אם מילה בזמנה נדחית ע”י קבלת תוספת שבת (תשס”ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

כבוד ידיד נפשי הרב הגאון המופלג מאד

ר' שלמה אנגלרד, רמות

רב שלום עד בלי ירח.

נהניתי עד למאוד מקונטרסו הנפלא והמקיף שיש בו גם הבנה יסודית, גם היקף גדול, גם סדר נפלא וגם בהירות בהרצאת הדברים, יישר חילי' ויה"ר שיזכה להפיץ מעינותיו חוצה ולהרביץ תורה בישראל. אמנם לענ"ד נראה שלא כמסקנתו, ואבאר בקיצור את אשר הגו רעיוני בעייני בקונטרסו וכאשר שמתי שאלתו אל ליבי.

הנה כבודו דן במי שקיבל שבת ביום ו' לפני שמל בנו מילה בזמנה, האם מותר לו למול את בנו לאחר שקיבל שבת, והסיק שהמילה נדחית, וכיון שלענ"ד אין הדבר כן הנני לבאר את דעתי ביסוד הדברים. באמת יש כאן שני נידונים ושאלות ולא קרוב זה אצל זה. א: אם מילה זו דוחה את השבת שקיבל על עצמו, בהנחה דהוי מילה בזמנה שדוחה את השבת. ב: אם מה שקיבל עליו את השבת עושהו כלילה גם לגבי המילה ואין מלין בלילה, ועוד דאם הוי לדידיה כלילה הוי כמילה שלא בזמנו ואינו דוחה שבת.

ויש לדון לחוד על שני ספיקות אלה. ומתוך עיון ובירור בשתי שאלות אלה נראה להלכה דיש למול תינוק זה אף לאחר קבלת שבת, ונבאר את עיקרי הדברים ודקדוקיהן.

אך תחילה אקדים לומר דיש להבחין בזה בין אבי הבן ובין המוהל, דאם אבי הבן הוא זה שקיבל עליו שבת נראה בעיני דאין המילה נדחית ואף שהמצוה עליו רמיא והוא זה שמצווה במילת הבן ולדידיה הוי שבת, מ"מ נראה דמסתבר דכיון דלכו"ע לא הוי שבת אין דין התינוק נגרר אחריו והוי מילה בזמנה ועליו למצוא מוהל שלא קיבל שבת ולמולו. אבל אם המוהל קיבל שבת או כל הקהל קיבלו שבת בכה"ג יש לעיין בשאלה זו.

א

הנה נראה ברור דמילה בזמנה דוחה שבת בכל ענין ואף אילו יצוייר שיהא אפשר למולו בערב שבת, ורק במכשירין חילקו בשבת ק"ל ע"א בין אפשר לעשותו מע"ש לאי אפשר ולא במילה עצמה דגזה"כ הוא דמצות מילה בזמנה דוחה את השבת ולא מצינו בשום מצוה שדוחה ל"ת שיהיה בה נפ"מ אם היה אפשר לעשותו לפני זה בלי דיחוי או לא, וגם בעשה דוחה ל"ת לא נתחדש אלא דאם אפשר לקיים שניהם בשעת הדחיה אין העשה דוחה את הל"ת, וע"כ נראה ביאורו דבאמת אין לנו דרשה וקרא דמכשירי מילה דוחין את השבת לר' עקיבא אלא דע"כ ידעינן במכשירי מילה שא"א לעשותן בע"ש דוחין את השבת משום דהוי בכלל מילה וכשחידשה תורה דמילה דוחה שבת כדילפינן מ"ביום השמיני" גם מכשירין אלו בכלל כיון שא"א לעשותן מע"ש, ולר' אליעזר ילפינן מיתורא דקרא דמכשירין דוחין שבת ולפיכך ס"ל דאף מכשירי מילה שאפשר לעשותן מע"ש דוחין את השבת, ולפי"ז נראה פשוט דמילה גופא דדוחה את השבת מגזה"כ אין לחלק בה בין אפשר לעשותה לאי אפשר לעשותה מע"ש כיון דגזה"כ היא שדוחה את השבת ובמה שגזה"כ לדחות את השבת אין מקום לחלק בין אפשר לעשותו מע"ש או לא כיון שבשבת עצמה אי אפשר למולו ללא דחיית השבת והרי גזה"כ שמילה דוחה את השבת.

ומשום כך נראה דאף לפי הגירסה במשנה בשבת ק"ל ע"א "מילה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת" אין כונת הדברים דרק באי אפשר לעשותה מע"ש דוחה מילה את השבת דבאמת אין בכלל ציור כזה במציאות דמילה בזמנה שאפשר לעשותה מע"ש אלא בתוספת שבת בלבד וכמה רחוק לומר שזה כונת המשנה, אלא ע"כ דאין הכונה אלא לכעין טעמא דקרא ולסימנא בעלמא נקטיה דאין מכשירין דוחין את השבת אלא בכעין המילה עצמה שא"א לעשותה מע"ש.

וק"ו הדברים דלגירסה דידן דלא גרסינן במשנה "מילה" ולא קאי אלא על מכשירין שא"א לעשותן מער"ש דמילה עצמה דוחה שבת בכל ענין וכל כונת רש"י שם לומר דרק מכשירין שא"א לעשותן מע"ש הוי כמילה עצמה לדחות את השבת ולא מכשירין שאפשר לעשותן דלאו דומיא דמילה הן.

סוף דבר מילה בזמנה שדוחה את השבת מגזה"כ אין מקום לחלק בה בין אפשר לעשותה מע"ש לא"א ובאמת לא יצוייר דבר זה אלא בתוספת שבת, ולקמן יבואר דבתוספת שבת אי אפשר כלל לומר דבר זה.

ואף שכתב רש"י בביצה כ"ג ע"ב דמלאכת אוכל נפש שאפשר לעשותה מעיו"ט אסורה ביו"ט אף דמלאכת אוכ"נ הותרה, באמת חלקו שם התוס' ורב הראשונים על רש"י וכתבו כנ"ל דרק במכשירין יש לחלק בין אפשר לעשותו מעיו"ט או לא עי"ש. ונראה דאף לשיטת רש"י נכונים דברינו דשאני מלאכת אוכ"נ דאינה מעשה מסוים ומצווה מוגדרת וכל עיקרה רק בשביל שמחת יו"ט ובזה מסתבר לומר דאם אפשר לעשותה מעיו"ט לא הותר, משא"כ במצוה מילה דדמיא טפי לקרבנות שדוחין שבת, ודו"ק.

הנה כל זה נראה לענ"ד ברור אף שראיתי בשו"ת יד אליהו ח"א סימן מ"ו שנסתפק בשאלתנו דהיינו במילה בזמנו שלא מלוהו עד שקיבלו על עצמן תוס' שבת למ"ד תוס' שבת דאורייתא אם מילתו דוחה שבת כיון שאפשר היה למולו לפני כן, דבאמת נראה מתוך דברי היד אליהו דלא נחית לברר דבר זה ואין בדבריו משא ומתן בהלכה ולא דן בראיות אלא כתב בדרך ספק לפלפולא בעלמא, ולא הביא את דברי הט"ז שכתב להדיא בכה"ג שמלין אותו בשבת (ודבריו מבוארים באריכות לקמן), וכל כה"ג אין ספיקו של היד אליהו מוציא מיד ודאו של הט"ז שלכאורה הנחה זו שבדבריו פשוט וברור כמבואר.

אמנם יש לדון בסברא דספק זה מיתלא תלי' במה דמילה בזמנה דוחה שבת אם הוי גדר הותרה או גדר דחויה דאם אינו אלא דיחוי בעלמא אפשר דלא התירה תורה אלא כשא"א לעשותה בע"ש ולא כשאפשר היה לעשותה לפני כן בדרך היתר, אך באמת נראה יותר לענ"ד דכיון דמ"מ גזה"כ היא דמילה דוחה שבת אין לחלק בה בין אפשר או א"א לעשותה מע"ש ואפילו בעשה דוחה ל"ת דבודאי הוי גדר דחיה לא מצינו אלא דאם אפשר לקיים שניהם אינה דוחה ולא משום שאפשר היה לפני זמן לקיימה ללא דיחוי הל"ת וכמבואר לעיל.

ובר מן דין, באמת נראה פשוט דמילה הותרה בשבת ואין זה דחיה בלבד וכמ"ש בחי' הר"ן בשבת שם "דלא חשבינן למילה שדחויה היא אצל שבת אלא היתר גמור הוא אצלו שהתורה התירה בפירוש למול בשבת". וכ"ה בפסקי הרי"ד שם ובשו"ת התשב"ץ ח"ג סימן ל"ז ובשו"ת הרמ"א סי' ע"ו וכ"ה מסקנת ביאור הגר"א ביו"ד סע' רס"ו ס"ק כ"ה (אמנם בשו"ת נחפה בכסף סי' ה' ובשאגת אריה סי' נ"ט כתבו דמילה בשבת דחויה היא, אך נראה עיקר ככל הני ראשונים ופוסקים דכיון דפירוש ריבתה תורה דמילה דוחה שבת ואין זה דין כללי כעדל"ת, הותרה היא ולא דחויה).

ב

אמנם אף אם נניח כספיקו של היד אליהו ונאמר דגזה"כ זה דמילה בזמנה דוחה שבת אינו אלא בשאי אפשר לעשותה מע"ש ולפי"ז בני"ד אין לדחות את השבת משום מצות מילה, מ"מ נראה לכאורה דתוספת שבת נדחית מפני מצות מילה אף לולי גזירת הכתוב דמילה דוחה שבת, דהלא נחלקו הראשונים והפוסקים בכל עיקר דין תוספת שבת דלדעת הרמב"ם אין בכלל תוספת שבת מה"ת (ועיין ביאה"ל סי' רס"א ס"ב דאפשר דאף מדרבנן אין בה מצוה) וכן הוא דעת הטור כמו שכתב הב"י שם וכן דעת הגר"א שם בביאורו, ואף לפי השיטות דתוספת שבת מה"ת אין בו לא לאו ולא כרת ואינו אלא עשה בעלמא ונראה לכאורה דמצות מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ויש בה כרת דוחה עשה דתוספת שבת אף למ"ד תוספת שבת מה"ת, דמבואר בתוס' פסחים נ"ט ע"א דעשה החמור דוחה עשה הקל אפילו שלא בעידנא וכ"כ בזבחים ל"ג ע"ב ומקורו בחולין קמ"א עי"ש וא"כ מסתבר דעשה דמילה בזמנה דוחה עשה דתוספת שבת.

ועיין יבמות ה' ע"א דעשה דוחה ל"ת ועשה שישנו בשאלה ויש לדון בתוספת שבת דהוי ישנו בשאלה כיון שיכול לשאול על קבלתו (ויש לעיין אם לדון בו קולת ישנו בשאלה אף בהתפללו כל הקהל ערבית דשוב אינו נשאל עליו וי"ל בזה). אמנם עצם ההנחה דיש שאלה בקבלת שבת שנויה במחלוקת, דעת הלבוש בסי' רס"ג סעיף י"ז דמהני שאלה וכך נקט בפשיטות בשו"ת שואל ומשיב מהדורה ב' ח"ב סי' כ"ד ע"ש ודעת האליהו רבה שם, והפמ"ג במש"ז סק"ב וכה"ח בסי' רס"א נקטו דלא מהני עי"ש, ואכמ"ל.

ועצם ההנחה דמילה הוי עשה החמור לגבי תוס' שבת נראה לכאורה ברור דהלא עשה שיש בו כרת היא ואף דליכא כרת במילת הבן מ"מ נראה דכיון דמצוה זו יש בו כרת הוי עשה החמור בכל ענין וכך מבואר בדברי הטור ביו"ד סי' ר"ס "מצות עשה לכל אדם מישראל שימול את בנו וגדולה היא משאר מצות עשה שיש בה צד כרת וגם נכרתו עליה י"ג בריתות" וכו' ובב"י ובפרישה ובב"ח ביארו דאף דבמילת הבן ליכא כרת מ"מ חמורה היא כיון שיש בה צד כרת וכך מבואר ברש"י ותוס' ברכות י"ט ע"ב בהא דההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו לא יטמא דזה משום חומרא דפסח ומילה דיש בהן כרת ואף דאין כרת במילת בנו מ"מ חמורה היא. וא"כ נראה לכאורה דמילת הבן החמורה דוחה עשה דתוספת שבת הקלה (ואף דגם שבת יש בה כרת מ"מ נראה דתוס' שבת מילתא אחריתי היא ואינו דומה למצות האב במילה דמצוה אחת היא אלא שמתחילה חיובה על האב ואח"כ על הבן עצמו כשיגדל משא"כ תוספת שבת דאינו עיצומו של יום אלא מילתא באפי נפשה ועיין מה שכתבתי בכל עיקר גדר תוספת שבת במנחת אשר שמות סימן ל"ב).

אמנם באמת אין נראה בזה כדברינו דהרי מבואר להדיא בשבת קל"ב ע"ב דלולי גזה"כ אין מילה דוחה צרעת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הרי דאין מילת הבן בכלל עשה חמורה לדחות עשה ול"ת כמ"ש בזבחים שם לגבי פסח וכבר עמד בזה היד מלאכי באות תרט"ז וכתב דכיון דאין כרת במילת הבן ואף במילת עצמו אין כרת מיד אינו דוחה עול"ת וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"א או"ח סימן ל"ב, ובאמת כבר עמדו ע"ז הרשב"א והריטב"א בשבת שם וכתבו דמעיקרא הו"א בגמ' שם דמילה הוי עשה חמורה לדחות עול"ת אך שוב הסיקו דאין מצות מילה אלימא לדחות ל"ת ועשה עי"ש, וצ"ע בזה. אמנם אפשר דמ"מ אלים מצות מילה דיש בו צד כרת לדחות תוספת שבת דילפינן מריבוי וקילא טפי ממ"ע המפורש בקרא וצ"ע בכ"ז.

והנה מע"כ רצה להוכיח מדברי הרמב"ם בפיה"מ בשבת שם דרק מילה שא"א לעשותה מע"ש דוחה שבת, וזה מופרך דהלא אין כלל ציור של מילה שאפשר לעשותה מע"ש אלא בתוספת שבת בלבד כמבואר, והרמב"ם הרי ס"ל דתוספת שבת לאו דאורייתא וא"כ אין כלל ציור של מילה בזמנה שאפשר לעשותה מע"ש לשיטתו ודו"ק בזה.

הרי נתבאר דמילה בזמנה דוחה תוספת שבת, אם משום דין התורה דמילה בזמנה דוחה את השבת אם משום דעשה דמילה דוחה עשה הקל דתוספת שבת, וק"ו דלמ"ד תוספת שבת דרבנן דיש למול תינוק בתוספת שבת, ועוד דאף לדידן דתוס' שבת מה"ת כתב רעק"א בהגהות לסימן רנ"ג דאין זה אלא בזמן מסויים אבל בקבלת שבת מוקדמת אין אלא דין נדר בלבד ולא תוס' שבת מה"ת, כך דעת הלבוש, והגרעק"א רצה לפרש כן גם את דברי המג"א עי"ש. וא"כ יש לדחות תוס' שבת למילת תינוק זה.

ג

אך עדיין צריך לברר אם לאחר קבלת שבת עדיין נחשב מילה בזמנו או שמא כיון שקבלו את השבת ועשאו ללילה הוי כבר כיום המחרת והוי כמילה שלא בזמנו שאינו דוחה את השבת ואף תוס' שבת לא ידחה כיון שאפשר לקיים שניהם ולמול לאחר השבת.

ומקור שאלה זו הוא שיטת תרומת הדשן בסימן רמ"ח דלאחר שהתפללה ערבית שוב לא תפסיק בטהרה דהו"ל כלילה וכן נפסק ביו"ד סימן קצ"ו סעיף א' ברמ"א דכיון שעשו את הזמן הזה כלילה ע"י תפילת ערבית א"א לעשותו כיום לענין הפסק טהרה דסתרי אהדדי ויש לעיין לשיטתו אם נאמר כן אף לגבי מילה לשוויה כלילה וכמילה שלא בזמנו לבטל מצות עשה דמילה.

ולכאורה נראה פשוט דעד כאן לא כתב בתה"ד אלא להחמיר לכתחילה כדי שלא יעשה תרתי דסתרי אבל בודאי לא אמרינן דהוי לילה לבטל מצות עשה דבאמת אין תפלת ערבית עושה לילה לפני זמנו דאטו משתנים הטבעיים ע"י תפילתו, ומהי"ת לבטל מצ"ע ע"י תפלת היחיד או אף תפלת הרבים, ולכאורה משמע כך מדברי התה"ד. דהנה מצינו בדבריו ג' הלכות המושתתים על יסוד זה דלאחר תפלת ערבית נחשב כאילו פנה יום. א: הא דלעיל דלאחר תפלת ערבית שוב לא תפסיק בטהרה. ב: מה שהביא בשם מהר"ם בדיני אבילות דמי ששמע שמועה קרובה לאחר תפלת ערבית מונה ממחרתו ואותו היום אינו עולה לו כיון שעשאו לילה בתפלת ערבית ודין זה נפסק ביו"ד סי' ת"ב סעיף י"א וסימן שע"ה סעיף י"א. ג: גט שניתן לאחר תפלת ערבית פסול כדין גט שניתן בלילה כשיטת האור זרוע דגט פסול בלילה דהוי כדין, וגם הלכה זו הביא הרמ"א באהע"ז סי' קכ"ח סעיף ח' ובסדר הגט בסי' קנ"ד ספ"ח עי"ש, והנה מכל זה אין לנו אלא דלחומרא הוי כלילה דאין לעשות לכתחילה תרתי דסתרי להחשיבו כלילה לתפלת ערבית וליום לדינים אחרים אבל מנ"ל לדונו כלילה לבטל מצות עשה.

ובאמת כבר כתב בזה הט"ז דברים ברורים בסי' ת"ר סק"ב בתשובת שאלה במעשה שהיה שנגנב שופר באחד הקהילות ולא נמצא בידם עד לאחר תפלת ערבית של שבת מוצאי ר"ה אך עדיין היה יום ופסק הט"ז לתקוע בשופר וכתב דאין מצות עשה נדחית משום תפילתן והביא ראיה ממש"כ הב"י בסי' רס"ב בשם הסמ"ג דאם נולד תינוק בשבת אף שהתפללו כבר ערבית של מוצ"ש מלין אותו בשבת הבא ואין זה תלוי כלל בתפילה, הרי דמצות מילה לאו בתפילה תליא כלל ואם לא מלו תינוק עד לאחר קבלת שבת יש למולו עי"ש.

אמנם מדברי התה"ד במקום אחר מבואר לכאורה דאף לבטל מצוה הוי כלילה דבפסקים וכתבים לתה"ד סי' קכ"א כתב דמי שלא הניח טלית ותפילין עד לאחר שהתפלל ערבית אף שעדיין יום הוא אסור לו להניח תפילין או לברך על הציצית הרי דמבטלין מצות תפילין משום תפילת ערבית וחשבינן ליה ללילה אף לבטל מצות עשה, וא"כ יש לדון דה"ה לענין מילה.

אך באמת זה תימה גדולה דאטו נעשה לילה ע"י תפלתו, וכי בהבל פיו יהפוך יום ללילה ובאמת לא כתב התה"ד בכל הני דבאמת יש דין לילה ע"י תפלת ערבית אלא שאין לעשות תרי קולי דסתרי אהדדי וא"כ איך יבטל מצות התורה משום סברא בעלמא דלא לעשות תרתי דסתרי, וע"כ צ"ל באופן אחר לבאר מש"כ התה"ד לענין תפילין. וראיתי בשו"ת בית שערים או"ח סימן כ' שכתב לפרש דהתה"ד מיירי כשכבר הניח תפילין באותו יום, ואף שאין דבריו נסתרים מעיקר לשונו של התה"ד שכתב "מי שהזיד או שגג ולא בירך טלית או תפילין ביום עד לאחר תפלת ערבית אם יניחם בלא ברכה" וכו' ומשמע קצת דבאמת הניח תפילין אלא שלא בירך עליהם, מ"מ נראה פשוט דבאמת מיירי במי שלא הניח תפילין כלל ונקט לשון ברכה וכונתו שלא הניח וממילא לא בירך וכך העתיק דבריו שו"ע באו"ח סימן ל' סעיף ה' "שאם התפלל תפילת ערבית מבעוד יום עד שלא הניח תפילין אין לו להניחם" וזפ"מ.

מ"מ נראה דאין להוכיח מדברי התה"ד והשו"ע דמהני תפלת ערבית לשוויה לילה לבטל מצות עשה, דשאני תפילין ממילה דכבר הארכתי במנחת אשר למסכת פסחים סי' ע"ה ובמנחת אשר שמות סימן כ"ד להוכיח דמצות תפילין אין לה גדר מסויים בזמן חיובה ואינה כמו תפילה וקר"ש שיש בהם חיוב בכל יום אלא כל זמן ושעה שמניח תפילין מצוה בידו אבל אין דין מסוים שבכל יום חייב להניח תפילין מה"ת אלא שאמרו חז"ל דהקורא קר"ש בלי תפילין הוי כמעיד עדות שקר, ויש ליסוד זה ראיות עצומות שבחלקן כתבתי שם ואכמ"ל בזה. ומ"מ לפי"ז ניחא דלאחר שהתפללו ערבית שוב לא יניח תפילין כיון שאין בזה ביטול מצ"ע מה"ת ואין מזה ראיה כלל לבטל מילה בזמנה בשביל קבלת שבת.

ונראה עוד והוא עיקר לענייננו דאף אם נפרש את מצות תפילין כפשטות הבנת האחרונים דיש מצוה מה"ת להניח תפילין בכל יום וכמבואר בבה"ל ריש סימן ל"ז וכ"ה בפמ"ג שם מ"מ שאני תפילין ממילה, דבתפילין באמת קי"ל דלילה זמן תפילין הוא אלא דחכמים אסרו תפילין בלילה גזירה שמא ישן ויפיח ויש כח בידם לבטל מצוה מה"ת בשוא"ת, ובזה חידש התה"ד דכל דהוי לילה לפי הדין אף אם אינו לילה גמור אך מכיון שכבר עשאו לילה לגבי דידיה ע"י תפלת ערבית ועליו לנהוג דין לילה הוי אף זאת בכלל איסור חכמים על תפילין בלילה, אבל במילה בזמנה דחייב בה מה"ת בודאי אין מצותה בטילה משום שהתפלל ערבית או קיבל שבת דאין מצות מילה תלויה בזמן תפילתו כמ"ש הט"ז שם, ודו"ק בזה.

וראיתי שוב במגן גיבורים באו"ח שם שכתב כסברתנו הנ"ל דלאחר תפלת ערבית הוי בכלל איסור דרבנן שלא להניח תפילין בלילה, וכ"כ באריכות בשו"ת משנת שכיר ח"א סימן י"ג עי"ש, ומבואר דאין סתירה לדברי הט"ז מדברי התה"ד והשו"ע.

ד

והנה הט"ז שם כתב להתיר לתקוע בשופר לאחר שכבר קיבלו את השבת משום דהוי כקבלה בטעות וכ"כ הפרי חדש בקונטרס דבי שמשא, ומעכ"ת הוכיח ממש"כ המשנ"ב בסי' רס"ג ס"ק מ"ג דאם לאחר קבלת שבת נזכרה שלא התפללה מנחה אינה יכולה שוב להתפלל דלא קי"ל בזה כהט"ז דלא הוי קבלה בטעות אלא כשהיה טעות בעיקר הקבלה כגון בטעות דיום המעונן ולא כשהטעות בדבר צדדי. אף אם נניח כדבריו בזה מ"מ אין בידינו לדחות את דברי הט"ז והפר"ח עמודי ההוראה מתוך דיוק זה אך באמת אין שום ראיה מהמשנה ברורה דלא ראיתי רמז בדבריו דמיירי בשכחה להתפלל מנחה, דהרמ"א כתב שם דאשה מקבלת שבת בהדלקת הנר וכתב על זה המשנ"ב "ותתפלל מנחה תחילה דהואיל וכבר קבלה שבת שוב א"א להתפלל תפלה של חול, וכשאין שהות לזה יותר טוב שתתפלל ערבית שתיים מלכנוס ח"ו לספק חילול שבת" וכונתו ברורה דמיירי בזוכרת שעליה להתפלל מנחה אלא שאין זמן מספיק למנחה ולהדלקת הנר לפני ספק לילה ובכה"ג מוטב להדליק נר שבת בזמן אף אם ידחה בכך תפילת מנחה ואין רמז בדבריו להלכה זו שהביא מע"כ בשמו, ובתחילת דבריו כתב דתתפלל מנחה לכתחילה לפני קבלת שבת דלאחר קב"ש שוב א"א להתפלל מנחה דהלא ידעה שעדיין לא התפללה ואין כאן קבלה בטעות כלל, וא"כ אין סתירה בין דברי המשנ"ב האלה לדברי הט"ז והפר"ח.

ואף אם יש לעיין בדבריהם בסברא מ"מ אין בידנו לדחות את דברי עמודי העולם ללא סתירה מדברי הפוסקים ואף שראיתי במור וקציעה שם שחלק על סברת הט"ז דהוי קבלה בטעות מ"מ הסכים לדבריו לדינא דאין לדחות את המילה ויש למול אף לאחר קבלת שבת, ועוד דלא חלק על הט"ז אלא בספק מצוה אבל במצוה ודאית מודה אף הוא דהוי קבלה בטעות עי"ש.

ובאמת נראה דאין לתמוה בסברת הט"ז והפר"ח דהוי קבלה בטעות דהרי כתבו התוס' בכתובות מ"ז ע"ב דמה דלא הוי מקח טעות בלוקח חפץ ואירע בו אונס דהרי אנן סהדי דאדעתא דהכי לא היה קונה, היינו משום דאין הקנין תלוי בדעתו בלבד אלא גם בדעת המוכר והמוכר לא היה מוכן למכור אילו היה מתנה שיבטל המקח ע"י אונס דלאח"ז עי"ש, ומתבאר מדבריהם דבמה דאינו תלוי אלא בדעתו בלבד יש דין מקח טעות אף במה דנולד וכ"כ התוס' שם, ולפי"ז מסתבר כסברת הט"ז וסייעתיה דאף בני"ד י"ל דהוי כקבלה בטעות דאדעתא דהכי שיתבטל מצוה חיובית ע"י קבלתם לא קבלו את השבת, ועוד דבאמת יש כאן טעות גמור בעיקר קבלת השבת דאילו היה יודע בשעת קבלתו שהשופר בדרך לעיר לא היו מקבלים שבת, ודו"ק כי קיצרתי.

ובסוף דבריו כתב הט"ז דלא כתב כ"ז אלא לרוחא דמילתא אך עיקר שיטתו להתיר את התקיעה לאחר קבלת השבת הוא משום דאין המצוה תלויה בתפלתו וכמו שהוכיח מדברי הסמ"ג שהביא הב"י בסימן רס"ב לענין תינוק שנולד בשבת לאחר תפלת ערבית של מוצ"ש בעוד יום דכתב הט"ז דהוא הדין והוא הטעם לענין מילה ביום שאחר קבלת שבת וה"ה בנידון דידיה בשופר, וכדבריו כתב במור וקציעה שם דאין תפילתו דוחה כלל חיובו במצוה חיובית, עי"ש.

ה

והנה תמה מעכ"ת על הט"ז מדברי התה"ד שכתב לחלק בד"א בין דינא דסמ"ג למה שחידש דלאחר תפלת ערבית הוי כלילה לענין אבילות והפסק טהרה וכדו'. וכדי לעמוד על עיקרן של דברים נעתיק את לשון התה"ד: "עוד רצה אחד מהגדולים שכתב להביא ראיה מהא דאיתא בהגה"ה דמיימון בהל' מילה (הגהות מיימוניות פ"א ממילה) לענין הבן שנולד סמוך לחשיכה דלא אזלינן בתר תפלת ערבית בין להקל בין להחמיר אלא הכל תולה בצה"כ והתם נמי טעמא משום דלא בעינן אלא עיצומו של יום, אמנם אחד מהגדולים דלעיל שראיתי ממנו שפסל את הגט חלק יפה, דלענין מילה הספק נולד ובא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו ואין שייך כאן הואיל ועשאו לילה שוב אין לעשותו יום דתרי קולי לא עבדינן דאין אנו עושין אותו יום אלא מן השמים נולד משא"כ גבי גט ואבילות והפסק טהרה דכולו בידי אדם הן, ימתינו עד למחר ליתן גט או תפסיק למחר או יקדימו קודם תפילת ערבית והמגיד שמועות האבילות ג"כ בידו היה להקדים או לאחר".

והנה כונת התה"ד לכאורה ברורה דרק מה שביד אדם לעשות או להמנע מעשייתו אמרינן ביה דאין לעשות בו תרתי דסתרי ואם עשאו יום לא יעשנו לילה אבל בתינוק שנולד לאחר תפלת ערבית שאין דינו תלוי בידנו ובמעשינו כלל אלא מן השמים הוא אזלינן בו בתר עיקר דין יום ולילה ואין הדין תלוי בתפלתנו. ולכאורה נראה דלפי סברתו מסתבר דבני"ד לא ימול את התינוק לאחר שכבר קבלו שבת דהלא קבלת שבת הוא מעשה מסויים שבידנו ולאחר שעשה את היום ללילה וחול לשבת ע"י קבלת שבת אין לעשותו יום לענין מילה ולא כדברי הט"ז.

אך באמת יש לדון בכונת התה"ד ואפשר דאין סתירה מדבריו לדברי הט"ז, דהנה יש להסתפק בעיקר כונתו דיש לפרשה בשני דרכים. א: בהפ"ט ואבילות וגט אנו דנים על מעשה האדם וכיון שכבר עשאו לילה ע"י תפלתו אסור לו לעשות מעשה הצריך דין יום כגון גט או השייך ליום זה כגון באבלות או בהפ"ט אבל בתינוק שנולד לאחר ערבית אין אנו עושים כלום אלא מן השמים נולד ולפיכך נקבע זמנו לפי דין יום ולילה ולא לפי תפלתנו. ב: אפשר דעיקר כונתו דרק לחומרא אמרינן דאין לעשות תרי קולי דסתרי דכיון שזה תלוי בנו וברצוננו אין לעשותו יום אחר שעשינוהו לילה אבל במה שאינו תלוי בידנו ודאי יום הוא, ולפי"ז מסתבר שלגבי ביטול מצות עשה ג"כ יום הוא, וגם דרך זה מתיישב בלשון התה"ד, ודו"ק בזה היטב.

ובשו"ת הב"ח סי' קכ"ו כתב להדיא דאף התה"ד לא כתב דבריו אלא לחומרא בעלמא ולא מעיקר הדין דאין תפלת האדם מהפכת יום ללילה ולפיכך נטה הב"ח להקל בהפ"ט משום מצות פו"ר עי"ש ומ"מ נקט דאף לדעת תה"ד אין כאן אלא חומרא ובודאי אין לבטל מצ"ע משום חומרא זו (ולק"מ מתפילין כמבואר לעיל).

ו

אמנם אף אם נניח דלפי"ד תה"ד באמת שאני נידון דידן מדברי הג"מ והסמ"ג ומסתבר דבני"ד אין למול לאחר תפלת ערבית (ובאמת נראה יותר כדרך הזה מלשון התה"ד), נראה דאין הלכה כמותו. דהרי התה"ד הביא בתו"ד י"א דאף לאחר תפלת ערבית יכולה אשה להפסיק בטהרה דאף שהתפללו ערבית אין זה מעיצומו של יום המחר אלא כתוספת בעלמא, ודחה דבריהם עי"ש.

והנה שיטה זו היא דעת מהרי"ל בשו"ת החדשות סי' צ"ה והאגור באות אלף שע"ז שכתבו דאף לאחר תפילת ערבית אינו כלילה ממש אלא שאין דינו כיום והוי כסניף בעלמא ללילה ולפיכך מהני הפסק טהרה בזמן זה דלא בעינן ביה אלא יום של כ"ד שעות אבל לענין אבלות אינו מונה מיום הזה כיון שכבר עשאו לילה, ויש לעיין לשיטתם מה הדין לגבי מילה, והנה הראשונים הנ"ל הוכיחו כשיטתם ממה דהוי יום לאחר תפלת ערבית לענין ספה"ע ומצה וסוכה וכדו' הרי דאינו כלילה ממש וכן ממה דאין מצות שמחה בשבת ויו"ט אם הקדימו לקבל שבת ואין תוספת שבת אלא לענין איסור מלאכה בלבד, כמו שהוכיחו התוס' בכתובות מ"ז ע"א עי"ש. הרי דלשיטתם מחלקים בין דין לדין ולגבי קיום מצוות עשה הוי עדיין כיום ולא כלילה דמעיקר הדין הרי יום הוא ולא לילה אלא דלחומרא הוי כסניף ללילה לענין גט ואבלות וכדו' ולפי דבריהם נראה דה"ה לגבי מילה הוי כיום ואין לדחות את המילה משום תפלת ערבית כיון דאינו אלא כסניף ללילה. ושיטה זו היא עיקר להלכה וכמבואר ברמ"א יו"ד סימן קצ"ו סעיף א' ובש"ך שם ס"ק ד' דבדיעבד קי"ל כותיה דמהני הפס"ט לאחר תפלת ערבית ולפי"ז נראה להלכה דאין לדחות מילה בזמנה משום קבלת השבת.

וגם בשו"ת מהרש"ל בסי' פ"ב הביא את דברי התה"ד ושוב כתב "אלא שיש להשיב אף שתלה עצמו באילן גדול שאמר שהטעם הוא שבא מן השמים, שמא אין זה עיקר הטעם אלא עיקר הטעם משום דגזה"כ למולו בשמיני ולא בתשיעי א"כ כ"ז שנולד ביום אסור לדחות המצוה מזמנו וצריכא למולו בשמיני למילתו ומה בכך שהקהל התפללו ועשאוהו לילה כלפי שמיא יממא הוא וכו', ולפי"ד כן הוא גם לגבי ני"ד דכיון שמצוה למולו ביום השמיני אין לדחותו משום קבלת שבת.

ז

והנה שיטת הרש"ל בשו"ת סימן י"ג הוא דכל דין תוספת שבת אינו אלא לענין מלאכה ולענין דיני תפלה בלבד ולא לשאר ענינים, ולשיטתו פשוט דאף לאחר תפלת שבת אין המילה נדחית דעדיין זמן מילה הוא וכ"כ בסימן ס"ח לענין מי שהקדים להתפלל של שמיני עצרת לפני ביה"ש דאם ישב אח"כ בסוכה יצטרך לברך לישב בסוכה דלא נעשה כלילה כלל ע"י דין תוספת יו"ט, והט"ז בסימן תרס"ח סק"ט האריך לדחות דבריו וכתב דכיון דקבל עליו חג שמ"ע פקע דין חג הסוכות והוי כלילה ממש, ולכאורה הט"ז סותר דבריו דבסימן ת"ר כתב דלא הוי כשבת ממש לדחות מצות תק"ש או מצות מילה וא"כ למה נדחה מצות סוכה ע"י קבלת שמ"ע, וצריך לומר דשאני חג שמ"ע שזה זמנו ושעתו לעולם וכיון שיש מצוה בתוספת שבת ויו"ט בכל שבת וחג וא"א שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד ע"כ שזה דין התורה דכשיקבל עליו קדושת שמ"ע פקע מיניה מצות סוכה משא"כ לגבי מצוה צדדית כגון מילה או ר"ה שחל בע"ש דבזה לא הוי כשבת אלא לגבי עיקר דינו ולא לבטל מצות עשה שחל במקרה בזמן זה, כך צ"ל לכאורה ודו"ק.

ומ"מ מבואר דלשיטת הרש"ל בסי' י"ג וס"ח ופ"ב אין מצות מילה נדחית ע"י קבלת שבת וז"פ.

ח

והנה יש לתמוה לכאורה על דבריו של מע"כ, דהלא אין דבריו של התה"ד קשורים כלל לקבלת שבת אלא כל דבריו נסובים על דין יום ולילה של ימות החול לענין גט ואבלות והפסק טהרה ותפילין כמבואר, וכי יעלה על דעתנו דאם כבר התפללו ערבית ביום חול בעוד היום גדול, לדחות את המילה למחרת משום דברי התה"ד דלאחר ערבית הוי כבר כלילה וכיום המחרת ומילה פסולה בלילה, כמדומני שבזה יודו כו"ע דבודאי לא נדחה מילה בזמנה משום תפלת ערבית מכל הני טעמי שנתבארו לעיל, וא"כ מהי"ת לחלק בין שבת לחול, והלא מילה בזמנה דוחה שבת ותוס' שבת נדחית מפני המילה מק"ו כנ"ל, ואין לומר דהוי כמילה שלא בזמנה מחמת תפלת ערבית כשיטת התה"ד דא"כ גם בימות החול לא ימול לאחר תפלת ערבית מבעוד יום, וכיון דבימות החול בודאי היינו מלין ה"ה בער"ש. ואף דיש מקום לטעון דבע"ש יש להחמיר טפי משום חומרא דחילול שבת ולחוש לסברת התה"ד מ"מ נראה טפי דכיון דמעיקר הדין אין הלכה בזה כשיטתו אין לבטל חיוב מילה בזמנה משום תוספת שבת.

ט

ועוד יש להוסיף בזה את דברי הגרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת מדו"ג ח"ב סימן רט"ו שכתב לענין אבילות דאף למה שכתב התה"ד דאחר תפלת ערבית הוי כלילה אין זה אלא בתפלת ערבית אבל קבלת שבת בלבד לכו"ע אינה עושה לילה דקב"ש אינה קשורה כלל לגדר לילה דכיון דיש הלכה של תוספת שבת אין זה לילה, (דאין גדר תוס"ש דכבר נחשב ליום השביעי אלא שאפשר לקדש את יום השישי בקדושת השבת, ועיין מש"כ במנחת אשר שמות סימן כ"ד). ולפי דבריו בני"ד דעדיין לא התפללו ערבית אלא קבלת שבת בלבד הוי עדיין מילה בזמנה ביום ואין מקום לדחותו דאין זה ענין למה שנפסק בכל הני מקומות לפי"ד התה"ד דאחרי תפלת ערבית הוי לילה.

י

ולגופן של דברים הרי כבר דנו האחרונים בנידון דידן ממש, הט"ז בסימן ת"ר ובמור וקציעה שם פסקו להלכה דאין לדחות מילה או תק"ש משום קבלת שבת וכ"כ הפר"ח כנ"ל ולא מצינו באחרונים מי שחולק על דבריהם, אלא שבמנחת כהן במבוא השמש מאמר שני פ"א כתב דיש לדחות מילה אם קבלו שבת ומשמע מדבריו דאף מילה בזמנה נדחית בכה"ג, והפר"ח הביאו וחלק עליו עי"ש.

וכל הפוסקים האחרונים הביאו את דברי הט"ז להלכה שם ומשמע מדבריהם שהסכימו לדבריו לא רק בשופר אלא אף לגבי מילה מדלא חילקו בדבריו, עיין באליהו רבא סי' תר"א ובחיי אדם כלל קמ"ב סעיף כ', במטה אפרים תר"א סי"ג, משנ"ב ת"ר סק"ז, וערה"ש תר"א ס"ב שכולם כתבו להלכה כדברי הט"ז ומשמע דהלכה כמותו ללא פקפוק.

י"א

סוף דבר נראה לכאורה דאין לדחות מילה בזמנה משום קבלת שבת מכמה טעמים ונסכמם. א: מילה בזמנה דוחה שבת בכל ענין מגזה"כ ואין לחלק בה אם היה אפשר לעשותה מע"ש או לא דרק במכשירי מילה חילקו בדרך זה. ב:אף אם נחלק גם במילה בין אפשר לעשות מע"ש או לא אפשר דמילה בזמנה דוחה תוספת שבת בכל ענין, דהרי לכמה ראשונים ופוסקים תוספת שבת מדרבנן ואף למ"ד דאורייתא הוי עשה בעלמא ועשה דמילה שהיא חמורה דוחה עשה דתוספת שבת הקלה, ועוד דתוספת זה שמבעוד יום אפשר דאין בה מעיצומו של יום אלא הוי כנדר בעלמא. ג: תוספת שבת שקיבלו על עצמן בטעות היא לשיטת הט"ז והפר"ח וכבר נתבאר לעיל שאין לדחות דבריהם בקש.

ואף לפי"ד תרומת הדשן דלאחר תפלת ערבית הוי לילה וא"כ יש לכאורה לדחות המילה משני טעמים, א' דאין מלין בלילה ועוד דהוי מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת, נראה דאין לחוש בזה כמו שנתבאר לעיל ונחזור על תמצית הדברים. א: אין לדחות מצוה חיובית מדאורייתא משום שעשאו לילה בתפלתו דבאמת אין ביד האדם להפוך יום ללילה כלל אלא שלכתחילה אין לו לעשות תרתי דסתרי אבל אין מצוה חיובית נדחית משום כך כמ"ש הט"ז והרש"ל והב"ח והפר"ח וכל האחרונים כנ"ל. ב: כיון שנתברר דיש תינוק למול ביום זה הוי קבלתו בטעות כמ"ש הט"ז והפר"ח והאחרונים הנ"ל. ג: אף לסברת התה"ד אפשר דמצות מילה בזמנה דאינו ביד האדם לקבוע זמן המילה אלא הוא נקבע מן השמים בשעת לידת התינוק אינו תלוי בתפלת האדם וקבלתו כלל אלא הוי כהא דתינוק הנולד לאחר תפלת ערבית שאין זמן מילתו נקבע לפי התפלה אלא לפי דין יום ולילה לכשעצמו ורק במה שביד האדם לקבוע זמנו סבר התה"ד שהדין נקבע ע"י התפלה כנ"ל, והב"ח כתב דאף לדעת תה"ד אין זה אלא חומרא כנ"ל. ד: כיון שעיקר דעת השו"ע כשיטת הראשונים החולקים על התה"ד לגבי הפסק טהרה וסברי דאף לאחר תפלת ערבית אין זה כלילה ממש וכעצומו של יום המחרת אלא כתוספת וסניף בעלמא ללילה, ואף מצות שמחת יו"ט ליכא בזמן זה אלא איסור מלאכה בלבד ולשיטתם מסתבר דאין מצוה חיובית בטלה משום כך כיון דלא הוי כלילה ממש.

סוף דבר נראה לכאורה דאין לבטל מילה בזמנה משום קבלת שבת דמילה בזמנה היא אף שקבלו שבת, ומילה בזמנה דוחה שבת בכל ענין וק"ו שדוחה תוספת שבת.

זה מה שנראה לענ"ד להלכה ולא למעשה וכיון שאין כל הנידון נוגע למעשה כתבתי את הנלענ"ד אגב ריהטא כדמסיק תעלא מבי כרבא.

בידידות עמוקה וביקרא דאורייתא

אשר וייס


 

 


זרע אברהם אוהבי

בפרשה זו מתחילים אנו ללמוד על מעשי אבותינו אברהם יצחק ויעקב. וכבר אמרו חז"ל אין קוראים אבות אלא לשלשה (ברכות ט"ז ע"ב).

אדם ונח גדולי עולם היו, ואין לנו השגה כלשהי בגדולתם ומעלתם, אך אברהם ראשון היה לאבותינו וראשון היה לבית ישראל, בניו של אלקינו.

אדם הראשון ירא אלקים היה וככתוב "את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא" (בראשית ג' י'). נח ירא אלקים היה וככתוב "את האלקים התהלך נח", וכפי שאונקלוס תרגם "בדחלתא דה' הליך נח". אך כמדומה אני שאברהם אבינו ראשון היה לאוהבי ה' וככתוב "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי" (ישעיהו מ"א ח'). וברש"י שם כתב "שלא הכירני מתוך תוכחה... אלא מתוך אהבה". ראה נא את דברי הרמב"ם בדברו במעלת העבודה מאהבה (הלכות תשובה פרק י' ה"ב) "ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהב לפי שלא עבד אלא מאהבה".

וכאשר זכה אבינו אברהם במידת האהבה לא לעצמו זכה אלא אף לזרעו אחריו והוא זה שהטביע בנו מידה נשגבה זו של אהבת ה'. הוא ובנו ובן בנו שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב כל פועלם לא לעצמם היה אלא לכלל ישראל לדורותיו. ראה נא רמז נפלא שכתב בעל הטורים (דברים ו' ה') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ואהבת אותיות האבות בכל לבבך כאברהם שנאמר בו ומצאת את לבבו, בכל נפשך כיצחק שמסר נפשו להקב"ה, ובכל מאדך כיעקב דכתיב ביה וכל אשר תתך לי עשר אעשרנו לך". והדברים נפלאים ומאירים כשמש בצהריים.

וכיון שדבק אברהם אבינו בהקב"ה מתוך אהבה ולא מתוך תוכחה החזיר לו הקב"ה, לו לזרעו, מדה כנגד מדה אהבה עזה וכדברי הנביא שם (פסוק ט' – י') "אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך ואומר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך. אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלקיך אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי".

"בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים י"ד א'). אומות העולם ואף הגדולים שבהם, חסידיהם וחכמיהם אינם אלא עבדים, ורק אנו קרויים בנים. וכך אמר ר' עקיבא בן יוסף (אבות ג' י"ד) "חביב אדם שנברא בצלם...חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם לישראל שנקראו בנים למקום".

העבד ראוי לו לירא את אדונו. אין מצפים ממנו לאהוב. כאשר העבד אומר אהבתי את אדוני רוצעים את אזנו במרצע. אך הבן בודאי ראוי לו לאהוב.

ראשון היה אברהם לבניו של אלקינו וגדול האוהבים היה, ולפיכך זכה לו לזרעו אחריו, "ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי".

 

 

 

לעילוי נשמת

הרה"ח משה בן מוה"ר יוסף דוד ז"ל

נלב"ע כ"ז סיון תשמ"ז

מרת מלכה מחלה בת הר"ר מרדכי זיסקינד ז"ל

נלב"ע ג' אייר תשס"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

הונצח ע"י בנו ידידנו עוז

הר"ר דוד הגר הי"ו

לוס אנג'לס

תגיות: