קידוש במקום סעודה (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א


"זכור את יום השבת לקדשו" (כ' ח').

"אמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה" (פסחים ק"א ע"א).

 

הנה נחלקו הפוסקים במה דבעינן קידוש במקום סעודה, מה נחשב סעודה ומה לא, וחמש מחלוקות בדבר.

א) דעת הגאונים כפי שהובא בשו"ע סימן רע"ג סעיף ה' "כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר ודוקא אכל לחם או שתה יין אבל אכל פירות לא". הרי לן שהשו"ע פסק כשיטת הגאונים שצריך לקדש על הפת או על היין אבל מיני תרגימא אינם קידוש במ"ס.

ב) המג"א שם ס"ק י"א כתב דאם אפשר לקדש על היין ק"ו שאפשר לקדש על מזונות דעדיף מיין בכ"מ, אך מ"מ אין לקדש על הפירות.

ג) בשלטי גבורים פסחים ק"א כתב בשם הריא"ז דאף על הפירות הוי קבמ"ס דכל סעודת שבת הוי במקום סעודה והמג"א שם דחה דבריו ונקט עיקר כשיטת הטושו"ע דבפירות לא הוי קבמ"ס.

ד) הפמ"ג בא"א שם העיר דאפשר דתמרים עדיפי משאר פירות משום דסעדי וזייני כמבואר במג"א סימן ר"ח ס"ק כ"ה, וא"כ ה"ה דחשיב טפי קידוש במ"ס, עי"ש.

ה) אמנם רבים מן הראשונים חלקו על כל עיקר שיטת הגאונים ונקטו דרק בפת הוי קבמ"ס, כך משמע דעת התוס' הרא"ש (פסחים ק"א ע"א ד"ה טעימו) והרשב"א (כ"כ בתוספת שבת מדברי הרשב"א רפ"ח ברכות), וכך הוכיח הגרעק"א בהגהות לאו"ח שם מדברי רבינו יונה, עי"ש. וכ"ה במעשה רב סימן קכ"ב שהגר"א נהג שלא לקדש אלא על הפת.

והנה להלכה כתב המשנ"ב ס"ק כ"ו דאף דהשו"ע והמג"א חלקו על דעת השלט"ג (בשם הריא"ז) מ"מ מי שחלש לבו יכול לסמוך עליו בקידושא רבא שאינו אלא מדרבנן אבל לא בקידוש בליל שבת דהוי מה"ת, וכ"ה בחיי אדם ובאליהו רבא.

ועוד כתב שם דלכתחלה צריך לאכול סעודה ממש במקום שקידש ואין להקל בזה כדעת השו"ע אלא בשעת הדחק, עי"ש.

ו) ועוד נחלקו האחרונים לשיטת הגאונים דגם במקדש על היין הוי קידוש במ"ס, האם די ברביעית יין שהוא שותה לקידוש, או שמא צריך לשתות שתי כוסות, אחת לקידוש ועוד רביעית לסעודה. מדברי הרמ"א שם שכתב דאם שותה כשיעור יכול המוהל או הסנדק לשתות מכוס של ברית מילה, מוכח שלא צריך שיעור לסעודה מלבד כוס של קידוש אלא בשיעור אחד סגי וכוס של קידוש היא כוס של סעודה. אך הלבוש שם חולק עליו וס"ל דצריך כוס יין לסעודה מלבד כוס הקידוש.

וגם בזה הכריע המשנ"ב בשעה"צ ס"ק ל"ט דבשחרית יש להקל אם אין לו מספיק יין לשתות שתי רביעיות, אבל בערבית יש להחמיר. ובלא"ה כתב דיש להחמיר לכתחלה בלילה לקדש רק במקום סעודה גמורה, כמבואר.


ב

 

ומנהג הגר"א מבואר במעשה רב סימן קכ"ב וז"ל "אף בקידוש היום אינו מקדש אלא במקום סעודה גמורה ולא מיני תרגימא או יין". הרי שדעת הגר"א כשיטת הראשונים שחולקים על הגאונים ודעת השו"ע, ויש לתמוה לכאורה דבביאור הגר"א כתב לפרש דעת הגאונים ולא הסתייג משיטתם.

ולכאורה היה נראה לומר דיש בזה שני דינים. א: קידוש במקום סעודה. ב: סעודה במקום קידוש. ואף אם הלכה כשיטת הגאונים דיכול לקדש אף על היין ולאו דוקא על הפת, מ"מ יש לחזור ולקדש כשאוכל סעודתו דצריך לסעוד במקום קידוש, והוא שכתב הרמב"ם (פ"ל ה"ט) דבשבת צריך לקבוע סעודתו על היין. ויובן לפי זה דאף דאין הגאון חולק על השו"ע ואף הוא מקבל את דעת הגאונים דביין נחשב קבמ"ס, מ"מ נהג לקדש בסעודה גמורה.

אך באמת נראה טפי מדברי המעשה רב דהגר"א חולק על הגאונים שהרי לא נכתב שם שנהג לקדש בסעודתו אלא שלא קידש אלא במקום סעודה גמורה, הרי שלא נהג כשיטת הגאונים. ואין לתמוה כלל במה שלא דחה שיטת הגאונים בביאור הגר"א, דכך היא דרכה של תורה, וד"ת עניים במקום אחד ועשירים במק"א. ואפשר עוד דאף שאינו חולק על דעת השו"ע, החמיר לעצמו כשיטת התוס' וסייעתם.

ועוד דעצם ההנחה דיש שני דינים בקידוש וסעודה אין נראה כלל, דלא אמרו בפסחים (ק"א ע"א) אלא אין קידוש אלא במקום סעודה ולשון זה ודאי שדין הוא בקידוש שאיננו אלא במקום סעודה. ומה שכתב הרמב"ם דצריך לקבוע סעודה על היין אינו ענין לכל דברינו דאין זה מדיני קידוש כלל אלא מדיני סעודת שבת.

אמנם באמת יש לעיין בכל עיקר גדר קידוש במקום סעודה, האם זה מדיני קידוש או מדיני סעודת שבת. דמחד גיסא יש לפרש דמדיני קידוש הוא דצריך לקדש במקום שקובע סעודתו, אך מאידך יש לפרש דכל עיקר הלכה זו מדיני סעודה הוא, דיש לסעוד במקום שיקדש.

ולכאורה זה תלוי בטעם הלכה זו, דהרשב"ם בפסחים שם כתב שני טעמים למה צריך קידוש במקום סעודה. א: דכתיב "וקראת לשבת עונג במקום קרייה שם תהא עונג", וכ"ה בתוס' שם. ולפי טעם זה משמע דהוי מדיני סעודה דבמקום שקידש אם יום השבת בקרייה שם יש להתענג ולסעוד.

ב: כיון שאמרו דצריך לקדש על היין מסתמא הקידוש במקום סעודה הוא והוא מקדש על היין שבסעודה, עי"ש. וברור לפי טעם זה דאין זה אלא דין בקידוש היום.

ולכאורה נראה דגם מה שנחלקו אם צריך סעודה גמורה להיחשב קבמ"ס תלוי בשני דרכי הבנה אלה. דאם דין הוא בסעודה נראה דאין הכונה אלא לעיקר סעודת שבת שאותה יש לאכול במקום שקידש, אבל אם דין הוא בקידוש נראה טפי דכל שקובע עליו הוי קידוש במ"ס.

אך באמת אין הכרח דבכך נחלקו שני הטעמים שברשב"ם, ואפשר דגם מה שאמרו "במקום קרייה שם תהא עונג" דין הוא בקידוש ולא בסעודה, ומשום קידוש הוא שאמרו במקום קידוש שם תהיה סעודה. ועיין ברא"ש שם (פסחים פ"י סימן ה') שגרס "במקום עונג שם תהיה קרייה", ולא מסתבר דנחלק בזה על רשב"ם ותוס' אלא נראה יותר דאין ביניהם אלא משמעות דורשין בלבד, ועוד דכבר כתבתי לעיל דלשון הגמ' אין קידוש אלא במקום סעודה משמע דדין הוא בקידוש שאינו אלא במקום סעודה, ודו"ק בכל זה.


ג

 

והנה הארכנו לעיל בעיקרי השיטות וביאורן בהלכתא רבתא דא. אך לא אכחד דלולי דמסתפינא היה נראה בזה לענ"ד ביאור אחר בשיטת הגאונים, שלא כהבנת רוב רבותינו האחרונים והפוסקים.

דהנה זה לשון הטור והשו"ע "כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודת במקום אחר". ועי"ש במשנ"ב ס"ק כ"ג – כ"ד שכתב דבסיפא דהלכה זו תרתי קמ"ל. א: דבדיעבד אם גמר סעודתו במקום אחר אין צריך לברך ברכת המזון אלא יכול לגמור סעודתו במקום אחר. ב: דאם גומר סעודתו במק"א אינו צריך לחזור ולקדש, עי"ש.

ולכאורה תמוה דמה זה ענין לכאן הלא דיני שינוי מקום מקומם בסימן קע"ח ולא בסימן רע"ג.

אך אי בדידי תליא היה נראה בכונתם דבאמת אף הגאונים מודים דצריך לקדש על עיקר סעודתו אלא דאם התחיל סעודתו במקום שקידש די בכך להיחשב קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר". דרק משום שגומר סעודתו במק"א הוי קידוש במקום סעודה. ולדברינו מה שכתבו וגומר סעודתו וכו' אין זה רבותא בלבד דיכול לגמור סעודתו במק"א ללא ברכת המזון וללא קידוש, אלא דכל עיקר שיטת הגאונים אינה אלא דדי אם תחילת הסעודה היא במקום קידוש אף אם גומר סעודתו במק"א.

ויתישב לפי דרכנו שיטת הגאונים דגם ביין הוי קבמ"ס, ולכאורה תמוה דהרי אמרו חכמים אין קידוש אלא במקום סעודה, והלא אנן סהדי דאין היין סעודה, ועל אף חשיבות היין הלא פשוט דאין סעודה שכל כולה שתיה ואין בה אכילה. ולדרכנו ניחא דבאמת אין היין עיקר הסעודה אלא תחילתה, ודו"ק.

ולפי זה באמת אין לקדש לא על יין ולא על מיני תרגימא ובודאי לא על פירות אא"כ תחילת הסעודה הם. ולדברינו נראה דאם מקדש בבית הכנסת על יין ומזונות ובבואו הביתה שוב חוזר ומקדש על סעודתו נמצא חומרו קולו ומוסיף גורע, דאם חוזר ומקדש הרי הוכיח בכך שאין כאן המשך הסעודה אלא סעודה חדשה וא"כ קידוש קמא לא היה במקום סעודה, ויצא לתקן ונמצא מקלקל.

ונראה עוד לפי דרכנו, לדחות את טענת המגן אברהם דאם מקדשין על היין ק"ו שיוכלו לקדש על מיני תרגומא דעדיפי מיין. דאף דאכן במיני מזונות יש יותר קביעת סעודה מאשר ביין, מ"מ אין בכך קושיא דבאמת אין מקדשין על היין אלא על תחילת הסעודה, וא"כ אין לדמות יין למזונות, דדרך היה לפתוח סעודה ביין כדי לפתוח את המעיים אך אין דרך לפתוח סעודה במיני תרגימא ומשו"כ אין מקדשין על מיני תרגימא אלא על היין לפי שיטת הגאונים.

ועוד נראה לדרכנו לבאר את מנהג העולם שהביא הרמ"א, דאף דקיי"ל כשיטת הגאונים דיכול לקדש על היין ולפי"ז מותר למוהל או לסנדק לשתות במקום ברית מילה, אבל נהגו ליתן לתינוק, ולכאורה אין פשר למנהג זה. ולדרכנו ניחא דבאמת ס"ל לגאונים דאין לקדש על היין אלא אם כן התחילו את הסעודה ביין במקום סעודה ושוב גומרין אותו. אבל בברית מילה אין שתיית הכוס תחילת הסעודה אלא דמצוה לשתות כוס של ברכה וכיון שכן אין זה קידוש במקום סעודה, ודו"ק בזה.

ואין לדחות דברינו מדברי הרמ"א שכתב דלדברי השו"ע והגאונים מותר לשתות כוס מילה, והלא אין זו תחילת הסעודה, דאפשר דאף כוס מילה יכולה להיות תחילת סעודת שבת, והלא גם בימות החול עושה סעודת מצוה בברית מילה. וגם מדברי המג"א אין לסתור דברינו, דנראה דס"ל דאם יין חשוב להיות תחילת סעודה ה"ה במזונות, וז"פ.

ומה מאד שמחתי כשראיתי שוב שזכיתי לכוון לדברי הפרישה בסימן רס"ט ומשום יקרת הדברים אעתיק לשונו. "נראה לענ"ד הא דכתבו הגאונים דאם שתה כוס יין מותר לאכול במקום אחר, היינו דוקא לדעת רשב"ם [פסחים ק"ג ע"ב ד"ה אבל] דס"ל דיין דינו כפת לענין דברים הטעונים ברכה (במקומו) במקומן כמ"ש רבינו בשמו בסימן קע"ח ע"ש, ולכן דינו אם שתה (אחד) כוס במקום זה יכול לילך לכתחילה (במקום) למקום אחר ולשתות וא"צ לחזור ולברך על השתיה, וגם א"צ לברך ברכה אחרונה קודם הליכתו על מה שכבר שתה, דכיון דבעי יין לרשב"ם ברכה במקומן, אמרינן לקיבעא קמא קהדר כרב חסדא [שם] ולא מיחשב היסח הדעת כמו פת וכמבואר לעיל סימן קע"ח וקפ"ד ע"ש, אבל לדעת ר"י [שם תוד"ה אלא] דס"ל דאין יין דומה לפת בענין זה וכמבואר שם, ומיחשב גבי ההליכה ממקומו היסח הדעת כאכילת פירות וצריך לחזור ולברך כשירצה לאכול, ממילא לא נחשב לשתות ג"כ במקום סעודה כשהולך ואוכל במקום אחר וצריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם, דכיון דמיחשב היסח הדעת לענין ברכה והיינו מטעם שאין להיין חשיבות לעשות קבוע ועומד להטעינו ברכה אחריו במקומו, מסתבר גם כן למימר דלא מיקרי במקום קריאה שם תהא עונג ולמימר דזהו עונג, דמה ששתה הכוס והוא עדיין רבע וצמא ואחר כך במקום עיקר עינוגו שם לא תהא קריאה, בשלמא לסברת הרשב"ם שתבתי אתי שפיר דהכל סעודה אחת היא. וכן נ"ל לדקדק מלשון הגאונים וז"ל: ומה שכתבו הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה א"צ שיגמור שם כל סעודתו, אלא אוכל מעט ושותה שם כוס של יין ואח"כ גומר סעודתו במקום אחר, אבל אכל פירות לא עכ"ל. והנה מדסתמו וגומר סעודתו במקום אחר ולא כתבו ואוכל במקום אחר, משמע דמה שאכל ושתה כאן עם מה שיאכל וישתה שם הכל סעודה א' מיקרי וא"צ לחזור ולברך שם אמה שבירך כבר כאן, והיינו טעמא משום דלא בירך במקום שקידש ברכה אחרונה על מה שאכל או ששתה, אלא שבעינן שאכל או שתה דבר חשוב הטעון ברכה במקומו שמתוך חשיבותו ע[ו]שה למקום קידוש זה קבע והתחלת הסעודה, ואף שאח"כ ילך למקום אחר לא יחשב הפסק והכל סעודה אחת היא והסעודה (התחלתה) מתחילה בקידוש וקריאה במקום עונג מקרי".

והנה בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סימן ס"ג האריך באריכות גדולה בסוגיה זו ודן שם אם הוי דין בקידוש אין דין הסעודה, ואם יש בזה שני דינים או דין אחד, עי"ש בדבריו העצומים, ואני את הנלענ"ד כתבתי.


ד

אם מיץ ענבים הוי כמ"ס

 

והנה ראיתי בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דאף דלשיטת הגאונים אפשר לקדש על היין וחשיב קידוש במ"ס, אין זה אלא על היין אבל לא על מיץ ענבים. ואף אם אפשר לקדש על מיץ ענבים מ"מ אין בזה חשיבות של סעודה לקדש עליו. ומרן הגאון לשיטתו דס"ל דשאני מיץ ענבים מיין בהלכות שונות כגון לד' כוסות.

אך כבר כתבתי במק"א (עיין הגדש"פ מנחת אשר עמוד רל"ז) דלענ"ד דין מיץ ענבים כדין יין לכל דבר וענין ואף לענין ד' כוסות, וכך נראה גם לעניננו.

 

 


ה

קידושא רבא על יי"ש

כבוד הרה"ג...

במה ששאל לדעתי אם ראוי לעשות קידוש ביום השבת על ויסקי או יי"ש אחר, מאחר שראה הרבה חסידים נוהגין כן.

כן נהגו רבים בגליציה עפ"י מנהג הרה"ק מרופשיץ ותלמידו מרן הדברי חיים מצאנז זצוק"ל ובשו"ת מהרש"ם ח"א סימן קע"ה הביא שכן נהגו גם הרה"ק מלובלין ומקאמינקא. וכתב שכדאי הם לסמוך עליהם בקידושא רבא דהוי מדרבנן עי"ש. וכן נהג מו"ר מרן אדמו"ר מצאנז בעל הדברי יציב זצ"ל.

אלא שנחלקו המנהגים בזה. המהרש"ם הביא שהעידו בפניו שהרה"ק מרופשיץ נהג לקדש על כוסית קטנה של יי"ש פחות מרביעית. אך בעל הדברי יציב הקפיד לקדש על שיעור רביעית אף שלא שתה אלא כלשהו. ובמשנה ברורה סימן רע"ב סק"ל כתב דהמקדש על היי"ש צריך כוס מחזיק רביעית וצריך לשתות מלא לוגמיו ואם אינו יכול לשתות שתיית כל המסובין מצטרפת למלא לוגמיו עי"ש.

ואומר אני אם קבלה היא נקבל וכל האוחזים בשפולי דגלימי' של אדמור"י בית צאנז ודאי יש להם על מי לסמוך ועמוד גדול להישען עליו, אבל להלכה יש לפקפק.

דהלא מנהג זה מושתת על ההנחה דיי"ש הוי חמר מדינה, דהלא להלכה נפסק דאף קידושא רבא אין מקדשין אלא על חמר מדינה כמבואר בסימן רפ"ט סעיף ב', ואף שדעת הטור דבשחרית לא צריך חמר מדינה אלא יכול לקדש על כל משקה, וכך הביא בבאר היטב סוס"י רע"ב מנחלת שבעה ומשו"ת הלכות קטנות, מ"מ דעת המגן אברהם כדעת השו"ע שאין מקדשין אלא על חמ"מ וכך נקטו רוב האחרונים ובכללם המשנ"ב.

אך אף שהאחרונים נקטו דיי"ש הוי חמ"מ כתב המג"א בסימן רע"ב סק"ו שאין מקדשין על היי"ש אלא במקום שנוהגין לשתות יי"ש בכל סעודה והוי חמר מדינה.

וכך כתב בנמוקי או"ח לבעל המנחת אלעזר שהנהגותיו ודברותיו של הד"ח היו עטרה לראשו, שמנהגו של הד"ח היה משום שבמדינת גליציה לא היה היין מצוי ורוב שתייתם היה יי"ש, (ובאמת כל גדולי הצדיקים הנ"ל שמנהג זה יצא מבית מדרשם היו גדולי גליציה ופולין שבארצם היה היי"ש חמר מדינה ממש), אבל במדינת הונגריה שהיה להם הרבה יין, אין לקדש על היי"ש, וכתב עוד שהעידו לפניו ת"ח שכאשר הד"ח ביקר בשבת בהונגריה קידשו לפניו על היין והתכוין לצאת יד"ח בקידוש על היין, אלא שחזר וקידש על היי"ש כמנהגו עי"ש.

ולענ"ד נראה דבזה"ז ודאי שאין היי"ש בכלל חמר מדינה דמעטים מרבים בשתיית היי"ש בסעודותיהם תדיר, וכדי להיות חמר מדינה לא די במה שנוהגין לשתות בסעודות שבת אלא צריך שיהיו שותין משקה זה תדיר בכל סעודותיהם, וגם המהרש"ם בתשובתו הנ"ל כתב דנתפשט מאד שתיית היי"ש ורגילין לשתות כמעט לפני כל סעודה צלוחית קטן עי"ש. ומשו"כ נראה ברור דבודאי אין היי"ש חמר מדינה בזמנינו. וכבר כתבתי בקובץ דרכי הוראה ב' בשו"ת בעניני הצומות סימן ד' אות ג' דלא ברור מה הוי חמ"מ בזמנינו, ובפרט לפי"ד שוע"ה סימן רע"ב ס"י דרק מה שרוב אנשי העיר קובעים סעודה עליו הוי בכלל חמ"מ. ועיין עוד באגרות משה או"ח ח"ב סימן ע"ה דמשקה ששותה לצמאו לעולם אינו בכלל חמ"מ רק מה ששותין לשם חשיבות, עי"ש. והבאתי שם דהחזו"א הבדיל על היין אף במוצאי שבת חזון משום שנקט דאין חמ"מ בזה"ז עי"ש.

ומנהג זה לקדש על היי"ש פחות מכשיעור מושתת גם על מש"כ הט"ז בסימן ר"י דיש לברך ברכה אחרונה על שתיית יי"ש אף בפחות מרביעית, כיון שזה עיקר דרך שתייתו ומחמת חריפותו אי אפשר לשתות ממנו רביעית, עי"ש. והגאונים הצדיקים הנ"ל נקטו דה"ה לגבי קבמ"ס מהני שתיית יי"ש פחות מרביעית. ואף שכל הפוסקים חלקו על הט"ז בהלכה זו, לגבי קידוש ביום נהגו להקל בזה. ואף סברא זו מחודשת דמהי"ת לומר דלגבי קידוש אזלינן בתר דרך שתייתו ולא לגבי ברכה אחרונה.

ומשו"כ אומר אני דמי שנוהג כדרך רבו המובהק ודאי שהולך מישרים, אבל לעיקרא דדינא ודאי שראוי לקדש רק על היין, דלענ"ד אין משקה בזמנינו שניתן להגדירו כחמר מדינה, אך יי"ש בודאי אינו חמר מדינה כמבואר. ועוד דאין לקדש על פחות משיעור רביעית כמבואר.

סו"ד ראוי לקדש רק על יין כשיעור.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

היו נכונים לשלשת ימים

"ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (כ' י' - י"א).

"ויאמר אל העם היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (כ' ט"ו).

"לשלשת ימים, לסוף שלשת ימים הוא יום רביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו כדברי רבי יוסי ולדברי האומר בששי בחודש ניתנו עשרת הדברות לא הוסיף משה כלום" (רש"י שם).

פירוש לפירושו דהקב"ה אמר היו נכונים ליום השלישי אך משה הוסיף יום אחד ומשו"כ אמר לשלשת ימים דרק ביום הרביעי תנתן תורה לישראל.

הרי לן בדברי רש"י דדיוקא דקרא משמען כשיטת רבי יוסי דבשביעי בחודש ניתנה תורה ומשה הוסיף יום אחד מדעתו, ומקור הדברים במסכת שבת (פ"ו ע"ב).

וכבר תמה במגן אברהם ריש סימן תצ"ד על שאנו עושים חג השבועות ביום ו' בסיון ואומרים ביום זה זמן מתן תורתנו, הלא הלכה כרבי יוסי דבשביעי בחודש ניתנה תורה דמשה הוסיף יום אחד מדעתו ונמצא שאין ו' סיון יום מתן תורה.

ויתירה מזו הקשה המהרש"א בעבו"ז ג' ע"ב על עצם קביעת המועד ביום ו' בסיון ביום החמשים לספירת העומר הלא לדברי הכל יצאו ממצרים ביום חמישי ובשבת ניתנה תורה שהוא יום נ"א מיום הקרבת העומר ולא יום החמישים.

ובעצם דברי חז"ל שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו נפלאתי מאז אך נתקיים דבר ה' "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני".

והנראה בזה דהנה אדוננו המהרש"א שם כתב ליישב תמיהתו "ויש לספק בזה דלכ"ע נתנה תורה ביום נ"א מן הספירה למה קבע הש"י חג השבועות לדורות ביום חמשים מן הספירה. והכוונה בזה לפי שלא היו ישראל אז ראוים לחכמת התורה עד שיטהרו ויקדשו עצמם מכל טומאת מצרים שיצאו משם כמ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' וע"כ היתה הטהרה במספר שבעה שבועות ויום חמשים שהם מספרים קדושים כענין שבת שמיטים ויובלות ולפי שביום נ' נגמרה הטהרה שזכינו אחר כך ביום נ"א לקבל התורה קבע הש"י אותו יום חמשים לחג שבועות כי יראת חטא קודמת לחכמה במעלה ובזמן".

חידוש גדול חידש לנו רבינו, שחג השבועות נקבע ביום שבו השלימו בני ישראל את הכנתם לקבלת התורה בשלימות עבודת היראה אף שעדיין לא ניתנה תורה עד למחרת היום.

ועדיין צריך עיון וביאור אמרנו "יום מתן תורתנו", דדברי המהרש"א יש בהם כדי ליישב את קביעת המועד בו' בסיון, אך איך נאמר יום מתן תורתנו ביום שעדיין לא ניתנה בו תורה.

והנראה בזה עפ"י התבוננות מועטת בהלכות גירות, שהרי כל יסודות הגירות נלמדו מכניסת אבותינו לברית במעמד הר סיני וקבלת התורה כמבואר ביבמות (מ"ו ע"א וכריתות ט' ע"א), דאין הגר נכנס לברית אלא במילה וטבילה וקרבן כשם שאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים, עי"ש.

והנה מלבד שלשת המעשים הנ"ל מילה טבילה והרצאת דמים, צריך הגר לקבל על עצמו עול המצוות. ובהלכה זו דקבלת עול מצוות יש שני שלבים ושני עניינים. קבלת עול מצוות, והודעת מצוות קלות וחמורות כמבואר שם (מ"ז ע"ב). וכבר ביארו גדולי האחרונים דאכן שני עניינים הם. עצם נכונות הגר לקבל עול מלכות שמים ולקיים את כל מצוות ה' היא יסוד הגירות והיא מעכבת בה, אך מלבד עצם הקבלה צריך גם להודיע לו מקצת מצוות קלות וחמורות בשעת הטבילה והוא צריך לחזור ולקבלם, עיין שו"ת חמדת שלמה יו"ד סימן כ"ט – ל' והארכתי בזה מאד בתשובות.

ומדיני הגירות נלמד על כניסת אבותינו לברית במעמד הר סיני, ונראה לומר דביום ו' בסיון קיבלו על עצמם עול התורה והמצוה בהתייצבם תחת ההר, בהשלימם את עבודת יראת ה', בהיותם מוכנים להיקבר תחת ההר אם חלילה ימעלו מעל. יום זה כבר כיום מתן תורה הוא, כי ביום הזה כבר קיבלו את התורה באתערותא דלתתא אף שעדיין לא נתקיימה הודעת המצוות ועדיין לא ידעו מצוות התורה מה הן. וכגר המקבל על עצמו עול מלכות שמים טרם יודעו מהן המצוות שעליו לקיים.

ולמחרת ירד משה מן ההר ושני לוחות הברית בידו והודיע להם את כל אשר צוה ה'.

ואפשר שזה שאנו אומרים בהגדת ליל הסדר "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו". דעוד טרם נתן לנו הקב"ה את תורתנו הקדושה, קרבנו לפני הר סיני ביום ו' בסיון וביום זה כבר קבלנו עול תורה ועול מלכות שמים.

וכך אומרים אנו ביום נשגב זה יום מתן תורתנו.

והוא שאמר הקב"ה למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג' י"ב), וכי איזה עבודה היתה על ההר, וכי שמיעת קולו של משה עבודה היא, הוי אומר עבודת היראה ועבודת הקבלה, עבודת ההכנה בשלשת הימים שקדמו למתן תורה היא העבודה שעליה צוה הקב"ה בבואו להוציא את ישראל מארץ מצרים.

 

תגיות: