מילת הגר (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ואת הנפש אשר עשו בחרן" (י"ב ה').

"אברהם מגייר את האנשים שרה מגיירת את הנשים" (רש"י שם).

"המול לכם כל זכר" (י"ז י').

 

הנה יש לעיין במילת הגר, האם היא חלק ממעשה הגירות וכפשטות לשון חז"ל ביבמות (מ"ו ע"ב) "שכן אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים", או שמא אין הגר נכנס לברית אלא בטבילה בלבד אלא שכל עוד לא נימול אין הטבילה מועילה להכניסו לברית, ואין המילה אלא כהכשר הגירות.

ונראה לכאורה דנחלקו הראשונים בזה, דהרמב"ם כתב בפי"ג ה"ו מאיסורי ביאה "גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול וצריך לטבול לפני שלשה". ומדכתיב שצריך שלשה בטבילת הגר ולא כתב כן לגבי מילתו ש"מ דאין המילה ממעשי הגירות ומשו"כ לא צריך בה שלשה. וכ"מ בב"ח סימן רס"ח דרק בטבילה צריך ג' משום "דבטבילה הוא נכנס לגירות".

אך דעת הטור שם דגם במילה צריך שלשה וכן דעת הרמב"ן והנימוקי יוסף כמובא שם בבית יוסף. ולכאורה נחלקו הראשונים אם המילה חלק ממעשה הגירות היא. לדעת הטור צריך שלשה במילה כשם שצריך שלשה בטבילה דזו וזו מעשי הגיור הן. אך דעת הרמב"ם דאין המילה אלא הכשר הגירות ומשו"כ אינה בכלל משפט דגירות.

וכבר מצינו שנחלקו בזה עוד, דהנה דעת התוס' ביבמות מ"ז ע"ב דצריך דוקא מילה ואח"כ טבילה והרמב"ן חולק עליהם ונקט דבדיעבד מהני טבילה לפני המילה עי"ש.

והרשב"א הלך בזה בעקבות התוס' וכתב "ולי נראה דמילה קודמת לטבילה עכובא, דאל"כ לעולם היתה טבילה קודמת משום שיהוי מצוה, אלא כיון שהטבילה כוללת עיקר גירות ולצאת מטומאת גוים וליכנס בקדושת ישראל לפיכך צריכה בסוף. ואפילו בלוקח כלים חדשים מן הגוי צריך טבילה ומן הטענה הזאת... ולגבי לוקח כלים ישנים נמי אמרו שם מגעילן ומטבילן לומר דטבילה צריכה לבסוף, אלא דאפשר דהתם אם הטבילן תחלה עלתה להם טבילה, עי"ש.

ובריטב"א שם הוסיף בזה "וא"ת ולמה משהין אותו למולו תחלה ולהמתין עד שיתרפא יטבילוהו בתחלה, וי"ל כשהוא ערל אין טבילה מועלת דהו"ל כטובל ושרץ בידו ואפילו בדיעבד מעכב. ותדע דהלוקח כלים מן הגויים שצריכים להגעיל ולהטביל הגעלה קודמת, ואע"ג דהתם בדיעבד אם הקדים טבילה יצא שאני הכא דטומאת ערלות טומאה גמורה. אבל רבינו הרמב"ן כתב דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה וכו'".

הרי לן להדיא בדברי הרשב"א והריטב"א דאין המילה בעצם חלק ממעשה הגירות אלא דכל עוד יש עליו טומאת ערלות לא עלתה לו טבילה והוי כטובל ושרץ בידו, ודימו זאת להגעלה הקודמת לטבילה, והרי בהגעלה פשוט דכל ענין ההגעלה לא משום טומאת עכו"ם היא אלא משום בליעת אסור, ומה שצריך להקדים הגעלה לטבילה כדי שלא יהיה כטובל ושרץ בידו וקודם צריך לטהר את הכלי מבליעת אסור שבו ואח"כ לקדשו בטבילה. וכעי"ז צריך קודם למול את הגר ולהסיר ממנו טומאת הערלה וחרפתו ואח"כ לקדשו ולהכניסו לברית, ודו"ק.

אך שיטת הרמב"ן דהמילה והטבילה ענין אחד הם ועל ידי שניהם נכנס הגר לברית לחסות תחת כנפי השכינה ומשו"כ אין עיכוב בקדימת איזו מהן.

אמנם באמת י"ל אף לשיטת הרשב"א והריטב"א דגם המילה ממעשה הגירות היא אלא שהם ירדו לשיתין וחידשו ברוחב דעתם דכשם שעל כל איש ישראל להסיר מעל בשרו את טומאת הערלה וחרפתה כך הסרת הערלה וסילוק טומאתה חלק ממעשה הגירות היא, ולאחר הסרת טומאת הערלה הגר מתקדש בקדושת ישראל בטבילתו, ומשו"כ הסדר מעכב, אך באמת גם המילה מענייני ומעשי הגירות היא.

ומה שדימו זאת להגעלה וטבילת כלים דמיון בעלמא הוא דהלא להדיא כתבו לחלק דשם אין הסדר מעכב אלא לכתחלה יש להקדים הגעלה לטבילה, משא"כ בגירות דהסדר מעכב בה. ועיין במנחת אשר במדבר סימן ס"ח שם נתבארה שיטת הרמב"ם דטבילת כלים מתרת את הכלים לשימוש, ולפי"ז ניחא טפי דבאמת הגעלת הכלים וטבילתן בהדי הדדי מתירים את הכלי וכך גם היחס שבין מילה וטבילה בגר, ודו"ק בכ"ז.

ונראה עוד בזה דהנה בכתובות י"א אמרו גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד, והקשה הרשב"א למה אמרו מטבילין אותו ע"ד בי"ד ולא אמרו גם שמלין אותו ע"ד בי"ד ותירץ בכמה דרכים. א: נקטו טבילה דשייכי בין בזכר ובין בנקבה. ב: נקטו טבילה דהוי גמר הגירות. ג: נקטו טבילה לרבותא דהמילה הלא חקוקה בבשרו לכשיגדל משא"כ הטבילה, עי"ש. וכדבריו כתב גם הריטב"א. ואם תמצי לומר דבאמת אין המילה חלק ממעשה הגירות אלא דלא מהני טבילת גירות בערל, הו"ל לתרץ בפשטות דרק טבילה צריכה להיות ע"ד בי"ד כיון שהיא לבדה מעשה הגירות משא"כ המילה דאינה אלא הכשר בלבד.

וע"כ נראה דאף לשיטת הרשב"א גם המילה מעשה גירות היא אלא שיסוד גדרה וענינה סילוק טומאת הערלות ובכך היא ממעשי הגירות. ונראה להוסיף בעומק הענין דהלא הנודר מן הערלים אסור בנכרי מהול ומותר בישראל ערל, הרי דעצם טומאת הערלות טומאת העכו"ם היא, ומובן דהסרתה יש בה גדר מעשה גירות ודו"ק בזה.

ושוב ראיתי בשו"ת זכר יצחק סימן ג' שכתב דבשאלה זו נחלקו התוס' והרמב"ן. דלשיטת התוס' בעינן דוקא מילה ואח"כ טבילה משום דהמילה הכשר טבילה היא ואינה מעשה גירות כלל, אבל דעת הרמב"ן דהמילה והטבילה כאחת מעשה גירות הן ומשו"כ אין הסדר מעכב עי"ש.

אך כבר גילית את הנלענ"ד דאין בזה הכרח ובאמת נראה אף לדעת התוס' וסעייתיה הרשב"א והריטב"א דאף דגם המילה מעשה גירות היא מ"מ הסדר מעכב וכמבואר לעיל.

והנה הבית יוסף ברי"ס רס"ח כתב בשם הרמב"ם (פ"א ממילה הלכה ז') דגר הבא להתגייר כשהוא מהול מטיפין ממנו דם ברית ביום השמיני לגירותו, ותמה הבית יוסף דלא מצינו מילה ביום השמיני בגר אלא בתינוק ישראל, ובגר מלין אותו לפני הטבילה.

ולפי המבואר לעיל בדעת הרמב"ם דס"ל דאין המילה ממעשה הגירות שהרי לשיטתו אין צריך ג' במילה אלא בטבילה בלבד, שיטתו מובנת. דכל מה דבעינן מילה לפני טבילה בגר אינו אלא משום טומאת הערלה דכ"ז שערל הוא הוי טובל ושרץ בידו, אבל כשהוא מהול שפיר מהני טבילה לחוד לחלות הגירות ושוב אין הטפ"ד אלא מצות ישראל, ודו"ק בזה.

אך באמת כתב הרמב"ם להדיא בפי"ד ה"ה מאיסו"ב דגר שבא להתגייר כשהוא מהול מלין אותו מיד ואח"כ מטבילין אותו וכבר כתבו כל האחרונים שגירסא מוטעת נזדמנה לפני מרן הבית יוסף, עיין בכנסת הגדולה על הב"י שם אות ג' ובגליון מהרש"א ביו"ד שם ובהגהות מור וקציעה מכת"י שנדפס בטור המאור שם בסימן רס"ח.

ובאמת נראה להוכיח דגם שיטת הרמב"ם מילה הוי חלק ממעשה גירות דהנה כתב הרמב"ם בפי"ג מאיסורי ביאה ה"ב דבנ"י מלו במדבר כאשר משה צוה עליהם שכל ערל לא יאכל בפסח אבל כל אותן שנים שהיו במדבר לא מלו, וכאשר מלו עצמם במצותו של משה רבינו מלו עצמם ע"ד כל אשר יצום ומילה זו מילת גירות היא ומינה ילפינן לדורות, ושוב הקשה הרמב"ם משבט לוי שלא ביטלו מצות מילה במדבר במה נכנסו תחת כנפי השכינה וכתב דבהטפת דם ברית נכנסו תחת כנפי השכינה ונתגיירו.

הרי לן להדיא דלעולם אין הגר מתגייר אלא ע"י מילה ואף אם מהול הוא כשבא להתגייר צריך הטד"ב לחלות הגירות, וזו ראיה ברורה.

ועיין ברמב"ן ביבמות מ"ו ע"א שכתב דכיון דבני לוי מלו עצמם במצות ה' וחייבים היו במילה מהני להם אף לגירות משא"כ בגוי שבא להתגייר כשהוא מהול שלא היה מצווה במילה, ואכמ"ל בזה.


ב

והנה מלבד שני הדרכים הנ"ל בהבנת גדר המילה בגירות יש לדון עוד דמילת הגר כנגד מצות מילה דישראל היא דהלא כל בני ישראל מצווים במצות מילה, ולאחר יום השמיני בעמוד והמול קאי בכל יום ויום. ואפשר דמילת הגר ביסודה מצות מילה היא ולא חלק ממעשה הגירות. וכבר העיר בזה בדבר אברהם ח"ב סימן כ"ה. אמנם לכאורה ברור ופשוט דמילת הגר חלק מן הגירות היא וכמבואר לעיל שהרי אמרו אבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והוצאת דמים, אך מ"מ אפשר דיש במילתו גם מצות מילה. וכך נראה מדברי רש"י פסחים פ"ד ע"א במה שאמרו דמילה  שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט וכתב רש"י כגון מילת הגר ותינוק שלא נימול בזמנו, ובדב"א הוכיח מדברי רש"י דיש במילת הגר גם מצות מילה דישראל, וכך נראה לכאורה מדברי התוס' חגיגה ג' ע"א שכתבו דמילת א"א מילת גירות היתה ולכן נקרא אברהם תחילה לגרים עי"ש. והרי מצות מילה ילפינן מא"א, וע"כ דגם מילת הגר מצות מילה יש בה.

והנה נתקשו רבים להבין את הברכה למול את הגרים וכי היכן נצטווינו למול את הגרים, והארכתי בזה במק"א. אך להנ"ל נראה פשוט דאם מילת הגר יש בה גם מצות מילה דישראל פשוט שיש לברך על מילתו, ודו"ק בזה.


 

ג

גוי שמתו אחיו מחמת מילה

הנה דנו האחרונים בגוי שמתו אחיו מחמת מילה אם יכול להתגייר.

והיה מי שרצה לומר דכשם שגר שנתגייר ובגויותו נכרת לו הגיד יכול להתגייר ללא מילה, ואף בנולד מהול יש מן הראשונים שנקטו דאין צריך להטיף ממנו דם ברית ודינו כאשה שנכנסת תחת כנפי השכינה בטבילה לבד כמבואר בטור סימן רס"ח. ועוד מצינו דעת הרמב"ן דמעוברת שנתגיירה דין העובר כדין אשה כיון שעדיין אינו ראוי למילה ונכנס תחת כנפי השכינה בטבילה לחוד, הכי נמי במי שהמילה סכנה לו משום שמתו אחיו מחמת מילה או מטעם אחר.

אך כל גדולי ישראל שעסקו בשאלה זו נמנו וגמרו דאין לדמות גר לישראל, וכיון שיש בבשרו ערלה אף שאינו יכול למול מחמת הסכנה מ"מ אינו יכול להתגייר דמה ענין אונס אצל גירות, מ"מ ערל הוא ולא נימול וטבל ולא מל כאילו לא טבל ואינו גר אלא ע"י מילה וטבילה. כך כתב הגאון האחיעזר ומחה כנגד מי שכתב דמהני הגירות בטבילה בלבד, עיין בתשובת האחיעזר בשרידי אש יו"ד סימן ס"ח. וכ"כ בזכר יצחק סימן ג', שו"ת הר צבי יו"ד ר"כ, וכ"כ בעל שרידי אש שם בסימן ס"ז, עי"ש.

ובספר אזניים לתורה להגר"ז סורוצקין פרשת יתרו כתב שהיה נוכח כאשר הביאו לפני הגרח"ע ספר שבו נטה המחבל להקל בזה והגאון מחה בו. והגר"ז הוכיח כדברי האחיעזר ממה דחזינן דיתרו מל עצמו במדבר כדי להתגייר כמו שדרשו חז"ל עה"פ ויחד יתרו הרי דאף שסכנה היתה בדבר מ"מ אינו גר עד שימול. ושוב דחה ראיה זו דאפשר דיתרו החמיר בעצמו כמו הלויים שנמולו במדבר ושוב פלפל דאפשר דהלויים צריכים היו למול משום עבודת הקרבנות שעליהם עי"ש.

ולפי המבואר לעיל נראה לדון, דהנה אם נאמר דאין המילה חלק מהגירות אלא משום דהוי טובל ושרץ בידו, לכאורה זה תלוי במה שנחלקו רש"י ור"ת בתוס' יבמות (ע' ע"א) אם במתו אחיו מחמת מילה דינו כערל לענין אכילת תרומה. דלשיטת רש"י הוי כערל ומסתבר א"כ דמעכב בטבילת הגר אבל אם אין דינו כערל לכאורה מהני הטבילה להכניסו תחת כנפי השכינה גם אם אינו מהול.

אך למסקנת דברינו דבאמת הוי המילה חלק ממעשה הגירות נראה יותר דלכו"ע אינו גר עד שימול ויטבול, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי מאד.


ד

עוד בענין הנ"ל

 

בענין מי שמתו אחיו מחמת מילה או שקבעו הרופאים שסכנה לו למול שנקטו גאוני בתראי דאינו דומה למי שנכרת הגיד, ואינו יכול להתגייר כמבואר בצפנת פענח ח"ב סימן ל' בזכר יצחק ח"א סימן ג' ובדברי האחיעזר בח"ג ובהר צבי יו"ד ח"ב סימן ר"כ, והדברים ידועים.

אמנם לענ"ד נראה דמותר לו למול עצמו לשם גירות אף שמכניס עצמו לסכנה, דהלא בשעת המילה עדיין גוי הוא ולכאורה מותר לו לגוי להכניס עצמו לספק סכנה דלא נצטוו הנכרים ב"ונשמרתם מאד לנפשותיכם" וגם לא ב"והשבות לו" וב"לא תעמוד על דם רעך", ואף שאסור לו להרוג את עצמו מ"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" אין זה אלא במאבד עצמו לדעת ולא במכניס עצמו לחשש סכנה וכיון דגוי הוא בשעת המילה אין עליו איסור למול.

ונראה עוד לענ"ד דמותר לו למסור נפשו כדי להיות ישראל, דאם חייבה תורה למסור נפשו כדי שלא לעבור על ג' עבירות נראה דמותר לאדם למסור נפשו כדי לחסות תחת כנפי השכינה ולהיות ישראל ולאור באור הנצח ומותר לו להניח חיי שעה ולזכות בחיי עולם כנלענ"ד. (אלא שלהלכה צע"ג אם נמול גר כזה דאם ימות חלילה יכול לצאת מזה חילול ה' גדול אם יתפרסם שגר נתקבל ונימול אף שידענו שיש בכך סכנת מות ומת וד"ל).

ומה מאד שמחתי כשראיתי בדרך פקודיך להגה"ק בעל בני יששכר מצוה ב' חלק הדיבור אות ל' שכתב "ונ"ל אם הוא גדול ורוצה להכניס את עצמו בספק נפשות הנה למול בדת יהודית אפילו שימות כי בזולת זה לא נקרא ישראל אפשר שומעין לו".

 

 

ב

מילה למי שאמו ספק יהודיה

כבוד ידי"נ המופלא ומופלג מוהל מומחה

ואיש חסד הרב... הי"ו

נעימות בימינך נצח.

בענין המקרה המצער שהוזמן לברית וכאשר הכל היה מוכן ומזומן טבחו טבוח ויינו מזוג וכלי המילה מוכנים ומזומנים, גילה הסבא את אזנו שהאם היא גויה וממילא התינוק גוי, ומעכ"ת מתוך לחץ נפשי וכדי שלא לגרום שערוריה מל אותו ללא ברכה ולבו נוקפו דאולי לא היה צריך למולו כלל, ושאל לדעתי כיצד היה צריך לנהוג.

הנה עיקר שאלה זו נפתחה בגדולי עולם, דהרמ"א ביו"ד סימן רס"ג ס"ה כתב "ואסור למול עכו"ם שלא לשם גרות אפילו בחול" ומקורו מהבית יוסף שם סימן רס"ו שהביא כן מרבינו ירוחם, ובטעם הדבר כתב הט"ז ס"ק ג' משום דבמדרש אמרו שאברהם אבינו עומד על פתח גיהנם ואינו מניח את החתום באות ברית קודש להכנס ומי שמל את הגוי מבטל סימן המילה בישראל, והעט"ז כתב מושם דאין להסיר חרפת הערלה מן העכו"ם עי"ש.

אך הש"ך שם ס"ק מ' וכן בסי' רס"ח ס"ק י"ט חלק על דברי העט"ז והט"ז וכתב דגם הרמ"א אינו אוסר אלא משום רפואה דהעכו"ם אין מעלין אותן, אבל כשאינו מתכוין לשם רפואה אין בזה איסור כלל והוכיח כן מדברי הרמב"ם בפ"ג ה"ז ממילה שכתב להדיא דכשאין הגוי מתכוין לרפואה אלא למצות מילה מותר למולו, והשו"ע הביא הלכה זו בסי' רס"ח סעיף ט' עי"ש.

ולכאורה נראה מוכח כדברי הש"ך דאל"כ נמצא שגם הב"י וגם הרמ"א סתרו דבריהם, שהרי בסימן רס"ח שם כתבו דרק משום רפואה אסור למול את הגוי, והרמ"א הוסיף שם דבמקום שמותר לרפאותן מותר גם למולן, ומוכח דמלבד איסור רפואה אין איסור בעצם מילת הגוי.

אמנם בשו"ת מעיל צדקה סי' י"ד וכן במילואים בשו"ע שם כתבו ליישב שיטת הרמ"א דיש שני דינים במילת גוי אם אינו מתכוין להסיר חרפתו מעליו מותר למולו כשאין איסור לרפאותו אך כאשר כונתו בהסרת החרפה אסור למולו עי"ש, אמנם לפי סברת הט"ז אין פשר לחילוק זה דמ"מ מבטל סימן מילה מישראל ומ לן במה שאין כונתו להסרת החרפה אלא למצות מילה,וגם עצם הסברא מחודשת דרק כאשר כונתו להסיר חרפתו אסור ובתר כונה אזלינן.

וחזיתי בדברי גאוני בתראי שדנו באלה זו, בשו"ת הר צבי יו"ד סי' רט"ו נקט עיקר כשיטה זו דכאשר כונתו להסיר חרפתו אסור למולו, ועיין וד בשו"ת ר' עזריאל הילדסהיימר יו"ד סי' רכ"ט האריך להוכיח דכאשר כונתו למצוה מותר למולו, ובאמת מפורש כן ברמב"ם ובשו"ע כנ"ל, ועוד חידש שם דכאשר אב יהודי מביא את בנו הגוי למולו מצוה למול אותו ולפתוח שער לדופקי בתשובה לבא ולחסות תחת כנפי השכינה ולמנוע ממנו נסיון גדול וצער בגדלותו כשיבא להתגייר, ועוד חידש שם לחלק דרק בעובדי עבו"ז מסתבר כסברת העט"ז דאסור להסיר חרפתן מעליהם ולא בגר תושב דאדרבה מצוה למולן עי"ש באריכות דבריו המחודשים.

ולפי כ"ז נראה לכאורה דאם כונתם למצות מילה בודאי אין איסור למולן דכך מפורש ברמב"ם ובשו"ע וברמ"א, ובודאי גם העט"ז והט"ז אינם חולקים על כך, וכאשר עיקר כונתם להסיר חרפת המילה מעליהם נחלקו הפוסקים לדעת העט"ז הט"ז ומעי"צ אסור למולן ולדעת הש"ך מותר בכל ענין.

ובני"ד נראה שנהג מע"כ כדת וכדין מכמה טעמים. א: באמת לא נתברר לנו שתינוק זה הוא גוי ואין הסב נאמן כלל לפוסלו ומעיקר הדין יש ללכת אחר הרוב דישראל הם, וכמ"ש התוס' בפסחים ג' ע"ב וביבמות מ"ז ע"א, ומשמע שם דאף כשלא אמר בפירוש שהוא יהודי אלא כל הבא בנוהג שבעולם מחזיקין אותו כישראל כההוא ארמאה דסליק ואכיל מפיסחא, ואף בזמננו בדור פרוץ זה מ"מ רוב הבאים לפנינו בתורת ישראל ישראל הם, ואף דלכתחילה ודאי יש לחשוש וצריך בירור ובדיקה מ"מ כיון שהכל היה כבר ערוך ומזומן לא היה עליו לגרום בזיון ועגמת נפש גדול ומפורסם כ"כ למשפחה משום ספק שמעיקר הדין אין צריך לחוש לו. ב: אף אם האם גויה והתינוק גוי קרוב הדבר שהאב מתכוין לשם מצות מילה דישראל ואפשר עוד דבגודל הבורות השוררת אצל אחינו הטועים חושב הוא שע"י מילה זו הילד דינו ישראל ובכה"ג לכו"ע מותר למולו, ואף שגם בזה מידי ספק לא יצאנו מ"מ כיון שלא היה בידו כלל לברר ענין זה בשעת מעשה, טוב נהג כאשר מל אותו. ג: ובפרט בזמנינו דבאמת אין כל קושי לכל מי שרוצה להסיר חרפת הערלה מעל בשרו לעשות כן בבית חולים ורבים היהודים החילוניים לדאבון לב שמלים את בניהם ע"י רופאים כירורגים ולא ע"י מוהלים יר"ש ואילו כל כונתם להסיר חרפתן מעליהם לא היה צריך לעשות כן בברית מילה ע"י מוהל חרדי, ועוד גם אילו היה מסרב למולו בודאי היו מלים בנם ע"י מוהל אחר או ע"י רופא, והיה נגרם שנאה גדולה לדת ולנושאי דגלה לא רק אצל המשפחה אלא ע"י כל המשתתפים והאורחים שהתאספו שם, והיה מרחיק גם את התקוה שהאם ובנה יתגיירו.

ומשום כל הטעמים האלו נראה לענ"ד שכדין נהג ותחזקנה ידיו, אך בעתיד נראה דצריך זהירות יתירה לברר ככל שעולה בידו את זהות המשפחה שלא יבוא לידי מכשול ובמקום שמתעורר אצלו ספק כלשהוא ראוי שימשוך ידיו מלמול מי שיהדותו מוטלת בספק.

(ובחידושי הרי"ם על התורה וכן בשם משמואל פר' וישלח כתבו דאנשי שכם נתחייבו מיתה משום דגוי המל עצמו חייב מיתה כמו עכו"ם ששבת דגם ברי"ק הוי אות כמו שבת, אך מכל הנ"ל מבואר דאין איסור כלל במילת גוי מצד זה, ותימא שלא שתו לבם לכל זה).

בהוקרה וידידות רבה

אשר וייס

 

זרע אברהם אוהבי

בפרשה זו מתחילים אנו ללמוד על מעשי אבותינו אברהם יצחק ויעקב. וכבר אמרו חז"ל אין קוראים אבות אלא לשלשה (ברכות ט"ז ע"ב).

אדם ונח גדולי עולם היו, ואין לנו השגה כלשהי בגדולתם ומעלתם, אך אברהם ראשון היה לאבותינו וראשון היה לבית ישראל, בניו של אלקינו.

אדם הראשון ירא אלקים היה וככתוב "את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא" (בראשית ג' י'). נח ירא אלקים היה וככתוב "את האלקים התהלך נח", וכפי שאונקלוס תרגם "בדחלתא דה' הליך נח". אך כמדומה אני שאברהם אבינו ראשון היה לאוהבי ה' וככתוב "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי" (ישעיהו מ"א ח'). וברש"י שם כתב "שלא הכירני מתוך תוכחה... אלא מתוך אהבה". ראה נא את דברי הרמב"ם בדברו במעלת העבודה מאהבה (הלכות תשובה פרק י' ה"ב) "ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהב לפי שלא עבד אלא מאהבה".

וכאשר זכה אבינו אברהם במידת האהבה לא לעצמו זכה אלא אף לזרעו אחריו והוא זה שהטביע בנו מידה נשגבה זו של אהבת ה'. הוא ובנו ובן בנו שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב כל פועלם לא לעצמם היה אלא לכלל ישראל לדורותיו. ראה נא רמז נפלא שכתב בעל הטורים (דברים ו' ה') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ואהבת אותיות האבות בכל לבבך כאברהם שנאמר בו ומצאת את לבבו, בכל נפשך כיצחק שמסר נפשו להקב"ה, ובכל מאדך כיעקב דכתיב ביה וכל אשר תתך לי עשר אעשרנו לך". והדברים נפלאים ומאירים כשמש בצהריים.

וכיון שדבק אברהם אבינו בהקב"ה מתוך אהבה ולא מתוך תוכחה החזיר לו הקב"ה, לו לזרעו, מדה כנגד מדה אהבה עזה וכדברי הנביא שם (פסוק ט' – י') "אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך ואומר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך. אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלקיך אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי".

"בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים י"ד א'). אומות העולם ואף הגדולים שבהם, חסידיהם וחכמיהם אינם אלא עבדים, ורק אנו קרויים בנים. וכך אמר ר' עקיבא בן יוסף (אבות ג' י"ד) "חביב אדם שנברא בצלם...חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם לישראל שנקראו בנים למקום".

העבד ראוי לו לירא את אדונו. אין מצפים ממנו לאהוב. כאשר העבד אומר אהבתי את אדוני רוצעים את אזנו במרצע. אך הבן בודאי ראוי לו לאהוב.

ראשון היה אברהם לבניו של אלקינו וגדול האוהבים היה, ולפיכך זכה לו לזרעו אחריו, "ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי".

תגיות: