ברכת אירוסין

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה (בראשית כ"ד ס').

 

א

כתבו התוס' כתובות (ז' ע"ב) דבמסכת כלה ילפינן ברכת אירוסין מפסוק זה, וכתבו דלפי"ז יש להוכיח דאף במקדש ע"י שליח מברכין ברכת אירוסין, שהרי אליעזר קידש את רבקה בשליחות אדונו, ושוב כתבו דמסתמא הוי אסמכתא ואין להוכיח מכך דמברכין ברכת אירוסין במקדש ע"י שליח. ומבואר מדבריהם שנסתפקו אם יש ברכת אירוסין במקדש ע"י שליח, וצ"ב בספק זה, דמאי שנא מכל מצוה הנעשית ע"י שליח דהשליח מברך עליה כגון שליח המל את התינוק ומברך כמבואר בשבת (קל"ז ע"ב) ושליח להפרשת תרו"מ וכדומה.


ונראה בהקדם ביאור מהות ברכת האירוסין, דהנה נחלקו הראשונים בברכה זו אם הוי ברכת המצוה או ברכת השבח. דהרמב"ם (פ"ג מאישות הלכה כ"ג) כתב דהוי ברכת המצוה ולפיכך מברך עליה עובר לעשיתן כבכל ברכת המצוה, אך הרא"ש בכתובות (פ"א סי' י"ב) וגם בתוספותיו בסוגיא שם האריך להוכיח דאין ברכה זו ברכת המצוה אלא ברכת השבח על קדושת ישראל בחופה וקידושין, וכ"כ הריטב"א שם ועיין בדברי המרדכי בריש כתובות (סי' קל"ב).

[ויסוד הספק בזה הוא בעצם הקידושין אם הוי מצוה או לא, דהרמב"ם ס"ל (פ"א מאישות ה"א) דקידושין הוי מצות עשה וכ"כ בספר המצות (מ"ע רי"ג) א"כ ברכת האירוסין הוי ברכת המצוה, אך הרא"ש וסייעתיה דסוברים דאין הקידושין מצוה כלל אלא דין אישות ס"ל דע"כ הוי ברכתה ברכת השבח, והארכתי ביסוד מצות קידושין במק"א ואכמ"ל).

והנה נחלקו הראשונים אם מברכין ברכת אירוסין רק עובר לאירוסין או אף לאחר אירוסין עי"ש במרדכי ובראשונים ובשו"ע (אהע"ז סי' ל"ד ס"ג), ולכאורה היה נראה דספק זה תלוי בהנ"ל, דאם הוי ברכת המצוה אין לברך אותה אלא עובר לעשייתה כבכל ברכת המצוה אבל אם הוי ברכת השבח אפשר לברכה אף לאחר האירוסין, (ויעויין בשיט"מ שם בשם הריטב"א דיש לברך ברכת אירוסין דוקא לאחר אירוסין דברכת השבח היא על קדושת ישראל וכקידוש היום דמברכין לאחר שקידש היום ולא לפני"כ וזה חידוש) אך באמת אין בזה הכרח ואפשר דאף אם הוי ברכת המצוה יש לברכה בדיעבד אף לאחר אירוסין דעדיין הוי עובר לעשייתן כל זמן שלא נשאה ולא נשלם קנינה וכ"כ הריב"ש (סי' פ"ב), והראב"ד שם כתב דאף דהוי ברכת המצוה יש לברכה אחר האירוסין שמא לא תאבה האשה ונמצא ברכתו לבטלה עי"ש וז"פ.

ולכאורה היה נראה דאם ברכת האירוסין הוי ברכת המצוה מברך השליח בקידושין כשם שלעולם מברך שליח המקיים מצות הבעלים כנ"ל, אבל אם הוי ברכת השבח אפשר דאין המצוה אלא על מי שזוכה ליכנס לקדושת חופה וקידושין ורק עליו יש מצוה לשבח ולהודות ולא על שליחו, ואף דכתב התבואות שור (סי' א' אות נ"ט) דברכת אירוסין אינה מוטלת כלל על החתן ואין מסדר הקידושין צריך לכוין להוציאו ידי חובתו אלא מצותה שיברכו ברכה זו בשעת האירוסין, ולכאורה פשוט דנקט דאין זה ברכת המצוה אלא ברכת השבח, מ"מ אין זה מוכרח, ונראה יותר מדברי הראשונים והפוסקים דאף אם הוי ברכת השבח היא מוטלת על החתן שעליו לתת שבח והודאה על שנכנס לקדושת חופה וקידושין, ובאמת מצינו בברכת השבח כעין זה דהברכה מוטלת על בעל המצוה ורק עליו להודות ולשבח כגון בברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דכתבו התוס' בפסחים (ז' ע"א) והרא"ש בשבת (קל"ז ע"ב) דהוי ברכת השבח ולפיכך מברך האב לאחר המילה, ובשו"ע (יו"ד רס"ה סעיף א') הביא הרמ"א דנחלקו הראשונים אם אחר מברך כשאין אב וי"א דמברך אחר משום דחייב משום בי"ד ומשמע דבלא"ה לא יברך אלא האב דרק עליו הטילו לשבח (ומה שאחר מברך כעין ברכה זו במילת הגר צ"ל דכך תיקנו לכתחלה כיון שאין בעל חיוב מסויים) אך מאידך גיסא מצינו ברכת "אשר קידש ידיד מבטן" במילה דהוי ברכת השבח וההודאה ולכתחלה לא תיקנוה על האב אלא מצותה שתאמר כמבואר בלשון הגמ' שם "המברך אומר", ודו"ק בכ"ז.

ועיין בנובי"ת (אהע"ז סי' א') שנסתפק אם האשה חייבת בברכת אירוסין אך כתב דמ"מ בחרש שנשא חרשת בודאי ליכא ברכת אירוסין כיון שכל המצוה לברך מוטלת עליהם ואין הם שומעין את הברכה (וצ"ע למה לא יברך החרש בעצמו ואפשר דמיירי באלם, או דכיון דנהגו שאין החתן מברך כמבואר בראשונים ובפוסקים לא יברך אפילו בכה"ג, אך תימה לבטל ברכת חיוב משום מנהג זה, וצ"ע) ומסתמא דעת הנוב"י אף לפי הראשונים דס"ל דהוי ברכת השבח שהרי לא הרחיב בכך, ונראה דנקט דאף אם הוי ברכת השבח היא מוטלת על החתן והכלה, וכך נראה גם מדברי המרדכי דמשמע מדבריו דס"ל דהוי ברכת השבח דכתב שאין מברכין ברכת המצוה בשעת קידושין כיון דאין עשייתה גמר מצותה ואעפ"כ נתן טעם למה נהגו שאין החתן מברך משום יוהרא הרי דעיקר הברכה על החתן היא מוטלת, ולפי"ז יש לומר דאם הברכה היא ברכת השבח אין השליח מברך, ודו"ק בזה.


ב

 

ונראה עוד בזה דהנה במה דשליח מברך על עשיית המצוה באמת צריך ביאור למה יברך, וכבר העיר בזה המגן אברהם (סי' תל"ב ס"ק ו') לגבי שליח לבדיקת חמץ דאיך יברך על מצוה דלאו דידיה אך כתב דמ"מ פשוט דמברך כמו שליח במילה כנ"ל. ועי"ש בדגול מרבבה וביד אפרים מש"כ בזה דאין ללמוד ממילה דכולם חייבין בה משום דכל ישראל בכלל חיוב בי"ד הם אך אף לשיטתם שליח מברך בכל המצוות אבל לא ביארו בזה טעם הדבר, וראיתי בבית מאיר שם שכתב דהשליח מברך בשליחות משלחו וכ"כ שם במור וקציעה להגר"י עמדין וכ"כ שם במשנה ברורה (ס"ק י'), וצ"ל בהבנתם דאע"ג דפשוט לן בכל מקום דלא שייך שליחות בברכה כמו דלא מהני שליחות בשום מצוה שבדיבור כתפלה וקר"ש וכדו' מ"מ כשהוא שליח על קיום המצוה מהני דין השליחות אף על הברכה שהיא טפלה ומסונפת לה וכאילו הברכה היא חלק מגוף המצוה ואף היא נגררת בשליחות דמצוה. (ובנדרים ע"ג ע"ב הקשו הראשונים במה שהוכיחו מהפרת אפטרופוס דאין צריך שמיעת הבעל ודלמא מהני שמיעת אפטרופוס וברא"ש שם כתב דלא מהני שליחות בשמיעה דהוי ממילא ובתוס' שם כתבו בענין אחר, ונראה דגם התוס' מודו דלא מהני שליחות בשמיעה וכדו' מידי דממילא אלא דסברי דכיון דהוא שליח להפרה מהני שליחות זו אף לשמיעה ודו"ק).

אך באמת נראה רחוק לומר דיש גדר שליחות בברכה, וגם בשו"ת רעק"א (סי' מ"ב) נקט בפשיטות דלא שייך שליחות בברכה, ולכן נראה בדרך אחר, דבאמת אין ברכת המצוה מוטלת על "בעל המצוה" כלל אלא עיקר חיובה על מי שעושה את מעשה המצוה בפועל דכך הוא עיקר תקנת חז"ל דהמל והמפריש תרומה מברך וכך בכל מצוה ומצוה וגם השליח מברך כיון שהוא עסוק במצוה ועושה מעשה מצוה. ויותר מזה נראה לפי מה שכתבתי במק"א בכל גדר שליחות במצוות דבאמת לא מהני שליחות ב"סגולת המצוה" כלל וכל ענין השליחות במצוה אינו אלא לענין יציאת ידי חובה דהמשלח נפטר במעשה השליח ויצא יד"ח, אבל השליח נחשב כעושה המצוה ומקבל שכרה דלא שייך גדר שליחות אלא בדינים ולא בסגולה. ולפי"ז פשוט דהשליח מברך דבאמת הוא הוא עושה המצוה ומן הדין שיברך עליה, וז"פ.

וראיתי בשו"ע הרב (סי' רס"ג ס"ק ה') דברכת השליח מדין ערבות היא, דכיון דערבים כל ישראל זה לזה יכול לברך משום חיובו במצוה מדין ערבות עי"ש, ולפי"ז נראה דגם בקידושין יכול הוא לברך.

והנפ"מ בין שלשת דרכי הבנה אלו הוא לגבי שליח קידושין דאם גם ברכת השליח מדין שליחות הוא אין בין קידושין לכל שאר מצוות התורה וכמו דמברך השליח בכל מצוה שעושה למשלחו כן נמי בקידושין ומברך למשלח, וכן אם מדין ערבות הוא בעד משלחו בקיום מצותו כמבואר, אך אם ברכת השליח הוא משום דהשליח בעצמו מקיים המצוה אף שהמשלח יוצא בה ידי חובתו נראה דבקידושין לא יברך דבקידושין אין לומר דהשליח עושה מעשה המצוה ועוסק בקיומה דהמצוה היא קנין אשתו ופשוט מאוד דהקונה אשה לחבירו בשליחותו לא קיים מצות קידושין כמבואר ברמב"ם (פ"א ה"א מאישות) דהמצוה היא לקנות את האשה לאישות ואח"כ בא עליה אבל שליח הקידושין ודאי אין בידו מצות קידושין, ולפיכך לא יברך השליח בקידושין.

[וכעי"ז כתבתי בחי' למס' קידושין (יעויין מנחת אשר על קידושין ונישואין סי' י"ז) לענין מה שאמרו מצוה בו יותר מבשלוחו והעיר במהר"ח או"ז (סי' קכ"ח) דלא חזינן לרבותינו שהקפידו להפריש תרו"מ בעצמן ולא ע"י שליח דהלא מצוה בו יותר מבשלוחו, והיה נראה בזה בדרכנו הנ"ל דבאמת במצוה שהשליח נחשב בה מקיים ועושה מצוה אין בו קפידא לעשות בעצמו, דגם במצוות יש לו לאדם להיות רחב לב ומה לן אם הוא מקיים מצוה זו או חבירו, ורק בקידושין דהשליח אינו מקיים בו מצוה כלל אמרי' דמצוה בו יותר מבשלוחו דכאשר הוא מקדש ע"י שליח אף אחד אינו עוסק במצוה דקידושין, ומה שאמרו גם בהכנת צרכי שבת וכבודה מצוה בו יותר מבשלוחו (כדאיתא בקידושין מ"א ע"א) היינו משום דעדיף טפי שכל אחד יעסוק בכבוד שבת (וכלשון רש"י בקידושין שם), ויש די שכל אחד ישתתף במצוה רבה זו, ואפשר דגדר המצוה הוא לעסוק בהכנת צרכיו לשבת וכדמשמע בשו"ע (או"ח סי' ר"נ סעיף א') דיש מצוה לטרוח בצרכי סעודתו בשבת והמכין לחבירו אינו מקיים מצות כבוד שבת בהכנה זו (אך יש לעיין בזה במו"ק (ט' ע"א) כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, ועי"ש ברש"י "שתעשה אתה הגדולה וחברך יעשה הקטנה", ואכמ"ל].

ואין לדחות משליח הקובע מזוזה בפתח בית חבירו דלכאורה אין השליח עושה מצוה כלל כיון שחובת הדר היא וכל המצוה היא על הדר בבית (ואין זה דומה למפריש תרו"מ מפירות חבירו דמ"מ נעשין הפירות מותרים לכל אדם ואף לשליח וז"פ) דמ"מ נראה דשאני מזוזה דעצם המצוה הוי גדר קדושה דהיינו קביעת יחוד ה' על פתח הבית וכל אחד העושה מעשה זה קעסיק במצוה אף בבית חבירו, מקידושין שיסודו גדר קנין האשה וחלות דבזה פשוט דהמקדש אשה לחבירו אינו עושה מצוה, ונראה בדרך זה אף בשליח לבדיקת חמץ וביעורו דאף שאין החמץ שלו ואין הוא עובר עליו בב"י מ"מ הוי עושה מצוה וכמבואר בב"ק (צ"ח ע"ב) דהכל מצווין עליו לבערו משא"כ בקידושין שהוא חלות דין אישות, אך אפשר דגם בהני יסתפקו התוס' אם השליח מברך ולהלכה ניחא דגם בשליח לקידושין מברכין ודו"ק. ונראה עוד דשאני קידושין דהוי "מתיר" ואין גדר המצוה בעצם המעשה אלא במה שהוא מתיר את אשתו ע"י קידושין והשליח אינו עושה מצוה כיון שאין היא אשתו משא"כ במזוזה ובדיקת חמץ ודו"ק בזה כי נכון הוא.

ואפשר שזה שורש ספיקת התוס' דהיינו בעיקר ברכת השליח בכל שליח העושה מצות משלחו, דאם הברכה היא בשליחות יברך אף שליח קידושין אך אם השליח מברך משום דהוא עוסק במצוה ומקיימה לא יברך שליח קידושין ודו"ק. אך באמת אפשר דאף לפי דרכנו דהשליח מברך לא בשם משלחו אלא מחמת עשייתו את המצוה בפועל, מברך שליח קידושין ואף שאין הוא מקיים מצוות קידושין כיון שאין זאת אשתו כנ"ל, מ"מ כיון שעשה בפועל את מעשה הקידושין שתיקנו בו ברכה מברך הוא, אך מ"מ אפשר דבזה נסתפקו התוס' כיון שיש בזה חידוש מסויים, כך נלפענ"ד אמיתת הדברים ודו"ק.

והנה ראיתי בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קכ"ג) שכתב במה דאין השליח מברך זמן במצוות כגון במילה דהיינו משום דאצל השליח אין זה מצוה הבאה מזמן לזמן, אך נראה טפי דאף אם ברכת המצוות תיקנו חז"ל את הברכה על מי שעושה את המצוה בפועל דברכת המצוה הוי על עצם מעשה המצוה אבל לגבי ברכת הזמן נראה פשוט דהיא מוטלת על בעל המצוה ולא על השליח, וגם להבנת הבית מאיר הנ"ל דהשליח מברך בשליחות, נראה דאין זה אלא בברכת המצוה שהיא כחלק וטפל לגוף המצוה אבל ברכת הזמן אינה אלא על שמחת המצוה והוי כמילתא אחריתא ולא שייך בה שליחות בשום פנים, ודו"ק בזה.

 

טעות בברכת האירוסין

כבוד הרה"ג ר'                   שליט"א

במעשה שהיה באחד מראשי הישיבות שסידר קידושין, וכנראה הפליג במחשבותיו ובירך "ואסר לנו את הארוסות ואסר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין בא"י מקדש עמו ישראל וכו". ולאחר החופה התעורר ויכוח מה אמר הרב מסד"ק, זה בכה וזה בכה עד שבדקו במערכת הוידיאו ואכן התברר שבירך בנוסח הנ"ל והחתן והכלה כבר היו באותה העת בחדר היחוד.

ושאל כת"ר מה היו צריכים לעשות.

הנה שתי שאלות יש בזה. א: אם יצאו יד"ח הברכה אף שלא נאמרה כתיקנה. ב: אם לא יצאו ידי ברכה האם יש לזה תיקון או שמא הוי בכלל מעוות לא יוכל לתקון. ואען על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

נחלקו הראשונים בברכה ארוכה אם יוצא יד"ח בדיעבד כשאמרה בלשון קצר. הרמב"ן במלחמות בברכות (ו' ע"ב מהרי"ף) נקט דאף שאמרו דבמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר מ"מ בדיעבד יצא יד"ח, אך רוב הראשונים נקטו דלא יצא יד"ח. וכך מבואר בשו"ע או"ח סימן נ"ט ס"ב דלא יצא יד"ח. ובבהגר"א שם חלק על המחבר ופסק כשיטת הרמב"ן עי"ש.

ועיין עוד בבאור הלכה סימן קי"ז סעיף ד' וסימן קי"ט סעיף ג' שנראה מדבריו בכל הני מקומות דאף שהביא את שיטת הגר"א מ"מ עיקר ההלכה כדעת המחבר שלא יצא יד"ח. וכן גם בני"ד כיון שלא בירך כראוי אינו יוצא בחתימה גרידא דהיינו בא"י המקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין.

אך עדיין יש לעיין דשמא טעות זו שבברכה אינה טעות שעל ידה לא יצא ידי חובה. ועיין בסימן קי"ט ס"ג בבה"ל דכל שטעה בעיקר ענין הברכה הוי משנה ממטבע שטבעו בברכות ולא יצא וכגון שלא הזכיר קיבוץ גלויות בבונה ירושלים או טל ומטר בברכת השנים. ונראה לכאורה פשוט דכמו"כ בני"ד עיקר ענין הברכה הוא האיסור וההיתר, דהיינו מה שאסר את הארוסות והתיר את הנשואות ומשו"כ הוי כטעה בעיקר ענין הברכה ולא יצא יד"ח.

אמנם עיין ברא"ש כתובות פ"א סימן י"ב שכתב לבאר מה שמזכיר את היתר הנשואות בברכת האירוסין והלא אין הנשואות מותרות אלא ע"י הנישואין והחופה ומה ענין חופה אצל אירוסין. וביאר דכדי שלא יטעו שברכה זו נאמרת על היתר האשה מדגישים שאין האשה ניתרת אלא ע"י הנישואין ולא ע"י האירוסין והברכה עיקר ענינה על קדושת ישראל שבפרישה מן העריות עי"ש. ולפי"ז יש לעיין אם זה מעיקר כונת הברכה, וצ"ע בעיניי. ועדיין נראה עיקר דמ"מ הוי זאת מעיקר הברכה ולא יצא יד"ח.

ועוד יש לדון בזה לפי"ד המהרש"ם בדעת תורה בסימן תרס"ג בשם השואל ומשיב דאף דפשוט שאם לא הזכיר את פסוקי הקרבנות במוסף דיו"ט יצא יד"ח ואינו חוזר אם הזכיר בטעות של יום אחר גרע טפי כיון ששקר דובר וחוזר, ולכאורה ה"ה בני"ד דאף אם נאמר שאין זה מעיקר הברכה מ"מ שקר דיבר באמרו ואסר לנו את הנשואות, וחוזר. ואף שהדברים חידוש ויש חולקים כמבואר שם, מ"מ חזיא לאיצטרופי כיון שבלא"ה נראה עיקר שלא יצא.

ב

אך מ"מ נראה פשוט דאף שלא יצא יד"ח הוי מעוות לא יוכל לתקון שהרי אדהכי והכי עזבו החתן והכלה את חופתם וכבר התייחדו בחדר היחוד. דהרי נחלקו הראשונים אם צריך לברך ברכת אירוסין דוקא עובר לעשייתן כשיטת הרמב"ם בפ"ג הכ"ג מאישות או שמא אפשר לברך גם אחרי האירוסין. ושיטה זו שאפשר גם לאחר האירוסין מצינו בה טעמים שונים. הראב"ד שם חלק על הרמב"ם וס"ל דאין לברך לפני האירוסין שמא לא תאבה האשה להתקדש ונמצאת ברכתו ברכה לבטלה ומשו"כ יש לכתחלה לברך לאחר הקידושין. אך הרא"ש בכתובות פ"ק סימן י"ב כתב דאפשר לברך גם אחרי האירוסין כיון דלא ברכת המצוה ברכה זו אלא ברכת השבח, ומשמע מדבריו דבאמת ראוי לברך לפני אך יש לברך גם אחרי עי"ש. והריטב"א בכתובות ז' ע"ב כתב בזה עוד סברא דכשם שאין לעשות קידוש בשבת אלא לאחר שכבר קידש היום, כך אין לברך על הקידושין אלא לאחר שנתקדשה האשה עי"ש.

ובאה"ע סימן ל"ד ס"א וס"ג פסק המחבר דאין לברך אלא לפני הקידושין ואם לא בירך לפני שוב אינו מברך, אך הרמ"א בס"ג שם כתב דאם לא בירכו בשעת האירוסין נוהגים לברך בשעת נישואין עי"ש.

אך נראה דאף לשיטת הרמ"א אין לברך ברכה זו אלא עד שעת הנישואין ולא לאחר הנישואין וכמבואר גם בשו"ת הריב"ש סימן פ"ב מקור הלכה זו עי"ש. וכיון שכן נראה דבני"ד כבר א"א לברך ברכה זו שהרי כבר יצאו מתחת לחופתן וכבר נשואים המה ואיך יברכו ברכת אירוסין לאחר הנישואין, ואף לפי השיטות דאין הנישואין חלים אלא ביחוד נראה דבני"ד א"א לברך שהרי משנכנסו לחדר הייחוד ושהו בו זמן מועט כבר נישאו בחופה ואף שהם ממשיכים לשבת בחדר הייחוד כבר נשלמו נישואיהם ושוב א"א לברך ברכת אירוסין.

סוף דבר אף שלענ"ד נראה עיקר דלא יצאו יד"ח הברכה וברכה לבטלה היא, מ"מ הוי מעוות לא יוכל לתקון דשוב הפסיד ברכת אירוסין.

בידידות ובעריכה גדולה

אשר וייס

 

 

"יפה שיחתן של עבדי אבות"

"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו... ואשביעך בה' אלקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני...כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק"

 על פרשת שליחות זו של אליעזר עבד אברהם אמרו חז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים" (ב"ר ס' ח').

ומן הראוי להתבונן, אברהם אבינו מצווה לאליעזר "לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אני יושב בקרבו", בנות הכנעני שכניו של אברהם אבינו אינם מוצאים חן בעיניו, הם אינם ראויים לבנו יחידו ליצחק ואברהם אבינו מצווה לאליעזר להרחיק נדוד לארץ מולדתו ליקח אשה ליצחק, ומוטל עלינו להבין מה חרדתו הגדולה של אברהם אבינו בציווי זה. ובפרט יקשה הדבר מאחר שכתב הרמב"ם [פ"א מהל' עכו"ם ה"ט]: "משהגיע אברהם אבינו לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו סביביו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בליבם העיקר הגדול הזה".

מדוע א"כ לא יקח אברהם אבינו אשה לבנו מתוך כל האלפים ורבבות בני ביתו, ותחת זאת אברהם אבינו שולח את אליעזר לקחת אשה לבנו מחרן לאור כשדים מקום עבודת אלילים מקום אשר ביקשו להורגו כאשר קרא שם בשם ה' כמבואר ברמב"ם שם.

בכלי יקר עמד על שאלה זו וכתב:

"מסתמא צוה שלא יתחתן בבנות הכנעני פן ילמד ממעשיהם וכו' וא"כ מה ירויח אם ישא אשה מבנות לבן ובתואל אשר גם הם עובדי ע"ז כמו הכנעני וכו' אמנם יש חששא אחרת והוא שטבע האבות נמשך גם לבנים זה דוקא באותם עבירות הבאים מפאת החומר באכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המידות הרעות וכו' אבל עבודה זרה דבר התלוי בשכלו של אדם אינו מתפשט מאבות לבנים וכו' ע"כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופים בזימה ולא הרחיק לבן ובתואל שלא היה בהם כי אם פחיתת הע"ז בלבד".

וכבר קדמו בדברים אלו בדרשות הר"ן [דרוש החמישי] וז"ל "עם היות לבן עובד ע"ז בחר יצחק להתחתן בו יותר משיתחתן עם בנות כנען וכו' מאשר היו בני כנען מוטבלים בתכונות רעות היו בוחרים האבות להתרחק מהם ולהדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות גם כי היה עובד ע"ז לפי שאותם התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם והם כמו חולי הנקראים בספרי הרפואה חלאים ירושיים".

כשאברהם אבינו בא לנטוע את כרם ישראל ולבנות את ביתו הוא אינו מתיירא כלל מע"ז, בביתו של אברהם אבינו אין כלל מקום לע"ז, אורו של אברהם אבינו מכהה ומבטל כל שביב וזיק של אמונה בטלה, ברם ממידות רעות ותכונות פסולות אברהם אבינו חושש ומתיירא, אי אפשר להשתית ולהקים את כרם בית ישראל כאשר יש אפילו תערובת קלה של תכונות ומידות רעות, וכמאמרו של גאון המוסר ר' ישראל סלנטר דקל לו לאדם להניע הרים ולעקור גבעות ממקומם מאשר לתקן מידה אחת רעה הטבועה בנפשו, ועל כן שולח אברהם את אליעזר אל ארצו ומולדתו למשפחתו לקחת אשה לבנו ולא מאנשי ארץ כנען המקולקלים במידותיהם.

וכבר אמרו חכמים במשנה (אבות ה' י"ט):

"כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שנאמר להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת שנאמר 'ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת וכו'"

וברבינו יונה כתב שם "היה אפשר לתנא לקצר ושלא להאריך בכלל ופרט והיה יכול לומר כל מי שיש בו וכו' מתלמידיו של בלעם הרשע ולמה תני דרך כלל והדר מפרש אלא בא ללמדנו שג' דברים אלו כוללים כל השלימות וכן מעשה ההפכיים להם כוללים כל הפחיתות, וזהו כי אם היה מקצר היה נשמע שמי שיהיו בו הג' דברים הנזכרים הוא מתלמידיו של א"א, אך לתלמידיו של א"א היו לו שלמיות רבות לאלפים ולרבבות זולת אלה, אשר על כן אמר שמי שיהיו לו שלשה דברים האלה וכו' כלומר כל השלמתם על שעליהם היו נקראים תלמידיו היו אלה וכו' שאלה הג' דברים היו הגורמים ביותר מתלמידיו של א"א וכן להיפך לזה בתלמידי בלעם הרשע כלומר שכל עצמות הלמוד שלמדו מבלעם הרשע היו ג' דברים הללו".

והדברים מפליאים ברוממות המדות ושגב תורת השלמתם הלא אברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה (יומא כ"ח ע"ב) ולפניו היו ו' מאות או ז' מאות סדרי משנה (חגיגה י"ד ע"א) שכך היתה משנת הראשונים, וכמה גדולים היו המסכתות של אאע"ה שאמרו חכמים מסכתא דע"ז דאברהם אבינו ד' מאות פירקי הוי (ע"ז י"ד ע"ב), ולא עוד אלא שא"א השיג כל מצוה ודין שחידשו חכמים דהלא קיים אף מצות עירוב תבשילין (יומא כ"ח ע"ב וע"ע קידושין פ"ב ע"א), ועוד אמרו חז"ל דהקב"ה מחדש בכל יום חידוש בתורה ואף חידוש זה השיג א"א בכל יום ויום (ב"ר וירא מ"ט), וכל התורה העצומה והרחבה הזאת הארוכה מארץ מדה והרחבה מני ים לימד את תלמידיו, ואעפ"כ לא נקראו תלמידיו של אברהם אבינו אלא מי שיש בו שלשה דברים הללו שהם יסודות המדות הטובות כולן, ואף תלמידיו של אברהם אבינו שלמדו אצלו כל התורה כולה שבכתב ושבע"פ לא נקראו תלמידיו כי אם על שם שלשה דברים האלה כמו שביאר רבינו יונה, כי המדות הן הם יסוד כל התורה כולה.

ושלש מדות אלו שעל שמם נקראים אנו תלמידיו של א"א, הן הם יסודות עיקריים בתורת המדות והם מכוונים כנגד הקנאה התאוה והכבוד המוציאין את האדם מן העולם (אבות ד' כ"ח). עין טובה היא ההיפך של הקנאה, רוח נמוכה היא היפוכה של הגאוה וההתנשאות, ונפש שפלה היא ביטול כח התאוה, הרי ששלשת מדות אלה יסוד הם לשלימות האדם בתיקון המדות והדביקות בהקב"ה, עיקר משנתו ומורשתו של אבינו אברהם.

 

תיקון המדות כסגולה לקנין תורה

הנה אמרו חכמים (תענית ז' ע"א) "תורה נמשלה למים מה מים מניחין מקום גבוה ויורדין למקום נמוך אף תורה אינה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה", וכבר כתב רבינו יונה (אבות ג' כ"א) "לעולם לא תשכון התורה אלא בגוף שהוא מתוקן במדות טובות".

ונראה בדרך זו לבאר את מה שמצינו במנחות (ז' ע"א), "רבי אבימי תני מנחות בי רב חסדא, ורבי אבימי בי ר"ח תני והאמר רב חסדא קולפי טאבי בלעי מאבימי עלה דהא שמעתא וכו' (וכי רבי אבימי תלמידו של ר' חסדא היה והלא א"ר חסדא הכאות טובות בלעתי מאבימי אמתני' דשום היתומים), אבימי מסכתא אתעקרא אתעקר ליה ואתא קמיה דרב חסדא לאדכוריה גמריה, ולישלח ליה וליתי לגביה, סבר הכי מסתייעא מילתא טפי" וברש"י "מסתייעא מילתא, משום יגעתי ומצאתי", ונראה דאין הכונה ליגיעה של עצם ההליכה לביתו של רבי אבימי ואפשר שלא היה בזה שום יגיעה, אלא כונת חז"ל ליגיעת הנפש בעבודת המדות ורבי אבימי התכוין להשריש בנפשו את מדת הענוה וההשתוות בביטול ישותו שהלך לביתו של תלמידו ע"מ לקבל תורה מפיו וביטול זה סגולה גדולה היא להצלחה בתורה.

ובאמת מצינו בכמה מקומות בגמרא שגדולי אמוראי נהגו להשפיל עצמן בפני חבריהם לפני שקבלו מהם תורה, בב"ק כ' ע"א אמר רב חסדא לרמי בר חמא שבביהמ"ד נסתפקו בדין זה נהנה וזה לא חסר וא"ל רמב"ח מתניתין היא ושאלו ר"ח "הי מתניתין א"ל לכי תשמש לי" ורק לאחר שר"ח שימשו וקיפל את סודרו א"ל איזה מתניתין היא, ובודאי לא התכוין רמב"ח להשתמש בר"ח שימוש חול בעלמא אלא נראה דכך היתה דרך החכמים בזמן חז"ל דכשבאו לקבל תורה והלכה מחבריהם עשו מעשה של שימוש והכנעה כדי שקבלתם תהי' שלימה והקדימו קבלתם במעשה של עבודת המדות, וכעי"ז מצינו עוד בחולין נ"א ע"א "א"ל ר' ספרא לאביי חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר רב עוירא שמני ואמר מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד וטרפה שלח ליה לא אתא לגביה, אזל הוא לגביה, הוה קאי אאיגרא אמר ניחות מר לא נחית סליק הוא לגביה" וכו', ולכאורה מעשה זה תמוה ביותר, למה הטריח ר' עוירא את אביי לעלות לגג ע"מ לשמוע את מה שקיבל הוא מרבי וכי דרך חכמים היא זו, אלא נראה לפי הנ"ל דר' עוירא ידע שע"מ לקבל הלכה זו קנין שלם יש לטרוח בביטול היש ותיקון המדות (ובודאי שאביי לא יקפיד עליו בזה).

ובפסחים (ס"ו ע"א):

"תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת וכו', מיד הושיבוהו בראש ומינהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות הפסח, התחיל מקנטרן בדברים אמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, אמרו לו רבינו, שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו, אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי וכו' אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי".

והדברים נוקבים וחודרים, הלל הזקן שעליו אמרו חז"ל (שבת ל' ע"ב) לעולם יהיה אדם ענותן כהלל, כאשר לרום מדרגתו הוא מקנטר את בני בתירא על שלא שמשו את גדולי הדור שמעיה ואבטליון מיד חכמתו מסתלקת והוא נאלץ לומר הלכה זו שמעתי ושכחתי כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה.

וכיוצ"ב אנו מוצאים בבראשית רבה [וישלח פרשה פ"א]:

"רבינו הוה עבר על סימוניא ויצאו אנשי סימוניא לקראתו אמרו לו: רבי תן לנו אדם אחד שיהא מקרא אותנו ושונה אותנו ודן את דיננו נתן להם רבי לוי בר סיסי ועשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה ממנה, נתעלמה דברי התורה מפיו שאלו אותו שלושה שאלות, אמרו לו גדמת יבמה האיך חולצת ולא השיבן, רקקה דם מהו ולא השיבן כלום, אמרו דלמא דלית בר אולפן בר אגדה הוא נשאלה קראי, אמרון ליה מהו דין דכתיב [דניאל י'] "את הרשום בכתב אמת" אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת ולא השיבן, וכיון שראה צרתו השכים בבוקר והלך לו אצל רבינו אמר לו [רבי] מה עבדון לך אנשי סימוניא, אמר לו אל תזכירני צרתי שלושה שאלות שאלו אותי ולא יכולתי להשיבן א"ל ומה אינון, אמר ליה גידמת במה היא חולצת א"ל והא לא היית יודע להשיב א"ל אין אפילו בשיניה אפילו בגופה, רקקה דם מהו א"ל [רבי] ולא היית יודע להשיב א"ל אם היה בו צחצוחית של רוק הרי הוא כשר ואם לאו הרי הוא פסול, אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת א"ל ולא היית יודע להשיבם א"ל, רשום עד שלא נגזרה גזירה אמת משנגזרה גזרה וכו', אמר לו ולמה לא השיבות אותם כשם שהשיבות אותי, א"ל עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה למעלה הימנה וטפח רוחי עלי ונתעלמו ממני דברי תורה, וקרא עליו המקרא הזה "אם נבלת בהתנשא". וכעין זה בירושלמי יבמות סט ע"א.

לוי תלמידו הגדול של רבינו הקדוש בהתנשאו נתעלמו ממנו דברי תורה "אם נבלת בהתנשא" אם נתעלמו ממך ד"ת אין זה אלא משום יוהרא מפני שנתנשאת.

ומאידך דרשו חז"ל (נדה כ"ז ע"א) על פסוק זה "אם נבלת עצמך על ד"ת סופך להתנשא" סופך לעלות מעלה מעלה בתורה, מדת הענוה והשפלות היא היא המדה הנצרכת לקנין תורה ובלא מידה זו אי אפשר לזכות לכתרה של תורה.

וכעין דברים הללו מסופר על רבינו החת"ס שבאחד משיעוריו דחה את דברי הגאון ר' משולם איגרא (שהיה רבה של פרשבורג לפניו) בחריפות יתירה ובתוך כך שכח את המשך הדברים עד שנאלץ להפסיק את שיעורו, מיד לקח החת"ס עשרה מתלמידיו ועלה על קברו של ר' משולם איגרא לבקש מחילתו ורק לאחר מכן יכול היה להמשיך בשיעורו.

ואם בענקי הדורות עסקינן מה נענה אנן אבתרייהו מדוע אנחנו איננו שוכחים את תלמודנו למרות שאנחנו מתנשאים יום יום, מדוע אין מתקיים בנו המקרא "אם נבלת בהתנשא". אין זאת אלא מפני שסגולה זו קיימת רק במי שתורתו זכה וצלולה אבל אנו שאין תורתנו זכה וצלולה לא נרגיש במעלה גדולה זו של תורה, יין ישן ומשובח תערובת כ"ש של חומץ תפגום את טעמו, לא כן מים דלוחים, טעמם לא יפגם ע"י קיתונות של שופכין.

יה"ר שנזכה כולנו ללמוד תורה מתוך שפלות וענוה ויתקיים בנו כל המשפיל עצמו על ד"ת סופו לעלות מעלה מעלה וזכות התורה תגן עלינו ועל כל ישראל אכי"ר.

 

תגיות: