הידור מצוה ומצות מילה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו (ט"ו ב').

"ת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר, מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא, דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, וחכ"א מפשיטין את כולו, ממאי עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי, דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" (שבת קל"ג ע"ב).


א

בהידור דציצין שאין מעכבין את המילה

 

מבואר בגמ' שם דאם פירש חוזר רק על ציצין המעכבין את המילה, אבל כ"ז שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין משום "זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות", ואמרו שם "הא מני ר' יוסי היא דתנן בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת ר' יוסי אומר נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת", וברש"י (ד"ה "ר"י") "אלמא אע"ג דאיכא מצוה כיון דלאו צורך גבוה אין מחללין" ע"כ.

והנה כמה ענינים בסוגיה זו צריכין ביאור, דעצם הדבר דשייך הידור מצוה במילה הוא לכאורה חידוש גדול, דבכל מקום שמצינו גדר הידור מצוה יש "חפצא דמצוה" שצריך ליפותו ולהדרו כגון לולב ציצית סוכה וכדו' שכולם חפצא שמקיימין בהם מצוות המוטלים על קרקפתא דגברא, (וביארתי בכמה מקומות דבמצוות דחפצא שעיקרן בתוצאות המעשה אין כאן חפצא דמצוה כגון במעקה דבודאי אין שום ענין ליפות את המעקה ולנאותו דאין המעקה חפצא דמצוה, דכל מצותו רק בתוצאתו למנוע איבוד נפש ולא בעצמו), ואטו נחשב מקום המילה לחפצא דמצוה ששייך בו גדר הידור מצוה, ואף די"ל דלפי מה שידוע מדברי הבית הלוי דיש מלבד המצוה של עצם המילה ג"כ מצוה שיהא מהול דאמרה תורה "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" וידוע מה שדייק בשו"ת מהר"ח או"ז סי' י"א ממה שאמרו חז"ל במנחות מ"ג ע"ב על דוד המע"ה שנתעצב במרחץ ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות עד שנזכר במילתו, דיש מצוה במה שהוא מהול ולא רק בעצם מעשה המילה, וא"כ שפיר הוי חפצא דמצוה ששייך בו הידור, (אמנם בשו"ת פרי יצחק ח"ב ל' חלק על הבה"ל בזה עי"ש. ועיין מה שכתבנו בזה במנחת אשר בראשית סימן ט"ז), ועוד דאף אם אין כאן מצוה ממש מ"מ הוי אות ברית קודש בין קוב"ה לעמו ישראל ויש להדרו ככל חפצא דמצוה, אך עדיין נראה פשוט וברור דאין בזה דין הידור כבכל חפצא דמצוה ואטו נימא דיש ג"כ להדרו וליפותו בשאר דרכים אתמהה.

(ובאמת נסתפקתי אם יש הידור שיהא סכין של מילה סכין נאה ומסתבר דאין בזה הידור כלל ובמק"א דנתי בענין קולמוס נאה אם הכוונה הוא לנאה למראה עין כגון מצוייר ומוזהב, ויצא לנו מזה חידוש דאף מכשירי מצוה כגון קולמוס יש ענין להדר בהם, או שמא הכוונה בקולמוס נאה היינו לקולמוס מתוקן וטוב שיכול לכתוב בו בכתב נאה ומהודר ואותיות נאות, ומפשטות לשון הגמ' משמע דהפירוש כפשוטו שיהא הקולמוס נאה, ובפרט דעצם כתיבת הס"ת הוא מצוה ד"כתבו לכם" ולא רק קריאתו והלימוד בו, ולפי"ז למה לא יהא מצוה לתקן סכין נאה ומהודר למילה ולא מצינו כזאת).

ועוד צ"ב בסוגיא זו, דמה הדמיון בין הא דר' יוסי דאם נראה בעליל שאינו דוחה שבת להא דציצין שאין מעכבין, הלא בקידוש החודש אין כאן גדר הידור מצוה כלל, אבל במילה שיש בו הידור מצוה אולי דוחה שבת אף לר"י, (אף שי"ל דהגמ' דימתה עדות החודש כשנראה בעליל דג"כ יש בו עכ"פ מצוה כמ"ש רש"י, לציצין שאין מעכבין דיש בו הידור מצוה וז"פ).


ב

ב' דינים בהידור מצוה

 

והנראה בזה דהידור מצוה של ציצין המעכבין אינו כלל הידור מצוה בחפצא דמצוה ליפותה ולנאותה, אלא הידור במעשה המצוה, דיש ב' גדרים בהידור מצוה, א' בחפצא דמצוה, ב' במעשה המצוה ושלימות ענינה.

ומצינו גדר זה דהידור במעשה המצוה בששה מקורות. א' בתוס' ברכות כ"א ע"ב דאף שיוצא יד"ח בתפלה ע"י שמיעה דשומע כעונה, מ"מ כשעונה ממש "איכא הידור מצוה טפי" (ובסוכה ל"ח ע"א כתבו דענייה הוי מצוה מן המובחר), ולמדים אנו מזה דאף שיכול לצאת יד"ח בשמיעה, מ"מ יש גדר הידור מצוה בקיום המצוה באופן המושלם ומפשטות מצות התורה, ואף ששומע כעונה הוא אף לכתחלה ולא דין דיעבד, מ"מ יש הידור מצוה בקיום המצוה בפועל ע"י ענייה ממש, ב' ברש"י ורשב"ם ר"פ ערבי פסחים מבואר דהא דאסור לאכול מצה בע"פ הוא כדי שיאכל בלילה לתיאבון "משום הידור מצוה", ג' בפרק במה מדליקין (שבת כ"א ע"ב) מצינו שהמהדרין מדליקין נר לכל אחד ואחד, והיינו דאף שיוצא ע"י נר איש וביתו מ"מ יש הידור בעשיית המצוה בעצמו. וכל אלה הם הידור מצוה במעשה המצוה ולא בחפצא דמצוה, אמנם בכל הנ"ל מצינו רק לשון "הידור מצוה" בשלימות המעשה ויש מקום לטעון דאין זה אלא לשון מושאל, אך בג' מקומות מצינו דין עד שליש בשלימות המעשה הרי דיש בזה דין הידור מצוה ממש, ונבאר. ד' בביאור הלכה רי"ס תרנ"ו כתב בשם הפמ"ג דצריך להוסיף עד שליש כדי לצאת יד"ח כל הדעות, ומבואר דאף חומרא זו באופן קיום המצוה לצאת בו יד"ח המחמירים הוי בגדר הידור מצוה, דצריך להוציא עליו שליש אף שאין בו גדר נוי ויפוי, ה' הב"ח בסימן תקפ"ה כתב דצריך להוסיף עד שליש לתקוע בשופר של איל אף שיוצא בכל השופרות, ו' בחק יעקב סימן תע"ג כתב דצריך להוציא שליש לקיים מצות מרור בחזרת אף שכל המינים כשרים, עי"ש.

וביסוד גדר זה נראה דעיקר גדר הידור מצוה אינו בחפצא בלבד, אלא גם באדם המתהדר ומתנאה בקיום המצוה והידורה כמ"ש רש"י ביומא ע' ע"א "להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות וכו'", ועיין במדרש הגדול בשלח עה"פ זה אלי ואנוהו "היה נאה במצוות שהוא נוי להאדם שמהדר במצוות", וכך משמע בנזיר ב' ע"ב דהקשו על המבואר במשנה דהאומר אהא נאה הוי נזיר ודילמא אנאה לפניו במצוות כדתניא זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצוות וכו', ותי' שמואל שתפוס בשערו, ופי' בתוס' אהא נאה במצוה התלויה בשער, ומשמע דגדר התנאה לפניו במצוות הוי נמי בגברא שהרי רצו לפרש כך דבריו "אהא נאה", וגם מדברי שמואל שתפוס בשערו משמע כן לפירוש התוס' כנ"ל ודו"ק בזה.

ונראה דה"נ מה שחוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו כלל הידור מצוה דנוי ויפוי בחפצא אלא במעשה המילה, דאף דיוצא יד"ח בהסרת רוב הערלה יש הידור מצוה בהסרת כל הערלה, דפשטות משמעות מצות מילה בהסרת הערלה היינו כל הערלה, ולכן אף שרובו ככולו ויוצא ע"י הסרת רובו יש הידור בהסרת כולו וזה הידור במעשה המילה, ומובן בד"ז דכ"ז שלא פירש חוזר אף בשבת דכיון דזה שלימות המצוה הוי בכלל המצוה, אבל אילו היה זה רק גדר נוי מסתבר דלא ידחה שבת, ודו"ק.

ונראה דה"נ בקידוש החודש דאף אם נראה בעליל והבי"ד רואים בעצמם את חידוש הלבנה מ"מ יש הידור מצוה במה שהעדים באים להעיד, שהרי בחול לכו"ע חייבין לבא להעיד, ואף ברש"י מבואר דיש בזה מצוה אלא שאינו דוחה שבת, וא"כ גם בזה יש הידור מצוה דכל חלק ממצוה אף שאינו מעכב כיון שזה סדר עשייתו ושלימותו יש בו הידור מצוה, ואתי שפיר דמיון הגמ' בהא דנראה בעליל למילה בציצין שאין מעכבין.

אך יש להעיר לפי"ז דה"נ בשחיטה דסגי בשחיטת רוב סימנים יהא הידור מצוה בשחיטת כל הסימנים, ולא מצינו כזאת, ואף שבודאי יש ענין לכתחלה לשחוט כל הסימנים ולא רובם, אך טעם הדבר הוי משום חשש שלא ישחוט אלא מיעוטן כמבואר בר"ן (חולין דף כ"ז) ובב"י ביו"ד סי' כ"א ובשו"ע שם סעיף א', ומשמע דאין בזה הידור מצוה, ולמה לא נימא דאף שיוצא ע"י רוב יש הידור מצוה בשחיטת כל הסימנים כמו במילה, ואף שיש לדחות דבאמת יש בזה הידור מצוה מ"מ צריך לחשש שלא ישחוט רוב כדי לעשותו חיוב מדרבנן, דהידור מצוה גרע מחיוב דרבנן ומכח הידור אינו חיוב אבל מחשש שלא ישחוט כראוי יש חיוב לכתחלה לשחוט כל הסימן מדרבנן, אך יותר נראה דאין בזה הידור כלל, ואינו דומה למילה דמהותו בהסרת כל הערלה שהוא פחיתות בגוף האדם מישראל ואות ברית קודש הוא, ולכן קי"ל לחז"ל דיש הידור בהסרת כולו אף שיוצא ברובו, אבל בשחיטה שאינו אלא מתיר מסתבר דכיון שאף רובו מתיר אין שום ענין הידור בשחיטת כולו, ודו"ק בזה.

ולפי ביאור זה בגדר הידור בציצין שא"מ יבוארו גם דברי הרמב"ם התמוהים, שבפ"ב מהלכות מילה ה"ב הביא דין זה דפירש שאינו חוזר על ציצין שא"מ ולא ביאר כלל שמדובר בשבת, ואף שבכס"מ שם רצה לדחוק דמיירי בשבת, בבית יוסף גופיה בסי' רס"ב פירש דבריו דאף בחול ס"ל דאין חוזר כשפירש ותמה עליו דכיון דיש בזה הידור מצוה למה לא יחזור בחול עי"ש, ולהנ"ל נראה דכיון שאין זה הידור בחפצא אלא במעשה, וא"כ מכיון שכבר פירש ונגמרה מעשה המילה שוב אין כאן גדר הידור מצוה כלל בהסרת הציצין כיון שכבר אין בזה מצות מילה, ורק כשעדיין לא פירש והכל נחשב המשך המצוה יש הידור בהסרת כל הציצין, אבל אם היינו מפרשים דההידור הוא בחפצא א"כ אף אחר שנגמרה מצות המילה במעשה מ"מ עדיין הוי חפצא דמצוה כנ"ל, אבל מכיון שאין זה הידור אלא בקיום ובמעשה ס"ל להרמב"ם דאין זה שייך אלא בשעת קיום המצוה כנ"ל (ושו"ר שהבית הלוי בח"ב סימן מ"ז כתב כך בקיצור ומשנה שלא זזה ממקומה משום תוספת ביאור שיש בה).


ג

הידור מצוה באגד לולב

 

כתבו התוס' בגיטין מ"ה ע"ב בשם ר"ת דאין אשה עושה ציצית ואוגדת לולב כיון שאינה מצווה במצוות אלו, ותמוה לכאורה דבשלמא בציצית ניחא דאשה שאינה בלבישה אינה כשרה לעשיית הציצית, אבל באגד הלולב הלא קי"ל כרבנן בסוכה (י"א ע"ב ול"ג ע"א) דאין האגד אלא משום "זה א-לי ואנוהו", ואטו נפסול אשה לתלות נוי סוכה כיון שאיננה מצווה בישיבה בה, וכבר נתקשה בזה המג"א בסי' תרמ"ט סק"א וכתב דצ"ל דכיון דהוי הידור מצוה דינה כגוף המצוה, אך עדיין צ"ע וכי נימא כן גם בנוי הסוכה, כנ"ל.

ועוד יש לתמוה בדין אגד בלולב, דהמחבר בסי' תרנ"א סעיף א' כתב דבעינן דוקא קשר ע"ג קשר ולא מהני עניבה וכדו' דבעינן קשר כמו לענין מלאכת קושר בשבת, והחת"ס בחי' לסוכה ל"ו ע"א כתב משו"כ לפקפק ע"מ שנהגו לעשות בית יד מעלי לולבים, דאין יוצאים בזה ידי מצות אגד (אך המשנ"ב שם הביא בשם ספר אגורה באהלך להקל בזה דהוי כקשר גמור, ולקמן נבאר את יסוד דברי החת"ס שם), ואם כל ענין האגד אינו אלא משום ואנוהו מה ענין אגד זה לדין קשר של קיימא.

ונראה ע"פ מה שנתבאר לעיל אות א' דיש שני דינים וגדרים שונים בהידור מצוה. א' ביפויו של החפצא דמצוה כגון סוכה נאה טלית נאה ס"ת נאה וכורכו בשיראין נאין, ב' הידור באופן קיום המצוה כגון בברכות כ"א ע"ב שלא לסמוך על שומע כעונה, ולענ"ד זה גדר ההידור בציצין שא"מ את המילה, דהיינו להסיר את כל הערלה ולא לסמוך על רובו ככולו, וכעי"ז מה שאמרו בקידושין מ"א ע"א מצוה בו יותר מבשלוחו, דיש הידור לקיים את המצוות כפשטות ענינם ולא לסמוך על טצדקי (וביארנו מה דמהני רובו ככולו בשחיטה אף לכתחלה דשאני שחיטה שאינו אלא מתיר וכיון דמהני רוב סימנים להתיר נבילה לא בעינן אף לכתחילה שחיטת כולן, משא"כ במילה שענינה הסרת הערלה בעינן לכתחילה הסרת כל הערלה, וכעי"ז הארכתי במקום אחר בענין מצוה בו יותר מבשלוחו דלא אמרינן כן במצוה שהוא מתיר בלבד אלא במצוה שיש בה עבודת השי"ת במהותה וענינה ואכמ"ל).

ונראה לכאורה דגם גדר הידור דאגד בלולב אינו גדר הידור דנוי ויפוי כהא דסוכה נאה וציצית נאה, אלא גדר הידור במעשה המצוה כהא דברכות כ"א ע"ב וציצין שאין מעכבין וכדו', דאף דקי"ל כחכמים דלא בעינן איגוד בעיקר דין לקיחה מ"מ הוי הידור בלקיחה תמה כאשר המינים מאוגדים והוי לקיחה מעליא טפי, וכלשון רש"י סוכה ל"ז ע"ב שצריך שיהיו "אגודים יחד להיות לקיחה אחת" ואין זה הידור של נוי חיצוני (דבאמת אין הכרח שהאגד מוסיף ביופי הדבר והכל תלוי באופן האגד), אלא הידור במעשה המצוה.

וראיה לדרך זה יש לכאורה מהמבואר בשו"ע הנ"ל דצריך באגד הלולב שני קשרים זה ע"ג זה כדין קשר בשבת וכך מבואר גם שיטת רש"י בסוכה ל"ג ע"ב דצריך קשר גמור אף למ"ד לולב א"צ אגד, ועי"ש בביאור הגר"א, ואם כל ענין האגד אינו אלא לשם נוי, למה בעינן בזה דין קשר גמור ולא די בעניבה וכדו', אלא נראה בזה כנ"ל דכל גדר ההידור בזה הוא בעצם האיגוד שהמינים מאוגדים זב"ז ע"י קשר ויש בזה לקיחה תמה מהודר, ועיין עוד בלשון הרמב"ם בפ"ז מהל' לולב ה"ו שכתב ד"מצוה מן המובחר לאגוד את הלולב" ולא כתב בזה לשון הידור, ונראה קצת גם מדקדוק זה בדבריו דאין כאן גדר הידור של נוי כהא דסוכה נאה אלא מצוה מן המובחר במעשה המצוה עצמה, (ועיין לשון התוס' בסוכה ל"ח ע"א דיש מצוה מן המובחר בדיבור ממש אף שיכול לצאת יד"ח בשמיעה, ובברכות נקטו לשון הידור מצוה, דגדר זה של הידור במעשה המצוה דומה ביסודו לגדר מצוה מן המובחר ומצינו בו לשונות מתחלפים ודו"ק בזה היטב). והראוני שכ"כ האבנ"ז בסימן תל"ג וסימן תצ"ב.

ונראה עוד ראיה דגדר ההידור באגד אינו נוי בעלמא אלא משום גדר לקיחה והוי דין מסויים במצות לולב, מהמבואר בסוכה ל"ג ע"ב דהו"א דאם לא היה ראוי בשעת האגד יש בו דין דיחוי ובמסקנה אמרו דהוי הזמנה בעלמא ועי"ש ברש"י ותוס' דקאי למ"ד א"צ אגד, וע"כ דהוי דין מסוים במצוה ולא גדר נוי בלבד דמה שייך דיחוי בנוי בעלמא.

ועוד נראה בד"ז לבאר מש"כ בסי' תרנ"א שלא לברך שהחיינו בשעת עשיית הלולב אלא בשעה שנוטלו, ובמשנ"ב שם ס"ק כ"ט פירש עשיית הלולב איגודו, ולכאורה תימה וכי יוכל לברך בשעת קישוט הסוכה, והלא אין האגד אלא משום הידור, ולדרכנו ניחא דהאגד הוי מעין עשיית הלולב לכתחלה והוי הידור בעצם ההכשר ולא נוי בעלמא, ודו"ק.

ובדרך זה נראה דשאני אגד הלולב מקישוט הסוכה, ורק בלולב דהוי הידור במעשה המצוה והוי כדין בעצם חפצא דמצוה והכשרה למצוה מן המובחר ס"ל לר"ת לפסול נשים לכתחלה, אבל בהידור דסוכה וכדו' דאינו דין כלל בהכשר דחפצא אלא ביפוי ונוי בודאי אין לפסול נשים.

אך אף שכ"ז נראה נכון בסברא ובגמ', מ"מ מלשון רש"י בסוכה י"א ע"ב משמע לכאורה דגם בהידור דאגד הלולב הוי גדר נוי דהביא שם הא דסוכה נאה וציצית נאה עי"ש, וגם מלשון המחבר בסי' תרנ"א שם משמע כן דכתב דמצוה לאגדו "משום נוי", אך באמת אין בזה קושיא כלל דמ"מ כל גדרי ההידור דין אחד הם ביסודם ומקור כולם "זה אלי ואנוהו", ודו"ק כי קצרתי.


ד

בהשמטת הרמב"ם

 

והנה יש לתמוה לכאורה תימה גדולה דהרמב"ם השמיט לגמרי את כל הברייתא דהידור מצוה ואין בידו החזקה רמז למה שאמרו התנאה לפניו במצוות, וגם לא כתב את ההלכות המסויימות, דהיינו ציצית נאה, שופר נאה, ס"ת נאה וכדו'.

ובמושכל ראשון אמרתי דשמא נקט עיקר להלכה כאבא שאול דדרש שם (שבת קל"ג ע"ב) מקרא ד"זה אלי ואנוהו" שמצוה להדמות לו ולנהוג במדותיו מה הוא חנון אף אתה חנון וכדו', ובאמת כתב הרמב"ם שמצוה לדבוק במדותיו בפ"א מהלכות דעות ה"ו עי"ש. אך באמת אין זה נראה, דיסוד זה שמצוה לנהוג במדותיו של הקב"ה מצינו עוד במסכת סוטה דף י"ד ע"א אך שם דרשו כן מהכתוב (דברים י"ג) "אחרי ה' אלקיכם תלכון", וזה כונת הרמב"ם שם שהרי בסוף הלכה ה' כתב "ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו", הרי דלא ילפינן הנהגה מ"זה אלי ואנוהו" ושוב קשה למה השמיט הלכתא רבתא דהידור מצוה.

ונראה בזה עיקר דלדעת הרמב"ם אין כאן הלכתא פסיקתא אלא מדת חסידות והנהגה ראויה בלבד, דהלא זה אלי וכו' אינו ציווי מאת הקב"ה אלא כך אמרו בני ישראל בשירת הים, וכיון שכך קיבלו על עצמם במעמד נשגב זה כך ראוי לנהוג לדורות, וכיון שכך השמיטו הרמב"ם כשם שהשמיט עניני מוסר רבים שמצינו בש"ס ועיין עוד במאירי שבת שם שכתב "דרך הערה אמרו "שיש להתנאות במצוות וכו'" וגם מלשונו משמע דאין זה חיוב גמור אלא מדת חסידות. (וגם מה שאמרו בב"ק ט' ע"ב דהידור מצוה עד שליש הנהגה ראויה היא ולא חיוב גמור כמובן למעיין, ודו"ק).

אמנם אין הדברים אמורים אלא בהידור הכללי, אבל כאשר תקנו חז"ל הלכה מסויימת משום הידור מצוה כגון אגד הלולב (סוכה י"א ע"ב) או ציצין שאין מעכבין במילה (שבת קל"ג ע"ב) בודאי הוי חיוב גמור ולכן מצינו הלכות אלו בדברי הרמב"ם, עיין הלכות לולב (פ"ז ה"ו) והלכות מילה (פ"ב ה"ד) ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא וברור הוא.

ומאחר שנתבאר טעם הרמב"ם בהשמטת כל עיקר דין הידור מצוה דהרמב"ם נוקט דהידור מצוה בנוי אינו הלכתא פסיקתא אלא מדת חסידות והנהגה ראויה ורק במקום שההידור היא ענין מוגדר ומסויים הוי הלכה גמורה כגון בציצין שא"מ את המילה ובאגד הלולב, נראה דמש"כ (פ"ז מס"ת ה"ד) דצריך לכתוב ס"ת כתיבה מתוקנת ונאה ביותר כונתו לכתיבה מדוקדקת בכל דקדוקי ההלכה בצורת האותיות ככתיבה תמה וכדו' ולא לענין נוי ויופי.

והנה כתב הרמב"ם (פ"ח מכלי המקדש ה"ד) דבגדי כהונה מצוותן שיהיו נאים וחדשים ומשולשים כדרך בגדי הגדולים שנאמר לכבוד ולתפארת ואם היו מקורעין ועבד בהם עבודתו פסולה, היו משוחקין ועבד בהם עבודתו כשרה ומקור הלכה זו בזבחים (י"ח ע"ב).

והקשה בשיטה מקובצת שם אות א' מה בין מרושלין שאין עבודתו פסולה למקורעין המחללים עבודה, ותירץ דכל חסרון בגדים מרושלין משום נוי ולא משום שאין זה לכבוד ולתפארת, והרמב"ם הביא הלכה זו א"כ משמע שהרמב"ם נקט להלכה שיש להתנאות במצוות ושוב קשה למה לא הביא כל הני דברייתא דשבת דף קל"ג.

אך באמת מבואר להדיא בלשון הרמב"ם שם דבגדי כהונה צריכים להיות נאים משום שנאמר לכבוד ולתפארת הרי שאין זה משום זה אלי ואנוהו ומשום נוי בלבד אלא גם הלכה זו דין מסויים בבגדי כהונה היא ומשום כבוד ותפארת הוא, ושוב צ"ב לחלק בין מרושלין דפסול רק לכתחלה למקורעין הפוסלין את העבודה, כיון ששניהם נתמעטו מקרא דלכבוד ולתפארת ולפי המבואר נראה דכמו שנתבאר בהא דשאני הידור מוגדר ומסוים דהוי הלכה גמורה להידור בנוי שאינו מוגדר ומסוים וזה הוי מדת חסידות בלבד, נראה דכעי"ז חילק הרמב"ם בדין בגד"כ דלענין שיהיו נאים ולא מרושלין אין פסול בדיעבד דאין גדר זה מוגדר ומסוים דלא נתברר בתכלית מה זה מרושל אבל במקורעים פסול אפילו בדיעבד, ואפשר עוד דרק במקורעים חסר בכבוד ובתפארת ומה שצריך שיהיו נאים וחדשים הוי הידור בכבוד ובתפארת, ומכיון שבבגדי כהונה יש דין של כבוד ותפארת יש להדר בדין זה משום זה אלי ואנוהו, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

והנה ראיתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' כ"א שתמה על הרמב"ם שהשמיט הא דיומא ע' ע"ב דכל  אחד היה מביא ס"ת מביתו, והביא מהנוב"י דכיון דאין בזה הלכה פסוקה אלא מנהג שנהגו מדעתן לא ראה הרמב"ם לנכון להעתיק מנהג זה והתשו"מ תמה ממה שהרמב"ם הביא מנהגן של אנשי ירושלים בסוכה שהיו נוטלין בידיהם את הלולב כל ימי החג, עי"ש.

וראיתי בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב שכתב לחלק בין מנהג אנשי ירושלים בלולב דיש בו מצוה עכ"פ אף שאין זה חיוב גמור להא דהביאו ס"ת מביתם דאין בו הידור מצוה כלל דמה הידור יש בזה שקיים מצוה בעבר, אך לדידי נראה דבודאי יש בזה גדר מובהק של הידור מצוה ומדת חסידות דאל"כ לא היו חז"ל מביאים מנהג זה לשבח.

אך תמה אני על כל הגדולים הנ"ל דהלא הרמב"ם לא הביא כלל את כל עיקר ההלכה דהתנאה לפניו במצוות ומה לן כי נלין עליו שלא הביא פרט זה שבודאי אינו עיקר בהלכתא דא, ובגוף שיטת הרמב"ם כבר ביארתי את הנלענ"ד בסיבת השמטתו את דברי הברייתא כמבואר.


ג

בגדר הידור של תורה


הנה נתקשיתי בדברי החת"ס בחידושיו למס' סוכה פ' לולב הגזול דף ל"ו במתני' שנחלקו בו חכמים ור"מ אם אוגדין את הלולב בשאינו מינו או רק במינו, דר"מ הביא ראיה ממה שהיו אוגדין בירושלים בגימוניות של זהב, והשיבו לו משם ראיה במינו היו אוגדין מלמטה, ובגמ' מבואר דנחלקו אם לולב צריך אגד דלר"מ אי"צ אגד והאיגוד הוא רק להידור מצוה עי"ש, וכתב החת"ס דלר"מ שאגדוהו רק משום הידור א"כ למה באמת אגדוהו במינו מלמטה ולא הסתפקו באיגוד העליון בגימוניות של זהב, וביאר דעיקר הידור מצוה אינו בייפוי שאנו ממציאים מדעתנו אלא ביפוי של תורה, ויפוי נוי שממציאים מדעת בני אדם אינו אלא גדר "חיבוב מצוה" ולא עיקר "הידור מצוה" שאינו אלא ביפוי של תורה ולכן עיקר הידור המצוה היא רק בקשר ע"ג קשר ממין הלולב אלא שאגדוהו גם בזהב כדי לחבבו אך בזה לא היו יוצאים יד"ח הידור אלא במינו, והוסיף החת"ס דמה שאנו עושים מעלי לולב כעין בית יד יפה להכניס בו הדסים וערבות אינו עיקר הידור מצוה אלא קשר ע"ג קשר ממינו עי"ש.

ולא הבנתי מה זה גדר יפוי של תורה וכי כתוב בתורה שצריך קשר דנימא שע"פ תורה צריך קשר של קיימא שהוא קשר ע"ג קשר, הלא אם לולב אין צריך אגד אין שום דין קשר מה"ת ומה בין מינו לאינו מינו, ועצם ההנחה דהידור הוא הידור של תורה ולא של מושגי בני אדם ג"כ תמוה לכאורה, שהרי מקור הדברים הם דברי חז"ל התנאה לפניו במצוות ואמרו שצריך ציצית נאים וסוכה נאה וכורכו בשיראים נאים ומה יפוי של תורה יש כאן. ופשטות הדברים מורין דהכוונה הוא לנוי ויפוי שבעיני בנ"א, ובפרט ממה שאמרו שכורכו בשיראין נאים, וע"ע ברבינו יונה אבות פ"ב מ"א "וכן צריך במצות לולב נאה טלית נאה וכו' באופן שיפארוהו בני אדם", וצ"ע להבין דברי מאורן של ישראל החת"ס.

והנה בשו"ת ארץ צבי להגאון מקוז'יגלוב (סימן ק"ח) העיר לשיטת רש"י דגם בטלית יש הידור מצוה אטו מצוה להנאות את הבית משום שיש מזוזה בפתחו, ותירץ בסגנונו ובפלפולו דהבית בטל לקרקע ולא למזוזה משא"כ טלית שהוא תלוש, וכל דבריו רחוקים. ולדידי פשיטא לי כנ"ל, דגדר הנוי בהידור מצוה יסודו בהתייחסות בנ"א, וכאשר הטלית נאה יש בזה נוי למצות ציצית בעיני בנ"א אבל אין בית מפואר הידור במזוזה שבפתחו, ומסתבר לי עוד דגם כונת רש"י ורבינו יונה לטלית המיוחדת למצוה ולא לבגד בעלמא של ד' כנפות, וא"כ פשוט דיש בזה הידור מצוה (ועיין פלא יועץ שתקף את אלה שכל בגדיהם נקיים חוץ מטלית של מצוה שאין מקפידים על יופיו ונקיונו).

ועוד נלענ"ד דבאמת גם הטלית הוי חפצא דמצוה ממש כשם שבשעטנז הוי כל הבגד כלאים ע"י חוט א' של צמר כך הוי כל הבגד בגד של מצוה ע"י הציצית (ובמק"א הבאתי את דברי המהר"ל בגור אריה, דלציצית זכו בנ"י בזכות שאמר אברהם אבינו "מחוט עד שרוך נעל" ולטלית זכו בזכות שם ויפת שכיסו בשמלה את ערות אביהם, כמ"ש רש"י בפרשת נח, הרי דמצוה זו כוללת הטלית והציצית ואכמ"ל).


ה

בהידור דכבוד שבת

 

ואיידי דעסקינן בעניני הידור מצוה זכור אזכור מה ששאל הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל את מו"ר כ"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל כאשר בא לבית מדרשו והתבונן בתפילותיו הקדושות בימי חול ובימי שבת, על מה הוא סומך ללבוש בשבת קודש טלית עם עטרה מהודרת יותר ממנהגו בכל ימות החול, והעיר דכיון דצריך להדר את המצות לכאורה חייב ללבוש בכל יום טליתו המהודרת כדי להדר במצות ציצית, ונשכח ממני מה היתה תשובת כ"ק מו"ר.

ונראה בזה דגדול מצות כבוד שבת מהידור מצוה בעלמא, דכבוד שבת הוי מצוה בפ"ע כמבואר בשו"ע הרב סי' ר"נ בקו"א, ודברי נביאים הוא, והרי מבואר ברמב"ם פ"ל מהל' שבת ה"ג ובשו"ע סי' רס"ב סעיף ב' וג' דמכבד את השבת בכסות נקיה ומהודרת "ואל יהא מלבושו של שבת כמלבושו של חול", וא"כ יש כבוד שבת בטלית מיוחדת (ואפשר דיש תוספת כבוד דוקא בטלית בהיותה בגד של מצוה כמבואר שם ברמב"ם ה"ב ד"מתעטף בציצית" ומקבל פני שבת עי"ש וכ"כ המשנ"ב בסי' רס"ב ס"ק ה' דנכון שיהא לו טלית מיוחדת לשבת), ומה"ט נכון לייחד טלית מהודרת לכבוד שבת. ובטעם הדבר דכבוד שבת קודם להידור מצוה נראה, דאם הידור מצוה הוי אסמכתא פשוט לכאורה דדברי נביאים קודם, (ואף אם אסמכתא הוי כעין דאורייתא וכדברי הריטב"א בר"ה ט"ז הנזכר לעיל אות ב' יש לעיין), אמנם נראה דאף אם הידור מצוה הוי מה"ת ודרשה גמורה היא, מ"מ כיון דהידור מצוה דין כללי הוא ואינו חובה מסויימת להדר דווקא באופן זה של עטרה בטליתו, ומלבוש של שבת מצוה מסויימת היא שאמרו שהוא בכלל כבוד שבת קודם הוא, ודו"ק בזה.

אך לכאורה יש לטעון דבכל יום יש להדר במצות ציצית שהיא בפנינו מאשר להניחו לשבת, שהרי זריזין מקדימין, אבל באמת נראה דאין קדימה בהידור מצוה, דבהידור אין דנין אלא על גודל וחשיבות ההידור ואין חובה להקדימו, ונראה ראיה לזה מדין מהדרין ומהדרין מן המהדרין בחנוכה, דלכאורה יש להעיר במהדרין מן המהדרין לשיטת התוס' דהדליקו רק נר איש וביתו, דהיה להם להדליק נר לכל אחד ואחד ולהקדים הידור זה ולא לבטלו ע"מ להדר יותר במוסיף והולך למחרת, אלא נראה מזה דכיון דמהדרין מה"מ חשוב ממהדרין אין קפידא בזה בקדימה ובאיחור, ואף שבודאי יש לחלק בין גדר הידור בנ"ח לדין הידור הכללי ובמק"א דנתי ששני דינים הם (עיין במנחת אשר לפסחים סי' ל"ב אות א'), ועוד יש לחלק בין הא דחנוכה דשני אופני ההידור הם במצות נר חנוכה והרי החנוכה לפנינו, לני"ד דהידור מצות ציצית בפנינו ולמה ידחה משום הידור שבת שעדיין לא בא, מ"מ נראה דרמז לדבר יש כאן, ולפי מש"כ המגן אברהם בסי' ר"נ ס"ק א' דאף לבית הלל יש מצוה לכבד את השבת בכל ימי השבוע וכשיטת ב"ש שבכל יום היה קונה לכבוד שבת ניחא טפי דבכל יום צריך להדר ולכבד את השבת, ועיין במחצה"ש שם בביאור דבריו, ודו"ק בכ"ז.

וראיתי שוב בספר חסידים אות רנ"ה שכתב דאין להמתין מללבוש ציצית חדשה עד ליום השבת אף שראוי לעשות כן בבגד אחר, משום חשתי ולא התמהמהתי לשמור משפטי צדקך, וחזינן מדבריו דיש הידור וכבוד שבת במה שהוא מיחד את הבגד לשבת אלא שאין בזה כדי לדחות קיום המצוה בכל יום, אך בני"ד נראה דבודאי עדיף לכבד את השבת ביחוד טליתו היפה לשבת ולקיים מצות ציצית בכל יום בטלית אחר, ודו"ק בזה.


ו

הידור מצוה בנוי חיצוני

 

הנה יש לעיין אם יש גדר הידור מצוה בנוי חיצוני או רק בגוף החפצא דמצוה כגון ציצית נאה לולב נאה וכדו', ואפשר דרק בס"ת יש הידור זה דכורכו בשיראין נאין דהוי חפצא דקדושה ושאני מאתרוג וכדו' דהוי חפצא דמצוה, ועוד דבס"ת מצינו דין דאין לאחזו ערום כמבואר במגילה ל"ב ע"א וא"כ השיראין הוי כחלק מהמצוה, ועיין רש"י בסוכה ל"ו ע"א דגימוניות של זהב הוי לנוי בעלמא ויש לעיין בכונתו דאפשר דהוי נוי וחיבוב בעלמא ולא גדר הידור מצוה וצ"ע.

אך בסוכה ל"א ע"א מבואר דהו"א דמה שצריך אגד לר"י הוי משום דילפינן מאתרוג דבעינן הדר, ונראה מזה דאף בגדר הדר הו"א דיש ביפוי חיצוני ומסתבר דה"ה לגדר הכללי של הידור מצוה, ודו"ק. אך באמת אין מזה ראיה כלל דנראה דבודאי ידענו דלולב צריך אגד, ולא דייקו אלא ממה שאמר דאין אוגדין אותו אלא במינו והו"א דהטעם דצריך מינו הוי משום הדר וא"כ אין ראיה ליפוי בעלמא דשאני לולב דצריך אגד מגזה"כ אלא הו"א דצריך אגד יפה משום הידור מצוה ודו"ק היטב שם, ולא נתפניתי כעת לעיין בזה בפוסקים.

 

 

" כי עליך הורגנו כל היום"

"ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר... ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו (יז, ט-כד)

הברית אות היא כי כל חיינו ערוכים ושמורים לפני ד'. לא רק רוחו של היהודי עולה היא למעלה עדי שמים, אף גופו אשר בעפר יסודו כלי מוכן לעבודת האלוקים. הרך הנימול כקרבן עולה הוא העולה לרצון לפני ד'. וכך נאמר בזוה"ק (ח"א צג.) : "זכאין אינון ישראל דעבדין קרבנא דרעוא לקב"ה דמקריבין בניהו לתמניא יומין לקרבנא".

והנה, יפלא לכאורה מאד מאמר חז"ל, שהפליאו אודות מילתו של אברהם:

"בעצם היום הזה נמול אברהם ... נמול אברהם א"ר אבא בר כהנא הרגיש ונצטער כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו א"ר לוי מל אברהם אין כתיב כאן אלא נימול בדק את עצמו ומצא עצמו מהול א"ר ברכיה בההיא עיתא אקיל רבי אבא בר כהנא לרבי לוי א"ל שקרנא כזבנא את אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפול הקב"ה שכרו" (בראשית רבה פרשה מז פסקה ט).

והדברים טעונים לימוד. מה הביאו לרבי אבא בר כהנא להקל בכבודו של רבי לוי, ולא עוד אלא שלא נתקררה דעתו עד שקראו שקרנא כזבנא, כל כך למה. הן לא איבה ומחלוקת היתה ביניהם, חלילה. וכבר איתא בירושלמי (הוריות טו.) רב אבא בר כהנא אזיל לחד אתר אשכח רבי לוי יתיב ודרש וכו' קם רבי אבא בר כהנא ונשקיה בראשיה אמר זכיתה מימינה יקים תזכי מימרינה יתיב" כשם שזכית לאומרה מעומד בהיותך רך בשנים כן תזכה להיות זקן וראש ישיבה ולאמרה מיושב ודורש לפני רבים (פני"מ שם) וכעי"ז מצאנו בקה"ר פ"ו שנשקו על ראשו, א"כ מה טעם הקל עתה בכבודו כל כך, וזה פלא.

ונראה בזה שלא מתוך סברא בעלמא חלק רבי אבא על רבי לוי, אלא מתוך ראייה והוכחה ברורה. שקרנא וכזבנא את לומר דבר שהוא נגד המוחש והנגלה לעין – לא יתכן שבקל בלא טורח וצער קיים אברהם אבינו את מצוותו בה נכרתה ברית הנצח לו ולזרעו אחריו עד עולם. כלום מהיכן שואבים בניו של אברהם עוז ותעצומות לקיים את מצוות התורה בכלל ואת מצוות המילה בפרט, חרף כל הזמנים וחרף כל המאורעות, אם לא מאבי האומה שמסר נפשו לקיים את אשר נצטווה? ועל כן "שקרנא כזבנא את" על כרחך אתה אומר שהרגיש אברהם ונצטער במילתו. מסירות נפשו של אברהם היא שהטביעה בהם בישראל כח אדיר זה לקיים מצוות התורה במסירות נפש, ומעשה אבות סימן לבנים הוא.

"ואברהם בן תשעים ותשע שנים בהימולו את בשר ערלתו" – רק בשל כך בכוחם של ישראל למסור נפשם על המצוה, "כי עליך הורגנו כל היום".

וכבר כתב החת"ס בתשובותיו (יו"ד סי' רמ"ה) דמטבעו של עולם ומדרכי הרפואה מילה סכנה היא לתינוק, אלא שעין ד' אל יראיו להציל ממות נפשם ואלפי רבבות עם ישראל מלים בניהם ואין צווחה ברחובותינו לפי ששמירה יש בהשגחה פרטית על המוסרים נפשם למעלה מן הטבע[1].

ובנו הגדול, הוסיף על דברי אביו בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קכא) שבמצוות מילה מצוה בו יותר מבשלוחו יותר מבשאר מצוות משום שעל מצוות מילה נאמר כי עליך הורגנו כל היום ואמרו חכמים שהמל את בנו כאילו הקריב קרבן וזרק דמו על המזבח, וכשעושה בעצמו צריך לכבוש רחמיו, ולעשות כנגד טבעו, יותר משעושה על ידי שליח. ועל פי זה מבאר את הפסוק "וימל אברהם את יצחק בנו כאשר ציוה אותו אלוקים" – כמו שאלוקים ציוה את אברהם על המילה בכבודו ובעצמו, ולא על ידי מלאך ושליח, כן קיים אברהם את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח.

הנה אמרו בשבת (ק"ל ע"א) כל מצוה שמסרו נפשם עליה כגון מילה... ושוב אמרו כל מצוה שעשו אותה בשמחה ולכאורה זה תרתי דסתרי דמצוה שדורשת מסי"נ מ"מ מקיימין אותה בשמחה, בכחו של אותו זקן.

ובמסכת עבודה זרה (כז.) אמרו: "וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה, אלא מל והולך עד שתצא נשמתו". וצריך ביאור מה כוונת הגמרא "מל והולך עד שתצא נשמתו". ונראה שכך פירוש לישנא דגמרא: לפי שעיקר מעשה המילה הוא החפץ והתשוקה למסור נפשו אליו יתברך עד שיהיה כולו כליל קודש לד' ולכן מל והולך עד שתצא נפשו – מל והולך עד שתהא מילתו בכונת מסירות נפש שתצא נפשו בכיסופין לאלוקיה.

הטור בהלכות מילה סי' רס"ד פסק דאע"פ שבכל מלין אפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת, מצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספרים. ומוסיף "ונהגו ישראל למול בסכין". ולא פירש טעמו של דבר, למה מצוה מן המובחר בברזל, ומה טעם נהגו דוקא בסכין.

והנה נתבאר כי בדרך הטבע מצות המילה סכנה היא ויש בה מסירות נפש ולזאת אפשר כי מבקש כל איש ישראל להראות כי הוא מקיים מצותו זאת במסירות נפש, ובהלכות שבת (סי' שכ"ח ס"ז) שנינו דמכת ברזל חולי שיש בו סכנה הוא ומשום כך מצוה מן המובחר למול בכלי ברזל דוקא לקיים "כי עליך הורגנו כל היום".

וכבר הורנו המהר"ל בדרשה לשבת שובה, ששבע כולל כל העניינים הטבעיים, ובחינת השמיני היא בחינה שלמעלה מן הטבע. ומשום כך מילה בשמיני שהיא למעלה מן הטבע וכשמל היהודי את בנו נוהג עימו הקב"ה אף הוא במידה כנגד מידה למעלה מן הטבע. הוא שרמז בעל הטורים (דברים ל, יא) "מי יעלה לנו השמימה" ראשי תיבות מילה וסופי תיבות שם הויה – שעל ידי המילה עולים ישראל השמימה למעלה מן השמש, בהנהגת שם הויה שהוא בהנהגה שלמעלה מן הטבע.

וכך מצינו במדרש:

כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה (ירמי' לג כה). זש"ה הבט לברית כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס (תהלים עד כ). הבט לברית אעפ"י שאין לישראל מעשים טובים הקדוש ברוך הוא גואלן בזכות המילה. הבט לברית כשהיו ישראל במצרים היו משתחווים לע"ז שנאמר ואומר [אליהם] איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ ז) ולא גאלן אלא בזכות מילה שנאמר וגם אני שמעתי את נאקת וגו' [ואזכור את בריתי] (שמות ו ה) וכתיב וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו (שם ב כד) יצאו ממצרים ובאו לים והיו ממרים שנאמר וימרו על ים בים סוף וגו' (תהלים קו ז) וביקש הים לחונקן שנאמר והמים להם חומה (שמות יד כב) שנתמלא עליהם חימה ובקשו לחונקן כיון שהגיעו המים לבגדיהם תלו בגדיהם מן המים כיון שראה המים את המילה ברח שנאמר הים ראה וינס וגו' (תהלים קיד ג) ומה ראה הים מילה וברח ולא נקרע אלא בזכות מילה שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים (שם קלו יג). באו למדבר ובטלו את המילה ארבעים שנה שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר וגו' ואת בניהם הקים וגו' (יהושע ה ה-ז) כל ישראל בטלו את המילה ארבעים שנה חוץ משבטו של לוי שהן היו מלים את בניהם שנאמר ובריתך ינצורו (דברים לג ט) זה ברית מילה באו ישראל לעבור בירדן והיו ערלים ושבטו של לוי מהולין והיו סובלין את הארון ובקשו מי הירדן לחנוק את ישראל מפני שהיו ערלים מיד עשה להן הקב"ה נסים באותה שעה כינס הקדוש ברוך הוא ששים ריבוא בין שני בדי ארון אצל הלוים כדי שיראו מי הירדן מילה ויברחו שנאמר הירדן יסב לאחור (מדרש אגדת בראשית פרק יז).

אע"פ שאין לישראל מעשים טובים הקב"ה גואלם בזכות המילה.

ויתקיים בנו במהרה תפילת הפייטן ביוצר לברי"מ –

הן גאלת אל בדמי שירים כל בית יהודה ושארית אפרים הנידחים בארץ מצרים

...שלח מבור אסירים בדם ברית חתומים עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים כי ארכו לו שם הימים

אנחנו כורתים ברית אל באהבתו והוא ימול לבבנו ליראה אותו – יזכור לעולם בריתו.

 


[1] ואכן בני ישראל לדורתיהם מסרו נפשם באופן הנשגב והנעלה ביותר על מצות מילה. שמעתי מחסיד אחד מוהל שהיה מכתת רגליו מעיר לעיר ומפר לכפר בערבות רוסיה תחת שלטון מלכות הרשעה של הקומוניסטים כדי להכניס ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו. ובהגיעו פעם אחת לברית של תינוק שכבר היה כבן ג' ירחים וטרם נימול, הרגיש מיד שאם התינוק מתוחה מאד, על גבול טירוף הדעת. וכאשר אך גמר את המציצה עוד בטרם הספיק לחבוש את פצעי הרך הנימול, חטפה האם מידיו את בנה והמטירה עליו נשיקות וחיבוקים כאלו נטרפו דעתה עליה. כאשר נרגעו הרוחות התנצלה והסבירה שכאשר נולד בנה נדרה נדר לד' לא לחבקו ולא לנשקו עד אשר יכנס בבריתו של א"א וכל זאת למען לא תכשל ותתעצל במצוה זו מחמת המציק... מי כעמך ישראל... כי עליך הורגנו כל היום.

ובספר יומן גיטו קובנה מסופר על תינוק יהודי שנולד בגיטו ונתקבצו עשרה מישראל במחתרת לערוך לו ברית מילה וכאשר נגמרו ההכנות הגיע שליח בבהילות וסיפר בחרדה גדולה שהגרמנים ימ"ש עורכים חיפוש בשכונה לחפש יהודים לטרף, כולם אצו רצו להסתיר כל זכר לברית המילה, אך האם בשלה, ובתוקף דרשה להזדרז במילת בנה, אם נגזר עלינו למות על קידוש השם, רצוני שבני הרך ימות וחותם אות ברית קודש על בשרו... כי עליך הורגנו כל היום.

תגיות: