יסוד מצות מילה וגדרה (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

 

"זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר... והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" (בראשית י"ז י' י"ג).

א

הנה כבר האריכו האחרונים במצות מילה אם עיקרה בעצם המעשה דהיינו החיתוך  והפריעה, או בתוצאות המעשה דהיינו שיהיה מהול וחתום באות ברית קודש.

וכבר מילתי אמורה דבאמת מצינו בזה ג' דרכי הבנה, א' ההבנה המקובלת והפשוטה דמעשה המילה היא המצוה דהיינו הסרת הערלה ופריעת הקרום התחתון, ב' תוצאות המעשה, דהיינו שיהיה מהול וחתום. ג' שלא יהיה ערל. דהנה אף אם נניח דאין  המצוה בעצם המעשה יש לעיין בשני דרכים האם המדובר בתוצאה שלילית דהיינו שלא  יהיה ערל אלא מחוסר ערלה, או שמא יש במילה תוצאה חיובית, דעל ידי המילה נחתם  המהול בברית קודש שאות היא בין הקב"ה לזרע אברהם.

וידועים דברי הבית הלוי (ח"ב סי' מ"ז) דעיקר מצות מילה בתוצאה וכדכתיב "והיתה  בריתי בבשרכם לברית עולם", והבית הלוי ביאר בדרכו את מה שנחלקו הרמב"ם והטור  בפירש אם חוזר על ציצין שאין מעכבין בימות החול, דהרמב"ם ס"ל דאינו חוזר דכיון  שכבר גמר את מצות המילה כבר אי אפשר להשלים את הידור המצוה והוי מעוות לא  יוכל לתקון אך הטור נקט "דמצות מילה נמשכת על האדם כל ימי חייו וכמו בציצית  למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית דמשעה שמטיל בה ציצית מקיים המצווה כל זמן  שמונח הבגד בקופסא כמו כן במילה" ועי"ש שהאריך בזה.

ומדברי הבית הלוי משמע לכאורה דעיקר מצות מילה נמשכת באופן חיובי וכמו שמצווה  האדם שיהיו ציצית על כסותו כך מצווה שתהיה המילה על בשרו וכלשון הפסוק שהביא "והיתה בריתי בבשרכם", אך בשו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' ל') מצינו תשובה שכתב הגר"י  פטרבורגר לבית הלוי ובו הוא דוחה את דבריו ונוקט דעיקר מצות מילה אינו אלא שלא יהיה ערל, ועוד הדגיש דגדר המצוה אינו במעשה המילה (כדרך א' הנ"ל) ולא שיהיה  "מהול" (כדרך ב' הנ"ל) אלא גדרו דביום השמיני לא יהיה ערל אלא יהיה מחוסר ערלה  עי"ש.

והנה בתחילת דבריו הביא הפרי יצחק ראיה לדברי הבית הלוי ממנחות (מ"ג ע"ב) שם אמרו "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות תפילין על ראשו ועל זרועו מזוזה  בפתח  ביתו וציצית בכנפי כסותו והיינו דכתיב 'שבע ביום הללתיך', פעם אחת נכנס דוד לבית  המרחץ ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות, כיון שנזכר במילתו נתקררה דעתו", ולולי שיש מצוה נמשכת במילה שהאדם מקיים בכל שעה למה נתקררה דעתו במילתו אלא ע"כ דמצוה זו מתקיימת על ידו בכל שעה ושעה, ושוב כשחזר בו הפרי יצחק נדחק  לפרש ענין זה וכתב שנתקררה דעתו של דוד שיש זכר על בשרו שהוא עבד ה', עי"ש.

אך בעיקר דבריו, יש לעיין דאם כל מצוה זו אינה אלא שלא יהיה ערל מה שייך בזה זריזין מקדימין למצוות דלכאורה לא מצינו גדר זה אלא במצוה חיובית שענינה עבודת אלקים ולא במצוה שלילית שכל ענינה בתוצאתה, ולא בעצם המעשה, וי"ל בזה ואכמ"ל.

אך באמת כבר נחלקו הראשונים בדרכים אלו, דהנה במה שהקשו הראשונים בקדושין (כ"ט ע"א) ובמגילה (כ' ע"ב) למה צריך קרא לפטור אשה ממילת הבן והלא מצות עשה שהזמ"ג היא.

מצינו כמה תירוצים בדברי רבותינו הראשונים ועיקרי הדרכים הנ"ל נכללים בדבריהם. הרמב"ן והריטב"א תירצו בדרך אחד, והנחת היסוד שבדבריהם דאכן מצות מילת הבן הוי זמן גרמא כיון שאין היא נוהגת בלילה ומ"מ הו"א שנשים חייבות כמו בית דין, אך בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' י"א) כתב דכיון דעיקר מצות מילה  בתוצאה היא שיהא נימול באמת הוי מצוה שאין הזמן גרמא דמצוה זו שיהא נימול  נמשכת היא ואין זמן גרמא בה, וגם מהר"ח אור זרוע מתבסס שם על דברי הגמ' במנחות  בהא דדוד נזכר במילתו ונתקררה דעתו, ודבריו מכוונים לדברי הבית הלוי.

ובתוס' רי"ד שם תירץ עוד דאין מצות האב כלל למול אלא חובת אחריות והשתדלות להכין צרכי המילה שיהא הבן מהול ושלא יהא ערל, וחובה זו מוטלת עליו בין ביום ובין בלילה ומשום כך אין הזמ"ג במצוה זו, ודרך זו מכוונת לדברי הפרי יצחק דעיקר המצוה היא שיהא נימול ואין כלל מצוה בעצם מעשה המילה. אמנם התורי"ד לא כתב דאין הזמן גרמא משום קיום הנמשך אלא משום דחובת ההשתדלות מוטלת עליו ביום ובלילה ומשמע לכאורה דאין בזה מצוה נמשכת אך מ"מ דרכו מובנת לפי"ד הפרי יצחק, ודו"ק. (ובאמת הביא הפרי יצחק מהלך זה והתבסס עליו  אלא שהביאה בשם הרמב"ן והריטב"א והביא שכ"כ בספר המקנה ובאמת אין אלה דברי  הרמב"ן והריטב"א אלא דברי הרי"ד, ובגוף שי' הרמב"ן וסייעתיה יעויין מה שנתבאר  לקמן בסי' ט"ז) אך באמת משמע להדיא מדברי רש"י בשבת (ק"ל ע"א) ממש כפירוש הפר"י בהא דדוד בבית המרחץ וז"ל "שש אנכי על אמרתך אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה שישראל עושין וששים עליה דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרינן במנחות (דף מ"ג) בדוד שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער אמר אוי לי שאני ערום מכל מצות כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו" הרי דנתקררה דעתו משום ה"עדות" שבברית מילה ולא משום "מצות" המילה, הרי דמהר"ח או"ז נקט כבית הלוי ורש"י כפרי יצחק ושני גדולי עולם יש להם בית אב בדברי הראשונים.

והנראה עיקר בזה לענ"ד דאין יסוד הדברים כמו דמשמע מדברי בית הלוי וכהבנת  הפרי יצחק בדבריו דיש בזה שתי מצוות, א' למול ב' שיהא מהול, אלא ודאי דמעשה  המצוה היא עצם המילה אלא דענין המצוה וגדרה שיהא מהול והרי זה כמצוות רבות  שעיקרן בתוצאות המעשה, וניחא בזה דדוד נתקררה דעתו כשנזכר במילה דאות ברית  קודש הוא עיקר ענין המצוה מהותה וגדרה, אף דמעשה המצוה בעצם החיתוך והפריעה,  ואפשר שדרך זה מתיישב גם בדברי מהר"ח או"ז דכיון דמהות המצוה וענינה בתוצאה  נמשכת אין זה בכלל מצות עשה שהזמ"ג, ודו"ק בזה (ואין הספר מהר"ח או"ז תח"י  לבדוק לשונו וצריך בדיקה ועיון).

וראיתי שוב דברים ערבים בספר צרור המור לר' אברהם סבע מהקדמונים גולי ספרד ומשום חביבות הדברים אעתיק לשונו "והיתה בריתי בבשרכם, וזה לרמוז על מעלת זאת  המצוה, כי שאר מצוות כמו תפילין וציצית הם זמניות, כי אחר שמסירים אותם נשארו ערומים מהם, אבל מצות מילה היא תמידית לפי שנשארת בבשר וזהו והיתה בריתי בבשרכם, וזה שאמרו חז"ל בשעה שנכנס דוד למרחץ וכו' וכשנזכר במילה שבבשרו  אמר עליו שירה וכו', וזה לאות על מעלת מצוה זו שאע"פ שיהיה האדם ערום בלא  מצוות, זאת המצוה תכסה ערותו", וע"ע בדברי הרמב"ן בספר האמונה והבטחון (סופ"ז) דגם בדבריו מבואר דמצות המילה נמשכת עי"ש.


ב

גדר המילה גילוי או הסרה

הנה נחלקו גדולי עולם, החכמת אדם והדברי חיים בשאלה יסודית בהלכות מילה ונושא  השאלה במוהל שלא חתך אלא חלק קטן מן הערלה ואת עיקר הערלה דחק כלפי מטה  ופרע את עור הפריעה האם יצא בכך יד"ח, והחכמ"א (כלל קמ"ט סעיף י"ז ובבינת אדם שם) פסק דיש לחזור ולמול דלא נתקיים בכך מצות מילה וערל הוא, והדברי חיים (ח"ב סי' קי"ד - קי"ח) חלק עליו בתוקף ובעוז וכתב דהמוהלים הנוהגים לחזור ולמול תינוקות  אלו עוברים בלאו דחובל ונפסלים לעדות עי"ש, ועיין עוד בפתחי תשובה (יו"ד סי' רס"ד ס"ק י"א) מש"כ בזה.

ויסוד השאלה בזה, מה הגדר היסודי של מצות המילה הסרת הערלה או גילוי העטרה, החכמת אדם נקט דמעשה המצוה היא הסרת הערלה והרחקתו מאבר זה, והד"ח  נקט דעיקר המצוה היא גילוי העטרה ואף ללא חיתוך והסרה יצא יד"ח עי"ש.

אך כבר מצינו בתרגומי התורה בפרשתנו, תרגום אונקלוס ותרגום יונתן ב"ע שתרגמו מילה בלשון גזירה ומתבאר מדבריהם דכל עיקר פירוש מצוה זו הוא חיתוך וגזירה  ולא גילוי בלבד (וגם מה שהביא הדברי חיים מהחתם סופר בשו"ת (יו"ד סי' רמ"ט) שמילה פירושה הסרה אין בו הכרח דהכונה לדחיקת הערלה וגילוי העטרה ואפשר דצריך  הסרה גמורה מגוף האדם עי"ש). וכבר הביא הד"ח שם את דברי אונקלוס וכתב דודאי  צריך לכתחלה לחתוך את הערלה אלא שבדיעבד אם לא חתכו אלא מקצתו ודחק את  רובו כלפי מטה הוי כמהול ואסור לחזור ולצער את התינוק.

וצריך ביאור בדבריו לחלק בזה בין לכתחלה ובדיעבד, אם זה מה"ת או מדרבנן, ואם  הוי מה"ת, מה טעם יש לחלק בין לכתחלה ובדיעבד, ואולי כונתו להידור בעלמא ולא לעיקר הדין וליסוד בהלכה והד"ח לא ביאר דבריו בזה.

ועוד יש להעיר בזה על שיטת הד"ח, מדברי הגמ' בשבת (קל"ג ע"א) דילפינן מקרא דאפילו יש  שם בהרת יקוץ ובגמ' פלפלו בזה בדין עשה דוחה ל"ת ולשיטת הדברי חיים הלא אפשר לקיים שניהם דלא יסיר את הנגע אלא ידחוק עור הערלה ויגלה את העטרה בדרך זו, ואין לדחות דמ"מ צריך לחתוך מעט מן הערלה דלכאורה אין צריך חיתוך כלל לשיטת הד"ח דמידי מששא יש בחיתוך מעט והלא אינו יוצא יד"ח במילה אלא ע"י  הסרת רוב הערלה ומה ענין חיתוך מעט, אך לכאורה נראה דמצד המציאות צריך לחתוך חלק מן הערלה כדי שיוכל לדחקו כלפי מטה, אך עדיין צריך עיון בזה דהלא מבואר  בדברי הרמב"ם (פ"י ה"א מטומאת צרעת) דאינו לוקה אלא אם קצץ את כל הנגע ולשי'  הד"ח יכול לחתוך מקצתו (ועיין במנחת חינוך מצוה תקפ"ד אות א' מה שנתחבט בדברי הרמב"ם האלו ובחסדי דוד בפ"ג ה"א פירש את דברי הרמב"ם בדרך אחר ואכמ"ל), ועוד  יש להעיר דהלא אם הנגע בראש הגיד ממש אינו טמא כלל כיון שאין כולו נראה בבת  אחת כמבואר במס' נגעים (פ"ו משנה ז') וברמב"ם (פ"ג מהל' טומאת צרעת ה"ח), וע"כ דהוי מן הצד וא"כ א"צ לחתוך אותו כלל, או דמ"מ אי"צ לחתוך כולו או אף רובו ושוב קשה דאין צריך לקוצצו.

וראיתי בשו"ת מהרי"ל דיסקין (ח"ב סי' ב') שהעיר בעיקר דבר זה וכתב דמ"מ צריך לחתוך מקצת הערלה וגם הוא לא ביאר דבריו ולא כתב ליישב בדרך מרווחת עי"ש.

והנראה בזה, דעיקר שיטת הדברי חיים מושתתת אף היא על מה שנתבאר לעיל (אות א') דיש שני דינים במצות מילה, מעשה המצוה וענינה, דמעשה המצוה היא חיתוך הערלה והסרתה, ובזה מודה אף הדברי חיים וכמבואר בתרגום דזה פירוש המילה דהיינו גזירה, אך מ"מ כשלא נחתך הערלה אלא נדחק מראש הגיד הוי כמהול והערלה בטילה ושוב אין שום מצוה למולו. ויסוד השאלה והמחלוקת בין הח"א והד"ח הוא האם ערלה זו שלא הוסרה מן הגוף אלא נדחקה ממקומה ערלה הוא או כאבר המדולדל שבטל שמו וכמי שאינו הוא, אמנם אף לשיטת הדברי חיים לא קיים בדחיקה זו מצות מילה.

ונתיישב בזה הסתירה שיש לכאורה מדברי התרגום לשיטת הד"ח, ונתבאר כונת הד"ח דודאי לכתחלה צריך לחתוך את עור הערלה ולא לפורעו ולדוחקו וגם מה שהקשינו מהא דמילה דוחה צרעת מתיישב לפי דרכנו דמצוה עשה דמילה לא נתקיים אלא ע"י חיתוך הערלה והסרתה ועשה זו היא הדוחה צרעת, וז"פ.

ובתשובה לשאלה כתבתי בענין ילד שנולד עם מום בגיד שנקרא הייפוספדיאס, דנקב השתן אינו בראש האבר אלא בצידו וכיום נהוג לתקן מום זה ע"י השתלת עור מן הערלה לראש הגיד, אך א"א לעשות ניתוח זה אלא בגיל שנתיים או שלש, ויש מן הגדולים שהתירו משום שעת הדחק גדול למול לכתחלה במקרים אלו לפי שיטת הד"ח כדי לשמר חלק מן הערלה בשביל הניתוח לאחר זמן, ולענ"ד שפיר עבדי בעצם אופן המילה אך מסופקני טובא בברכת המילה דלפי דרכנו הוי ברכה לבטלה כיון שאין בזה קיום מצות מילה, ועכ"פ ספק ברכות להקל, ואכמ"ל.

 

ג

 

ובעצם שאלת הבינת אדם והד"ח ראיתי בספר יהושע להגאון ר' יהושע העשיל באב"ד זצ"ל (סי' נ"ד) שהקשה מהמבואר בשבת (דף ק"ו ע"א) דילפינן מדאישתרי מילה דמקלקל  בחבורה חייב, וקשה דשמא צריך קרא להתיר מלאכת גוזז במילה ונילף מכך דהמקלקל  בגזיזה חייב ולא בחבורה, ולכאורה יש מזה ראיה לשיטת הד"ח דאין הכרח במלאכת  גוזז לקיים מצות מילה, ואפשר שזה כונת המחבר בדבריו הסתומים עי"ש, אך לדרכנו  הנ"ל אין בזה יישוב כלל דאף שאינו שוב ערל מ"מ לא קיים מצות מילה.

אך באמת אין בזה קושיא כלל דכבר כתבתי בשיעורי מלאכות שבת דלענ"ד אין מלאכת  גוזז אלא בגידולי הגוף כמו צמר ושער ונוצות וצפרניים ולא בכורת חלק מעצם גוף  בעלי החיים  כמו המחסר אבר וכדומה, ולפי"ז אין כלל מלאכת גוזז במעשה המילה, (אמנם  מצינו בשיטה מקובצת בכתובות דף ה' ע"ב דיש מלאכת גוזז במילה, אך זו שיטה  יחידאה, וביאור שיטתו נראה דכיון דהערלה "יתור" הוא בגוף האדם מישראל ולהינטל  עומד הוי כשיריים ויש בו מלאכת גוזז, ודו"ק כי קצרתי).

ועיין עוד בחידושי חתם סופר בשבת שם שכתב דכשאמרו חז"ל המקלקל בחבורה  אין כונתם למלאכה מסויימת אלא לכל מלאכה שתיעשה בדרך חבורה ואף מלאכת  הגוזז בכלל.

 

 

ב

כבוד ידי"נ

מרביץ תורה לעדרים ומזכה רבים

הרה"ג ר' פנחס גולדשמידט שליט"א

רב אב"ד מוסקבה

מכתבו קבלתי ובו שאלה לגבי מילת הגר שהופנה אל מעכ"ת ע"י המוהל הרב...

וז"ל השאלה.

הגר הנ"ל עבר לפני הרבה שנים ניתוח מילה באוקראינה ע"י רופא גוי, שלא לשם גירות. הרופא לא הוריד כי אם מעט מהערלה, ונשאר עור המכסה את כל העטרה, אשר הוא מעכב את המילה לכל הדיעות בלי שום ספק ופקפוק כלל, ולכן גם ברכתי על הברית.

הניתוח נעשה, כפי שנראה לי ולפי דבריו של הנימול, שחתכו במספרים חלק של עור הערלה עם רוב עור הפריעה ותפרו בתפירות גסות מאד את קצה עור הערלה אל עור הפריעה הנשאר ובכמה מקומות אפי' אל קצה העטרה עצמה! אבל לא תפרו סוף העור ממש אלא קפלו העור לפנים כמו שעושים החייטים ותפרו אל עוה"פ כנ"ל. ואחרי כמה ימים נולד שם אינפעקציע ונתמלא כל צד שמאלו מוגלא, ונפתחו התפירות ויצא לחוץ העור שקפלו לפנים, גם נעשה כמין תפוח למטה תחת הפרענולום. זה מדבריו של הנימול, אבל הוסיף שאינו זוכר כל הפרטים בדיוק כיון שהיה חולה אז כמה ימים עם חום מפני הניתוח. (התפירות במקום החתך לא היו בשוה אלא עולה ויורד כשיני הכלב). נמצא לפני שמלתי אותו נראה כערל רגיל- היינו שעטרתו היה מכוסה לגמרי בערלה והוא מתקפל ויורד לצד הגוף כעור הפריעה- אבל עור הפריעה הזה היה מורכב מב' עורות, היינו כשליש אצבע מעוה"פ האמיתי תפור לעור הערלה של אז.

בברית שהיה במעמד תלתא חתכתי כדין כמו בברית רגילה את כל העור החופה העטרה עתה עם כחציו של העוה"פ. ואז נולדה לי השאלה האם מחויבני לחתוך את כל העור עד אחרי מקום התפירות הישנות כדי להסיר את כל הערלה הישנה או אולי נאמר שמכיון שעכשיו העטרה מגולה, די בזה.

ואבאר בזה את הנלענ"ד.

הן כבר נחלקו גדולי עולם, החכמת אדם והדברי חיים בשאלה דומה אם המילה כשרה או לא. ונידון שלהם במוהל שחתך רק מקצת עור הערלה, ואת רוב העור דחק למטה ופרע כדין. לדעת החכמ"א אין זו מילה כשרה דעיקר מצות מילה חיתוך הערלה והסרתה, עיין בדבריו בחכמת אדם כלל קמ"ט סעיף י"ז ובבינת אדם בסוף הספר שער רנה וישועה.

והדברי חיים חלק עליו בתוקף רב בחמש תשובות (יו"ד ח"ב סימן קי"ד – קי"ח) ותמצית שיטתו דעיקר מצות מילה גילוי העטרה ולא הסרת הערלה, וכיון שגילה ראש הגויה והסיר מעליה את הערלה המכסה אותה קיים בכך מצות מילה.

ומן האחרונים שבאו אחריהם יש שנטו לכאן ולכאן. בשו"ת צמח צדק (יו"ד סימן ר"א) בשו"ת מהרי"ם פאדווה (סימן כ"א), ובשו"ת נפש חיה (יו"ד סימן ע"ג) פסקו כשיטת הד"ח והנפ"ח הביא שכן דעת חותנו הגר"י מקוטנא, ולעומתם בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן כ"ז) פסק כשיטת החכמ"א, וכך גם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן צ"ג אות ד') עי"ש.

ולא ראיתי בכל דבריהם ראיות מכריעות לכאן או לכאן, ואף שהחכמת אדם לא הביא כל ראיות לדבריו והד"ח האריך בראיות, מכיון שאין הראיות מכריעות לכאורה היה ראוי להחמיר כשיטת החכ"א, דהלא בספיקא דאורייתא עסקינן, ומה גם דחסרון ידיעה אין דינו כספק. ואם בכל מילה מסתבר להחמיר ק"ו במילת גירות דאם מילה אין כאן גירות אין כאן, וא"כ בודאי מסתבר להחמיר.

ואעפ"כ אומר אני בני"ד דהמילה מילה כשרה היא ואין צריך לחתוך את כל עור הערלה. ואבאר טעמי ונימוקי.

הנה הדברי חיים האריך מאד בענין זה וכמבואר בחמש תשובותיו. אך המעיין היטב בדבריו, יראה דשיטתו מושתתת על שני יסודות. א: גדר המילה גילוי העטרה הוא ולא הסרת הערלה מן הגוף ע"י חיתוך. ב: עור הערלה שנקרע ממקומו הטבעי עד תחתית העטרה לצד גוף שוב איננו ערלה ודינו כעור הפריעה, וכמו שכתב הדברי חיים בסימן קי"ד וסימן קט"ז.

והנה מה שכתב דמצות מילה עיקרה בגילוי העטרה חידוש הוא, וזו מנין לו, ובפרט שאונקלוס תרגם (בראשית י"ז י') "המול לכם כל זכר, מגזר לכון כל בכורא". וכן שם (פסוק י"א) "ונמלתם את בשר ערלתכם, ותגזרון ית בשרא דערלתכון", וכן הוא בתרגום יונתן. הרי שפשטות מצות המילה חיתוך וגזירה היא. ובאמת שכך משמע גם מלשונות הראשונים, עיין ספר החינוך מצוה ב' שחותכין את עור הערלה.

והד"ח הביא את דברי אונקלוס וכתב בשם החת"ס דעיקר מצות מילה היא גילוי ולא הסרה וחיתוך, אך לא כך כתוב בתרגום. ועוד כתב שם הד"ח דודאי לכתחלה צריך לחתוך את הערלה ולהסירה לגמרי אך בדיעבד מהני מה שהערלה נדחקה כלפי מטה. וצריך עיון בדבריו דכיון דאונקלוס תרגם את עצם מצות המילה כחיתוך הרי דמה"ת הוא ומה שייך בדאורייתא לכתחלה ובדיעבד. ואין זה שייך למה שדנו אם בדאורייתא שייך לכתחלה ובדיעבד, והארכתי בזה במק"א. דאף אם גם בדאורייתא שייך לכתחלה ובדיעבד, עדיין קשה בני"ד דאם מה"ת צריך לחתוך מנ"ל דבדיעבד מהני גילוי, והלא שני מושגים יש כאן.

אך מטעם אחר כתב שם הד"ח שאין צריך לחזור למולו דכיון שנדחק עור הערלה ממקומו ונפרע ביחד עם עור הפריעה הוי כמי שאינו וכאבר המדולדל ואין זה עוד ערלה, ומה שתמהו עליו הבית יצחק והמהרש"ם דבאמת אבר המדולדל הוי כמחובר לגוף ואינו מטמא כאבר מן החי וכמבואר בחולין קכ"ז ע"ב, ועוד דבאמת אין הערלה מדולדל ומחובר הוא היטב למטה מן העטרה. לכאורה נראה דאין כונת הד"ח דהערלה הוי כמנותק לגמרי מן הגוף אלא שאין דינו כערלה דלגבי מקום הטבעי של הערלה הוי כמדולדל, וכאילו נחתך ממקומו וחובר לגוף במקום אחר דשוב אין דינו כערלה. כך נראה לכאורה ודו"ק בזה.

אמנם במנחת אשר לחומש בראשית סימן י"ג אות ב' כתבתי כמעין פשרה בין דעותיהם של גדולי עולם הנ"ל לולי דמסתפינא להכניס ראשי בין שני הרים גדולים, דבאמת לא קיים מצות מילה כיון שלא גזר ולא חתך את עור הערלה, ומצות מילה חיתוך הערלה והסרתה היא כמבואר באונקלוס, אך מ"מ אינו ערל כיון ששוב אין לו ערלה, ומשום כך אינו חוזר למולו, עי"ש.

אך האמת אגיד שמעודי היו דברי הד"ח קשים בעיני מצד המציאות דהלא טבעו של הערלה שאינו מחובר לראש הגויה בכלי דם וכל חיבורו ויניקתו בגיד שלמטה מן העטרה, וא"כ כשחתכו רק מעט מן הערלה ונדחק למטה לא נפגעו כלי הדם המחברים את עור הערלה לגיד, ומה אבר המדולדל יש כאן.

ולכאורה היה צ"ל בסגנון אחר דערלה שאינה מכסה את העטרה אין דינו כערלה וכיון שהערלה נחתך בחלקו ונדחק כלפי מטה ואינו מכסה ומסתיר את העטרה שוב אין דינו כערלה, וצ"ע בזה.

ומ"מ נראה בני"ד שכנראה נימול בילדותו וחלק של הערלה נתפר אל עור הפריעה ונעשו כעור אחד לפני שנים רבות ואינו עתיד לעולם לחזור לקדמותו, ואותו החלק המכסה את העטרה הוסר, מסתבר דבטלה אותו חלק של הערלה שנתפר אל עור הפריעה ושוב אין דינו כערלה.

אך בר מן דין נראה דהמילה של מוהל זה כדין היתה ואין צריך לצער שוב גר צדק זה. דאף אם נקבל הנחה זו שהנחתי דאף דמילה אין כאן מ"מ אינו ערל, ולפי"ז לכאורה אין כאן גירות דהלא חסר כאן מילת גירות, מ"מ גר שמתגייר ללא ערלה כגון שנימול לפנים שלא לשם גירות בהטפת דם ברית סגי ליה להתגייר, וק"ו שבני"ד שנשאר ערלה שכיסתה את כל העטרה והמוהל הסיר לחלוטין ערלה זו ועדיף הדבר מהטפת דם ברית.

ואף אם לא נקבל הנחה זו ונאמר אף בני"ד דגם עור הערלה שקופל ונתחבר מאז עם עור הפריעה עדיין דין ערלה עליו, לא עדיף מציצין שאין מעכבין את המילה דכיון שרוב הערלה נחתך כדין ולא נשאר אלא מיעוטו מילתו כשרה, (ואף לכתחלה אין צריך לחזור לפי פשטות דברי הרמב"ם בהלכות מילה פ"ב ה"ב, אך לדעת רוב הפוסקים צריך לחזור ולהוריד אף ציצין שא"מ ואכמ"ל).

ולכאורה פשוט בני"ד דמה שנשאר מן העור מחובר לעור הפריעה הוי מיעוט הערלה כנגד מה שנחתך מן הערלה בהיותו גוי בצירוף מה שחתך המוהל זה עתה. ואף אם נאמר דעור זה התפור היה רוב הערלה מקדם, נראה פשוט דבדין רוב או מיעוט בציצין אזלינן בתר השתא ולא בתר מעיקרא, וכיון שבמילתו נתגלה כל העטרה כולה ולמראה העין מעט העור התפור עם עור הפריעה מיעוט הוא, בודאי הוי בכלל ציצין שאין מעכבין את המילה.

ואף דיש לכתחלה להוריד אף ציצין שאין מעכבין את המילה, נראה להקל בני"ד דכיון שנתבאר דהגירות כשרה ללא פקפוק, אין כאן אלא גדר דהידור מצוה כמבואר בשבת קל"ג ע"ב, וכיון שמדובר בצער גדול וייסורים גדולים, ויש ספק אם בכלל יש בזה צורך, דכבר כתבתי את הנלענ"ד עיקר דעור זה אין לו דין ערלה כלל, אין להחמיר חומרות יתירות במה שאינו אלא לכתחלה כשיש כאן צער גדול ואינו אלא ספק.

ובאמת צ"ע אם היה בכלל צורך לחזור ולמולו, והרי כל שבשעת קישוי נראה כמהול אי"צ לחזור ולמולו כמבואר בסימן רס"ד, ולדעת הש"ך שם ס"ק י"ב אף אם מעיקרא לא נימול כדין אם בשעת הקישוי נתגלה העטרה אי"צ לחזור ולמולו, ולכאורה היה צריך לבדוק גר זה כנ"ל ואם אכן בשע"ק נראה כמהול להסתפק בהטפת דם, אך מ"מ לאחר שחזר ונימול ודאי יצא יד"ח וגר כשר הוא.

כנלענ"ד, ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

בידידות ובהוקרה

אשר וייס

 

רחושי מרחשין שפתיו

(שיחה בישיבה לפתיחת זמן מרחשון)

הן נפרדנו מחודש תשרי, חודש המכונה ירח האיתנים על שם ימי החג העצומים שיש בו, ונכנסים אנו לחורף ארוך וקר של שנה מעוברת. קשה עלינו הפרידה משמחת החג ותעצומות רשפי אש קודש שהיו מנת חלקנו בימים נשגבים אלה. במה נתחזק ובמה נתנחם.

מתחזקים אנו בתורה, בשמחתה ובשעשועה. וכבר אמרתי פעמים רבות לפרש סדר ימי החג של חודש תשרי. תחילת העבודה בירח האיתנים בימים של אימת יום הדין, בימים הנוראים שהן הם עשרת ימי תשובה. לאחר שזכינו לכפרת עון נכנסים אנו לצילא דמהימנותא ושמחים אנו בשמחת בית השואבה שאין כמותה בכל שאר ימי החג והמועד, וככלות החג אומר הקב"ה "עכבו עמי קשה עלי פרידתכם" (רש"י ויקרא כ"ג ל"ו).

משל למה הדבר דומה, לבנים שנסעו לבקר את אביהם. הם עברו דרך קשה ומייגעת, הרים וגבעות, ימים ונהרות עברו וצלחו עד שהגיעו לביתו של אבא. השמחה היתה גדולה ועצומה, נפלו זה על צוארו של זה ובאהבה גמורה שמחו איש עם רעהו. לאחר שבוע ימים התחילו הבנים לבכות, ולשאלת אביהם למה נפלו פניהם אמרו הם מוכרחים אנו לחזור לבתינו ולמשפחותינו, וקשה עלינו הפרידה. ענה האב לעומתם, הפרידה עלי קשה שבעתיים, ימים רבים חיכיתי לכם, עד כלות הנפש ציפיתי. אלא שאין כל צורך להפרד, אם תכינו לי מקום בביתכם אבוא עמכם ואדור ביניכם ולעולם לא ניפרד!

כך כאשר עומדים אנו לקראת סוף ימי החג והפרידה קשה מנשוא אומר לנו הקב"ה אבינו שבשמים, אין כל צורך להפרד, קחו לכם שמחת תורה ולעולם לא נפרד, שהרי אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה השכינה שרויה עמו!

חסידים אומרים בשם הצדיק רבינו ישראל מרוז'ין זצוק"ל שחודש מרחשון ע"ש רחושי מרחשין שפתיו, שבחודש זה בידנו להמשיך את קדושת ימי החג של חודש תשרי, וכך ידוע ומקובל בשם תלמידי הבעש"ט שזה ענינו של שם מרחשון.

ובאיזו דרך נוכל להיאחז בקדושת הימים ולא להרפות מהם, רבים היו מנחשים ומשערים בדרכם של הבעש"ט ותלמידיו הגדולים, שהדרך להמשיך בנשמה היתירה של חדש תשרי הוא ע"י אמירת שלש דפים מן הזוהר בכל יום, או שמא ביום שלם מספר תהלים, או ע"י ש"י טבילות במקוה טהרה.

אך תלמידו הגדול של הנועם אלימלך פותח לנו שער ומורה לנו דרך ה'. וכך כתב המאור ושמש בפרשת שמיני שחודש מרחשון מסוגל לתורה, וחסידים קדמונים היו מרבים בחודש זה ללמוד יותר הלכה ותוספות, והיה להם לאות שאם חידשו בחודש זה חידושי תורה יותר מבשאר כל החודשים סימן הוא שהשיגו קדושות עליונות בחודש תשרי.

שהרי פשוט הוא שלהתקדש בעוצם קדושת התורה אין צריך לעסוק במעשה בראשית או במעשה מרכבה. משנה וגמרא, הלכה ותוספות, הן הן גופי תורה ובשמחתם נתקדש ונתעלה.

וכך מצינו גם בדברי בן גילו של המאור ושמש אף הוא מגדולי תלמידיו של הצדיק הקדוש מוהר"א בעל הנועם אלימלך בספר אוהב ישראל סו"פ ויחי שמאריך בקדושת ימי השובבים וסגולתן למחילת עון ולכפרת פשע, והביא מנהג חסידים בימי קדם להרבות בימים אלה בצומות וסיגופים. ושוב כתב דבדורות האחרונים נתמעט כח הגוף ואינם יכולים לעשות תעניות וסיגופים מ"מ "עיקר התשובה ע"י תורה ותפלה וצדקה ובפרט בלימוד תורה שבעל פה ולברר הלכה בליבון ובירור יפה... וזהו עיקר התיקון של פגם הברית".

הרי לן דבעמל התורה ובירור הלכה זוכה האדם במעלות הקדושה ומתקן הוא את הצריך תיקון.

ותורה זו קבלה בידם מרבם הגדול דהלא בקונטרס הנהגת האדם של בעל הנוע"א בסעיף הראשון פתח הרה"ק "הראשון צריך האדם ללמוד גמרא ופרש"י ותוס' ומפרשים כל אחד לפי השגתו והפוסקים אחריהם". ועיין עוד בנועם אלימלך סו"פ אמור דעד חצי שנותיו של אדם צריך להיות רוב עסקו בלימוד גמ' ופוסקים ומפרשי הש"ס ורק לאחר חצי שנותיו עליו לעסוק בחסידות, עי"ש.

ורק אחרי העיקר הראשון הזה שהוא יסוד היסודות כתב כ"א סעיפים בעבודת הקודש ובדרכי החסידות.

זה יסוד החסידות וסגולת הקדושה והטהרה.

וכך אמרו חז"ל:

"בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו אזלון ואמרין לרבי עקיבא בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו הלך אצלו ואמר לו שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך אמר לו הן א"ל שמא בחדרי מרכבה היית עסוק א"ל לאו אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו ניתנין. ר' אבהו יושב ודורש ואש מלהטת סביבותיו אמר שמא איני חורז בד"ת כתיקנן דאמר ר' לוי אית דידע למיחרז ולא ידע למקדח ואית דידע למיקדח ולא ידע למיחרז ברם אנא הוינא חריזא ואנא הוינא קדוחא" (ובפירוש מתנות כהונה 'חורז' – מחבר ומסדר מדרש למדרש, 'קודח' – מעמיק ונוקב לעומקן של דברים). (שיר השירים רבה פרשה א' פסוק י').

סבור היה רבי עקיבא שלא תרד אש מן השמים ותתלהט מסביב למי שעוסק בתורה אלא ע"י מעשה מרכבה וסודות התורה מכבשונו של עולם. לימדו בן עזאי שאין הדבר כן, אלא כל החורז בתורה עד שהדברים משמחים ומאירים כעיקר נתינתן, זוכה ומתחבר למעמד הר סיני "וכי לא באש ניתנה תורה".

 

תגיות: