פסקי הלכה בדיני השבת אבידה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

א

באבידות השכיחות בזמה"ז


רבים שואלים כדת מה לעשות במציאות השכיחות בזמן הזה, דהלא אנו חיים בחברה הברוכה בשפע רב, והחסיד שעיניו למטה מוצא יום יום דברים רבים מעוטי ערך, חלקם יש בהם סימן אבל בפועל אין הבעלים באים לדרוש את שלהם, ונמצא כל הבית כולו מלא אבידות.

ובאמת נראה דאין כל צורך להחזיק מציאות אלה לנצח נצחים, ונבאר.

הנה מבואר בב"מ כ"ט ע"ב דהמוצא תפילין ברה"ר שם דמיהן ומניחן לאלתר, והקשו מאי שנא מספרים שגוללן אחת לשלשים יום ואינו לוקחם לעצמו, ותירצו "תפילין בי בר חבו מישכח שכיחי ספרים לא שכיחי", ולא נתבאר שם בדברי הראשונים מה הפירוש שם דמיהן ומניחן, אך בדף כ"ח ע"ב במצא דבר שאוכל ועושה שגם שם אמרו שם דמיהן ומניחן נחלקו הראשונים, לדעת רש"י מוכרן ומניח הדמים אך הרא"ש בסימן ט"ז כתב שיכול לקחתן לעצמו וכך כתב שם גם לגבי תפילין עי"ש.

והרמב"ם בפי"ג הי"ד מאבידה ומציאה כתב "מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו שדבר מצוי הוא ביד הכל ואין עשויין אלא למצוותן בלבד", והסמ"ע בסימן רס"ז ס"ק ל' פירש דרק בתפילין יכול להניחן משום דניח"ל לאיניש שיעשו מצוה בממונו ולא בדברים אחרים, וכך דקדק הקרבן נתנאל מדברי הרא"ש בסימן י"ח עי"ש.

אך הטור והשו"ע שם סעיף כ"א כתב דכיון דשכיח לקנות שם דמיהן ומניחן עליו, והשמיטו את מש"כ הרמב"ם משום שאינם עשויים אלא למצוותן. ומבואר בדבריהם דכל דבר שאפשר לקנותו בקל אף שיש בו סימן אם הבעלים לא באו בעקבות ההכרזה יכול לקחתם לעצמו ושם דמיהם, ולא תפילין בלבד.

ונראה דבזמן הזה כמעט כל חפץ וכל דבר הוי כתפילין דמשכח שכיחי, ואין לבעלים קפידא לקבל דוקא את שלהם, ולכן נראה דספרים, עטים, מגבות, כדורים, משחקי ילדים וכדו' חפצים שונים שדרך למוצאן שאם לא באו הבעלים, ירשום את הערך המשוער ויכול לקחתן לעצמו.

וע"ע באגרות משה חשן משפט ח"ב סימן מ"ה אות ד' דבכל אבידה שדינה יהא מונח אם הבעלים לא באו ירשום על פנקסו את שווי האבידה ויכול להשתמש בו עי"ש, ולכאורה צ"ע בדבריו דבאמת צריך להבחין בזה בין דברים שקל לקנותם לדברים אחרים. כנ"ל.

וראיתי בשו"ת חת"ס חשן משפט סימן קכ"ב לגבי משרתת שהשאירה ביד בעל הבית תכשיטים ונעלמו עקבותיה, שכתב דכיון דמשכח שכיחי לקנותם הוי כמו תפילין דבי בר חבו, ולמעשה כתב שירשום בפנקס הקהל שמצא תכשיטים שכך וכך שווים, ויתחייב לשלם שכר שימוש ופחת לבעלת הנזמים אם תחזור, ואז מותר לקחתם לעצמה, דאנן סהדי דבכה"ג ניח"ל לבעלים עי"ש.

וכך נראה למעשה ברוב המציאות השכיחות בזמנינו.

אך נראה דדוקא בתפילין שבזמניהם שכיח היה לקנותן, יש להחמיר בזמה"ז, ומצוי עד מאד שיש בהם קפידא אם מחמת הסופר המהודר, אם מחמת חומרות שונות בעשיית הבתים וכדו', וכך גם בספרים עתיקים שקשה לשער שווים ולפעמים יש בהם ערך רגשי כמו ספרים שעברו בירושה וכדו'.

 

 

ב

נתחלפו לו בגדים במכבסה

 

מי שמסר חולצות לניקוי יבש וכאשר קיבל בחזרה את החולצות שם אל לבו שאחת החולצות אינה שלו וכפי הנראה בעלי המכבסה החליפו חולצה זו בחולצה של אדם אחר. כאשר פנה אל בעלי המכבסה אמרו לו שאף אחד לא פנה בטענה דומה ואין הם ערים כלל לחילופין.

נפשו בשאלתו האם מותר לו להשתמש בחולצה זו, או שמא כיון שברור לו דחולצה זו לא שלו היא אסור לו להשתמש בה כמו שאסור לו להשתמש בכל אבידה שתחת ידו.

 

הנה מבואר בחשן משפט סימן קל"ו לגבי כלים שנתחלפו לו בבית האומן דאסור לו להשתמש בהן ומקור הסוגיא בב"ב מ"ו ע"א. ושם אמרו דבאומן שאמר לו הא לך טלית מותר לו להשתמש בו דתלינן שראובן מסר לו טלית למכור ובטעות מכר ללוקח טליתו של שמעון וטליתו של ראובן נשאר תחת ידו ועכשיו מתכוין הוא לתתו לשמעון. ובכה"ג מותר לשמעון לקבלו דהלא מה איכפת לו לראובן הלא הוא קיבל כסף תמורת טליתו וניח"ל שהאומן יתן את טליתו לכל מי שירצה.

אבל כשאין מקום לתלות במכר, אסור לשמעון להשתמש בטלית שאינו שלו שנמסר לו ע"י האומן כמבואר שם. ולכאורה ה"ה בני"ד, דהלא בזמנינו אין מכבסות עוסקות כלל במכירת בגדים ופשוט שחולצה זו נתחלפה באחרת ודינה כדין כלים שנתחלפו בבית המשתה ואצל כובסת דמבואר שם בשו"ע וברמ"א שאסור להשתמש בהם.

והנה בערוך השלחן שם ס"ב כתב דנהגו במקומות שיש בהם קיבוץ גדול של אנשים שמחליפים המנעלים העליונים (מסתמא כונתו לכעין קאלאשין המכסים את הנעלים להגן עליהם מן הגשם והשלג) ואינם מקפידין על זה כלל עד שימצאו זה את זה וכל אחד יקח את שלו.

ופשוט דאין זה מנהג מקומותינו, דהמציאות מוכיחה שרוצה אדם בקב שלו ובודאי מקפידין לקחת כל אחד את שלו ואינו מרוצה בשל חבירו, ובפרט בפרטי הלבוש, דיש רבים הנגעלים מבגדי חבריהם ללובשם.

אך מטעם אחר נלענ"ד דיש להקל בהלכה זו, דאנן סהדי דמי שהגיע לידו בגד או כלי שאינו שלו בודאי שם זאת אל לבו ואף חמור ידע אבוס בעליו, והמציאות ברורה דרובא דאינשי ישימו לב תיכף באינו שלהם. ואם עבר זמן מסויים ופלוני לא חזר לבית המשתה או לבית המרחץ או לאומן וכדומה לבקש את שלו תלינן דמסתמא ניחא ליה להשתמש בשל אחרים ולתת לאחרים לקחת את שלו.

ואף שדברינו מנוגדים לדברי הגמ', הרמב"ם והשו"ע אין בכך כל פירכא, דיש ושינוי בדפוסי החיים גורר אחריו שינוי בהלכה הפסוקה, וכך נראה גם בהלכות נוספות שבדיני השבת אבידה ואכמ"ל.

וראיתי תנא דמסייע לי בכסף הקדשים להגה"ק מבוטשאטש שם בחשן משפט דמבקום צער גדול יש להקל במי שנתחלפו לו מנעליו בבית המרחץ ויצטרך ללכת יחף עד ביתו, וכל כה"ג יש להקל ולתלות שהבעלים הכירו שאין מה שבידם שלהם וניחא להם שישתמש זה בשלהם. הרי דנקט דמעיקר הדין יש להקל בזה במקום צער. ולענ"ד יש להקל אף שלא במקום צער גדול כמבואר.

והנה הט"ז חלק שם על עיקר הלכה זו וכתב דכיון שמסתמא נתייאשו הבעלים מותר למי שהוחלפו כליו להשתמש בהם. ועד כאן לא כתב המרדכי דאסור להשתמש בכלים שהוחלפו אלא כאשר הבעלים מרדפין אחריהם וכמ"ש המרדכי בלשונו דהבעלים מרדפין אחר הכובסת לבקש את הסדין שלהם, אבל כשנתיאשו הבעלים מותר להשתמש בכליהם.

והקצות ס"ק ב' תמה עליו דהלא שינוי רשות ואח"כ יאוש לא מהני דבאיסורא אתי לידיה וכך נמי בני"ד. והנתיבות בס"ק ב' כתב לפרש את דברי הט"ז דהיכא שנראה שנתייאשו הבעלים לפני שהכלים הגיעו לידי מי שהגיעו לידו ועודם ביד הכובסת, בכה"ג זכה בייאוש עי"ש.

ועדיין יש לעיין בזה לפי מש"כ הרמב"ן במלחמות ב"מ דף כ"ו דכיון דשומר ידו כיד הבעלים לא מהני יאוש במה שנמצא ביד השומר דהוי יאוש ברשותו, וא"כ ה"ה בני"ד דהכובסת (או כל אומן) הרי היא כשומר לבעלים ולא מהני יאוש במה שבידו.

וכדי ליישב את דברי הט"ז אפשר דאין כונתו לדין יאוש אלא למעין הקנאה דתלינן דהבעלים השלימו עם אובדן הסדין שלהם והכובסת מסתמא סילקה אותם בדבר אחר וממילא יש זכות לכובסת לתת את הסדין הזה לאחרים, וזה כונתו במש"כ דמסתמא סילקה אותם בדבר אחד. ואין כונתו לטעם נוסף אלא דמסתמא נסתלק בעל הסדין והסכים לוותר על שלו.

וכעין זה נראה להלכה כמבואר לעיל. דבזה"ז יש להניח דבודאי מי שהגיע לידו בגד שאינו שלו ודאי שם זאת אל לבו, וכיון שלא בא לאומן או לכובסת לחקור ולדרוש ולבקש את שלו, מסתמא ניח"ל להשתמש במה שהגיע לידו ושפלוני אלמוני ישתמש בשלו.

וראיתי בדברי גדולי הזמן שדנו בשאלות דומות לני"ד, עיין אגרות משה אורח חיים חלק ה' סימן ט', במנחת יצחק ח"ג סימן י"ז, ויבלח"ט בשבט הלוי ח"ו סימן רל"ח ובפתחי חשן הלכות אבידה ומציאה עמוד רצ"א שכתבו כל אחד בדרכו ובסגנונו להקל בשאלה זו. וכך ראיתי גם בספר משפט האבידה בשם מרנן הגרש"ז אוירבך ויבלח"ט הגרי"ש אלישיב, ואני את הנראה לענ"ד כתבתי.

כך נלענ"ד בהלכתא דא.

 

 

ג

במעות שנמצאו בחנות

בבעל חנות שמצא סכום כסף בחנות במקום עמידת הלקוחות, ולפי דינא דשו"ע התכוין לזכות בכסף זה לעצמו, שהרי ודאי נתייאשו הבעלים. לאחר כמה ימים נכנס אחד לחנות ודרש את כספו שאבד, וטענתו בפיו דכיון שיודע הוא שבחנות זו יש מצלמת אבטחה לא נתייאש מכספו והסתמך על כך שאפשר יהיה לברר עפ"י סרט הצילום מי האיש שזכה בכספו ויוכל לתבעו בדין, על כן מבקש הוא מבעל החנות להחזיר לו את כספו אם אכן הוא זה שזכה בהם.

פסק דין

 

על אף שלכאורה יש מקום לטענת האובד, נראה עיקר דאין בטענתו כדי להוציא ממון מן המוחזק. דכיון שקבעו חז"ל דכל דבר שאין בו סימן אדם ודאי מתייאש, אין בידנו לבטל הנחה זו במקום שיש מצלמות וידיאו. דהלא אף במקום שיש בו מצלמות עדיין דבר רחוק שיסמוך דעתו של אדם ולא יתייאש, מאן יימר שהמצלמות עובדות כראוי, ואת"ל שאכן טובות הנה, מאן יימר שהתמונה תהיה ברורה דיה כדי שיוכלו לזהות כל אדם ואדם, ואת"ל שאכן התמונה תהיה ברורה מאן יימר שידע האובד או בעל החנות לזהות את מי שיקח את הכסף, ואת"ל שידעו מי הוא עדיין אפשר שפלוני יכחיש, וכדומה ספיקות רבים.

תמצית הדבר, במקום שיש הלכה ברורה ופסוקה ללא צד ספק קשה להוציא מן המוחזק בסברות מחודשות וטענות שלא שערום אבותינו.

ומ"מ על בעל החנות להחזיר לאובד את כספו לפנים משורת הדין אם נראין הדברים שאכן הוא זה שאבד כסף זה. ובמקרה שלפנינו אכן אמר בעל החנות שהוא מאמין לבעל המעות, אך מ"מ כיון שזכה מן הדין חפץ הוא להחזיק בממון.

וידעתי שיש האומרים משמיה דמרן החזון איש דמי שזכה באבידה שאין בה סימן אין עליו להשיבו לבעלים אף לא לפנים משורת הדין, דכך כבשי דרחמנא שזה יאבד את כספו וזה יזכה בהן. אך שמועה זו תמוהה בעיני ובהדי כבשי דרחמנא למה לן, ושמא רצון ה' להעמיד את המוצא בנסיון אם יקיים מצוה לפנים משוה"ד ויתגבר על יצר חמדת הממון ויחזיר לבעלים את שהיה שלהם. ולהדיא מבואר בשו"ע הרב הלכות אבידה ומציאה דיש מצוה לפנים משורת הדין להחזיר אבידה שאין בה סימן.

ושמעתי מת"ח נאמן מבאי ביתו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א שאף הוא מפקפק בשמועה זו ודעתו בבירור שיש בזה מצוה לפנים משורת הדין.

 

 

המלחמה הגדולה

"כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך" (כ"א י').

הנה פירשו גדולי החסידות וכ"ה בחפץ חיים דמלחמה זו רמז יש בה למלחמת היצר, שהיא הגדולה והקשה שבכל המלחמות וכדברי החובת הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה') דגבורי חיל חזרו משדה הקרב ופגע בהם חכם אחד ואמר להם חושבים אתם שחוזרים הנכם ממלחמה גדולה ולא היא, ממלחמה קטנה חזרתם ולמלחמה גדולה אתם נכנסים שהיא מלחמת היצר.

ולמה מלחמה זו גדולה היא מכל המלחמות, כי במלחמה שבין אומה לאומה, בין עם לעם, צבא מול צבא, לפעמים ארוכה ולפעמים קצרה, מטבע הדברים שבשלב כלשהו יש בה הכרעה, זה המנצח וזה המובס, אבל במלחמת היצר אמרו חז"ל (אבות ב' ד') אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, הרי שעד זיבולא בתרייתא יצר הרע אורב לפתחנו ללכדנו ברשתו ולהוריד שיבתנו שאולה, ולכן גדולה מלחמה זו וקשה מכל המלחמות שבעולם.

וזה לעומת זה עלינו ללחום בו ולשבור את כחו עד יום המות, וכדבריהם ז"ל "זאת התורה אדם כי ימות באהל אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה" (שבת פ"ג ע"ב), וע"י עסק התורה עד הרגע האחרון יש בידנו להנצל מרשת הרשע של השטן.

ואפשר דמזה הטעם נהגו לומר בימי אלול בכל יום את המזמור (תהלים כ"ז) "לדוד ה' אורי וישעי... אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", וגם מלחמה זו מלחמת היצר הוא, וכך אמרו חז"ל (מדרש תהלים) "בזאת אני בוטח, דכתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל", רק על ידי דבקות בתורה עד שעת המיתה בטוחים אנו להנצל מיצר הרע האורב לנו עד יום המות.

ובמלחמה זו אין ביד האדם קרוץ מחומר לנצח בדרך הטבע את היצר הרע שהוא מלאך המות והוא השטן, אלמלא הקב"ה עוזרו, וכך אמרו חז"ל (קידושין ל' ע"ב) "אמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו", וכך אמרו עוד (שבת ק"ד ע"א) "בא לטהר מסייעין לו, בא לטמא פותחין לו", גם מי שבא לטמא פותחין לו את שערי הטומאה ומאפשרים לו ליכנס, דהלא מלך כל הארץ נתן ביד האדם לבחור בטוב וברע, ומדויל ידו משתלם ליה, אך הבא לטהר לא זו בלבד שפותחין לו אלא אף מסייעין לו, דמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים (סוטה י"א ע"א).

וזה שכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך... ונתנו ה' אלקיך בידך" , אין אתה צריך אלא לצאת למלחמה, ואם כך תעשה באמת ובתמים, בכל הכח והעוז, מובטח לך שיתננו הקב"ה בידך.

ב

הנה ידענו מה שאמרו חז"ל (ברכות ה' ע"א) דג' עצות יש במלחמת היצר, יעסוק בתורה, יקרא קריאת שמע, ויזכיר לו יום המיתה, ויש לתמוה אפוא, דהלא יש בינינו רבים שעוסקים בתורה כל היום כולו, וגם מדקדקים לקרוא קריאת שמע לא רק פעמיים ביום כמצות התורה "בשכבך ובקומך" אלא מקדימים לקרוא לפני תפילת השחר, ומאחרים שוב לקרוא קר"ש שעל המטה, וגם זוכרים יום המיתה בכל יום ויום, ואעפ"כ אינם מלאים מצוות כרימון אלא חלילה להיפך.

אך באמת פתרון חידה זו פשוט בתכלית דהלא כך תחילת מאמרם של חז"ל שם בברכות "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב, לא נצחו יעסוק בתורה" וכו' ורש"י שם כתב בפשטות סגנונו ונועם לשונו "שיעשה מלחמה עם יצר הרע", כל העצות הללו אינם אלא כלי זיין במלחמה, אך כשאינו יוצא לקרב איך יצפה לנצחון אם לא ילחם מה יועילו כלי מלחמה, אם אינו מרגיז יצה"ט על יצה"ר לא יועילו ולא יצילו לא תורה, לא קרי"ש, ולא יום המיתה.

ג

יודע כל מי שבקי בתורת המלחמה שכדי לנצח בה ולנחול עטרת נצחון לא די להלחם ולהכריע את חילות האויב, אלא צריך גם ובעיקר לפגוע במקור כחו ובעצם יכולתו לעמוד במלחמה, על כן צבאות פוגעים בעורף האויב, בתחנות כח, מאגרי דלק, מפעלי תעשיה, דרכי תחבורה, ושדות תעופה, כי ללא כל אלה אין ביד אומה לעמוד במלחמה ממושכת. ומלכותא דרקיעא מעין מלכותא דארעא, ומלחמת היצר מעין מלחמות אש וגפרית, אי אפשר לנצח במלחמה נגד יצר הרע אם אך ורק נלחם בו באופן ישיר כאשר הוא בא להסית אותנו לדבר עבירה, אלא צריך להלחם במקור כחו, דהיינו המדות הרעות ותאוות הלב (ועין שנות אליהו להגר"א ברכות פרק ט' משנה ה' דתאוות הלב הן הם היצר הרע), דכל העבירות שבין אדם לחבירו שרשן בהקנאה והכבוד וכל העבירות שבין אדם למקום מקורם בתאוות הלב, ונגד אלה צריך להלחם ורק כך אפשר לנצח את היצר הרע.

הוא שאמרו חכמים הקנאה והתאוה והכבוד מעבירין את האדם מן העולם (אבות ד' כ"א), וכנגדן אמרו כל שיש בו עין טובה = כנגד הקנאה, רוח נמוכה = כנגד הכבוד, ונפש שפלה = כנגד התאוה, מתלמידיו של אברהם אבינו הוא, כי אברהם אבינו הוא זה שהכניע והכריע לגמרי את היצר הרע, וכמו שאמרו בירושלמי (סוטה דף כ"ה ע"א פ"ה מ"ה) "אין לך חביב אלא פרוש מאהבה כאברהם, אברהם עשה יצר הרע טוב... אבל דוד לא היה יכול לו והרגו בלבבו" הרי שאברהם הוא העליון והנעלה במלחמת היצר ותלמידיו הם אלה שיודעים להלחם מלחמה קשה זו כדבעי, עי"ש ודו"ק.


  

תגיות: