תקיעות דמיושב ודמעומד (תשס”ד)

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

"אמר ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין – כדי לערבב השטן" (ר"ה ט"ז ע"ב).


הנה נחלקו הראשונים איזה תקיעות הן עיקר מצות השופר דמיושב או דמעומד. הטור בסימן תקפ"ה כתב "אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד שהוא על סדר הברכות" ומקור דבריו בדברי הר"ן בר"ה דף ט"ז (דף ג' ע"א מדפי הרי"ף) וז"ל "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין פירוש כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין דתקיעות שעל סדר הברכות הן עיקר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ואמרינן כדי לערבב את השטן", ומבואר מדבריהם דעיקר המצוה בתקיעות דמעומד שהן על סדר מלכויות זכרונות ושופרות אלא שמברכים על תקיעות דמיושב משום שהן הראשונות, וכעין סברת ר' חסדא בפסחים קט"ו ע"א "לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה" (וחולק על רב הונא במי שאין לו אלא חסה ולא ירק אחר בליל הסדר דלר"ה יאכל חסה לכרפס בלי ברכת המרור ומברך שוב באכילת מרור ולר"ח מברך על אכילת מרור באכילה הראשונה ושוב אוכל מרור בלי ברכה עי"ש).

וכ"כ התוס' בפסחים שם "מידי דהוי אברכת השופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת הברכה אתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשית על סדר ברכות", הרי לן מכל אלה דעיקר התקיעות הן דמעומד ודמיושב לא נתקנו אלא לערבב את השטן ואעפ"כ מברך עליה וכסברת ר' חסדא כמבואר.

אך לא כן מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ג הי"ב מהלכות שופר "בדין היה שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן שלש פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות אלא די להן בבא אחת על כל ברכה כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות" ומקור דבריו מדברי הרי"ף בסוף ר"ה (דף י' ע"ב מדפי הרי"ף), וכ"ה בדברי התוס' בראש השנה ל"ג ע"ב ד"ה שיעור עי"ש. הרי לן שיטתם דעיקר התקיעות הן דמיושב ובהם כבר יצאו ידי חובתן אלא שחוזרין ותוקעין כדי לערבב את השטן. (והתוס' לשיטתם פירשו שם בדף ט"ז ע"ב (ד"ה כדי) דתקיעות דמעומד מערבבין את השטן בחשבו דהרי כבר תקעו בשופר, אלא ע"כ תקיעות שניות תקיעות של מלך המשיח הן, עי"ש).

אך כבר כתב החזון איש באו"ח סי' קכ"ד בפסחים דף קט"ו דהתוס' סתרו דבריהם, דבר"ה (ל"ג ע"ב) נקטו כדברי הרי"ף והרמב"ם דהעיקר הן דמיושב ובפסחים שם כתבו דעיקר התקיעות הן דמעומד, עי"ש.

אך באמת יש לתמוה בזה יותר, דבסתירה שבדברי התוס' ידוע מש"כ ביש"ש בהקדמתו למס' ב"ק. וכ"כ החיד"א בשם הגדולים (מע' ספרים ערך תי"ו סימן כ' – תוספות) דאין להקשות מדברי התוס' שסתרו זא"ז דרבים היו בעלי התוס' כידוע, אבל אם נכון הדבר ששתי הנחות הנ"ל סתירה הן, נמצא שגם הר"ן סותר דבריו שהרי בפ"ד (דף י' ע"ב מדפי הרי"ף) שם כתב "ואנו עכשיו נוהגים לתקוע על סדר הברכות תשר"ת למלכויות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות וצ"ע שהרי היה לנו לעשותן כולן למלכויות וכן לזכרונות וכן לשופרות דהא אנן משום ספק דאורייתא עבדינן להו וצריך לשומען על הסדר ברכות במלכויות וכן בזכרונות וכן בשופרות והרב אלפסי ז"ל כתב דאקילו בהו משום טרחא יתירא דצבורא כיון שכבר יצאו שלא על סדר ברכות ואפשר עוד על דרך זה חששו שלא להפסיק יותר מדאי בתקיעות שאינן צריכות בין מלכויות זכרונות ושופרות ואכתי לא נהירא", ושוב הביא את דברי רב האי גאון דבאמת יוצאים יד"ח בין בגנח בין בילל ולשיטתו ולק"מ עי"ש.

ומ"מ משמע מדברי הר"ן דבאמת ניח"ל בעיקר דברי הרי"ף אלא שאין הדברים מתישבים כ"כ דיותר היה להם לתקן על סדר הברכות את כל הסדר, אך אילו היה סובר דעיקר התקיעות הם על סדר הברכות ולא יוצאים כלל בהני דמיושב ודאי היה חולק להדיא על דברי הרי"ף, ודו"ק.

ועיין גם בטור דמחד גיסא כתב שם דעיקר התקיעות הן דמעומד ומאידך כתב בסימן תקצ"ב את דברי הרי"ף דיוצא יד"ח בדמיושב ולא השיג עליהם כלל, הרי שגם הטור סתר דבריו בזה.

ע"כ נלענ"ד דאין כלל סתירה בין מה שכתבו הראשונים דעיקר התקיעות הן אלה דמעומד שהן על סדר הברכות למה שכתבו דכבר יצאו יד"ח בתקיעות דמיושב ומשו"כ לא הטריחו הצבור בתקיעות דמעומד. ויסוד הדברים מה שביארתי במק"א (עיין לקמן סימן מ"ב) דאף אם כבר יצא אדם יד"ח במצוה אם החסיר פרט כל שהוא, יכול הוא לחזור ולהשלימו ולא הפסיד במה שכבר יצא יד"ח, וזה כוונתם דמחד גיסא כבר יצאו יד"ח בדמיושב אך מ"מ עיקר חשיבות התקיעות ומצוה מן המובחר במעומד ומשו"כ הקילו על הצבור בתקיעות אלה.

ואף שידוע בשם הגר"ח מבריסק והגרי"ז בנו דמי שקיים מצוה ויצא בה יד"ח שוב א"א להוסיף ולקיימה בהידור מצוה, נראה דאין זה אלא בהידור מצוה שהוא גדר כללי ד"זה אלי ואנוהו" וכשקיים את עיקר המצוה קיימה בשלימות ללא חסר ורבב, אבל כאשר החסיר בפרטי המצוה ודקדוקיה, בידו לחזור ולקיימה בשלימותה ולא הפסיד.

ויסוד זה הוא המונח ביסודן של שלש סוגיות. א. הא דסוגיין דתקיעות דמיושב ודמעומד. ב. הא דפסחים קט"ו ע"א במי שאין שום ירק בליל הסדר אלא חסא בלבד דנחלקו ר' הונא ור' חסדא אם יברך "על אכילת מרור" באכילתו חסא לכרפס, דלרב הונא לא יברך דעל מצות ומרורים יאכלוהו כתיב, קודם מצות ואח"כ מרורים, ולר' חסדא יברך כנ"ל, דנראה פשוט לענ"ד דאם מברך על אכילת מרור באכילתו חסא לשם כרפס ע"כ צריך לצאת ידי חובתו במצות מרור באכילה זו דאל"כ הוי ברכה לבטלה דהלא בין כרפס למרור יש הפסק גמור ואיך יברך על המצוה ולא יקיימנה.

אלא ע"כ דבאמת מקיים לשיטתו מצות מרור באכילתו הראשונה לשם כרפס ואעפ"כ חוזר ואוכל לאחר המצה כדי לקיים מה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו.

ג. כבר הארכתי לבאר בדרך זה את מה שמצינו בדברי רש"י הרשב"ם והתוס' בפסחים דף ק"כ ע"א דעיקר מצות מצה באכילת אפיקומן היא זכר לפסח שנאכל על השובע, ולכאורה תמוה דהלא (בפסחים צ"ט ע"ב) אמרו דערב פסח לאחר חצות אסור לאכול כדי שיאכל מצה לתיאבון וברשב"ם שם כדי שיאכל כזית "מצה של מצוה לתיאבון", ומשמע שיוצאים יד"ח בכזית ראשונה, אלא פשוט דמקיים מצות מצה ויוצא בה יד"ח בכזית ראשון ואעפ"כ אמרו דעיקר המצוה באפיקומן שבה יש זכר לפסח ומצה הנאכלת עמו כנ"ל.

וכך נראה גם במה דמבואר באו"ח סי' מ"ו סעיף ט' ברמ"א "וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל בשכמל"ו כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה" ומקור הלכה זו הביא הטור מרבינו יהודה החסיד ש"היה מכוין לצאת בו יד"ח קר"ש משום שלפעמים כשעושין קרובץ מתעכבים מקר"ש עד אחר זמנה ואמר שהיה יוצא בזה" עי"ש.

ומלשון הטור והרמ"א משמע שלעולם מכוונים לצאת יד"ח בקר"ש זו, אך המגן אברהם שם ס"ק ט"ז כתב "אך לא יכוין לצאת אלא א"כ ירא שהצבור יעברו זמן קר"ש, אבל כשלא יעברו מוטב לצאת יד"ח קר"ש עם הצבור ולקרות אותה כדינה בברכותיה". והגרעק"א הוסיף שם דאף כשירא שהצבור לא יספיק לקרות בזמנה יכוין על תנאי "אם יעברו הרי יוצא בזה ואם לא יעברו לא יצא בזה" עי"ש, וצ"ע למה לא פירשו הטור והרמ"א הלכה זו וסתמו דבריהם.

ונראה לפי דרכנו דבאמת אין בזה קפידא דאף אם יצא יד"ח בקר"ש זו לא הפסיד את מעלת קר"ש בברכותיה, דלעולם יכול אדם להוסיף פרטי המצוה ודקדוקיה המסויימים אף שכבר יצא ידי חובתו בעיקר המצוה כנ"ל.

ובאמת נראה דאף המג"א והגרעק"א יודו לעיקר גדול זה אלא דנקטו דבקר"ש לא שייך לומר כן, דהנה ביסוד הדברים באמת צ"ע, איך יוכל לחזור ולקיים באופן המובחר לאחר שכבר יצא יד"ח והלא כיון שכבר יצא יד"ח אין המעשה אלא מעשה רשות ולא מעשה מצוה, ויש לבאר דבר זה בשני דרכים.

א' אף שכבר יצא יד"ח בעיקר המצוה כיון שעדיין חסר בפרטי המצוה המסויימים ועדיין לא השלים חובת מצותו יכול לחזור ולקיימה בהידורה, וכעין סברא זו כתבתי במק"א לבאר דאף דמי שלא כיון בברכת אבות חוזר ומתפלל, אין תפלתו ללא כונה ברכה לבטלה ובאמת שם תפלה עלה אלא שחוזר ומתפלל להשלים תפלה בכונה, וכך בכל הנ"ל אף שכבר יצא יד"ח, מ"מ עדיין בידו לחזור ולקיים מצוה זו בהשלמת דקדוקיה.

אך באמת יש דוחק רב במהלך זה, ומסתבר טפי דאם כבר יצא יד"ח, מעשיו מעשה רשות המה (אלא שיש מקום לומר דמ"מ מדרבנן צריך שוב לאכול אפיקומן, ומרור, ולחזור ולתקוע תקיעות דמעומד, אבל אם אין המצוה אלא מדרבנן ודאי מסתבר שיש בזה הפסד במה שקיים עיקר מצותו דאורייתא בחסר פרטיה).

ב' ומשום כך נראה טפי שדרכנו הנ"ל נכונה רק לפי"ד הלבוש בסי' תקפ"ה סעיף ג' דאף שאדם יוצא יד"ח תקיעת שופר בשלשים קולות, כל שתוקע ומריע כל היום כולו מקיים מצות שופר דיום תרועה יהיה לכם כתיב וככל שתוקע ומריע מקיים מצות התורה, וכ"כ שם גם לענין לולב, וכדבריו כתב המהר"ל בספר גבורות ה' פרק מ"ח ד"ה שמש לגבי אכילת מצה בליל א' דחג המצות, והארכתי בזה במנחת אשר לפסחים סימן ע"ט עי"ש.

ולפי דרך זו מובן דכיון לאחר שיצא יד"ח עדיין מצוה בעשייתו אף שכבר אין חובה, מ"מ יכול הוא להשלים את מעלות המצוה ודקדוקיה כנ"ל.

אמנם אף שהדברים מסתברי לגבי מצה מרור ושופר וכנ"ל מדברי גדולי הדורות הלבוש והמהר"ל, לגבי קר"ש סברו המג"א והגרעק"א דלאחר שיצא יד"ח שוב אין מצוה כלל דבשכבך ובקומך כתיב ולאחר שיצא יד"ח אינו אלא כקורא בתורה, ומשו"כ ודאי ראוי שיצא יד"ח בברכותיה ולא בקר"ש שלפני התפלה ודו"ק.

ועוד יש לעיין בדרכנו, במש"כ המגן אברהם ברי"ס רע"א דמה"ת יוצא אדם יד"ח קידוש היום בקידוש שבתפלה דהיינו בברכת מקדש השבת שבתפלה, והאחרונים האריכו לדון בדבריו בכמה אנפין עי"ש בדגול מרבבה וברעק"א והדברים ידועים.

והחת"ס בהגהותיו לשו"ע שם וגם בשו"ת חת"ס או"ח סי' כ"א כתב דאף שדברי המג"א נכונים ביסודם, מ"מ ראוי שיתכוון שלא לצאת יד"ח בתפלה כדי לקיים את מצות הקידוש במטבע שטבעו חכמים, ויקדש על הכוס, והוסיף לחדש דאף אם לא כיון להדיא שלא לצאת מ"מ לב בי"ד מתנה שלא יצא יד"ח אף מה"ת בקידוש שבתפלה עי"ש.(ויש חידוש בעצם חידוש זה דבגדרי כונה יש גדר לב בי"ד מתנה, וצ"ע).

אך בדברי המגן אברהם מבואר להדיא דאכן יוצא אדם יד"ח מדאורייתא בקידוש שבתפלה ובקידוש שעל הכוס אינו מצווה אלא מדרבנן, עיי"ש. ולדברינו נראה דאף שכבר יצא עיקר מצוותו מה"ת אין בכך קפידא כנ"ל. אמנם לפי מה שנתבאר לעיל דרק בהני דיש בהן מצוה אף לאחר שכבר יצא יד"ח אמרינן דיכול לחזור ולהשלים את מצותו מסתבר דבקידוש לא שייך לומר סברא זו.

אך באמת אין צורך כלל בסברא זו לגבי קידוש היום, דנראה דעת המגן אברהם דכך מהות מצוה זו ואופן קיומה דבתפלה מקיימים מצות הקידוש מה"ת ושוב חייבוהו חכמים לחזור ולקדש על הכוס, וכעין שמצינו בהבדלה שמבדיל בתפלה וחוזר ומבדיל על הכוס, אך לדעת החת"ס אין לדמות בזה קידוש להבדלה, דהבדלה שבתפילה לשם הבדלה תוקנה ואינה נאמרת אלא בערבית דמוצ"ש, אבל ברכת מקדש השבת לא משום מצות קידוש היא דהלא ברכה זו נאמרת בכל תפילות השבת וברכת קדושת היום היא, ומשו"כ נכון טפי לכוון שלא לצאת יד"ח של תורה בברכה זו, ודו"ק כי קצרתי.


ב


הנה נחלקו הראשונים בענין מי ששח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד ושלש מחלוקות בדבר, דעת רבינו שמחה הובא בהגהות מיימוניות סוף פ"ג אות ט' ובבית יוסף סי' תקצ"ב שחוזר ומברך, לעומתו דעת הרי"ד בפ"ד מר"ה (בפסקי הרי"ד דף ל"ד ע"א) וכ"ה דעת הריטב"א (ל"ד ע"א) והמאירי (שם ל"ה ע"א) דאף לכתחלה מותר לשוחח, ובתווך שיטת הרמב"ם (פ"ג הי"א) והשו"ע (שם סעיף ג') דלכתחלה אין להפסיק כדי שברכת השופר תחול גם על תקיעות דמעומד אך בדיעבד אינו חוזר ומברך.

שיטת רבינו שמחה מובנת, דכיון שתיקנו חכמים תקיעות דמעומד ועשוהו כחיוב גמור אף שכבר יצא יד"ח מה"ת חוזר ומברך על מצוה דרבנן. שיטת הרמב"ם אף היא מובנת דכיון שיצא יד"ח עיקר המצוה שוב אינו מברך ואין זה דומה למצוה דרבנן שמברך עליה כגון נ"ח ומקרא מגילה כיון שבדרך כלל מברך על תקיעות דמיושב ופוטר את אלה שבמעומד, אך שיטת הרי"ד ודעימיה צריכה ביאור, דלמה מותר לכתחלה להפסיק וכי לא נכון לברך על כל התקיעות כאחד.

ונראה ביאור שיטתו לפי המבואר בריטב"א ר"ה ל"ד וז"ל "והנכון בזה דמדינא הרי יצאנו ידי חובת מצות שופר בתקיעה דמיושב, ואין תקיעות שעל סדר ברכות באות לחובת מצות שופר, אלא לחובת תפילה בציבור להעלות תפלה בתרועה, כענין [שעושין] בתעניות שתוקעין על ז' ברכות דמי שענה כדי להעלות (תקיעה) [תפילה] בשופר". עכ"ל.

ולמדנו מדבריו חידוש גדול דהתקיעות שעל סדר מלכויות זכרונות ושופרות בעצם לא שייכי למצות השופר אלא לענין התפלה ותקיעות אלה להעלות את התפלה והברכות הן וכעין התקיעות שבתפלת התענית, ולא כהבנה המקובלת שהברכות מלוות את התקיעות, אלא להיפך התקיעות טפלות ומלוות את ברכות המלכויות זכרונות ושופרות, ולפי"ז נקט הרי"ד דעל תקיעות אלה לא מברכים לשמוע קול שופר כיון דלא משום מצות השופר הן, ודו"ק בזה.


ג


ושיטה מחודשת עד למאד בענין תקיעות דמיושב ודמעומד מצינו בבעל המאור בר"ה פ"ד (דף י"ב ע"א מדפי הרי"ף) והיא, דתקיעות דמיושב היינו התקיעות שבחזרת הש"צ על סדר מלכויות זכרונות ושופרות, וקרויים תקיעות דמיושב משום דאף שהש"צ צריך לעמוד הציבור רשאי לשבת, ותקיעות דמעומד הן מה שנהגו בימיהם לחזור ולתקוע את כל הסדר לאחר גמר התפילה והן תקיעות דמעומד כיון שהציבור כבר עמד על רגליו לקראת היציאה מבית הכנסת. ומה שאנו נוהגין לתקוע לפני תפלת המוסף בברכה אינו אלא מנהג שנהגו לאחר חתימת התלמוד משום חולים שאינם יכולים לשהות בביהכ"נ עד חזרת הש"צ עי"ש.

ולדרכו הוסיף עוד בעל המאור דבימי חז"ל לא היו מברכים על השופר ברכת המצוה. דכיון דתקיעות הראשונות היו על סדר הברכות דמלכויות זכרונות ושופרות, שוב לא צריך לברך ברכת המצוה. וכמו שאין ברכת המצוה על קריאת שמע כיון שמברכין עליה ברכות קריאת שמע, אלא שלאחר שנהגו לתקוע לפני התפילה שוב נהגו גם לברך לפני תקיעת השופר, עי"ש בדבריו המחודשים.


ד


הנה נחלקו רבי ורשב"ג בראש השנה (ל"ב ע"א) אם ברכת קדושת היום נאמרת במלכויות או בזכרונות, לרבי אומרים קדושת היום במלכויות כמו בשבת שקדושת היום היא הברכה הרביעית, ולרשב"ג מדמינן לשבת, וכמו שאומרים קדה"י בשבת בברכה האמצעית שהיא הרביעית מתוך שבע ברכות התפלה כן בר"ה אומרים באמצעית שהיא החמישית מתוך תשעת הברכות.

ויש לעיין לתרוויהו דלכאורה יש כאן סיום אחד שעולה לשתי ברכות שונות ברכת המלכויות וברכת קדושת היום, דהיינו "מלך על כל הארץ" שהיא סיום ברכת המלכויות, "מקדש ישראל ויום הזכרון" שהיא סיום ברכת קדושת היום, אך לכאורה ברכה אחת עולה לשני ענינים שונים וסיום הברכה כולל שני ענינים שונים, ולענ"ד לא מסתבר לומר כן.

ונראה יותר לפי פשטות הענין דכל סיום הברכה "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון" קדושת היום היא, דזה מהות היום הרת עולם שבו ממליכין את הקב"ה על כל העולם כולו, וזה גם פתיחת הברכה מלוך על כל העולם כולו וכיון שזה עיצומו של יום כולו קדושת היום אלא שיש בו גם סיום במלכויות, וכן לרשב"ג שקדושת היום נאמרת עם זכרונות דהלא יום הזכרון הוא שבו הקב"ה זוכר מעשי עולם ופוקד כל יצורי קדם אלא שיש בו גם סיום בזכרונות ודו"ק.

וידוע מה שנחלקו גדולי עולם הגרי"ז מבריסק והחזו"א בענין תקיעות דמלכויות זכרונות ושופרות, דלדעת הגרי"ז רק מי ששמע כל חזרת הש"צ יוצא יד"ח בתקיעות אלה, ולדעת החזו"א בסי' קל"ז אות ד' די בכך שהתפלל תפלת הלחש כדי לתקוע אחר גמר תפלתו וקיים בכך את מצות התקיעות דמלכויות זכרונות ושופרות עי"ש.

וכיון ששיטת הגרי"ז אינה מבוארת בספרו הגדול, ואין אנו חיים אלא מפי מעתיקי השמועה תלמידיו ותלמידי תלמידיו, לא ידעתי לשיטתו אם צריך לשמוע את כל חזרת הש"צ או די שישמע את ברכות המלכויות זכרונות ושופרות.

ויהיה בזה נפ"מ בחקירתנו הנ"ל אם לא שמע סוף הברכה מקדש ישראל ויום הזכרון אם יצא יד"ח מלכויות זכרונות ושופרות, אך אפשר דמ"מ כיון שזה מטבע הברכה, אם לא שמע כולה כאילו לא שמע ברכת המלכויות, ודו"ק בכ"ז כי הדברים אמורים בדרך הערה ועדיין צ"ע.



תקעו בחדש שופר

ידוע מה שנחלקו הראשונים במצות השופר אם מהותה בתקיעה או בשמיעה, (דעת הרמב"ם בכמ"ק דהשמיעה היא המצוה ודעת ר"ת מובא ברא"ש ר"ה פ"ד דהתקיעה היא המצוה) ורבים האחרונים שנקטו דתקיעה ושמיעה כאחד הם חלקי מצוה זו (עיין שאגת אריה סי' י"ג, יום תרועה ר"ה דף כ"ט ומנחת חינוך מצוה ת"ה).

ונראה דגם בפנימיותה של מצוה זו יש מקום לשני יסודות אלה, דהנה בר"ה (ט"ז) אמרו "אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפניי" ובר"ה (כ"ו) יש רמז נוסף, שם אמרו דבר"ה תוקעים בשופר כפוף "כמה דכייף איניש דעתא טפי מעלי".

וידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, פ"ג ה"ד שכתב וז"ל "אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזה"כ, רמז יש בו כלומר, עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמכתם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראיכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה" עכ"ל. ודברי הרמב"ם צריכים להדהד באזנינו בשומענו את קול השופר כמאמר חז"ל בר"ה "כמה דכייף איניש דעתא טפי מעלי".

וכנגד שני טעמים אלה, התקיעה והשמיעה. תוקעים אנו כדי שיזכור לנו הקב"ה את עקידת יצחק, אבל צריכים אנו להשמיע לאזנינו את תקיעת השופר וכדברי הרמב"ם, ולא בכדי עיקר המצווה היא בשמיעה (כדברי הרמב"ם פ"א ה"א משופר וטוש"ע תקפ"ה) דקודם צריכים אנו לשמוע את השופר ולפשפש במעשינו ורק אחר זכירה זו, יזכור לנו הקב"ה עקידת יצחק.

בשל"ה הק' כתב כונת תק"ש עפ"י נגלה, דתשר"ת הוא רמז לימי האדם. האדם יוצא לאויר העולם נקי פשוט וחלק, כתקיעה שהיא קול ישר ופשוט, האלוקים עשה את האדם ישר. אלא שבשלב מאוחר יותר האדם מחפש חשבונות רבים ואז מתעקם וחוטא, וזהו גנוחי גנח כדרך החולה המתייסר ביסוריו, וממשיך השל"ה דבכ"מ שהזכירו חז"ל "יללה" הכונה היא על מת, בלויית המת היו המיללות משמיעות קול יללה, דכאשר אדם עובר על כריתות, מיתה ביד"ש וחייבי מיתות בי"ד מיללים עליו ועל נפשו הכרותה וזוהי תרועה, שמייללים ומספידים אותו כביכול. ואחר כל זה שוב תוקעים קול חזק ופשוט כתינוק היוצא לאויר העולם, ללמדך כי אין הקב"ה חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה.

ורגיל אני להוסיף דאחרי כל השברים והתרועות שתקענו, תוקעין אנו תקיעה גדולה, לרמוז שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ולכן תוקעים תקיעה גדולה מכל התקיעות והתרועות שלפניו.

וכבר הארכתי במק"א לבאר דעיקר מצות השופר ומהותה הוא בתרועה ד"יום תרועה" כתיב אלא שהתרועה צריכה תקיעה לפניה ולאחריה, והתקיעות באות ללוות את התרועה. ורמז הדבר דהנה התרועה מבטאת שברון לב גנוחי גנח וילולי ילל, והתקיעה היא קול של שמחה וכדמצינו בחצוצרות "וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ותקעתם בחצוצרות", וללמדך בא שעיקר העבודה בר"ה הוא שברון הלב אלא שצריך גם שמחה וכדברי הנביא (נחמיה ח') "אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם".

ובדרך זה נראה ביאור נוסח הברכה "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה" דבמד"ר האזינו מבואר דשמיעה היא מרחוק והאזנה היא מקרוב ולכן משה רבינו אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, והנביא ישעיה אמר שמעו שמים והאזיני ארץ, דמשה בשמים היה וישעיה בתוך עם טמא שפתיים עי"ש. וזה שאנו אומרים כי אתה שומע קול שופר אבל מאזין תרועה בכל מקום שיש לב יהודי שבור, שם הקב"ה מאזין מקרוב "ואני אשכון את דכא".

ובסידור הרש"ש איתא שהמהרהר בתשובה בשעת תקיעת שופר יכול לכפר גם על כריתות ומיתות בי"ד, והדברים ודאי על פי קבלה, אך יש בדברים הבנה גם עפ"י הנגלה שהרי אמרו בר"ה ט"ז ע"א שאמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, וכ"א יכול כשמהרהר בתשובה להחשב כאילו עקד ומסר את נפשו להקב"ה, ומיתה עם תשובה מכפרת אפילו על חילול ה'.

ואמרתי מאז בדרך צחות ודרש "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כי חק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב" דרשו חז"ל מהפסוק הזה איזהו יום שהחודש שמתכסה בו זהו ר"ה, ולכאורה יש כאן תרתי דסתרי, חקים הרי הם מצוות שאין בהם טעם, ומשפטים הלא הם המצוות שיש בהם טעם וישאל השואל האם תק"ש חוק היא או משפט. אלא שאומרים אנו להקב"ה, אף אם תקענו בלא תשובה ולא פשפשנו במעשינו כדברי הרמב"ם אלא תקענו בתורת "חוק" וכאילו חק לישראל הוא, אעפ"כ שיהיה משפט לאלוקי יעקב ויזכור לנו אבינו שבשמים את אשר הבטיח "מעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני", ובאין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חק ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט האוחז ביד מדת משפט.

"באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עשנו".

תגיות: