יסוד גדר קנין כסף (תשס"ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" (כ"ג ט"ז).

א


כתב הסמ"ע בחו"מ סי' ק"צ ס"ק א' "ואיירי דוקא כשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או לא עייל ונפיק אזוזי וע"ד שנתבאר בסי' זה בס"י וקיצר כאן וסמך אמה שכתב אחר זה או כשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה אין לומר דלא איירי כאן בכסף שנותן בשביל שיווי המקח אלא שנותן לו פרוטה שבפרוטה זו נשתעבדו זה לזה זה לקנות וזה למכור ושאין  א' יכול לחזור בו  דומיא דקנין שטר וחזקה וק"ס דז"א דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון וכסף הנזכר בשדה עפרון היה דמי שיווי השדה".

דלא מהני כסף קנין אלא כשהכסף ניתן תמורת הדבר הנקנה  ובשוויו אבל לא כאשר הכסף ניתן כמעשה קנין בעלמא כגון לקנות מתנה בכסף, (וכתב כמקור לד"ז מה  דילפי' קנין כסף משדה עפרון ובשדה עפרון הי' הכסף שווי השדה, וזה תמוה דלא ילפינן קנין כסף משדה  עפרון כלל אלא כמבואר בקידושין כ"ו ע"א מ"שדות בכסף יקנו" ובמטלטלין נחלקו ר' יוחנן ור"ל אם מעות  קונות, וכתב רש"י בב"מ מ"ו ע"ב ובכורות י"ג ע"ב דלר"י ילפינן קנין כסף מחילול הקדש עי"ש, ומ"מ לא  ילפינן משדה עפרון. ועיין מש"כ בזה הפרישה וע"ע בנתיבות) והט"ז הקשה על הסמ"ע מכסף קידושין  דבודאי לא הוי כסף שווי אלא כסף קנין בלבד עי"ש.

ונראה ברור בדעת הסמ"ע דבאמת אינו דומה כסף קידושין לכסף קנין ורק בכסף קנין בעינן שהכסף  ינתן באמת תמורת הדבר הנקנה (ועיין לקמן שביארתי דלא מהני מה שיאמרו המקנה והקונה שהכסף  הוא שווי הדבר אלא בעינן שיהא כן באמת ובתמים) כיון דזה כל יסוד גדר קנין כסף דע"י שהמוכר  מקבל כסף הקנין בידו להקנות תמורתו אבל בקידושי כסף אין נתינת הכסף אלא כמעשה קנין בלבד ולא  בעינן בי' שיהא הכסף באמת תמורת האשה, דאין האשה נקנית תמורת כסף הקידושין אלא דזה דרך  קיחתה, ע"י נתינת כסף. ובאמת לא ילפינן כלל קידושי כסף מקנין דשדה עפרון ולא ילפינן משדה  עפרון אלא דקיחה הוי בכסף וכבר כתבו התוס' בקידושין (ב' ע"א) דאינו דומה קיחה דאשה דקאי אגוף האשה  לקיחה דשדה עפרון דקאי אכסף הקנין אלא ע"כ דלא ילפינן מהדדי כלל לעיקר מהות הקנין אלא  דקיחה דאשה הוי בכסף, וז"פ.

אמנם מדברי התוס' בקידושין ז' ע"א ד"ה אז ובדף י"ג ע"א ד"ה בשם מבואר דאכן נקטו דילפינן  קידושי כסף מקנין כסף וכהבנת הט"ז, אך אף לדבריהם אין הכרח דשני קנינים אלו שעל ידי כסף דומים  בגדרם ובאופן חלותם, ודו"ק.

ובאבני מילואים סימן כ"ט ס"ק ב' כתב ליישב קושית הט"ז דבאמת אף כסף דקדושי אשה הוי כסף  שווי והביא ראי' מדברי הרא"ש בפ"ק דב"מ סי' מ"ח דאם קידש את האשה בשטר חוב ומחל את החוב  צריך לשלם לה פרוטה, הרי דפרוטת הקידושין הוי כסף שווי עי"ש, אך לכאורה דבריו תמוהין, דמלבד  מה דקשה להבין כסף קידושין ככסף תמורה ושווי שהרי במציאות אין כסף זה שווי האשה ולא תחילת  פרעון דפשוט הוא דהאשה חשובה בעיני בעלה לאין ערוך מפרוטה, אף ראיית האבני מילואים מדברי  הרא"ש קשה להבין דנראה לכאורה דמדבריו יש ראי' להיפך דאין כסף קידושין כסף תמורה, דאם הכסף הוי  תמורת האשה ושויה א"כ בשעה שמחל את החוב היה לו להתחייב לשלם לה כל ערך השטר ולא  פרוטה בלבד, ככל קנין שטר שצריך לשלם ללוקח כל מה שנתן תמורת השטר, ומ"ש קנין קידושין  משאר קנינים, אלא ע"כ דאין השטר חוב אלא כקנין בעלמא ואין האשה מתקדשת תמורת השטר  ושויו כלל. אלא דמ"מ כיון דדין קידושי כסף הוי בפרוטה א"כ כשמחל את השטר חוב חייב לשלם לה  פרוטה כיון שע"י מחילתו הפסידה את כסף הקידושין שהם פרוטה, וא"כ נראה יותר מדברי הרא"ש  דכסף קידושין הוי כסף קנין בעלמא ולא כסף תמורה ושווי, וצ"ע בדברי האבני מילואים, ומתוך דבריו  נראה שהבין את דברי הסמ"ע דלא בעינן שיהא הכסף ניתן באמת ובתמים תמורת הדבר וערכו אלא  דזה דין באופן הקנין שיתן הקונה את הכסף תמורת הדבר הנקנה ואף באשה הוי כסף תמורה דהבעל נותן לשם תמורה, אך לענ"ד קשים דבריו.

ונראה יותר דלדעת הסמ"ע צריך שכסף הקנין יהיו כסף המקח ותמורתו קונים תמורתם, אבל לא כסף שנותנים לשם חלות קנין בלבד, ופשיטא לפי"ז דכסף קידושי אשה אינם כסף שיווי וע"כ דלשיטת הסמ"ע שאני קידושי כסף מקנין כסף ביסוד גדרם (ובמנחת אשר לקידושין סי' א' וכן במנחת אשר לבראשית סי' כ"ו ביארתי ד"ז באריכות גדולה).

ונפ"מ בין הסמ"ע להט"ז אם אפשר לקנות מתנה בכסף, דלדעת הסמ"ע לא מהני כיון שאין כסף זה כסף תמורה ושווי דהלא הנותן מתנה אינו מבקש דבר תמורתה, ולדעת הט"ז מהני כיון דמ"מ נתנו כסף זה ע"מ לקנות את המתנה ויש כאן כסף קנין וז"פ.

והנה בדברי התורי"ד בקידושין י"ג ע"א מבואר להדיא דמהני כסף במתנה וז"ל "אם רצונו ליתן שדה מתנה וחבירו אינו יודע לכתוב שטר וגם היה השדה רחוק ממנו שלא היה יכול להחזיק בו וירא שמא יחזור בו, מקבל ממנו פרוטה, יאמר לו הרי שדי קנויה לך בפרוטה זו דקרקע נקנה בכסף". ולדעתי זו ראיה גדולה  לשיטת הט"ז אמנם ראיתי באמרי בינה קונטרס הקנינים בסימן א' שמביא מדברי הרי"ד דוקא ראיה לשיטת הסמ"ע, דהנה כתב הרי"ד שם בדף כ"ז ע"ב לגבי הרוצה לקנות עשר שדות "וכן נמי בכסף אם נתן לו דמי שדה אחת ואמר לו קנה כולן בדמים הללו לא קנה" והוכיח מזה באמ"ב דע"כ נקט הרי"ד כשיטת הסמ"ע ולכן לא קנה דלגבי שאר השדות הו"ל כסף קנין ולא כסף שיווי, וכדי ליישב סתירה זו כתב באמר"ב דגם לשיטת הסמ"ע יהני כסף במתנה כיון שכך פסקו ביניהם הקונה והמקנה שכסף זה ניתן תמורת השדה, וזה כעין סברת האב"מ כנ"ל.

ולענ"ד ברור דהרי"ד נקט כשיטת הסמ"ע כנ"ל ואין שום ראיה מדבריו בדף כ"ז דהלא אף לשיטת הט"ז יסוד קנין כסף תמורה היא (וכמבואר לעיל סי' א') אלא שלדעתו די בכך שהכסף ניתן באופן מלאכותי תמורת הדבר וזהו כסף קנין אבל כשהוא נותן כסף תמורת שדה אחת ובשווי באמת אלא שהוא רוצה שכסף זה ישמש גם לקנין שדות אחרות בזה אין כאן תמורה כלל ואף לשיטת הט"ז לא מהני, וזה לענ"ד ברור ופשוט.

 

ב

 

והנה הט"ז הקשה עוד על הסמ"ע מסעיף י"ט דערבוני יקון קונה כנגד מעותיו ואם התנה קונה הכל, עי"ש. אך הסמ"ע הקדים רפואה למכה וכבר ביאר בסקי"ד דגם ערבון הוי תחילת פרעון אלא שהתנו ביניהם דגם אם המקח לא יגיע לידי מימוש ישאר הערבון ביד המוכר אך באמת הוי כסף שווי ממש.

אך מפשטות דברי רש"י בב"מ מ"א ע"ב משמע דאין הערבון תחילת פרעון כלל אלא משכון לקנוס החוזר בו עי"ש, וא"כ יש מזה ראיה לשיטת הט"ז. וראיתי באבן האזל פ"א ממכירה ה"ד שכתב שנחלקו רש"י ותוס' בב"מ מ"ח ע"ב במה שנחלקו הסמ"ע והט"ז, דרש"י פירש שם את דברי רשב"ג "במה ד"א (שאינו קונה אלא כנגד ערבונו) בזמן שא"ל ערבוני יקון שלא נתנה לו בתורת תחילת פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבונו יקנה את הכל והאי לאו מילתא היא" והתוס' הקשו עליו דאם אמר בפירוש שהערבון יקנה הכל עדיף מזקפו עליו במלוה ובאמת קונה הכל עי"ש, וכתב האבה"א דרש"י ס"ל דכסף קנין אינו קונה ולגבי השאר הוי כסף קנין בלבד ולכן ל"ק אבל התוס' נקטו כשיטת הסמ"ע עי"ש, אך באמת נראה היפך הדברים דמדברי רש"י מוכח דכסף קנין קונה כנ"ל וכך גם דעת התוס' ולא נחלקו אלא אם קונה את הכל כשהתכוין לכך דלדעת התוס' קונה, אך לדעת רש"י לא יקנה דכיון דאין זה תחלת פרעון אלא מעין קנס לחוזר בו ע"כ שיכול לחזור בו, ודו"ק כי קצרתי.


ג

 

אמנם לכאורה יש לתמוה על שיטת הסמ"ע ממשנה מפורשת בב"ב קנ"ו ע"א "המחלק נכסיו על פיו ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה" הרי דאף מתנה נקנית בכסף דהמחלק נכסיו על פיו מתנה הוא נותן,, ובחשן משפט בריש הלכות מתנה (סי' רמ"א סעיף א') איתא "הנותן מתנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלין אין המקבל זוכה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם" ובבהגר"א שם כתב דמקור הלכה זו מהמשנה בב"ב שם הרי לן דאף במתנה יש קנין כסף, ולכאורה הוי ראיה מפורשת לשיטת הט"ז ותימה שלא העירו בזה.

ועוד יש לעיין מהמבואר בחשן משפט סי' קצ"ג ס"א "כל המחובר לקרקע שצריך לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה או בשטר או בחזקה אפילו לא נתכוין לקנות הקרקע אלא החזיק בקרקע לקנות המחובר בה, או נתן כסף בעד הקרקע כדי לקנות המחובר בו קנה אף על פי שלא קנה הקרקע", ולכאורה תמוה דאם נתן כסף בעד הקרקע איך יקנה המחובר לה, ולכאורה יש מזה ראיה להט"ז דכסף קנין קונה, אך באמת קשה אף לשיטת הט"ז לפי דרכנו דאף הט"ז מודה דצריך כסף תמורה, והרי כסף זה ניתן בעד הקרקע ולא בעד המחובר לה.

ונראה בזה דבאמת קשה להבין פשטות לשון השו"ע, דבשלמא בחזקה מובן דהחזיק בקרקע ע"מ לקנות המחובר לה, אבל קשה להבין ענין זה בכסף, דאם אינו רוצה לקנות הקרקע, הרי שנתן את הכסף בעד המחובר ולא בעד הקרקע, וע"כ צריך לומר כמו שכתב הנתיבות בחידושים סק"ב דמיירי בקונה קרקע לפירותיה וזה כונתם שנתן כסף בעד הקרקע לקנות המחובר לה, וא"כ לק"מ דבאמת כסף זה כסף שווי הוא ממש, ודו"ק בזה.

ועוד יש לעיין בזה מסוגיית הגמ' בב"מ ט"ז ע"א לגבי מי שמכר או נתן לחבירו שדה שאינה שלו ושוב קנאו מן הבעלים דהלוקח או מקבל מתנה קונים אותה, ואמרו שם במה קנאו הלא שטרא חספא בעלמא הוא, ותירצו תהא במאמינו דבההיא הנאה שמאמינו גמר ומקנה, ובשט"מ שם מבואר מהריטב"א, הריצב"א, והר"ן דהנאה זו הוי ככסף עי"ש. והרי ברור דאין כאן כסף תמורה דהרי הלוקח ודאי לא התכוין לתת הנאה זו כדי לקנות את השדה על ידה, ואף אם נדחוק בזה דאכן התכוין הלוקח להדיא לאלץ את המוכר לעמוד בדבריו ולכן האמינו כדי לקנות, עדיין קשה שהרי מדובר להדיא שם אף במקבל מתנה וגם בו אמרו דהנאה זו שהאמינו מהני לקנות השדה, הרי דכסף קונה במתנה וצע"ג בזה לשיטת הסמ"ע, אך לכאורה קשה להבין סוגיא זו אף לשיטת הט"ז כמבואר.

 

ד

 

והנה זה פשוט דלכו"ע קונה כסף שניתן בתחלת פרעון את כל הנכס אף יותר מערכו, וכתב רש"י בב"מ ע"ז ע"ב דהו"ל כאילו קיבל את כל הכסף וחזר והלוהו עי"ש, ולכאורה משמע מדבריו דבעצם אין הכסף קונה אלא תמורתו בלבד אלא שע"י תחלת הפרעון נחשב כאילו כבר נתן את כל הכסף והחזירו בהלואה וקונה בכולו ולא במקצתו, אך באמת תמוה לומר כן דהרי בפועל לא נתן אלא מקצתו ואיך יקנה בכסף שלא נתן, ועוד דכבר ביארתי במק"א דכל סברת הריני כאילו התקבלתי אינו אלא סברא בדיני תנאי וקיומו אבל לא מצינו בממונות גדר זה, וא"כ למה נאמר דהו"ל כאילו נתן והלוה, ומשו"כ פירשתי מאז דאין כונת רש"י דהו"ל ממש כאילו נתן  והחזיר בתורת הלואה, אלא דמבחינת המוכר והלוקח כונתם לקנות כל הנכס בתחילת הפרעון ושאר הכסף כונתם לזקוף עליו במלוה, ונמצא שקונה כל הנכס בתמורת מקצתו, ואין זה תימה כלל, דבאמת אין הגדרת הדבר שכסף קונה תמורתו, אלא דין הוא בחפצא דכסף קנין שהוא צריך להיות כסף תמורה, אך אם כסף תמורה הוא בידו לקנות הרבה יותר מתמורת שוויו, ודו"ק בזה.

אמנם ראיתי בריטב"א שכתב שלא כדברינו וז"ל "פירוש דכיון דזקפן עליו במלוה הרי הוא כאילו קבלם וחזר והלווה לו, ובדין הוא דאפילו לא נתן לו כלום אלא שזקף כל האלף זוז במלוה היה קונה מדין כסף, דאע"ג דמלוה אינה קונה בקרקעות כדאיתא בירושלמי קידושין (פ"ב ה"ה) התם הוא במלוה שעמו מקודם לכן, אבל זה שזוקף עליו הכסף במלוה ואומר הריני כאילו התקבלתי זה כפרעון גמור חשוב" ומדבריו למדנו שאכן קונה הוא בכל סכום התמורה ואף מה שעדיין לא נתן הו"ל כאילו נתן וחזר והלוהו, והדברים מחודשים מאוד וקשה להולמן.

 

 

ב

בענין "כסף החוזר" בקנין כסף

כתב הגרש"ש מגרודנא יסוד גדול בקנין כסף דאין כסף קונה אלא בכסף החוזר, דהיינו אם לא ימציא המוכר את הדבר הנקנה ללוקח יוכל הלוקח לתובעו להחזיר לו מעותיו,אבל אם אין ביד הלוקח לתבוע החזר כספו אין הכסף קונה לו, דיסוד הקנין הוא בחיוב שחל על המוכר בשעת קבלת הכסף ליתן תמורתם או להחזירם אבל כשאין חיוב ושיעבוד חל על המוכר ע"י קבלת הכסף אין מעות אלו קונות ללוקח, עיין בחידושיו בקי' סי' ב' וד' ובכתובות סי' מ"ו והדברים ידועים.

והגאון הוכיח יסוד זה מדברי הגמ' בב"ק ע' ע"ב, "גנב ומכר בשבת חייב והתניא פטור אמר רמי בר חמא כי תניא ההיא דפטור באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי ותקני לי גניבותיך אמרי וכיון דכי תבע לי' קמן בדינא לא אמרינן לי' זיל שלים דמחייב בנפשו הוא הא מכירה נמי לאו מכירה הוא". ואף דבמסקנא אמר רבא דבאמת מיירי בכה"ג ואעפ"כ הוי מכירה דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו, מ"מ סברא זו דכי לא מחייבינן לי' לשלם אין זה מכירה קיימת אף לפי המסקנה אלא דחידש רבא דחיוב לצאת ידי שמים סגי לעשותו מכירה כמו שביארו בתוד"ה אילו, אבל אם לא הי' אף חיוב ביד"ש באמת לא חל המכירה בכה"ג, הרי דאם אין המוכר חייב להחזיר את המעות ללוקח אין כאן מכירה.

אך זה לי זמן רב שנתקשיתי בזה ממה דמהני קנין בההוא הנאה כמבואר בכמה מקומות, עיין בקידושין ז' ע"א דאם נתנה פרוטה לאדם חשוב והוא קיבלה מקודשת ע"י הנאת הקבלה שהוא נתן לה, ולא רק בקידושין אלא אף לענין ממונות מצינו בכמה מקומות דהנאה הוי ככסף לקנות תמורתו כמבואר שם ט' ע"ב ובכתובות ק"ב ע"ב גבי הן הן הדברים הנקנין באמירה ד"בההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקני" ובגיטין י"ד ע"א דהו"א דקנין מעמד שלשתן מהני משום ד"בההיא הנאה דמשתניא לי' בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשי'" וכן בב"מ ט"ז ע"א גבי מוכר שדה גזולה דכשחזר וקנאו מן הנגזל קנאו הלוקח והקשו בגמ' במאי קא קני לי' בהאי שטרא והא האי שטרא תספא בעלמא היא ותי' תהא במאמינו, וביארו הראשונים דבההיא הנאה שגרם לו הלוקח במה שמאמינו גמר ומקנה לי' עי"ש בשיט"מ.

אמנם באמת כתבו התוס' בכתובות ק"ב ע"א בשם ר"ת דיש דברים הנקנים באמירה בעלמא והביאו ראי' מהן הן הדברים הנקנים באמירה, ומשמע דס"ל דאין זה משום דההנאה הוי ככסף לקנות תמורתו אלא דע"י ההנאה גמר ומקנה ללא מעשה קנין כלל ומהני, דבמקום שאמדו חז"ל דיש גמ"ד גמור מהני אף בלי מעשה קנין. וכך מבואר בתוס' במס' בכורות י"ח ע"ב (ובמקום אחר דנתי בזה במה שכתב הנוב"י במהדו"ק חו"מ סי' כ"ח בפשיטות דהא דר' גידל דנקנין באמירה הוי תקנת חכמים דמה"ת אין אדם קונה ללא מעשה קנין, וכנראה נעלמו מעיניו דברי התוס' הנ"ל ועיין מש"כ בזה בקונטרס הקניינים בסי' ב'). וכבר ביארתי במק"א דבהא דר' גידל א"א לומר דמהני מטעם כסף כיון דשניהם נהנים כאחת ואין אחד בלבד נותן הנאה לחבירו שיהא מצפה לקבל תמורה להנאתו דתמורת מה שהוא מהנה הוא גם נהנה. ועוד דבהא דר"ג בודאי אינו מטעם כסף דבאמת אין אחד "נותן" הנאה לחבירו אלא שניהם נהנים ושמחים מעצם העובדה שהם מחתנים ילדיהם ואין כאן נתינת הנאה באופן ישיר לחבירו ולכן לא מהני מדין כסף אלא משום דגמר ומקנה.

ונראה שר"ת דייק בסברא עמוקה ולא הוכיח דמהני בלא קנין אלא מהא דרב גידל ולא מכל הני מקומות הנ"ל דמבואר בהו דגמר ומקנה דבכל הני הוי מדין כסף משא"כ בהא דר' גידל. אך רבים מן האחרונים פירשו אף הא דר' גידל משום כסף, עיין בקונטרס אחרון להמקנה אהע"ז סי' נ"א וסי' נ"ט, נחל יצחק חשן משפט סי' מ', ובחזון איש לב"ק סי' כ"א ה' ואהע"ז סי' נ"ה ט' (ופלא שלא שמו אל לבם כל הנ"ל).

מ"מ נתבאר ממקורות רבים דהנאה מהני מדין כסף אף דאין כאן כסף החוזר וממה דמהני בקידושין ע"כ מוכח דהוי ככסף דאף אם נימא דבקנין מהני גמ"ד בלי מעשה קנין כמ"ש התוס' בכתובות, בקידושין ודאי לא מהני אלא כסף שטר וביאה וע"כ דהנאת קבלה דאדם חשוב הוי ככל שוה כסף. אך באמת אין לדמות קידושי כסף וקנין כסף וכבר כתבתי באריכות במנחת אשר לקידושין דשאני קידושי כסף מקנין כסף ובקידושין לא בעינן אלא נתינת כסף ו"כסף עביד אישות", עי"ש. ומסתבר א"כ דבקידושין ודאי לא בעינן כסף החוזר, ודו"ק בזה.

אמנם בב"מ שם הביא השיט"מ בשם הריטב"א הריצב"ש והר"ן שביארו דמה דהלוקח קונה במאמינו הוא משום דהנאה זו הוי ככסף ומהני מדין קנין כסף וכהנאה דאדם חשוב בקידושין.

ומבואר מכל זה דגם הנאה הוי ככסף לענין קנין אף שבודאי אין המהנה את חבירו יכול לתבוע החזרת ההנאה או תמורתה אם לא יחול הקנין, דבשלמא בנותן כסף או שוה כסף הרי יש לו משלו ביד חבירו ואם לא יחזירנו חבירו הוי גזלן דמעכב ממון חבירו תחת ידו אבל בגורם הנאה לחבירו מה יתבענו כיון שאין לו כלום תחת יד חבירו, ואף אם נאמר דאף בהנאה אם קבעו ביניהם דתמורת הנאה שיעשה לו בכל דרך שהוא כגון קבלת אדם חשוב יקנה לו חפץ מסויים ולבסוף נתברר שלא הי' לו כלל חפץ זה והקנין לא חל דחייב לשלם לו תמורת ההנאה שקיבל, (ואפשר שזה שיטת הרמב"ם בפ"ה מה' אישות הכ"ב לגבי דין אדם חשוב דבעינן שיאמר בפירוש שמקדשה בהנאת קבלתו וכן בערב שמקדשה בהנאה זו שעושה רצונה וכן בכל הנאות וכך היא שיטת הרשב"א בקידושין דף ז', כדי שיהא כסף החוזר דכיון דפסקו שעושה לה הנאה זו רק כדי שתתקדש לו בתמורתה חל עלי' חיוב לשלם תמורת ההנאה באם לא תתקדש ושפיר חלין הקידושין דהוי כסף החוזר), עדיין לא תתיישב קושיא זו דהרי ביארו גדולי הראשונים דאף ההנאה שהלוקח מאמין לגנב מהני בתורת כסף אף דבזה בודאי אין כאן כסף החוזר שהרי אין כאן כלל מעשה שהלוקח עושה למען הגנב המוכר שיוכל לדרוש תמורתו וגם לא הבטיח הגנב להמציא לו את השדה תמורת הנאה זו שמאמינו ואעפ"כ מהני מדין כסף.

הגה בעצמך, אם הגנב לא הצליח לקנות את השדה מהנגזל והוא מחזיר ללוקח את מלא דמי המקח, וכי חייב הוא להוסיף לו תשלום תמורת מה שהנאהו כשהאמין לו ולא תבעו, והלא פשוט שאין בזה כל תביעה, וע"כ דיסוד קנין כסף אינו בשיעבוד וחיוב שחל על המקבלו אלא בעצם הקבלה דע"י מה שהוא נתעשר (או בהנאה שיש בה שוה פרוטה) מחבירו גם חבירו קונה מנכסיו.

ולכאורה נראה דאין הנאה "כסף החוזר" אלא בהנאה שדרך בני אדם לקחת תמורה על עשייתה כגון בעל מלאכה או אומן שתמורת עבודתו לוקח כסף ואם הסכים לעשות עבודה תמורת חפץ ולבסוף לא קיבל את החפץ בודאי חייבים לשלם לו על עבודתו אבל בהנאה דקבלת אדם חשוב וכדו' בשאר הנאות נראה לכאורה דאין חייב לשלם להם ערך ההנאה שקיבל אף דההנאה שוה פרוטה ואם בסוף לא הסכימה להתקדש תמורת הנאת קבלתו אין נראה שהיא חייבת לשלם לו פרוטה, דאף שהסכימה להתקדש תמורת הנאה זו לא התחייבה לשלם תמורת הנאה זו, אמנם יש לדחוק דאף שאין היא חייבת לתת פרוטה תמורת ההנאה מ"מ הוי כסף חוזר כיון דבעצם הוי ההנאה שוויות וזכותו לבקש תמורתו אלא דאמדינן דעתם שאין כונתו לדרוש תמורה אך מכיון שע"י קבלת ההנאה ודאי נתחייבה לתת התמורה שהסכימו עליו דהיינו את עצמה לאישות מדין פסיקה בזה גופה הוי כסף חוזר אף שבפועל לא תתחייב לשלם תמורת ההנאה באם לא תהיה אשתו, אך מ"מ הוכחנו מדברי הראשונים בב"מ דלא צריך כלל כסף חוזר כנ"ל.

(ולכאורה יש להקשות מזה גם על שי' הסמ"ע חו"מ סי' ק"ץ דצריך כסף שיווי החפץ כידוע וא"כ איך מהני בההוא הנאה דמאמינו, ועיין מש"כ בזה לעיל).

ונראה עוד ראיה משיטת הראשונים בקידושין ח' ע"ב דאף דהאשה לא קנתה כלל את כסף הקידושין אלא קיבלתם מקודשת ואף שלא הגיע הכסף לידה כלל אלא מכיון שהבעל הניחם במקום  שרצונה שיהיו שם והיא מחזקת עצמה כמקובלת מקודשת, וכך ביארו מה שמבואר שם דאם הניח את כסף הקי' ע"ג סלע מקודשת עי"ש בתוס' רי"ד, והמאירי שם הביא שי' זו בשם רוב הגאונים וכנראה שגם התוס' שם למדו כן (והרא"ש ורש"י והרשב"א ביארו שם בדרכים אחרות עי"ש) ואף שהמאירי שם כתב דבכה"ג מהני רק בקידושין ולא בקנין כסף, מדברי הרי"ד שם מבואר דס"ל דגם בקנין אי"צ המוכר לקנות את כסף הקנין אלא שיחזיק עצמו כאילו קיבל דפירש שם בדרך זה גם דין ערב עי"ש בסוף דבריו.ובדין ערב הרי מבואר להדיא בגמ' דף ז' ע"א דמהני אף בממונות ולא רק בקידושי אשה (ורק בדין עבד כנעני ס"ל להרמב"ם דלא מהני בקנין אלא בקידושין כידוע) ועיין גם ברמב"ן שם דף ז' ע"א ד"ה וכן לענין שכתב דכל דמהני לקידושין מהני גם לקנין.

אך באמת נראה יותר דאף לתוס' רי"ד מהני רק בקידושין ואין זה מדין ערב דהרי דימה זאת לנתינת גט דודאי אינו ענין לדין ערב, ומה שכתב בסו"ד "תן מנה לפלוני" לאו דוקא נקט או אפשר דכונתו באופן שאמר ע"מ שיקבלם לי דזה לא הוי מדין ערב.

ומבואר מכ"ז דיש סוברים דאין האדם צריך לקנות ממש את כסף הקנין ודי במה שהוא מחזיק עצמו כאילו קיבלם ורצונו נעשה בהם אף דבזה לא מסתבר לומר דהקנין חל ע"י החיוב שחל עליו בשעת קבלת הכסף כיון שלא קנה כלל את מעות חבירו ולא יצאו מרשות חבירו ועדיין הם שלו כ"ז שלא חל הקנין, ואף דנראה פשוט דאף שלא קנה מעות חבירו ועדיין לא יצאו המעות מרשותו (לולי חלות קנין כסף) מ"מ כיון שקיבל את המעות ונעשה בהם רצונו חל עליו חיוב לתת תמורתם מ"מ נראה יותר דכל עוד לא קנה מעות חבירו ולא נכנסו לרשותו בגדרי קנין לא חל עליו חיוב לתת תמורתם ואין כאן כסף החוזר, אלא דעל ידי שקנה תמורת כספו ממילא נקנה הכסף למוכר ושוב הוי כסף החוזר, אבל לשיטת הגרש"ש צריך קודם להיות חוזר ורק לאחר מכן ועי"כ חל הקנין, וא"כ אין כאן כסף החוזר, וע"כ דכיון שהוא קיבל את המעות ורצונו נעשה בהם קונה חבירו את חפצו או נכסיו תמורת כסף זה אף שאין כאן כסף החוזר כלל.

ועוד נראה ראי' דלא בעינן כסף החוזר מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת (קידושין נ"ו ע"ב) ועי"ש ברא"ש שכתב דבאמת אסורין חליפי איס"ה למחליף ואסור אף לקדש בהם אשה אלא שבדיעבד מקודשת אם קידש וכן במכירה ולדברי הגרש"ש קשה דהלא אילו תבע לה בדינא לא אמרי' לה זיל שלים שהרי אסור בהנאה בשבילו ואעפ"כ חלין הקידושין והמכירה, וע"כ דלא בעינן כסף החוזר. עיין באפיקי ים ח"א סי' ט"ז באורך בקושיא זו.

ונראה פשוט דמה שצריך לומר שמקדשה בהנאה זו לשיטת הרמב"ם והרשב"א הוא רק כדי שנדע כוונתם לקדש ולהתקדש בהנאה ולא בעצם הנתינה דלא מהני משום כי תלקח או בקבלת האחר בדין ערב דלא מהני אלא בההנאה שהוא גורם לה דרק כך היא מקודשת דצריך שהוא יתן לה כסף או שוויו ויקדשנה בו וז"פ.

אמנם כבר כתבתי לעיל דבאמת שאני קידושין מקנין בענין הכסף, וז"פ.

 

ב

 

ומה שהביא הגרש"ש ראיה מסוגית הגמ' בב"ק ליסוד זה, עיין בשיט"מ בשם הרמ"ה שפירש דברי רבא דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דאף דלא אמרינן לי' זיל שלים משום דקלבד"מ מ"מ כיון שהוא מתכוין להקנות את הגניבה תמורת התאנה חל המכירה וכן באתנן אף דקלבד"מ ואין הוא חייב ליתן לה מ"מ כיון שהוא מתכוין ליתנו תמורת הזנות הוי קנין וחל עלה שם אתנן עי"ש שכתב "אלא כיון דבתורת הכי יהיב לה אתנן קרינא ליה וזכיא ביה דאי לא זכיא ביה לאו אתנן הוא וכו' הכ"נ כיון דאמר לי' לא ניחא לי דתקנה אלא בהכי הוי זבינה וכו'", ולפי"ד הרי מסקנת הסוגי' ס"ל להדיא דלא צריך כלל כסף החוזר ואף כשאין עליו חיוב בדין לתת תמורה ג"כ חל הקנין, אך מדברי התוס' משמע דאף לרבא אין כאן מכירה אלא משום החיוב לצאת ידי"ש כמו שהבאתי לעיל וא"כ אכתי צ"ע לדבריהם מכל הנ"ל.

ונראה בזה דבאמת כל הראשונים פירשו דסוגיא דידן לא מיירי כלל בקנין כסף אלא בקנין חליפין דכסף בלא"ה אינו קונה במטלטלין, וכ"כ התוס' בסוגיין (ואף שרש"י שכתב "לקוט תאנים מתאנתי בדמי גניבה כונתו לחליפין שוה בשוה דהוי כדמים וכמ"ש התוס'), וכיון דבחליפין איירי י"ל דרק בקנין חליפין שייך יסוד זה, דאין חליפין קונה אלא כשחל חיוב על המקנה בקבלת כליו של קונה, דכבר הארכתי במק"א לבאר דשאני קנין סודר משאר קנינים, דכל הקנינים חלין על הדבר הנקנה באופן ישיר משא"כ חליפין שחל על ה"גברא" ורק על ידי זה נקנה החפץ, והבאתי מדברי רב האי גאון בספר המקח והממכר והחינוך במצוה של"ו דילפי' מ"לקיים כל דבר" דסודר מהני לחייב כל התנאים וההסכמים שבין אדם לחבירו בממונות והריטב"א כתב בקידושין כ"ב דאין עבד נקנה בחליפין כיון שיש בעבד גם קנין איסור לא מהני ביה קנין דברים עי"ש, (וע"ע ברמב"ם פ"ה ממכירה הי"א – י"ג דנהגו לעשות קנין סודר אף במה שא"צ בו קנין כדי להוכיח גמר דעת הרי דיש קנין לחיזוק דברים אך מבואר בדבריו דבאמת אין תוקף בקנין זה ואינו אלא לגמ"ד, אך מ"מ נראה מדבריו דקנין זה שונה ביסודו משאר קנינים החלים על הממון בלבד ודו"ק), ולכן מסתבר דבחליפין לא מהני אם אין קבלת כלי הקונה מחייב כלל את המקנה המקבלו (ועיין ירושלמי מע"ש ב' "מכיון שאינו יכול להוציאו ממנו בדין אין אלו חליפין" ואף שלא מדובר שם בקנין חליפין רמז לדבר יש ודו"ק). אבל בקנין כסף באמת מהני אף כשאינו חוזר כנ"ל. ומה גדלה שמחתי כשראיתי בחזו"א לב"ק סי' ט"ז ס"ק י"ב שכתב ממש כדברי בזה דחליפין שאני שביסודו הוא חל על האדם עי"ש בנועם דבריו,(אך בהמשך דבריו שם מבואר דגם בקנין כסף ס"ל דבעינן חוזר עי"ש). וע"ע ברשב"א רפ"ב דקידושין בשם הרב הברצלוני דאע"ג דמילי לא נימסרן לשליח אם מינה שליח בקנין שפיר עושה שליח. וגם מזה מוכח דשאני קנין סודר מכל שאר דרכי הקנין, וז"פ.

אמנם אם נניח שחליפין מהני בכל תנאי שבאל"ח קשה מה הקשו בב"ב ג' ע"א אין מהני קנין לחלוק הלא קנין דברים הוא, הרי דאף סחר לא מהני בקנין דברים.

אך צ"ע קצת שהרי קונים בכלי אף שאין בו שוה פרוטה אף שאין בי"ד נזקקין לפחות  משו"פ ולא אמרינן לי' זיל שלים, וי"ל דאף דאין בזה חיוב תשלומין מ"מ כ"ז שהממון בעין צריך להחזיר לו ואפשר לכאורה דמשו"כ הוי כסף החוזר, והנה אם כנים הדברים יש ליישב מה שהקשיתי לעיל, דאף בחליפי איסוה"נ לכאורה צריך להחזירם כשהם בעין שהרי הם ממון בעלים וראוים לבניו ויורשיו ויש בהם בעלות אלא שאסור לבעלים ליקח תמורתם דזה הוי הנאה כמו מכירה וא"כ שפיר הוי כסף חוזר, אך באמת נראה יותר דחיוב ההשבה דבעין אינו עושה כסף החוזר כיון דמ"מ אין כאן חיוב תשלומין ואיך יקנה תמורתו כשאין חיוב ליתן תמורתו, דלדרך זה הוי חיוב התשלומין יסוד לקנין התמורה.

אך באמת אפשר דאף פחות משו"פ הוי חוזר דאף בו יש שעבוד וחיוב ממוני אלא שאין דין תורה וחיוב בי"ד להחזירו כמבואר בב"מ נ"ה דאם נזקקו לפרוטה נזקקין אף לפחות לפרוטה, ועוד דנראה פשוט דחייב לשלם אף פחות משו"פ לצאת ידי שמים אלא שאין בי"ד נזקקין לו ודי בחיוב לצי"ש לעשותו כסף החוזר כמבואר לעיל.

וכך נראה לכאורה עיקר בכונת הגמ' שם דכיון דלא אמרינן ליה זיל שלים לא הוי מכירה ואף שצריך להשיב גוף התאנים דיסוד הקנין הוי במה שנתחייב ליתן תמורה ולא די במה שחיוב להשיב את עצם הדבר שקיבל בתורת סודר ומשו"כ מהני אף בכלי פמשו"פ דמ"מ מחוייב ליתן מה שהתחייב ליתן מדין פסיקה משא"כ בקלב"מ שאינו חייב ליתן תמורה וז"פ אמנם רש"י כתב דאילו תבע ליה קמן בדינא להחזיר את התאנים ולשלם תמורתן וגם בשיט"מ הביא פי' א' דלא אמרינן ליה להחזיר התאנים אך אפשר דלא משום שזה הסיבה דלא הוי מכירה נקטו כן אלא משום שפירש דאף את התאנים אי"צ להחזיר וק"ו שאינו צריך ליתן תמורתן ולכן לא הוי מכירה, ובחזו"א האריך שם לבאר מה שאינו צריך להחזיר את התאנים וצ"ע.

ובמה שהקשה החזו"א בתו"ד איך יכול להקנות לנכרי תמורת הכסף כיון דגזל עכו"ם מותר, נראה דמ"מ יש שעבוד ממוני ואין הקנין תלוי באיסור והיתר אלא בגדר השעבוד הממוני אבל בקלבד"מ אין כלל חיוב ממוני  (אלא לצי"ש למסקנה כמבואר), ומ"מ נראה מזה דהחזו"א נקט דגם בכסף צריך כסף החוזר והנלענ"ד כתבתי.

והנה אחר כותבי כל הנ"ל ראיתי בשערי יושר שער הספיקות פ"י שהגרש"ש עצמו כתב דלמסקנת הגמ' לא בעינן כסף החוזר אלא די בכל כסף שמכחו גמר ומקנה, וזה כדברינו.


ג

הנה הארכנו בביאור סוגיית הגמ' בב"ק, ולכאורה נראה עוד בביאור סברת הגמ' שם עפ"י מה שכבר נתבאר לעיל בסי' ד' דיסוד קנין כסף תמורה היא, (בין לשיטת הסמ"ע ובין לשיטת הט"ז) והנחת היסוד בקנין זה דהמקבל כסף מחבירו נדרש לתת תמורה ויכול הוא לקנות תמורה זו בכספו, ואף אם לא צריך כסף החוזר שיוכל לתבוע את כספו או את תמורתו בבי"ד, מ"מ ברור דיסוד הקנין בשורת ההגיון שהמקבל כסף מחבירו נדרש לתת תמורתו והנותן משלו זכאי לצפות לתמורה כמבואר, ולפיכך חידשו חז"ל דאם בשעת קבלת הכסף נתחייב במיתה וקלבד"מ ואין שום חיוב תשלומין חל עליו הוא הדין דאינו יכול להקנות תמורת כספו דבשעה זו אינו מתחייב בחיוב כלשהו, ודו"ק בזה.

אמנם לכאורה היה נראה דהא דב"מ ט"ז ודאי לא עדיף מהא דקלבד"מ, אך באמת י"ל דאכן עדיף טפי דכל שאדם נהנה מחבירו באופן שראוי ונכון לתת תמורתו, וכך נהוג בדרכי בני אדם והנהגתם הישרה, והוא אכן מתכוין להקנות תמורתו הוי כסף תמורה ומהני, אבל כאשר בדין התורה קלבד"מ, הרי התורה הפקיעה בזה ענין התמורה, לולי שנתחדשה הלכה דחייב לצי"ש ושוב הוי תמורה, וזה כונת רבא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו, ודו"ק בכ"ז כי הדברים עמוקים.

וראיתי שוב באפיקי ים ח"א סימן ט"ז אות ט' שהביא בשם הגר"ד מקארלין "אבל י"ל דהכי פריך הש"ס שם כיון דקיי"ל דאין אדם מת ומשלם דאי אתה מחייבו משום שתי רשעיות א"כ כמו דאינו מתחייב על ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה הכי נמי אינו מתחייב כלום מכח מכירתו שמכר באותה שעה שנתחייב בה מיתה דלא גרע ממה שהזיק בידים וא"כ כיון דא"ל עקוץ תאינה מתאינתי ותקני לי גניבותיך ונמצא דבעת גמר המכירה נתחייב בנפשו משום שבת וכיון דקים ליה בדרבא מיניה וא"א מחייבו משום שתי רשעיות לא נתחייב הגנב בנתינת הגניבה ללוקח ואי יהיב ליה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה" ולכאורה משמע מלשונו דאינו יכול להקנות כלל בשעת חיוב מיתה, אך לכאורה אין לזה מקום ולענ"ד עיקר כמבואר, דאינו מקנה בכסף בשעה שנתחייב מיתה דכשם שאינו מתחייב בדין כך אינו מחוייב לתת תמורה וממילא אין כאן חלות קנין כסף.

 

 

וזוכר חסדי אבות

הנה בשבת נ"ה ע"א אמר שמואל "תמה זכות אבות", ובתוס' שם תמהו על שמבקשים אנו בתפילותינו שהקב"ה יושיענו בזכות אבותינו הקדושים, וכתבו לחלק בין זכות אבות לברית אבות. אמנם בברכת האבות שבתפילת העמידה אומרים אנו "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם" הרי שהקב"ה זוכר לנו חסדי אבות. ואולי כוונתם דמחמת ברית אבות שכרת הקב"ה עם האבות זוכר הוא את חסדיהם לבני בניהם, ועדיין צ"ע.

ובשם הצדיק רבי ישראל מרוז'ין אומרים "תמה זכות אבות" כמה שנהננו מזכות אבות כבר אלפי שנים בכל דור ודור, הכלל והפרט, היחיד והציבור, עדיין עומדת היא בתמימותה ולא החסרנו מזכות אבות לא ככלב המלקלק מן הים הגדול ולא כמכחול בשפופרת. אך פירוש זה נסתר מכל סוגיית הגמ' בשבת שם.

ואפשר דמה שאמרו תמה זכות אבות אין זה משום שאכן נגמרה זכות אבות ולא נשאר ממנה ח"ו הלא זכותם גדלה עד רום שמיא וכוכביא ורחבה היא מני ים. אלא שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרק ע"ו ד) "ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק, הא נעשו לא, אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו. רב הונא בשם ר' אחא אמר מי הוא קרוב לדוד לא אחז הוא, מנים לאחז ואומר לחזקיהו 'כה אמר ה' אלקי דוד אביך', אלא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם אני מתקיים עליו, שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם אינו מתקיים עליו".

(ועיין בישמח משה פרשת עקב שמעתיק מדברי חז"ל "כל שהולך בדרכי אבות אני מתקיים עליו בזכות האבות" ולא ידעתי מקום מאמר זה, אך מ"מ מבואר כנ"ל).

הרי דרק הבוחר בדרכי אבות ועושה כמעשיהם זכאי להיוושע בזכותם. וזה שאמר שמואל תמה זכות אבות כיון שאין אנו עושים כמעשיהם הגדולים ולא בוחרים כראוי בדרכיהם אין אנו זכאים להנות מזכותם.

אמנם אין זה אלא כאשר באים אנו לבקש בזכות, ני אזי אומרים לנו וכי בוחרים אתם בדרכיהם וכי עושים אתם כמעשיהם, אבל כאשר באים אנו לבקש להקב"ה זכור לנו חסדי אבות, בחסד אנו באים ולא בזכות, ואז זוכר לנו הקב"ה חסדי אבות, ודו"ק.


כולן שוין לטובה

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (כ"ג א').

"כולן שוין לטובה" (רש"י).

"יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך ימיהם תמימים" (בר"ר).

"ר' עקיבא היה יושב ודורש, בקשו העם להתנמנם, אמר, מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות, אמרה תבא בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז שנים ותמלוך על קכ"ז מדינות" (בראשית רבה פרשה נ"ט).

 ודאי יש מי שיאמר, שכאשר ראה ר' עקיבא שתלמידיו מנמנמים כשהוא יושב ודורש, ביקש לעוררם במילי דבדיחותא, בהיקש שאין בו טעם וממש, וכל ענינו רק בקשר המספרי - קכ"ז כנגד קכ"ז - אך אנו, לא כן עמנו, לא כך חינכנו וחונכנו, ר' עקיבא, התנא הגדול אינו עוסק במילי דבדיחותא, ותלמידיו הגדולים, דוגמת ר' שמעון בר יוחאי וחבריו, לא זה הדרך לעוררם.

 אלא פשיטא, שדברי ר' עקיבא דברי מוסר הם, דברי תוכחה ואהבה המעוררים את הלב לחיזוק ולהתחזקות.

 כך אמר להם ר' עקיבא לתלמידיו, מנמנמים אתם בשעה שאנו קושרים כתרים לאותיות התורה, הלא אין התורה נקנית אלא כשממית עצמו עליה ומתמסר לה בכל כוחו ואונו, צא ולמד מאבותנו הקדושים ואמהותינו הקדושות שהקדישו כל ימי חייהם ללא הפסק לעבודת הא-ל, שרה אמנו, בת ק' כבת כ', בת כ' כבת ז' בכל תקופה ובכל זמן הקדישה את כל כוחותיה לעבודת ה'.

 ור' עקיבא בעצמו הרבי הגדול, הלא ידועים דבריו של הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר, על ר' עקיבא ששומע מאחורי דלת ביתו, את אשתו הצדקת אומרת לשכנתה "אי לדידי ציית יתיב תרי סרי שני אחרינא" (כתובות ס"ב), והוא בלי לעבור את מפתן ביתו בלי שיכנס מעבר לדלת, מסתובב וחוזר לבי רב, וכל כך למה, וכי למה לא נכנס לשעה קלה לביתו לבלות עם משפחתו? ואמר הגר"ח אילו היה ר' עקיבא נכנס לביתו ואח"כ חוזר לבי רב, היו בידו י"ב שנים של תורה ועוד י"ב שנים, אך בחשבונה של תורה שתים עשרה ועוד שתים עשרה אינם עשרים וארבע!

 רבי עקיבא הגדול ואשתו הצדקת רחל בת כלבא שבוע חפצים בכ"ד שנים של מסירת נפש על תורה ואין הם חפיצים בפעמיים י"ב שנה.

 זה המפתח של גדלות, וזה דרכן של אבות ואמהות, "כולן שוין לטובה".

 אסתר המלכה מלכה על קכ"ז מדינות. וכי איך אפשר למלוך על קכ"ז מדינות, והלא בזמנינו אנו רואים כמה קשה למלוך על מדינה אחת! ברור שהרוצה למלוך על קכ"ז מדינות צריך לשים לב לכל כפר, לכל עיירה ולכל מושבה קטנה, שלא תפרוץ חלילה מרידה באחת מהן ותתפשט כאש בשדה קוצים, רק כך אפשר למלוך על קכ"ז מדינות, וזאת למדה אסתר משרה אמנו, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא! שרה אמנו בקכ"ז שנותיה לא הזניחה אף יום, אף שעה, אף רגע, כולן שוין לטובה.

 והנה דוד המלך ע"ה ביקש בקשה אחת שבו ראה את תמצית חייו "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כ"ז ד') וכבר העירו שפתח בלשון עבר "אחת שאלתי" והמשיך בלשון עתיד "אותה אבקש" והכוונה בביאור שינוי זה, דהנה בנוהג שבעולם הרי חייו של אדם מחולקים לכמה תקופות ושלבים שונים, גם שאיפותיו חלומותיו ותקוותיו מתחלפים ומשתנים מתקופה לתקופה, הרי אין שאיפותיו של נער צעיר כשאיפותיו של בא בימים ואין תקוותיו של העני המרוד כחלומותיו של עתיר הנכסים, אך דוד המלך ע"ה אמר להקב"ה, רבונו של עולם נער הייתי, רועה צאן, מתחת מכלאות הצאן לוקחתי למלוך על יהודה וירושלים, מקימי מעפר דל ומאשפות ירים אביון, אך שאיפתי אחת היתה בעבר ויחידה תהיה בעתיד "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

 ועוד רעיון בתפילתו זו של נעים זמירות ישראל, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" הרי תושב ומבקר, שני דברים הם, מנוגדים בתכלית, ואם יזכה אדם לישב בבית ה' כל ימי חייו, איך יבקר בהיכלו, וי"ל דזה היתה תפלתו ובקשתו המיוחדת של דהמע"ה שעל אף שישב בבית ה' כל ימיו יזכה שבכל יום ויום יהיו דברי תורה בעיניו כחדשים, ובכל שעה יזכה למצוא שלל רב, בשמחה ובשעשוע, כאילו זה מקרוב בא לבקר בהיכל המלך ולחזות בנועם ה'.

"כשם שהם תמימים אף ימיהם תמימים, כולן שוין לטובה"

 

תגיות: