צדק בב"א.

 

תגיות: