נר איש וביתו ובגדרי ההידור בנר חנוכה (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

א

הנה ידוע מה שעמדו האח' על דברי הרמ"א שכתב בסימן תרע"א סעי' ב' דכל אחד מבני הבית מדליק למהדרין, דמלשון הרמב"ם בפ"ד מחנוכה הלכה א'-ב' משמע דמי שמדליק נר ראשון מדליק את כל הנרות דכתב ש"מדליק נרות כמנין אנשי ביתו", ולמה נטה הרמ"א ממשמעות דברי הרמב"ם.


וידועים דברי הגרי"ז בספרו על הרמב"ם, דהרמב"ם והרמ"א אזלי לשיטתייהו דהרמב"ם סובר בפ"ב ממילה הל"ב דאף בחול אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין, דס"ל דלא שייך הידור מצוה אלא בהדי קיום עיקר המצוה ולאחר שפירש ונגמר מצותו שוב ליכא הידור, וכן בנ"ח ס"ל דרק מי שמקיים עיקר המצוה מקיים הידורה ומדליק את שאר הנרות דכל אחד ואחד. אך הרמ"א ביו"ד סי' רס"ד סעי' ה' ס"ל דרק בשבת אינו חוזר דס"ל דאף שלא בשעת קיום עיקר המצוה שייך הידור ולשיטתו יכולים כל בני הבית לקיים ההידור בעצמן.

ולענ"ד יש לחכוך בזה טובא, דמלבד מה שיש להעיר דכיון דמכוין שלא לצאת בהדלקת אחרים הוי זאת עיקר המצוה ולא הידור בלבד כמ"ש הגרי"ז עצמו בהמשך דבריו, נראה עוד דמה שאחר מדליק אינו כסילוק ידו כלל ואף במילה כתב המשנ"ב בפשיטות בסי' של"א ס"ק ד' דאם א' מל ושני פורע הוי כלא סילק ידו וחוזר על ציצין שאין מעכבין וז"פ, (ואף שראיתי באבנ"ז יו"ד של"ח י"ג שכתב דרק מי שעסוק במילה מותר לו להסיר ציצין שא"מ ולא אחר, נלענ"ד דאין בינו לבין אחרים וכ"ז שלא הסיח דעת ופירש מותר אף לאחרים) ויש לדון עוד דאם הוי הידור בעלמא להרמ"א איך מברכין על ההידור (דהלא להגרי"ז הוי ככל הידור בעלמא).ואם נימא כמ"ש להלן דלהרמ"א הוי זה גוף המצוה כיון שהתכוין לא לצאת, א"כ גם להרמב"ם אין זה הידור מצוה כלל, אלא נראה דאין יסוד הדברים דומה כלל ואין גדר הידור בנר חנוכה דומה כלל להידור דמילה, ונבאר עיקרי הדברים בקיצור.

נראה דהידור שאמרו בגמ' בנ"ח אינו דומה כלל להידור שמצינו בכל מקום אלא הוי מעיקרי מצות נר חנוכה דחז"ל תיקנו ג' אופנים של קיום המצוה (מה שלא מצינו בשום מקום אחר ומי ירד לסודם להבין טעמם ונימוקם), ודבר זה מוכח לכאורה מכמה דברים, א' מעיקר ענין מהדרין ומה"מ דהנה אין לומר דהוי מנהגא בעלמא ולא תקנה שהרי נחלקו ב"ש וב"ה באופני ההידור בזה ונחלקו אמוראי בטעמי הדברים וא"כ פשוט דהוי תקנה גמורה.ויש לתמוה דבשום מקום לא מצינו גדר הידור כזה שחז"ל יתקנו פרטי עניני ההידור מה הוא ועד היכן ובכל מקום מצינו רק גדר כללי של הידור מצוה עד שליש, ועוד דבנ"ח הוי ההידור לעולם יותר משליש, (והגרי"ז שם עמד בזה וכתב דמשום כך אינו חיוב כלל), וביותר יש להעיר דאין הידור זה דומה כלל לכל הידור במקום אחר דאין ההידור בנ"ח בגוף המצוה כלל ככל הידור שהוא במצוה כגון במילה שגם הציצין הם בגוף אבר המילה וכן באתרוג ובס"ת לגבי שרטוט ובכל הידורים שבתורה אבל בנ"ח הלא בנר אחד הוא מקיים המצוה וההידור הוא בנרות נוספים, ומכל זה נראה ברור לענ"ד דשאני הידור דנ"ח דהוי תקנה והוי מעיקרי המצוה ולא טפל לו דתיקנו חכמים שיכול לקיים מצותו באחד מג' דרכים.

וזה נראה טעם הסוברים דבנ"ח מברך על ההידור כמבואר בבית יוסף מובא במג"א ר"ס תרע"ו (ס"ק א') ובסי' תרנ"א ס"ק כ"ה בשם הרמב"ם וכן ס"ל לאליהו רבא שם, אף שבכ"מ אין מברכין על ההידור וזה פשוט (וגם במילה אינו מברך על הציצין שא"מ כמבואר ברמ"א סי' רס"ה סעי' ג' דרק בציצין המעכבין מברך) דשאני הידור דנ"ח דההידור הוי מגוף המצוה כנ"ל (והפר"ח שם פסק דאין מברך על ההידור עי"ש ובשו"ת רעק"א תניינא סי' י"ג).

ובגוף הענין אם מברך על ההידור בנ"ח נראה דהדבר תלוי בעומק דברי התה"ד והמהרי"ל דהנה פסקו התרומת הדשן בסי' ק"א והמהרי"ל בהל' חנוכה דאכסנאי יכול להדליק בברכה אף שמדליקין עליו בביתו (ונחלקו הב"י והרמ"א בד"מ בסי' תרע"ז דהב"י פקפק בדבריהם והרמ"א נקט כוותייהו) והתה"ד כתב דיכול לברך משום דלא גרע ממהדרין דאף זה הוי כנר לכל אחד ואחד עי"ש ומדבריו מוכח דזה דין מהדרין דאף שאינו חייב מ"מ יכול להדליק ולברך וכן האכסנאי, אך המהרי"ל ביאר הלכה זו בד"א דכיון שהתכוין שלא לצאת ע"י הדלקתה יכול להדליק ולברך ומדבריו מוכח דרק משום שלא יצא עיקר חיובו יכול לברך וכן בדין מהדרין יכול לברך רק משום שהתכוין שלא לצאת ע"י המדליק (ונראה לשיטתו דזה גדר הידורו שיצא יד"ח בעצמו ולא ע"י אחר וכעין מצוה בו יותר מבשלוחו) וא"כ אין ראי' מדבריו דיכול לברך על ההידור, ודו"ק בזה.

ונראה בזה עוד דהב"י לשיטתו בסי' תרע"ו סעי' ה' דמתחיל להדליק מצד שמאל ובביאור הגר"א תמה עליו דכיון דהוי משום הידור בלבד איך יניח העיקר ויברך על הטפל והרשות, ולהנ"ל נראה דגם המהדרין הוי כגוף המצוה ולא כרשות ומטעם זה ס"ל דמברך על ההידור כנ"ל.(אך דברי הגר"א צ"ב מטעם אחר דמהי"ת דמצד שמאל הוי טפל ורשות ולכאו' כל שמדליק ראשונה הוי עיקר מצותו, וי"ל).

 ועיין עוד בסי' תרע"ד סעי' א' דפסק המחבר דמותר להדליק מנר לנר והרמ"א כתב שם דאין להדליק לכתחלה מנר החובה את נר המהדרין שאינו מעיקר המצוה, ולהנ"ל ניחא דהמחבר לא הקפיד בכך דלשיטתו אף נרות ההידור הם מגוף מצות נ"ח, (אך אף להמבואר יש להבין גם את דברי הרמ"א והגר"א דמ"מ הוי קצת כטפל לגבי עיקר כיון שיוצא יד"ח בנר אחד ואידך אינם לעכובא וז"פ).

ולפי"ז נראה דאין לדמות הידור דמילה להידור דנ"ח ובנ"ח אין לומר שע"כ צריך המדליק נר ראשון להדליק כולם משום שאין לנתק המצוה מהידורה דבנ"ח הוי ההידור גופא גדר מצוה ואופן מיוחד של קיום המצוה וכיון שכך תיקנו שיהא נר לכל או"א למה לא יוכל בעצמו להדליק את נרו כנ"ל.

ועוד יש לפקפק בדרכו של הגרי"ז דבאמת פשוט דנחלקו הרמב"ם והרמ"א בתרתי, א' אם כל או"א מדליק בעצמו או שהאב מדליק כמנין אנשי ביתו, ב' להרמב"ם מדליק כנגד כל אנשי ביתו אנשים ונשים ואפילו תינוק בן יומו ולהבנת הגרי"ז היה נגזר דאף לשיטת הרמ"א ידליק האב כמנין אנשי הבית הקטנים שאין בידם להדליק בעצמם ובדוחק צ"ל דלשיטת הרמ"א דאפשר לנתק המצוה מהידורה מעיקרא תיקנו דידליקו בפנ"ע.ונראה יותר דלא נחלקו בגדרי ה"מ אלא במהות ההידור גופא שהגיע לחינוך וצ"ע.


ב

 

ונראה בביאור שיטת הרמ"א שנטה מדברי הרמב"ם עפ"י מה שיש לחקור בגדר "נר איש וביתו" האם הוי חובת הבית (ולא כשאר המצוות שהם חוב על האדם כפרט) דהיינו שכל בית ומשפחה ידליק נר ומכיון שהודלק בבית נר אחד נפטרו כולם אף שלא התכונו לצאת ע"י המדליק והוא לא התכוין להוציאם דמ"מ הודלק נר בבית זה ונפטרו בו כל אנשי הבית, או דהוי ככל חובת הפרט אלא שאחד מוציא את כולם יד"ח, וצריך שיתכונו להוציא ולצאת ככל מצוה שיוצאים בה ע"י אחרים מדין שומ"כ או מדין שליחות, (ועיין שו"ת חכם צבי בתשובות חדשות סימן י"ג דקטן שהגיע לחינוך יכול להדליק כיון שהמצוה על הבית).

והנה מלשון הרמב"ם יש לדייק דהוי דין על הבית שכתב שם "מצותה שיהא כל בית ובית מדליק נר אחד", וכ"מ מדברי תה"ד הנ"ל לגבי אכסנאי וא"כ נפטרו כולם ע"י הדלקת נר א' וכל השאר הוי הידור בלבד, וס"ל להרמב"ם דמסתבר דהוי ג"כ על המדליק ולכן כתב הרמב"ם דהמדליק ידליק את כל הנרות (ואף להנ"ל דשאני הידור זה מכל הידור ובנ"ח אין לומר כדברי הגרי"ז דאין הידור אלא בשעת קיום המצוה ובאותה מעשה כנ"ל, מ"מ מסתבר דכך הוי סתמא דמילתא שמי שעושה גוף המצוה עושה גם הידורה) אבל מדברי המהרי"ל הנ"ל מוכח דס"ל דאין זה דין על הבית אלא על הפרט שכתב דאם מתכוין שלא לצאת אינו יוצא הרי שצריך הוא לצאת יד"ח והדבר תלוי ברצונו ולפי"ז מסתבר דגדר מהדרין דנר לכל אחד ואחד הוי בזה גופא שכל אחד יקיים מצותו בעצמו ולא ע"י אחרים (וכעין מה שאמרו מצוה בו יותר מבשלוחו).

והנה הרמ"א בשו"ע סי' תרע"ז סעי' ג' ובדרכי משה שם פסק כמהרי"ל ולשיטתו אזיל בסי' תרע"א שכתב שכל אחד מבני הבית ידליק לעצמו אבל הרמב"ם סובר דעצם מצות ההדלקה על הבית היא ולשיטתו ניחא דאחד מדליק את כל הנרות והרמב"ם והרמ"א אזלי לשיטתייהו ביסוד דין נר איש וביתו ודו"ק בזה.

ועיין ט"ז בסי' תרע"ז ס"ק א' בשם הרש"ל דאכסנאי שמדליקין עליו בבית לאו כל כמיניה להדליק ולברך ובט"ז תמה עליו דכיון דאינו רוצה לצאת על ידי אנשי ביתו למה לאו כל כמיניה, ונראה דכונת הרש"ל כנ"ל דהוי דין על הבית וכולם נפטרו אף אם אין זה רצונם.

והנה להבנת המהרי"ל דבנ"ח אחד מוציא את האחרים וזה גדר נר איש וביתו ואם לא התכונו לכך לא יצא יד"ח וכך נקט גם רעק"א בשו"ת תנינא סי' י"ג וכשיגרת הבנת האח' צ"ע למה אכסנאי צריך להשתתף ולא די בשליחות וככל בני הבית שא"צ להשתתף (ובשלמא להנ"ל בשיטת הרמב"ם ניחא דדין נר איש וביתו דהוי על הבית אינו אלא בבני הבית ולא באורח ואכסנאי שאינו נפטר ע"י נר איש וביתו), ונראה לכאו' דבדין איש וביתו יש להבחין ב' הבחנות, א' במעשה ההדלקה, ב' בנר, ואף אם מהני שליחות בנ"ח ואחד מוציא את האחרים מ"מ לכאורה לא יהני כשהוא עצמו יוצא בהדלקה זו דאיך יעלה נר אחד לשני אנשים דנראה פשוט דלא יתכן שב' בנ"א יצאו בנר אחד והלא אין כאן פרסומי ניסא ונ"ח לכל אחד, אלא דבזה נתחדשה הלכה דנר איש וביתו דנר אחד עולה לכל בני הבית (אך במעשה ההדלקה בעינן שליחות כנ"ל) ומשו"ה אכסנאי שאינו בכלל דין איש וביתו צריך להשתתף ע"מ שיהא כאילו יש לו חלק בנר אבל לגבי מעשה ההדלקה הוי כשאר בני הבית.

אך לפי"ז יש לדון קצת במה שדייקנו לעיל מלשון הרמב"ם דהוי מצוה על הבית בלבד דהלא אף להבנת המהרי"ל יש דין על הבית לגבי הנר דמהני נר אחד לכולם, אך עדיין נראה יותר מלשון הרמב"ם דזה כל עיקר מצות נר חנוכה איש וביתו, ודו"ק בזה כי קצרתי.

ובעיקר דין אכסנאי נראה עיקר דאינו מושתת על כללים ודפוסים מוחלטים כגון שליחות או בעלות על הנר, אלא הוי תקנ"ח מסויימת וכמו דתיקנו נר איש וביתו תיקנו דאכסנאי יוצא אם משתתף בפרוטה אבל אם מדליק בעצמו אין צריך שיהא השמן שלו שהרי בפרוטה מסתמא אינו קונה שמן כשיעור וגם חזינן דכל בני הבית יוצאים יד"ח בנר אעפ"י שאין להם קנין בשמן וע"כ דרק באכסנאי תיקנו שצריך לקנות, ועוד דמעות אינן קונות במטלטלי וע"כ דהוי תקנה מיוחדת וא"כ תיקנו שבנ"ח יהני קנין מעות, (אך לפי"ד הרמ"א בחו"מ קצ"ט ס"ג דמהני קנין מעות בכל צורך מצוה ניחא ועי"ש בבהגר"א), ולולא דברי הראשונים הו"א דאין השתתפות זו משום קנין כלל אלא דעל ידו הוי כא' מבני הבית והוא בכלל דין איש וביתו שהרי לא אמרו דצריך לקנות אלא דצריך להשתתף, אך האחרונים הביאו בשם הרשב"א דה"ה דמהני בהגבהה הרי דמגדר קנין באנו עליו אך מ"מ נראה דהוי תקנה מיוחדת כנ"ל. וביסודו אפשר דע"י שיש לו חלק בשמן נפטר בכך כאחד מבני הבית, אך נראה לכאורה דזר שאינו אכסנאי בבית זה באמת לא יצא יד"ח כלל ע"י השתתפות דרק באכסנאי תיקנו דרך זה לצאת יד"ח. וצ"ע בזה עדיין. ויש לפלפל עוד בזה בדברי הרמב"ן והר"ן בפסחים ז' אך אכמ"ל.

אמנם באמת נחלקו התה"ד והמהרי"ל ביסוד דין זה, דמהרי"ל סובר דאחד מוציא את האחרים אבל מדברי התה"ד מבואר דביסודו ס"ל כדמשמע ברמב"ם דהמצוה הוא על הבית ונר איש וביתו אפי' כשמכוין להדליק בעצמו ואפי' הכי ס"ל דאכסנאי יכול לברך כמו מהדרין דכך תיקנו בדין מהדרין, והרמ"א בדרכי משה תרע"ז ציין גם לתה"ד וגם למהרי"ל דמ"מ מדברי שניהם מבואר דאכסנאי יכול לברך ומדברי שניהם מבואר דדין מהדרין הוא שכל אחד מדליק בפנ"ע כנ"ל.

והנה אף שהארכתי בביאור מח' הרמב"ם והרמ"א, לכאורה אפשר דאין ביניהם ולא כלום ולא נחלקו כלל, ואף להרמ"א מהני כשאחד מדליק לכולם אם יתכוין להדליק למענם או בשליחותם אלא דכיון דבעינן נר לכל אחד ואחד נהגו שכל אחד מדליק נרו והרמב"ם אינו חולק בזה כלל אלא נקט באופן שאחד מדליק וגם לשיטתו יכול כל אחד להדליק נרו אלא נקט באופן שאחד מדליק את כל הנרות, ומאידך גיסא אפשר דאף להרמ"א הוי עיקר התקנה שיודלקו נרות כמנין אנשי הבית (כמבואר לקמן אות ג') ולא שכל אחד ידליק אלא נהגו שכל אחד מדליק נר משום חיבוב מצוה כדי שיעסוק במצוה בגופו ממש, אך כבר כתבתי לעיל דבתרתי נחלקו הרמב"ם והרמ"א, ולהרמ"א אין מדליקין אלא ברי החיוב, ומוכח לכאורה כדרכנו הנ"ל, ודו"ק כי קצרתי. כנלענ"ד לכאורה. והלא מגמתו של הרמ"א לא רק להכריע בהלכה, אלא לקבוע מנהג אשכנז וז"פ.

ומ"מ מדברי התרוה"ד ומהרי"ל יש מקור לרמ"א ומנהג דידן, דהלא הוכיחו ממהדרין דאכסנאי יכול להדליק ולברך אף שנפטר ע"י אנשי ביתו הרי דזה מנהג מהדרין שכל אחד מדליק וז"פ.


ג

 

והנה להרמב"ם שם מוסיף והולך אף דמדליקין נר לכל אחד ואחד אך התוס' כ"א ע"ב ס"ל דבכה"ג אין היכר למנין הימים ולכן אינו מוסיף והולך אלא בנר איש וביתו וצ"ב בשורש הפלוגתא.

ונראה בשיטת הרמב"ם דיסוד גדר ההידור במהדרין מן המהדרין אינו בציון מספר הימים אלא בריבוי הנרות בלבד, אלא דחז"ל תיקנו להרבות בנרות כנגד ימי החג כרמיזא בעלמא אך מהות ההידור אינו בציון ימי החג אלא בעצם ריבוי הנרות, ודבר זה מוכרח לשיטת הרמב"ם שהרי במהדרין שמדליק כמנין אנשי ביתו ס"ל דאחד מדליק לכולם כנ"ל וא"כ מה מהות ההידור וכי יש ענין לציין בימי החנוכה מספר אנשי ביתו ומה ענין בני משפחתו לימי החנוכה, ובראבי"ה כתב דמנהג להדליק נרות שבת כמנין אנשי הבית כמו המהדרין בחנוכה הרי שאין ההידור קשור לפרסום הנס אלא עצם ריבוי הנרות כנגד אנשי הבית הוא ההידור וע"כ דההידור הוי בריבוי הנרות אלא שלא תיקנו חז"ל להרבות ללא גבול וסיום ותיקנו להרבות כמנין אנשי ביתו שיהי' נר לכל או"א אך אין זה אלא ענין רמז ולא מהות ההידור, וכדרך שמצינו במגילה כ"א: - כד. הני ג' ברכות כנגד מה, כנגד תורה נו"כ וכדו' שם רבות. וא"כ י"ל כן אף למהדרין מן המהדרין, ומשום כך לא איכפת לן לשיטת הרמב"ם במה שאין היכר לבני רה"ר למספר הימים דאין בזה קפידא אלא שיהיו נרות רבים, אבל התוס' שפיר הקשו דנראה דס"ל דההידור הוי במה שהוא מציין את מנין הימים וכ"כ הלבוש בסי' תרע"א סעי' ב' דיש הידור בפרסום משך ימי הנס עי"ש ובעינן שיהא לזה היכר, וגם במהדרין אפשר דס"ל כהרמ"א דכל אחד מדליק ויש הידור במה שמקיים המצוה בעצמו (ואף אם יצא בנר ראשון מ"מ יש הידור ד"עסיק גופי' במצוה" וז"פ) וא"כ לשיטתם אין הכרח דיש הידור בריבוי הנרות, ודו"ק.

ועיין עוד בחי' הר"ן שכתב דמהדרין מן המהדרין עדיף ממהדרין משום שברוב הבתים יש אנשים מעטים וא"כ במהדרין מה"מ מדליק יותר, הרי מבואר מדבריו דיש הידור בריבוי הנרות, וכ"ה בריטב"א שהוכיח כשי' הרמב"ם דגם מה"מ הדליקו נר לכאו"א דאל"כ המהדרין מדליקין יותר מהמה"מ, הרי דריבוי הנרות הוא עיקר ההידור, ובאמת נלענ"ד דמכל סברת מעלין בקודש וכו' נראה דיש הידור ומצוה בריבוי הנרות דאל"כ מה שייך בזה מעלין בקודש הלא כל ענין הריבוי רק לציין את מספר הימים וציון זה אפשרי גם כשפוחת והולך וע"כ דעצם הריבוי יש בו מצוה ודו"ק.

וכך נראה גם ביאור דברי הט"ז בסי' תרע"ג ס"ק י' בשם רש"ל דאף דקיי"ל כבתה אז"ל נכון להדליק שוב דלא גרע ממהדרין עי"ש, ולכאו' תמוה מה ענינו למהדרין ולהנ"ל ניחא דמהות ההידור הוי בריבוי הנרות ולא גרע מכך ריבוי משך ההדלקה (בתוך זמן חיובו) ודו"ק בכ"ז.

ולדרכנו נראה דמי שיש לו בליל ה' רק ב' נרות וכדומה ידליק שניהם ואף שאין בידו להדליק כמספר הימים כעיקר דין ממה"מ מ"מ טובים השנים מן האחד ולמה יגרע, הלא עיקר ההידור ריבוי הנרות הוא, וזה לא כהסכמת האחרונים הח"א הכת"ס בשו"ת או"ח סי' קל"ה, הבית הלוי לחנוכה והמשנה ברורה סי' תרע"א ס"ק ה'. אלא כדברי הגר"מ ש"ך זצ"ל באבי עזרי מהדו"ק להלכות חנוכה עי"ש. (אמנם יש מקום לסברא זו אף להלכה דנקטינן דיש ענין בהידור זה לציין את מספר הימים, דיש מקום לטעון דאף כשנבצר מן האדם לציין את היום המסויים מ"מ יש ענין לציין את מצב הענין שהנס גבר מיום ליום ולא היה יום א' בלבד, אך מ"מ נראה יותר דאם ההידור הוא לציין את היום מסתבר דאין להדליק בענין דמיחזי כשיקרא, ודו"ק).


ד

כמה חקירות בדיני הידור בנ"ח

 

נסתפקתי במה עדיף להדר בנר חנוכה בהידור כללי מדין ואנוהו כגון נרות ארוכים כמ"ש המג"א בסי' תרע"ד ס"ק ג' ומנורה יפה כמ"ש במשנ"ב תרע"ג ס"ג ושם בבאה"ט סקי"ג דהרש"ל קנה מנורה של כסף לחנוכה או בהידור המסויים דמהדרין ומהדרין מן המהדרין, ולכאורה חשוב טפי מהדרין ומה"מ דהוי תקנות מיוחדות דנ"ח ולא רק דין כללי שאינו מסויים ומוגדר.

אך יש לטעון דלהדר עד שליש הוי חיוב והידור דמהדרין ומה"מ הוי רק רשות דהוי יותר משליש וכמ"ש הגרי"ז בהל' חנוכה, מ"מ נראה דאם רצונו בכך יכול הוא להדר במה' ומה"מ דלענין קדימה אין בזה נפ"מ דאם ההידור המסויים של חנוכה חשיב טפי מותר להקדימו אף דהוי רשות ולא חובה, וכעין זה כתב רעק"א בשו"ת סי' ס"ח לגבי כיבוד אב משלו וכיבוד אם משלה דדעת הגרמ"ז מביאליסטוק בעל אגודת אזוב שם דחייב לכבד את אמו משלה דהוי חיוב ולא לכבד את אביו משל עצמו דהוי רשות ולא חיוב אך רעק"א כתב דמ"מ אם הוא רוצה לכבדו משלו הרשות בידו עי"ש, ולפי דברי הגרמ"ז צריך להדר עד שליש בני"ד ולשי' רעק"א מה שירצה יעשה, אך מ"מ נראה דכיון דמהדרין ומה"מ הוי תקנת חכמים מסויים במצוה זו הוי כמצוה מן המובחר וקודם לגדר הכללי דהידור מצוה, ודו"ק היטב בזה.

וכיוצא בזה יש להסתפק אם עדיף להדר אשמן זית דהוי מצוה מה"מ כמבואר בסי' תרע"ג סעי' א' או להדר אמהדרין ומה"מ ובזה ג"כ נראה דהידור דמהדרין ומה"מ הוי חשוב טפי דהוי תיקון חז"ל, וראיתי בחיי אדם כלל קנ"ד סי' כ"ד שהסתפק בזה וכתב להדר אמה"מ ושם בנשמת אדם תלה זאת במה שנחלקו תנאי במנחות מ"ד ע"ב אם עדיף  להביא פר עם נסכים או שבעת הפרים בלי נסכים, ואף שיש לחלק לשני הצדדים דז' הפרים הוי חובה ולא רשות כמה"מ ומאידך הוי נסכים ג"כ דין תורה ולא רק הידור כהא דשמן זית, מ"מ זה דמיון נחמד, ועיין שם בנשמ"א שג"ה חוכך בזה ומ"מ מסיק דהידור דמה"מ חשיב טפי כיון שנזכר בגמ', ואף אם אפשר לקנות ש"ז בפחות משליש נראה דיכול להדר אמה"מ כנ"ל לפי"ד רעק"א אך אין בזה חיוב.

וראיתי במשנ"ב תרע"א ס"ק ז' שהביא את דברי החי"א ושם בשעה"צ ס"ק ח' כתב בשם הבנין עולם דמ"מ ביום א' צריך להדר אשמן זית אף אם עי"ז לא יהי' לו לשאר הימים נרות למהדרין דאין דוחין מה"מ היום להידור גדול ממנו למחר.

ולכאורה יש לפקפק דאם כן איך נבין את כל המהדרין מן המהדרין לשי' התוס' דלא עבדי כמהדרין דלמה לא נהדר ביום הראשון שיהא נר לכל אחד ואחד בשביל להיות מוסיף והולך למחרת אלא נראה דכיון דכל שמונת הימים ענין אחד ומצוה אחת הן אם נכון הוא דהידור דמה"מ גדול וחשוב הוא יש לדחות מפניו אף הידור ביומו ודו"ק בזה, ואפשר דיש לחלק בין הידור דמה"מ דגם המדליק א' ביום א' הוי בכלל המה"מ להידור דשמן זית ודו"ק כי קצרתי.

ונסתפקתי עוד במי שיש לו שתי נרות אחת מהודרת ואחת שאינה מהודרת כ"כ, באיזה ידליק את נר החובה ובאיזה את נר ההידור (ומדברי הגר"א בתרע"ו סעי' ה' משמע דלעולם הוי הנר הימיני נר החובה אך בדעת המחבר שם נראה דהנר הראשון שהוא מדליק הוי נר החובה וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ל"א) ושורש הספק הוא אם עדיף לקיים את ההידור במצוה של חובה או במצוה של רשות, ונראה לכאורה דהוי ספק, ומקור לספק זה מיומא ע' ע"ב דצריכי תרי קראי דצריך להביא קרבן מן המובחר חד לחובה וחד לנדבה וצריכי וברש"י שם פי' דיש צד שיש להדר טפי בחובה ולא בנדבה אך יש סברא גם שצריך להדר טפי בנדבה כדי שיתקבל לרצון, וי"ל כן גם בני"ד, אך אפשר שיש לחלק בין קרבן שצריך להתקבל לרצון כמ"ש הקריבהו נא לפחתך הירצה ובין מצוה דעלמא, אך יעיין במאור ר"פ לולב הגזול דגם בלולב הסמיך הא דהקריבהו נא וכו' וצ"ע.

ועיין שם דכל זה דעת ראב"ש אבל לשי' רבי ילפי' רק ממבחר נדריך וילפי' חובה מנדבה ואפשר דלדידי' באמת ילפי' חובה בק"ו מנדבה אך אפשר דשקולים הם ולפי"ז מה שירצה יעשה ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.


ה

 

והנה כתב הרמב"ם בשו"ת פאה"ד סי' קי"א "במי שהדליק נר חנוכה ובירך ואח"כ נזדמנה לו אחרת או שראה אחרת אם צריך לחזור ולברך על הדלקתה או ראיתה או לא.

תשובה, אם היתה כונתו להוציא בברכה זו בתים אחרים ברכה אחת לכולן ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמנה לו בית אחרת מברך פעם אחרת ואפילו מאה פעמים" ותשובה זו הובאה באבודרהם בסדר תפילת חנוכה בזה"ל "נשאל הרמב"ם ז"ל מי שהדליק נ"ח ובירך עליו ואח"כ הדליק נרות אחרות אם צריך לחזור ולברך או לא והשיב וכו' אם היתה כונתו להדליק נרות אחרות ברכה אחת לכולן ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמנו לו נרות אחרות להדליק מברך בכל פעם ופעם", וצ"ב בכונת תשובה זו באיזה נרות נוספות מדובר, ונחלקו האחרונים בביאור הדברים. המג"א בסי' תרנ"א ס"ק כ"ה ובר"ס תרע"ו הבין שמדובר במי שהדליק נר אחד לאיש וביתו ושוב נזדמנו לו נרות נוספים למה"מ עי"ש, אך לפי"ז איך נפרש את לשון האבודרהם "וכן פעם אחר פעם" מה שייך בזה פעם אחר פעם, ולכאורה יש מזה ראיה למה שכתבנו לעיל סוף אות ג' דאף אם אין לו נרות להדליק כמנין הימים מ"מ ידליק כמה שיש לו, ולפי"ז יתפרש לשון הנ"ל פעם אחר פעם למשל, בליל ג' הדליק נר א' ושוב נזדמן לו עוד נר ידליק ויברך וכן שוב כשיזדמן לו עוד נר שלישי, אך באמת אף לדרכי אין נראה שיברך על זה דמ"מ אינו מקיים תיקון חז"ל הנ"ל להיות מוסיף והולך כנגד ימים היוצאים וא"כ שוב קשה לשון הרמב"ם, ועוד דהסכמת כל האחרונים דלא כדעתנו כמ"ש המשנ"ב והכת"ס ובית הלוי כנ"ל, ועוד קשה מלשון הרמב"ם בשו"ת פאר הדור שכתב אפילו מאה פעמים וזה בודאי אינו מתיישב להבנת המג"א, ועוד דהרמב"ם כתב שם דמדליק שוב בבית אחר הרי דאין מדובר במה"מ אלא במי שהדליק בביתו ושוב הולך להדליק בבית אחר.

והנה בנשמת אדם כלל קמ"ח ס"ק א' כתב לבאר שיטת הרמב"ם בדרך אחר דמיירי במי שבא להדליק בבית אחרים ולהוציאם יד"ח עיי"ש, אך גם פי' זה רחוק בעיני דעיקר חסר מן הספר והרמב"ם הי"ל לפרש כונתו ועוד דמה חידוש יש בזה שמברך והלא לעולם מברך שליח העושה מצוה כגון בבדיקת חמץ ובמילה וכדו'.

ולול"ד ולולי דמסתפינא מחבראי הו"א בשיטת הרמב"ם דס"ל דלעולם יוכל אדם להדליק אפי' מאה פעמים נרות חנוכה בבתים אחרים ובנרות אחרות וכ"ז שיש בהדלקתו פרסומי ניסא יש בכך מצוה ויכול אף לברך, וזה לשיטתו דגדר ההידור אינו אלא בריבוי הנרות ולפי"ז חידש עוד דכל שמרבה בהדלקת הנר ובפרסומי ניסא יכול לברך על הדלקתו וזה פשטות כונתו בתשובה הנ"ל, אך יש בזה חידוש מופלג ובכל דברי האח' והפוסקים משמע דבכה"ג שאינו בכלל אחד מגדרי המצוה שמצינו בברייתא הוי ברכה לבטלה אך מ"מ נראה לכאו' כך בשיטת הרמב"ם, וצ"ע.

והנה יש נוהגים להדליק בככרות ובשווקים ומברכים על הדלקתן וכבר פקפקו בזה רבים וטובים ואף שלפי דברינו יש מקום לכ"ז בשיטת הרמב"ם מ"מ אין זה נראה להלכה, דשיטת הרמב"ם מיוסדת על שיטתו דכל יסוד ההידור הוא בריבוי הנרות אבל אין זה שיטת התוס' והרמ"א כמבואר בדברנו לעיל, ועוד דאף לשיטת הרמב"ם אפשר דאין זה אלא במדליק בבית כעיקר תיקון חז"ל אבל לא מצינו הדלקה בשוק שאינו בית וז"פ.

והנה הריב"ש בסי' קי"א כתב דתחילת מנהג ההדלקה בביה"כ היא במה שנהגו להדליק בפנים ואין עושין פרסומי ניסא לבני רה"ר ונהגו מאז להדליק בביהכנ"ס לעשות פרסום לרבים, ויש לכאו' להוכיח מדבריו דיש עכ"פ מידת חסידות להרבות בפרסום הנס אף באופן שאינו מעיקר מצות נר חנוכה, אך מ"מ גם מדבריו מבואר דאין לברך על הדלקה זו ורק בהדלקת ביה"כ כתב דמברכין על המנהג וא"כ כיון שאין בידנו לקבוע מנהג חדש להדליק בככרות ובשווקים אין לברך על הדלקה זו.

ובמרדכי סי' רס"ז וכן בשלט"ג כתבו דמי שעומד בין הגויים ואין לו בית בפנ"ע מדליק נר כדי שיהא הנס מפורסם אצלו ומברך ברכת הרואה ומשמע דאעפ"י שאינו מחוייב להדליק מ"מ יכול לברך ברכת הרואה אף שפשוט דאינו מברך על נר של רשות וע"כ דאף כשאין חיוב מ"מ הוי מצוה ויכול לברך על נר של מצוה ברכת הרואה אבל לא ברכת המצוה ובמק"א הארכתי.

ונראה עוד דמעצם הברכה שמברכין על הדלקה בביהכ"נ מוכח דיש מצוה בהדלקה בכל מקום שיש בו פרסומי ניסא דאל"כ הו"ל כמנהג ערבה שאין מברכין עליה, דכבר ביארו התוס' בברכות י"ד לחלק בין מנהג הלל שיש בו מצוה ומברכין עליה למנהג ערבה שאין מברכין עליה, ואילולי שיש מצוה בעצם ההדלקה בביהכ"נ לא היו מברכין על מנהג זה ודו"ק בזה.


ב

בענין שיעור בנרות ההידור

הנה יש לעיין בנרות ההידור בחנוכה למהדרין ולמהדרין מן המהדרין האם צריך בהם שיעור כנר החובה או שמא אין בהם קפידא אלא בעצם ההדלקה אבל אין צריך בהם שמן כשיעור.

א


הנה כדי לברר הלכה זו יש לנו להקדים מה שכתבתי לעיל אות א' בעיקר גדר ההידור בנר לכל אחד ואחד. דהנה בהידור דמהדרין דנר לכל אחד ואחד ביארתי שנחלקו בו הרמב"ם והמהרי"ל, שיטת מהרי"ל דגדר ההידור הוא בכך שכל אחד ואחד מקיים המצוה בעצמו ואינו יוצא בו ע"י אחרים, דס"ל דמצות נר חנוכה הוא חובת הפרט וכיון שרוצה להדליק בעצמו הוא מתכוין שלא לצאת בהדלקת אחרים וממילא חייב הוא להדליק את הנר בעצמו, ולפי"ז כתב דגם אכסנאי שמדליקין עליו בביתו יכול להדליק בעצמו ולברך דכיון שאינו רוצה לצאת יד"ח ע"י הדלקת אשתו בביתו שוב חייב הוא להדליק בעצמו והפר"ח חולק עליו ע"ש, והרמ"א הביא דבריו בדרכי משה בסי' תרע"ז ולשיטתו כתב בסי' תרע"א דכל אחד מדליק נר בעצמו, דזה עצם ומהות ההידור אבל הרמב"ם נקט דחובת הבית הוא ולא חובת הפרט וכלשונו בפ"ד מחנוכה "מצותו שיהא כל בית ובית מדליק נר אחד" וא"כ מסתבר דמשהודלק נר בבית זה נפטרו כל בני הבית בין אם רצונם בכך ובין אם לא דכיון שאין צריך לצאת ידי חובתו בהדלקת חבירו אלא חובת הבית הוא אין זה תלוי ברצונו לצאת, וע"כ דאין הידור דנר לכל או"א במה שכל אחד מקיים בעצמו עצם מצות נ"ח אלא גדר ההידור במה שמדליק נרות כמנין אנשי ביתו, וכלשון הרמב"ם שם ונמצא שהרמב"ם והרמ"א לשיטתייהו בגדר נר לכאו"א.

אמנם צ"ע לשיטת הרמב"ם מה גדר הידור יש בהדלקת נר לכל אחד מאנשי הבית דמה ענין מנין אנשי ביתו לנס חנוכה, ובשלמא במה"מ שמוסיף והולך או פוחת והולך כנגד ימי החג ומציין בכך את גודל הנס שנמשך ח' ימים ניחא, אבל מה ענין מנין אנשי הבית להדלקת נר חנוכה, (ולענ"ד נראה דללישנא בתרא מה שאמרו דלב"ש פוחת והולך כנגד פרי החג ולב"ה מוסיף והולך משום דמעלין בקודש ולא מורידין אינם סברות בפנ"ע וטעם אחר לשיטת המה"מ אלא אף ללשון זה יסוד ההידור של המה"מ לציין את מספר ימי הנס אלא שנותנין טעם לדבריהם למה יש לפחות מיום ליום או להוסיף מיום ליום, לב"ש פוחתין כמו שמצינו בפרי החג ולב"ה יש להוסיף משום דמעלין בקודש, אבל לעולם יסוד ההידור כנגד ימי הנס הוא דבאמת לא מצינו בשום מקום שיתקנו להעלות ולהרבות במצוה מיום ליום, וכי תקנו חכמים במצות לולב שמיום ליום צריך להרבות במנין הלולב והערבות וכדו', אלא ע"כ דכל ענין מעלין נאמר רק כאשר צריך להרבות או להפחית כגון בנ"ח שצריך לעשות זכר לנס שמונה ימים ע"י ריבוי או הפחתה ודו"ק היטב בזה, וזה שלא כדברי הגר"א כמבואר לקמן אות ב' עי"ש).

ונראה בזה דבאמת אין נר חנוכה מצות הבית כמו מזוזה ולא מצות הפרט כמו מצה וכדו' אלא גדר ממוצע ומחודש, והוא קיום המצוה ע"י כל בני הבית ביחד, ודוגמא רחוקה מצוה המוטלת על הכלל כבנין בית המקדש וכדו', דבאמת המצוה מוטלת על כולם אך אין זה חובת הפרט שכל אחד מצווה בה בפנ"ע אלא מצוה משותפת לבני הבית, וזה לשון חז"ל נר איש וביתו (ולא נר לבית אלא איש וביתו). ומשום כך יש הידור כאשר מדליק נרות כמנין אנשי ביתו לציין בזה שכולם שותפים במצוה זו והמצוה מתקיימת על ידם ועל שמם, ודו"ק בזה כי נכון הוא.


ב

ולפי המבואר נראה פשוט, דלשיטת מהרי"ל והרמ"א דגדר ההידור הוא במה שכל אחד מדליק בעצמו נר החובה ודאי צריך שיהיה שיעור הדלקה בכל נר ונר שהרי נרות חובה הם ולא הידור בעלמא, אבל לשיטת הרמב"ם יש להסתפק כנ"ל, וכמו"כ יש להסתפק במה"מ אליבא דכו"ע אם צריך בהם שיעור או לא.

ולכאורה יש להוכיח דלא צריך שיעור מדברי המגן אברהם תרע"א ס"ק א' שכתב דמי שאין לו מספיק שמן ידליק נר אחד כשיעור ומותר השמן יתן בין כל הנרות שבכל לילה ולילה וידליק מעט השמן שיש לו הרי דבמה"מ לא צריך שיעור.

אך הפמ"ג בתרע"ב א"א ס"ק ו' ביאר כונת המג"א בדרך אחר, ויסוד דבריו דכיון שיש תרי לישנא בגמ' בדף כ"א ע"ב לאיזה ענין נאמר בברייתא דמצותה משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק, א' דאי לא אדליק מדליק, ב' לשיעורא, וללישנא קמא לא צריך שיעור כלל, בדיעבד כשאין לו די שמן צריך להדליק ולחשוש לל"ק דלא צריך שיעור עי"ש, אך לכאורה פירוש זה רחוק דא"כ לאשמעינן דין זה גם כשאין לו די שמן להדליק אפילו נר אחד דמ"מ צריך להדליק פחות מכשיעור לחשוש לל"ק ומאחר דלא כתב כן המג"א אלא לגבי נרות ההידור ומה"מ משמע דכונתו לחדש ולחלק בין נר החובה לנרות ההידור הנ"ל, אך באמת צריך טעם בחידוש זה דמהי"ת לחלק בין נר לנר.

ואפשר לפי דברי הגאון בבהגר"א בסי' תרע"א שכתב לבאר מה שנחלקו התוס' והרמב"ם אם המה"מ נוהגים גם להדליק נר לכאו"א כמו המהדרין, דהתוס' סברו דטעם המה"מ כנגד ימים היוצאים ומשום כך נקטו דצריך היכר לבני רה"ר ואם ידליק כאו"א אין היכר לבני רה"ר, אבל הרמב"ם נקט עיקר כמ"ד טעמיה דב"ה משום דמעלין בקודש ולפי טעם זה אין ענין בהיכר לבני רה"ר, ומשו"כ נקט דיש לשלב שני הידורים אלו עי"ש. (ולעיל אות א' כתבתי הנלענ"ד דגם סברא זו דמעלין בקודש מושתת ביסודו על זכר לימי הנס עי"ש).

ולפי"ז אפשר דלשיטת הרמב"ם דלא צריך היכר בהידור דמה"מ כמו"כ לא צריך שיעור עד שתכלה רגל מן השוק כיון דכל ענין ההידור בהדלקה זו משום דמעלין בקודש וענין זה בעצם ההדלקה היא ולא בשיעורה תליא. ואפשר דזה שורש שיטת המג"א דכשאין לו די שמן ידליק את נרות המה"מ בשמן כלשהו. ולפי דרכנו בביאור דברי המג"א דבמה"מ לא צריך שיעור, יש לומר בביאור שיטת הטור בסי' תרע"א ששינה מלשון הגמ' בדף כ"ג לגבי נר שיש לו שתי פיות דבגמ' איתא דאם כפה עליו כלי עולה לשני בני אדם והטור כתב דעולה לשנים, והב"י כתב בטעמו דלא נהגו בזמנו שכל אחד מדליק דא"כ אין היכר במוסיף והולך וכמ"ש התוס', וזה ודאי לא שכיח ששני בנ"א משני בתים ידליקו בנר אחד, ומשו"כ כתב דעולה לשני נרות, עי"ש. אך להמבואר י"ל בד"א, דהנה הגרצ"פ פרנק הביא בספר מקראי קודש לחנוכה סי' י' בשם הגר"ש סלנט להקשות איך עולה לשני בנ"א והלא משעה שהדליק הראשון נחשב כבר כאילו שרף את כל השמן (לפי"ד הנמוק"י בב"ק לגבי אשו משום חציו עי"ש) והשני לא יצא יד"ח, וכתב דע"כ צ"ל דשניהם הדליקו בב"א, אך זה מילתא דלא שכיחא, ולכן כתב הטור דין זה לא לגבי שני בנ"א אלא לגבי שני נרות דמה"מ דלגבי הדלקה זו לא צריך שיעור, ודו"ק.

אך באמת כ"ז פלפול בעלמא הוא, ובאמת לק"מ כלל מה שהקשה הגרש"ס דמה ענין נזיקין אצל נ"ח ונראה פשוט דבנ"ח לא צריך גדר שיעור אלא שידלק בפועל חצי שעה וכבר ידוע מש"כ בזה בשער אפרים לגבי דין כתותי מכתת שיעוריה ונלאיתי מלהאריך והדברים פשוטים וברורים.

אך באמת אין זה נראה, דאף דלמדנו מדברי הגר"א דלשיטת הרמב"ם לא צריך היכר ופרסום למנין הימים מ"מ פשוט לכאורה צריך פרסומי ניסא בעצם הנר דמסתבר דזה יסוד וגדר משותף לכל נרות חנוכה בין בנר החובה ובין במהדרין ובמה"מ, ומסתבר אפוא דצריך גם בנרות מה"מ שיעור שמן עד שתכלה רגל מן השוק.


ג

 

ומשום כך נראה דבאמת אין כונת המג"א דבכך מתקיים מצות המהדרין מה"מ, אלא דאף כשאין בידו לקיים הידור זה כהלכתו, מ"מ ראוי לקיימה קיום כלשהו שיש בו מקצת פרסומי ניסא, דבמצות חכמים שיסודה דפרסומי ניסא וכדו' זיל בתר טעמא ואף אם אין ביד האדם לקיימה בשלמותה מ"מ יש ענין וטעם לקיים ענינה ומהותה באופן מסוים (משא"כ במצוות התורה דאם לא יקיימם כדין לא עשה כלום ודו"ק). וביארתי במק"א לגבי ענינים שונים דכל שעושה פרסומי ניסא בנר חנוכה יש בזה ענין ומצוה מסויימת אף כשאין זה הדלקה הראויה לצאת בה יד"ח, ואכמ"ל.

והנה דנתי במק"א במה שהניחו האחרונים דמי שאין לו די נרות להיות מוסיף והולך באופן הראוי אם ידליק כמה נרות שיש לו או שמא ידליק רק נר אחד כעיקר המצוה דנר איש וביתו, והמשנ"ב בשעה"צ הביא מהח"א (כלל קנ"ד סק"ה) דאם אינו יכול להדליק ח' נרות ביום השמיני וכדו' לא ידליק אלא נר אחד וכ"כ הביה"ל בחידושיו לחנוכה (פרשת ויגש) ויתירא מזו כתב הכת"ס בשו"ת או"ח סי' קל"ה דאם ידליק ה' נרות בליל ו' וכדו' לא יצא כלל יד"ח דאין זה לא כעיקר המצוה ולא כהידורה עי"ש, והגרא"מ שך באבי עזרי בהלכות חנוכה מהד"ק דן כנגדם דלמה לא ידליק ככל שיכול ומה קלקול יש בריבוי אף אם אין לו כמנין הימים ממש, וכך היה נראה גם לענ"ד לפי מה שלמדתי משיטת הרמב"ם דכל גדר ההידור בנ"ח עיקרו ויסודו בריבוי הנרות וכדמוכח משיטתו לגבי נר לכל או"א דמדליק נרות כמנין אנשי ביתו, וכך מוכח מדברי חידושי הר"ן שם שביאר דמה"מ עדיף ממהדרין משום שמדליקין יותר נרות בסך הכל בימי החנוכה עי"ש, הרי דכל שמרבה בנרות מהודר טפי וא"כ לכאורה עדיף שידליק כמה נרות משידליק נר אחד.

אך מדברי המג"א נראה ראיה לדברי האחרונים הנ"ל, דאת"ל שיש מצוה להדליק כמה נרות אף כשאין בידו להדליק כמנין ימי החג לכאורה עדיף שידליק ב' או ג' נרות שידלקו כשיעור ולא ח' נרות עם מעט שמן פחות מכשיעור, ומדכתב המג"א לחלק את השמן המועט לח' חלקים משמע שאין מצוה כלל בפחות נרות ממנין הימים, אמנם יש לדחות דבודאי מי שמדליק פחות נרות מהראוי אינו מקיים בשלימות ענין המה"מ,אך מ"מ אפשר שיש בזה הידור מסויים והנהגה ראויה, וא"כ אפשר דחידש המג"א דנכון טפי להדר במספר הנרות כנגד הימים היוצאים ממש אף בפחות מכשיעור מלהדר בשיעור ובפחות נרות ודו"ק. והנה כיוצא בשאלה זו לגבי מה"מ יש לעיין גם במהדרין נר לכאו"א, מי שאין לו די נרות האם ידליק נר אחד בלבד לאיש וביתו, או ידליק כמה שיש לו למקצת אנשי ביתו, ולשיטת הרמ"א דגדר ההידור הוא במה שכל אחד מקיים מצותו, בודאי שאין א' תלוי בחבירו וכל אחד שיכול להדליק בעצמו מקיים הידור מצוה, אבל לשיטת הרמב"ם שיסוד ההידור בריבוי הנרות לכאורה גם בזה יש לומר דיש הידור ככל שהוא מרבה אף אם אין לו כנגד כל אנשי ביתו.

אמנם לפי מה שנתבאר לעיל באות א' בשיטת הרמב"ם בנר לכל אחד ואחד, דגדר ההידור להדגיש שכולם משתתפין במצות נר חנוכה ושותפים בו, נראה טפי דאם אין כנגד כל אנשי ביתו ידליק נר א' בלבד דאם מדליק טפי נראה כאילו מוציא חלק מאנשי הבית מכלל המצוה, ודו"ק בכל זה כי קצרתי מאוד.


ד

 

נסתפקתי לשיטת האחרונים דאם אין לו שמונה נרות ביום ח' ידליק רק נר אחד, האם ראוי שידליק ביום ח' דמהדרין נר לכאו"א כגון אם בני הבית הם ד' או ה', ולכאורה אין מניעה מלעשות כן, דאם אינו מן המה"מ למה לא יהיה מן המהדרין ועוד יש לעיין כאשר לכתחלה יודע שלא יהיה לו די נרות להיות מוסיף והולך כל החג, האם יהיה מוסיף והולך עד אמצע החג או שמא כיון שיודע שלא יוכל להיות מה"מ עד סוף ימי החג עדיף שמתחלה ידליק נר איש וביתו בלבד, ונראה לכאורה דאין יום א' תלוי בחבירו, אך ראיתי בצפנת פענח על הרמב"ם במהד"ת דף נ"ט שדן לחדש דכל ח' ימי החנוכה הם מציאות אחת וכמצוה אחת הן, ולפי"ז אפשר דאין מצוה אלא כשמוסיף והולך כל שמונת ימי החג, אך באמת כל אלה דברי חידוש ונראה להלכה דאין ימי החנוכה תלויים זב"ז כלל, ודו"ק.

 

 

 

" בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים"

ידועה קושיית הבית יוסף בסימן תר"ע למה מדליקין אנו שמונה ימי חנוכה והלא בפח השמן שנמצא היה בו כדי להדליק יום בדרך הטבע והנס לא היה אלא לשבעה ימים ומן הראוי להדליק שבעה נרות כדי לזכור את נס שבעת הימים. על מה ולמה תיקנו חכמים להדליק שמונה נרות בשמונת ימי חנוכה.

מאות תירוצים נאמרו ונכתבו על קושיה זו מימות רבותינו הראשונים (המאירי ותוספות הרא"ש בשבת דף כ"א) ועד אחרוני האחרונים בפשט, ברמז, בדרוש ובסוד. אך מכל התירוצים הרבים חביב בעיני עד לאחת תירוץ פשוט שאמרתי בשחר נעורי ושוב ראיתיו במקורות רבים, כל חד בסגנונו וטעמו.

הן כבר כתב אדוננו הרמב"ן בסוף פרשת בא בבואו לבאר חשיבות זכירת יציאת מצרים "מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

מיסודות האמונה הטהורה לדעת ולהבין ש"אין עוד מלבדו". "כל הנמצאים בשמים ובארץ ומה שביניהם אין נמצאים אלא מאמיתת המצאו" (רמב"ם פ"א מיסודי התורה הלכה א'), וכל הכוחות כולם אינם אלא רצונו הפשוט ית"ש.

וכך כתוב בי"ג עיקרי האמונה עיקר א' "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". כל המעשים כולם, אף אלה העניינים הנעשים ע"י כוחות הטבע הנפלאים והעצומים, ונראים כאילו מאליהם נעשים בכח פנימי הטבוע בהם מימות עולם, כולם אינם אלא רצונו ית"ש, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

הרמב"ם והרמב"ן אבות החכמה כולה, לא מן הבטלנים היו, אנשי אשכולות שלא היו כמותם בתורה ובחכמה, כלילי המעלות והשלימות בפילוסופיה וברפואה ובכל המדעים שבעולם, ידעו גם ידעו שהעולם מתנהל בחוקיות מופלאה, בסדר מופתי כאילו נגזר מראש, ובאו להאיר את עינינו בהבנה פשוטה שכל אלה הכוחות הנפלאים רצון ה' המה. הם קיימים משום שנבראו ע"י יוצר בראשית המקיים אותם תמיד שהרי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכל אלה אינם אלא רצונו הפשוט ית"ש.

לפני יותר משלש מאות שנה דרש רב אחד, הרב דוד ניטו בלונדון הרחוקה שהטבע וה' יתברך הכל אחד ועל דא אפקוהו מבי מדרשא, ויצאו עליו עוררין לאמור שדבר סרה על ה'. הדברים הגיעו לפני גאון ישראל החכם צבי באמסטרדם ובשו"ת חכם צבי ח"א סימן י"ח נדרש לשאלה זו וכתב לחזק דבריו ולאמצם דהלא הקב"ה "הוא המשיב הרוח ומוריד הגשם והטל ומזה מוכרח שהקב"ה עושה את כל אותן הענינים... ולא יפקפק בזה אלא מעקש ומהתל", עי"ש.

התנא הגדול רבי חנינא בן דוסא שהיה פועל ישועות בקרב הארץ בצדקתו ובתפילותיו הזכות (עיין ברכות ל"ג ע"ב – ל"ד ע"ב), ונקרא ע"י חז"ל "בעל מעשה" (סוטה מ"ט ע"א), כשבאתה לפניו בתו והתלוננה שאין בידה שמן להדליק את הנר לכבוד שבת אמר לה "בתי מאי איכפת לך, מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק" (תענית כ"ח ע"א).

לא מן הנס יש להתפעל, הלא נסים ונפלאות היו מעשים בכל יום בביתו ובסביבתו של התנא הגדול הזה. אלא מן הלשון הנשגבה יש להתפעם. אצל רבי חנינא בן דוסא הדברים פשוטים, אין בין שמן לחומץ ולא כלום. וכי מי אמר לשמן וידליק, וכי מעצמו הוא דולק, הלא "אין בהם טבע ומנהגו של עולם", הלא "הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים", ואין הטבע כולו אלא רצון עליון בלבד. וא"כ מאי איכפת לך, מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק.

וכאשר מדליקים אנו נרות חנוכה זכר לנס פח השמן שדלק שמונה ימים מתחזקים אנו בדברי אדונינו הרמב"ם והרמב"ן ודבריו הנשגבים של רבי חנינא בן דוסא מאירים את דרכנו, ומרגישים אנו שאין בין היום הראשון ליום השמיני ולא כלום, הלא מי שאמר לשמן וידלק יום אחד יאמר לשמן וידלק שמונה ימים. ומשום כך מדליקים אנו שמונה ימים. אחד כנגד הנסים הנסתרים ועוד שבעה נרות כנגד הנסים המפורסמים.

בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים

תגיות: