פדיון שבויים ושחרור מרצחים (תשע"ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

לשאלת רבים וטובים מפיהם ומפי כתבם אם מותר או רצוי לשחרר המון מרצחים ומחבלים כדי לפדות ולהביא חייל חטוף לביתו הנני לבאר בקיצור את הנלענ"ד.

שנינו במתניתין (גיטין מ"ה ע"א) "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם. רשב"ג אומר מפני תקנת השבוין".

ובגמ' שם.

"איבעיא להו האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דציבורא הוא או משום דלא לגרבו ולייתו טפי. ת"ר דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עביד, דלמא שלא ברצון חכמים עביד".

ועוד שם. "ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם, רשב"ג אומר מפני תקנת השבוין. מאי בינייהו דליכא אלא חד".

הרי לן שתיקנו חכמים שאין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן, ונסתפקו בגמ' בטעם הלכה זו. אם משום דוחקא דציבורא וכדפרש"י שם "אין לנו לדחוק הציבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו", או משום דלא לגרבו ולייתי וכדפרש"י שם "דלא ימסרו עכו"ם נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר, ונפ"מ אם יש לו אב עשיר שרוצה לפדותו בדמים ולא יפילהו על הציבור".

ולכאורה תלוי ני"ד בשני טעמים אלה דמשום דוחקא דציבורא ליכא שהרי לא מדובר בכספים שעל הציבור לתת, אך לפי החשש שלא יוסיפו לשבות ולחטוף ודאי יש לחשוש, וא"כ נחזה אנן מה שורת ההלכה.

כתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פ"ח הי"ב) "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם. ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן".

וכך הוא גם ביו"ד סימן רנ"ב סעיף ד', עי"ש.

הרי לן להלכה דטעם הלכה זו דלא ליגרבו ולייתו. וא"כ לכאורה הוא הדין בני"ד.


ב

 

אך באמת נראה להקל מכמה טעמים ונבאר.

דהנה בגיטין נ"ח ע"א מבואר "ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע".

והתוס' שם הקשו דהלא אין פודין יותר מכדי דמיהם ואיך פדאו בממון הרבה, ותירצו בשתי דרכים.

א: במקום סכנת נפשות שאני, ואף דכל פדיון מוגדר כפקו"נ, וכל שבוי יש בו סכנה כמבואר בב"ב ח' ובשו"ע יו"ד רנ"ב ס"ה, מ"מ כשיש סכנה ישירה כגון בשעת החורבן ע"י מלכות רומי הרשעה פודין אף ביותר מכדי דמיהן.

ב: מופלג בחכמה שאני. ואף תלמיד חריף שבכחו להיות ת"ח מותר לפדותו יתר מכדי דמיו, עי"ש.

ובדף מ"ה שם הוסיפו עוד לתרץ "בשעת חרבן הבית לא שייך דלא ליגרבו". סתמו ולא פירשו כונתם, ולכאורה יש לפרש דבריהם בשתי דרכים.

א: בשעת חורבן הבית בלאו הכי כל העם היה למשיסה ומלכות רומי הרשעה הרגה ולא חמלה וחרב המות אכלה מלא פיה, ואין חשש דליגרבו ולייתו, ומשו"כ עדיף להציל הצלה פורתא.

ב: שעת מלחמה שאני וכל שאפשר לחזק לב העם ולאמץ את רוחו לעמוד בקשרי מלחמה יש בזה הצלה גדולה.

וראיתי במאירי בגיטין שם שכתב ככל תירוצי התוס', ובביאור תירוץ זה כתב "זו בשעת חורבן הבית היתה וליכא למיחש דליגרבו בהו טפי שהרי כולם גלו ונשבו". הרי דהסיבה שבשעת החורבן לא שייך חשש דליגרבו ולייתו הוא משום דבלא"ה כולם גלו ונשבו.

והנה בשו"ע שם סעיף ד' נפסק דבתלמיד חכם או תלמיד חריף פודין אף יותר מכדי דמיהן, אך תירוץ התוס' דסכנה שאני לא הובא לא ע"י השו"ע ולא ע"י הרמ"א.

ובמה שתירצו התוס' דבמקום סכנה פודין אף ביתר על כדי דמיהן, הרמב"ן בגיטין (מ"ה ע"א) חולק על דבריהם דהלא כל שבוי עומד בסכנת מות ואעפ"כ תיקנו שלא לפדות ביותר מדמיו, ועוד דלא חילקו בין איש לאשה אף שיש חשש לעריות, ונקט עיקר דתלמיד חכם שאני דהלא חכם שמת אין לנו תמורתו, עי"ש.

ובשו"ע משמע כשיטת הרמב"ן דהלא כתב לחלק בין חכם להדיוט ולא כתב לחלק בין מקום סכנה לשבי בעלמא, עיין בזה.

וכבר נחלקו גדולי האחרונים הפוסקים בשאלה זו להלכה.

בשו"ת מהר"ם מלובלין סימן ט"ו נשאל בענין נער ישראל שנתפס ע"י שלטון הישמעאלים בעון שנתפס עם זונה ישמעאלית ורצו לדונו למות או להמרת דת, ונשאל מהר"ם האם יש מצוה כלל לפדותו כיון שגרם לעצמו צרה זו, ואת"ל דמצוה לפדותו, האם יש לעשות כן אף ביותר מדמיו.

והשיב מהר"ם דודאי מצוה לפדות ואין נפ"מ כלל במה שנתפס בעון היותו עם הזונה הנכריה, אך מ"מ פסק שאין לפדות ביותר מכדי דמיו דלא מצינו שום פוסק שיכתוב דאם מבקשים להרגו צריך לפדותו ביותר מכדי דמיו. והביא משו"ת מהר"י וייל סימן קמ"ח שנחלקו בזה הראשונים במעשה שהיה ומהרי"ו נקט דאף במקום סכנה גמורה אין פודין ביותר מכד"ד, עי"ש.

ועוד כתב שם דגם כשיש חשש המרת דת אין פודין ביותר מכדי דמיהם, עי"ש.

ובבית הלל יו"ד סימן רנ"ב וכן הגאון מהרש"ק חלק על הרמ"א, ועיין פתחי תשובה שם ס"ק ד'.

ובשו"ת כנסת יחזקאל סימן ל"ח נשאל אף הוא באיש אחד רע מעללים שגנב ונאף ונתפס ע"י המלכות והוא נמצא בסכנת נפשות אם צריכים לפדות ביתר מדמיו, וכתב לחזק את דברי מהר"ם מלובלין דמש"כ התוס' דבמקום סכנה שאני אין זה אלא אם נאמר דטעמא דמילתא דכל תקנה זו משום דוחקא דציבורא, דבסכנה על הציבור להתאמץ ביותר, אבל אם טעם הלכה זו דלא ליגרבו ולייתו איפכא מסתברא דהלא אם נפדה איש זה ביותר מדמיו יש סכנה גדולה שיתפסו אנשים נוספים, ומהי"ת להציל את פלוני מן הסכנה ולסכן אנשים אחרים. וכיון שמבואר ברמב"ם ובשו"ע שפסקו כטעם דלא ליגרבו ולייתו אין מקום להקל אף במקום סכנה, עי"ש.

ולכאורה נחלקו אם יש להמנע מהצלת האחד מסכנה מיידית מחשש סכנה עתידית של רבים, ועוד יש לצדד בזה דיש להציל מי שנמצא בסכנה ודאית אף שעי"כ הוא מכניס אחרים לספק סכנה, אך מאידך י"ל דאין להציל את היחיד ולסכן רבים אחרים וצ"ע בכ"ז.

אך לא אכחד דכל עיקר דברי גנור"ד וכנסת יחזקאל נשגבים מבינתי דכאשר מדובר במי שנאסר ע"י השלטון מחמת עבירה מה שייך בזה דלא ניגרבו ולייתי והלא לא אסרוהו סתם, ולכאורה כל כה"ג פודין אף ביתר מכדי דמיהן, וצ"ע.

וידוע מעשה דמהר"ם מרוטנבורג שנתפס ונאסר ע"י השלטונות והסכימו לשחררו בעד ממון הרבה והקהל היה מרוצה לשלם את כל הסכום אלא שמהר"ם מיאן בדבר משום שפסק שאין פודין ביותר מדמיהן, ובסוף נסתלק לבית עולמו בהיותו בבית האסורים.

והמהרש"ל בים של שלמה גיטין פ"ד סימן ס"ו תמה על הנהגת מהר"ם דהלא גדול הדור היה, ועוד תיפ"ל משום ביטול תורה, וכתב כעין סברא הנ"ל, דשיער מהר"ם שאם יסכימו לפדותו תמורת ממון הרבה, ייתפסו גדולי ישראל נוספים רבנן ותלמידיהון ותשתכח תורה מישראל, ומהי"ת להציל את זה ותורתו ולסכן את זה ולבטל תורתו, עי"ש.

אמנם למעשה כבר כתב רבינו הרש"ל שם שהאידנא נהגו לפדות את השבויים אף ביתר מכדי דמיהן, וכך כתב גם הרדב"ז ח"א סימן מ' שכך נהגו ושניהם כתבו ליתן טעם ותבלין במנהג זה עפ"י ההלכה, ובין יתר הסברות שכתבו, נקטו דלמעשה יש להקל כשיש סכנה ברורה לשבוי, עי"ש.

והנראה עיקר בני"ד, דמלבד מה שנהגו להקל בזה ובפרט במקום סכנה גמורה כני"ד, ומלבד מה שיש לומר דכאשר יש חשש עינוי וייסורים קשים משאול נראה להקל טפי, וכבר כתבו הראשונים דייסורים קשים ממות, עיין תוס' כתובות ל"ג ע"ב, באמת נראה דאין שאלה דידן דומה כלל לכל סוגית הגמ' וההלכה בענין פדיון שבויין יותר מכדי דמיהן.

וראשית אומר, דאם אכן באנו לדמות ענין דידן לסוגיא זו, ע"כ נפסוק שאין לפדות שום חייל שבוי אלא תמורת מחבל אחד ויחיד, זה תמורתו זה חליפתו. ומהיכי תיתי לחלק בין שנים למאה ואלף. ומכיון שאף אחד לא יציע ולא יעלה על דעתו לאסור לשחרר שני מחבלים תמורת יהודי אחד, הוא הדין והוא הטעם שמותר להחליף אף רבים תמורת יחיד.

ועוד נצטרך לפסוק דאסור לצבא לנסות ולשחרר חייל שבוי בכח הזרוע, דהלא גם זאת שנינו בסיפא דמתניתין שם (גיטין מ"ה ע"א) דאין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם או מפני תקנת השבויין. ובגמ' שם מבואר דנפ"מ כשאין בידם אלא שבוי זה, ונמצא דאם יש בידי אויבינו שבויים נוספים כו"ע מודים שאסור לנסות לשחרר שבוי בכח, ולדרך אחד בגמ' אסור אף אם אין בידם אלא אחד.

וע"כ נראה פשוט דכאשר מדובר בחילופי גברא לא שייך כלל מושג יותר על כדי דמיהן, דאל"כ נפסוק שאין להחליף אלא אחד באחד ולא אחד בשנים כנ"ל, ומהי"ת לומר דשנים או שלשה הוי בכלל דמיהן ומאה או אלף הוי יותר מכדי דמיהן.

ועוד דבאמת נראה פשוט דאף אילו לא היינו משחררים אלף אלא שלש מאות וכדומה, היו המחבלים מתאמצים ומשתדלים לחטוף יהודים באותה מידה, ומנ"ל לקבוע שבשביל אלף ישתדלו יותר מבשביל מאתיים או שלש מאות.

ואין לנו אלא מה שתיקנו חכמים, והם דיברו על מציאות אחרת בתכלית, בזמן שכל כונת הגויים בחטפם יהודים היה כדי לסחוט כספים מן הקהילות, וכדי שלא תמוט יד הציבור ולא ילכו בנ"י בשבי תיקנו לא לפדות יתר על כדי דמיהן, בהנחה שעי"כ יסכינו לשחרר את בני עמנו בדמיהם, אבל בזמנינו אין להניח שאם לא נשחרר רבים יסכימו לשחרר את החטוף תמורת המועט אלא יוציאוהו להורג כדרכם וטבעם, ובכה"ג לא תיקנו. ואין לזה כל קשר עם מדינה הבאה לשחרר את בניה הלוחמים מלחמתה באויביה, דדין מלכות שאני.

ומלבד כל אלה נראה דשעת מלחמה ודין מלכות שאני, וכבר כתבו האחרונים דדיני מלחמה שאני מדיני פקו"נ שבשעת שלום, ונראה גם בני"ד דהרשות נתונה ביד המלכות לקבוע ולהחליט באילו תנאים מוכנה היא לשחרר מחבלים. והמלכות תשקול את כל מכלול השיקולים, ובין השאר ידוע שהחייל היוצא לקרב ויודע ששולחיו יעשו כל מה דאפשר כדי להשיבו בשלום הביתה, ימסור נפשו יותר להלחם ברוח עוז וגבורה ולא ירך לבבו.

סו"ד אין לדמות כלל תקנת חז"ל שתיקנו לקהילות ישראל בגלות בדין פדיון שבויים שנשבו למען בצע כסף לדין שבויי מלחמה שנשבו במסגרת מלחמת ישראל שלגביהן על הממשלה לשקול צדדים רבים ואין לדמות בזה מילתא למילתא.

ומשום כל זה נראה דאין בידנו לקבוע הלכה פסוקה וברורה בענין זה, ודו"ק בכ"ז.

 

 

 

מעשי אבות יצירה לבנים

א

כתב הרמב"ן בפתיחה לספר שמות שספר זה קרוי ספר היצירה משום שתחילתו עוסק בבריאת העולם והמשכו במעשי אבות שכולם יצירה לבנים, וז"ל "השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם". ודבר גדול למדנו מדבריו, מעשי אבות הם לא רק סימן לבנים אלא אף יצירה לבנים, מעשיהם הגדולים של אבותינו הקדושים לא היו מכוונים למקומם ושעתם בלבד אלא לדורות עולם, והן הם אשר נתנו עוז ותעצומות לבני ישראל לאורך הדורות לעמוד בכל הנסיונות במסירת נפש ובכוחות עילאיים.

כמה גדולים מעשי האבות, לשבט ולחסד, הלא כל פגם במעשיהם ואף קל שבקלים השפיע השפעה עצומה לדורות רבים, וכדחזינן בדברי חז"ל בפרשת וירא (כ"א כ"ז) בב"ר (נ"ד ד') "'ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויאמר אבימלך לאברהם מה הנה שבע כבשת' אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני חייך כנגד כן הם הורגים מבניך שבעה צדיקים ואלו הן חפני ופנחס ושמשון ושאול ושלשת בניו. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות, ואלו הן אהל מועד וגלגל נוב וגבעון ושילה ובית עולמים תרין".

וכמה מבהילים הדברים. דבשעה שכרת אברהם אבינו ברית עם אבימלך ונתן לו שבע כבשות צאן נגזרה גזירה ונדחתה מתן תורה שבעה דורות דראויה היתה תורה שתינתן ע"י אברהם אבינו ונתאחרה שבעה דורות וניתנה ביד משה, ועוד דשבע מקדשות חרבו בעון ז' כבשות הצאן, והדברים מבהילים בחומרתן. תכלית כל הבריאה הלא היא מתן תורה דלא נברא העולם אלא בשביל תורה שנקראת ראשית, ומתן תורה נדחה שבעה דורות בעון בריתו של אברהם אבינו עם אבימלך, וגם השראת השכינה בישראל בבית המקדש שהוא צורך גבוה כמ"ש הרמב"ן (שמות כ"ט מ"ו) נדחתה אף היא בעון זה.

ועיין עוד בתנא דבי אליהו רבא פרק ז' י"ט "דאין לך אומה בעולם שאינה משעבדת ומענים את ישראל יותר מכמה מאות שנה אלא בשביל שכרת אברהם ברית עם גוי" והדברים מבהילים בחומרתם. ועיין עוד במה שכתב הרמב"ן (בראשית ט"ז י') דאברהם אבינו חטא בהגר כשנתנה תחת יד שרה, ונתן בכך כח לבני ישמעאל לצער את ישראל.

וכמה נוראים הדברים, הלא במעשים אלו ודאי לא היה חטא ועון כלל אלא לפום רום מעלת אבוה"ק הגדולים בענקים ואנחנו לא ידענו מה חטאו ומה פשעו, אלא שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ואעפ"כ סבלו בנ"י סבל נורא משמץ חטא שהיה במעשי האבות, ועלינו ללמוד מזה ק"ו בן בנו של ק"ו הלא אמרו חז"ל (סוטה י"א ע"א וסנהדרין ק' ע"ב) דמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים, והלא מעשיהם הטובים של אבוה"ק הרמים והנשגבים עד שמי רום וכוכביהם היו לאין שיעור גדולים יותר מן הפגם הקל והדק שהיה בחטאם וא"כ הרי ברור שהטובה והחסד הנשפע לדורות עולם ממעשי האבות אין לה ערך וקץ, ומכחן של האבות כל הכוחות והתעצומות הנפש של הבנים לדורות עולם.

ויסוד זה שכל כוחו של כלל ישראל כח האבות הוא למדנו במקומות רבים בדברי חז"ל, יעויין במדרש (שיר השירים ז' א' י') בשעה שמסרו חנניה מישאל ועזריה עצמן לתוך כבשן האש אמר הקב"ה למלאכי השרת "רדו ונשקו שפתותיהם של אבותיהם של אלו שכשם שפעלו הם לפני באש, כך פעלו בניהם לפני באש" הרי שע"י מסי"נ של האבות באור כשדים ובעקידת יצחק השרישו בנפש האומה כולה תכונת מסירות הנפש להקב"ה, ואמרתי בדרך זה לפרש את דברי הגמ' (גיטין נ"ז ע"ב) במעשה דחנה ושבעת בניה שמסרו את נפשם על קדושת השם וכאשר קטן בניה הוצא להורג אמרה לו "לך ואמור לאברהם אבינו, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות", ולכאורה תימה היא, וכי באתה להתגרות באברהם אבינו או להגדיל את עצמה יותר ממנו ומה כוונתה באמירה זו, אלא נראה לפרש "אתה עקדת מזבח אחד" ומכחך הגדול נתת לי כח לעקוד שבעה מזבחות! דכל כוחם של בני ישראל לדורותם ולאורך גלותם כחם של אבות הוא, והן הם אשר השרישו בלב בני ישראל את כוחות הנפש לעמוד בנסיונות הגלות ולדבוק בתמימותם ובאמונתם.

ב

והנה כל מעשי האבות יצירה לבנים היו, וכל האבות בכלל זה, וזה כונת חז"ל בב"ב (ק' ע"א) לגבי אברהם אבינו שאמר לו הקב"ה "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וכו' כדי שיהא נח לכבוש לפני בניו" הרי דע"י הליכת אברהם אבינו על אדמת הקודש של ארץ ישראל גרם בכך שתהא נוחה לכבוש לפני בניו, וע"י עקידת יצחק נתקדש מקום העקידה והוכשר להיות מקום הקודש והמקדש, וגם כל תפילות בית ישראל לדורותם עולות למרום ממקום זה כמבואר בתרגום אונקלוס (בראשית כ"ב י"ד) "ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא", אך לגבי יעקב אבינו מצינו בפרט שכל מעשיו היו מכוונים לאחרית הימים ולאורך גלות ישראל לתת להם עוז ותעצומות בסוף ימיהם שיהיו ראויים להגאל ולהיוושע ישועת עולמים. ובספרי חסידות פירשו את מה שאמרו (ברכות כ"ז ע"ב) "יעקב תיקן ערבית", דערבית תפילת הלילה היא, ולילה בכל מקום רמז לגלות היא, ויעקב אבינו תיקן לישראל דרך בגלות, וכ"כ במשך חכמה פרשת ויגש (מ"ו ב'), יעקב אבינו, הוא זה שירד עם בניו לארץ מצרים ואמר לו הקב"ה "אל תירא מרדה מצרים, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", וביקש יעקב לגלות את הקץ היינו לגלות את כבודו ית' בעולמו, באתגליא ולא באתכסיא ולקרב את הגאולה ולא רק להודיע את זמן הגאולה. (ועיין לקמן פרשת וירא במאמר "תפלות אבות תקנום").

ובזוהר הקדוש בפרשת תולדות מבואר שיעקב אבינו קיבל בימי חייו ארבע ברכות, א'. הברכות של יצחק שהוציא מעשו בחכמת תורתו (בראשית כ"ז כ"ז - כ"ט), ב'. הברכות שברכו יצחק כששלחו לבית בתואל (בראשית כ"ח ג' - ד'), ג'. הברכות שברכו הקב"ה כשנגלה אליו בחלומו (בראשית כ"ח י"ג - ט"ו), ד'. הברכות שברכו שרו של עשו כשנאבק עמו ולא יכל לו (בראשית ל"ב כ"ח - כ"ט). ויעקב אבינו שקל ומדד במאזני רוחו את הקטנה שבברכות ולקחו לעצמו ואת שלושת הברכות הגדולות הנחיל לזרעו, ובני ישראל נגאלו משלושת הגלויות בזכות שלושת ברכותיו שיעקב אבינו הנחילם עי"ש (עיין בזה לקמן פרשת תולדות), וזו היתה כל עבודתו ופועלו של יעקב אבינו בחיר האבות לתת לבני ישראל תקוה ושארית בסוף גלותם.

ג

והנה אמר יעקב אבינו לבניו כשבקשו בניו ממנו את בנימין בנו להורידו מצרימה "אותי שכלתם יוסף איננו, ושמעון איננו ואת בנימין תקחו, עלי היו כולנה" (בראשית מ"ב ל"ו). וידוע בשם הגאון מוילנא (כמובא בשו"ת זית רענן סוף ח"ב) דכאשר יעקב חשש לבקש את הברכות מיצחק במרמה פן יקללנו אמרה לו רבקה "עלי קללתך בני" (בראשית כ"ז י"ג) וביאר הגאון דעלי ר"ת עשו לבן יוסף, ורבקה רומזת ליעקב שנגזר עליו מן השמים לסבול את סבלם, של עשיו אחיו, של לבן, ואת קצפו של יוסף, וגזירת שמים הוא ולא יוכל להמלט ממנה, וזה שאמר יעקב לבניו בערוב ימיו, "עלי היו כולנה" הלא שלשת הגזירות הללו כבר היו עלי ומה לכם עוד לשכל אותי מבנימין בני! (ואכן נתגלה שלא גזירה היא זו אלא תשועה גדולה).

ולבי אומר לי דגם שלשת אלה, עשו לבן ויוסף יצירה הם לבני יעקב לדורותיהם, ומה שאירע ליעקב ונגזר עליו נגזר גם על זרעו בכל דור ודור. בינו נא שנות דור ודור, גולה אחר גולה, גולה וסורה. לכשנתבונן נבחין שגלות ישראל מתחלקת לשתי פנים, היה ונגזר עלינו גזירת הריגה וכליון כגזירת המן ואחשורוש, וזו גזירת עשו שזמם להרוג את יעקב אבינו. אך יש ונגזר עלינו גזירת שמד וביטול התורה והמצוה כגזירת היונים, וזו גזירת לבן הארמי שבקש לעקור את הכל, אך לא להרוג ולאבד. אמנם לכל אלה יכולנו בחסדי שמים אך הקשה מכולם גזירת יוסף שהיא הגזירה הנוראה של שנאת אחים בינינו לבין עצמנו.

ועוד אען ואומר שגם בדורנו אנו סבלנו על שכמנו את שלשת הגזירות "עלי היו כולנה". היטלר ימ"ש והנאצים "גוי עז פנים אשר לא ישא פני זקן ונער לא יחון" ביקשו להשמיד להרוג ולאבד כעשו וכהמן לפניהם, ולאחר שבחמלת ה' ירדו בדם שאולה ימ"ש, עדיין נשארו סטאלין וקלגסיו הבולשביקים ימ"ש וגזרו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, וגם מהם נושענו בחמלת ה', אך הקשה מכולם גזירת "יוסף" שנאת אחים "היא שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו ועדיין מרקדת בינינו" ממנה עדיין לא נושענו, דגזירה זו, בנו היא תלויה ועלינו מוטל לעקרה מקרבנו ולא להשאיר לה שריד ופליט.

בזמן שישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן!

ד

ודבר נפלא כתב רש"י על יעקב אבינו "וזכרתי את בריתי יעקב" (ויקרא כ"ו מ"ב) "בחמשה מקומות נכתב יעקוב מלא ואליהו חסר (אליה), בחמשה מקומות יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאולת בניו", יעקב אבינו בתוקף פועלו להביא לגאולת ישראל מגלותם האחרונה נטל ערבון משמו של אליהו כדי להבטיח את הגאולה (וכתבו מפרשי התורה כמה דרכים למה נטל יעקב אות משמו של אליהו דוקא בחמשה מקומות, המזרחי כתב דזה כנגד חמשה חומשי תורה והשביעו יעקב לאליהו בנקיטת חפצא שיבא ויבשר גאולה לבניו, ובגור אריה למהר"ל כתב דחמשה מקומות הם כנגד חמש אצבעות של כף היד דהנותן ערבון נותן לו כף ידו עי"ש). אליהו הנביא הוא שיבא ויבשר בשורת הגאולה ויעקב אבינו הוא שפעל בכח עבודתו הקדושה את הגאולה האחרונה.

והנה במוצש"ק בסעודת מלוה מלכא, בסעודת דוד מלכא משיחא, נוהגים אנו לזמר זמר לכבודו של אליהו הנביא, וזמר לכבודו של יעקב אבינו "אל תירא עבדי יעקב", ולבי אומר לי שסיבת הדברים ושורש המנהג הוא המבואר, דהלא ידוע דשבת קודש מכוונת כנגד ימי הגאולה דהאלף השביעי הוא שבתו של עולם וכמ"ש הרמב"ן (בראשית כ' ג', ח' ב', ויקרא כ"ה ב') וסעודת מוצ"ש היא סעודת דוד מלכא משיחא ומשום כך נהגו לזמר בסעודה זו לכבודו של אליהו מבשר הגאולה ולכבודו של יעקב שהשביע את אליהו ובכוחו נשפע גאולה זו, אל תירא עבדי יעקב, אליהו התשבי ימלא שליחותך ויבשר גאולה לבניך!

ה

אמנם כדי ליהנות מזכות אבות ולינוק מכוחם צריכים אנו לדבוק בדרכיהם ובמדותיהם וכבר אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כ"ה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, ואמרו בשם הרה"ק מרוז'ין שאין הכונה להגיע למעשיהם אלא לפחות לגעת בהם ועל ידי כך שאנו מתיגעים לדבוק במעשי אבותינו וללכת בדרכיהם יונקים אנו מכוחם וזוכים להיוושע בזכותם.

אך באמת נראה לפי פשטות מאמרם דבאמת חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, וזה גופה כחם של אבות, הן הם אשר בכוחם הגדול יורדים אלינו ברחמי אב ואהבת אם על מנת שנוכל להתקרב אליהם ולדבוק במעשיהם, כדי להפקד בפקודת ישועה ורחמים.

והנה אמרו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב) "מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם וכו' אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו', יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה", וזכורני ששמעתי לפני שנים רבות ממו"ר כ"ק מרן הגה"ק מצאנז זצ"ל שעמד על מש"כ החיד"א במדבר קדמות אות א' שהאבות למדו תורה ט"ו שעות ביום ותמה תמיה גדולה וכי יתכן שלא למדו יותר מזה ומה עשו בכל שאר שעות היום, ואמר בזה ביאור פשוט, הלא אמרו חכמים (ברכות ל"ב ע"ב) "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת" הרי שכל תפלה ארכה ג' שעות עם שהיה לפניה ואחריה, והלא פשוט הוא שהאבות התפללו ג' תפלות בכל יום דהלא אברהם אבינו קיים כה"ת עד שלא ניתנה (עיין תוס' שם ובתו"י יומא כ"ח ואכמ"ל), וא"כ הקדישו תשע שעות ביום לעבודת התפלה וט"ו שעות לתלמוד תורה והיו כל כ"ד שעות היממה מוקדשים לתורה ולעבודה, והוספתי על דברי קדשו דלפי"ז נתיישב אצלי מה שהקשה בהגהות "קדמת העין" על המדבר קדמות שם דהחיד"א סותר דבריו דבהגהותיו על ספר חסידים כתב דהאבות עסקו בתורה אפילו בחלום לילה, ולא רק ט"ו שעות ביום, ולפי המבואר לא רק שאין בזה סתירה אלא אדרבא דבריו משלימים אלו את אלו, דט"ו השעות של תורה בהכרח כוללים את שעות שנתם וחלומותיהם דאילולי כן אין לנו ט"ו שעות.

ו

והנה כל אחד מהאבות תיקן אחד משלושת עמודי העולם וכמבואר בזוה"ק ח"א דף קמ"ו שאברהם אבינו היה עמוד גמילות חסדים דאברהם הוא יסוד החסד וכמו שנאמר תתן חסד לאברהם, יצחק היה עמוד העבודה דבעקידת יצחק נתקדש הר המוריה להיות מקום המקדש וגם כל תפילות בני ישראל עולים לשמים ממקום זה, ויעקב איש תם יושב אהלים היה עמוד התורה (יעקב הוא ספירת "תפארת" ועיין ברכות נ"ח "התפארת זה מתן תורה"), ובמדה זו של יעקב שהוא עמוד התורה תלויה ביאת הגואל וגאולתנו מן הגלות האחרונה, וכמו שכתב האור החיים בפר' תצוה, דהגאולה האחרונה בזכות משה רבינו יהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנים מן התורה". ואמרתי מאז דח"ו לומר על מרע"ה שאינו חפץ לגאול את ישראל, וכי מרע"ה רעיא מהימנא שנשא את העם בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול את בני ישראל, אלא נראה פשוט בכונתם, דכל אחד מאבות העולם שפעל ישועה לכלל ישראל, פעל אותו במדתו המיוחדת ובכחו המסויים דהיינו אברהם במידת החסד יצחק במדת הגבורה וכדו', ומשה רבינו שנתן תורה לבני ישראל והתורה נקראה על שמו "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי בחורב" יכול לגאול את ישראל רק בכח התורה ואינו יכול לגאול עם הבטלנים מן התורה.

אילו זכינו לעינים לראות ולאזניים שומעות היינו רואים ושומעים את מרע"ה מתחנן בפנינו ומבקש על נפשו, אנא בנים יקרים תנו לי עוד קצת תורה לשמה, עוד קצת חדוותא דשמעתתא למען אוכל להחיש את ביאת הגואל.

וכך בכחו של יעקב אבינו שהוא עמוד התורה ומדת התפארת, רק ע"י עמל התורה ושמחתה ניוושע בישועת עולמים, הבה נאזור כח ואומץ בעמל התורה הבה נענג את נפשנו בשמחתה ושעשועה ובזכות ת"ת נזכה לביאת גואל צדק בב"א.

 

תגיות: