מקום הדלקת נר חנוכה בזמה"ז

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

א

 

הנה מנהג הרבה חסידים ואנשי מעשה בזמן הזה להדליק נרות חנוכה בפנים וכן הובא ברמ"א תרע"א סעי' ז' שהאידנא נוהגין להדליק בפנים עיי"ש, וטעמא בעי שהרי מבואר בגמ' ובשו"ע שמצוה להניחה על פתח ביתו בחוץ ולכאורה אין יוצאין יד"ח בהדלקה בפנים שהרי ליכא פרסום הנס ודוקא בשעת הסכנה אמרו מניחה על שולחנו ודיו והלא בזמה"ז בודאי ליכא סכנה.

אך באמת ברור מכל הפוסקים והראשונים דבמשך דורות רבים אף שלא היה סכנה כלל נהגו להדליק בפנים דהלא כל רבותינו הראשונים התוס', הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, המרדכי, המאירי ועוד, כתבו שנהגו בזמנם במקומם ובשעתם להדליק בפנים ואטו נימא שבכל המקומות ובכל הזמנים היה סכנה, ועוד דרבים מן הראשונים כותבים להדיא דאף שאין סכנה בזמנינו כיון שנהגו להדליק בפנים נהגו, כ"כ באהל מועד, באור זרוע, בספר העיטור ובשבלי הלקט, ודבר זה ברור מאוד, אלא דטעמא בעי וצריך ביאור בתרתי למה אין בזה פסול בדיעבד, ולמה נהגו כן לכתחלה.

ויש שכתבו דכיון דכשמדליקו בחוץ צריך לעשות תיבה או מחיצה מפני הרוח בזה לא חייבוהו חכמים, עיין בערוך השלחן סי' תרע"א סעי' כ"ד, אך אין תי' זה מספיק דממ"נ אי עיקר המצוה הוא פרסומי ניסא בחוץ ויש בזה עיכוב א"כ ודאי חייב להשתדל לקיים המצוה בשלימות ולהוציא הוצאות כמו שצריך לקנות מגילה וכיו"ב במצות דרבנן שהרי זה הוא עיקר המצוה, ובאמת כבר כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק א' סי' קמ"ט דכמעט חיוב גמור הוא לעשות עששית מזכוכית כדי להדליק נר חנוכה בפתח ביתו מבחוץ עי"ש.

אלא נראה דאין זה לעיכובא כלל ואף אם הניחה על שולחנו שלא בשעת הסכנה יצא בדיעבד ורק לכתחילה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ובאמת כן מוכח לענ"ד מלשון הגמ' דבג' דינים נקטו לשון זה "מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" "מצוה להניחו בתוך עשרה" "מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח" וכי היכי דפשוט לן דבתוך י' וטפח הסמוך לפתח אינם לעיכובא ה"נ על פתח הבית מבחוץ אינו לעיכובא רק  לכתחילה משום פרסומי ניסא ובדיני נר חנוכה המעכבין נקטו לשון אחר כגון מצות חנוכה נר איש וביתו, מצותה משתשקע החמה, נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה ודו"ק.

וראיה לדרכנו נראה מדברי הבית יוסף ביו"ד סי' רפ"ט שביאר טעמו של הטור דטפח הסמוך לרה"ר אינו מעכב במזוזה וז"ל "נראה שטעמו משום דבכל הני אמרינן לישנא דמצוה, מצוה להניחה בתוך חללו של פתח, מצוה להניחה בטפח הסמוך לרה"ר, מצוה להניחה בתחילת שליש העליון, ומשמע לי' ז"ל דהיינו לומר דמצוה הכי ואם שינה לא פסל" עכ"ל, הרי דהב"י דייק לענינו כדברינו וביאר בזה דג' הלכות במזוזה שנאמרו בלשון מצוה אינם לעיכובא ודברי הבית יוסף במזוזה תואמים לחלוטין את דברינו במצות נר חנוכה, ודו"ק. (אמנם לפמיש"כ המ"מ בפ"ד ה"ז דס"ל להרמב"ם דלמעלה מי' פסול בדיעבד, ומשו"ה השמיט דין זה דלמטה מי' דהוי דלא כהלכתא מוכח להיפך דכמו דלמעלה מי' פסול כמו"כ הדלקה בפנים, אך מ"מ אין פי' זה עיקר והה"מ עצמו כתב שם די"ל דצריך להניחה למטה מי' עי"ש היטב, ודו"ק).

אמנם אף שהב"י כתב שם לישב את שיטת הטור בדרך זה מ"מ הוכיח מדברי הרמב"ם שחולק על שיטת הטור ובאמת ס"ל דהני דיני דמזוזה מעכבי בדיעבד, עי"ש.

ונראה דהרמב"ם לשיטתו דפירש לשון זה מצוה להניחה אף לפסול בדיעבד, דבאמת נראה בדעת הרמב"ם גם בני"ד דעיקר מצות נר חנוכה משום פרסומי ניסא לבני רה"ר ומעכב אף בדיעבד. דהנה הרמב"ם חילק את הלכות חנוכה לפני פרקים. פ"ג שבו ביאר את כל דיני ההלל, ופ"ד שבו כתב הלכות הדלקת נ"ח. אך בתחילת פ"ג כתב לבאר את גזירות היונים, את נס פח השמן ועיקר תקנת ימי חנוכה. ובה"ג כתב "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה".

ויש לדייק מדכתב שתיקנו להדליק נרות בערב על פתחי הבתים, דהלה זו דעל פתח ביתו אינה הלכה בעלמא ככל שאר הלכות הנר, אלא עיקר התקנה ושורשה וכמו מש"כ שם שתיקנו להדליק בערב, וכשם שפשוט דהדלקה בלילה מעכבת אף בדיעבד כך גם הלכה זו דעל פתחי הבתים, דשני פרטים אלה עיקר המצוה הם, ודו"ק בזה כי לענ"ד הוא ברור כשמש.

ושו"מ מפורש בריטב"א החדשות שם וז"ל "לא סוף דבר סכנת נפשות וכו' אלא אפי' סכנת צער או איבה וכו' ולפיכך היה אומר מורי הרב ז"ל כשנושב רוח שא"א להדליקה בחוץ מדליקה בפנים" וכו' ובהכרח מזה שאין זה עיקר מצות חנוכה שא"כ לא יעלה על הדעת שמשום צער יבטלו עיקר מצות חנוכה וע"כ שמעיקר הדין יוצא אף כשמניחו על שלחנו אלא שלכתחילה בעינן פרסומי ניסא לרבים ובמקום צער ואיבה או רוח לא חייבוהו בזה ודו"ק וזהו סמך גדול למנהג הנ"ל.

ואף מדברי הרשב"א בשבת כ"ג ע"ב שהק' אהא דקיי"ל נר חנוכה ונר שבת נר שבת עדיף דהלא יוצא יד"ח גם במצות נר חנוכה על שלחנו דכשעת הסכנה הוא מאחר שא"א לו להוציאה לרה"ר משום מצות נר שבת, מוכח להדיא דאף כשאין מניחה על פתח ביתו מקיים עיקר מצות נר חנוכה דדוחק גדול לומר שזה נכלל בתקנת שעת הסכנה דמהיכ"ת לומר כן וע"כ כנ"ל שעיקר המצוה מתקיימת אף בפנים.

ונראה דהרמב"ם והרשב"א הולכים בזה לשיטתם. דמסתבר דשאלה זו ביסוד גדר נ"ח יש בה נפ"מ בין בדין המקום ובין בדין הזמן. כונתי לומר, דהנה לדעת הרמב"ם אם לא הדליק עד שכלתה רגל מן השוק שוב אינו מדליק כמבואר בדבריו בריש פ"ד, אך הרשב"א בדף כ"א ע"ב כתב דיכול להדליק כל הלילה וכך דעת הטור בסימן תרע"ב. ונראה דהרמב"ם לשיטתו דכשאין פרסומי ניסא לרבים אין כלל מצוה, והרשב"א לשיטתו דעיקר המצוה בעצם הדלקת הנר ויוצא יד"ח אף בפנים ס"ל דיכול להדליק בדיעבד אף לאחר שכלתה רגל מן השוק.

והנה באמת מצינו פרסומי ניסא לא רק ברשות הרבים דהלא ד' כוסות משום פרסמ"נ הם כמבואר במגיד משנה (חנוכה פ"ד הי"ב), ועוד מבואר בברכות (י"ד ע"א) דגם הלל בימי המועם משם פרסמ"נ הוא. אלא שאכתי יש לחקור בנ"ח דשמא כל עיקר ענינו בפרסמ"נ לרבים וכפשטות אמרם על פתח ביתו מבחוץ, ודו"ק.


ב

 

אך לפי"ז קשה לכאורה מהמבואר בסוגיין כ"ג ע"ב הדליקה בפנים והוציאה בחוץ לא עשה כלום למ"ד הדלקה עושה מצוה דהדלקה במקומו בעינן ומוכח מזה דכשהדליקה בפנים לא יצא יד"ח ולא עשה כלום.

ואפשר דכונת הגמ' דבשלמא למ"ד הדלקה עושה מצוה ניחא שאינו יוצא בהדלקה בפנים מאחר שסתם אדם מכוין לצאת באופן הראוי לצאת לכתחילה ומשו"כ כשמדליקה בפנים שאין זה לכתחילה אינו רוצה לצאת בשעת ההדלקה אך באמת אם יתכוין לצאת בהדלקה בפנים יצא אלא שלמסקנת הגמ' שאף למ"ד הנחה עושה מצוה לא עשה כלום שהרואה אומר לצורכו וכו' ואף בכה"ג לא יצא.

ובזה יתיישב מה שפסק בשלחן ערוך סי' תרע"ה סעיף א' דכשהדליקה מבפנים לא יצא משום חשדא שהרואה אומר וכו' ונתקשו טובא אמאי לא נקט טעמא דהדלקה במקומו בעינן דהרי קיי"ל שם דהדלקה עושה מצוה, ולפי המבואר ניחא דאף למ"ד הדלקה עושה מצוה כשמתכוין בפירוש לצאת באופן זה הוי הדלקה במקום הראוי ומשום כך איצטריך לטעמא דחשדא דאף כשמתכוין לצאת אינו יוצא יד"ח, ודו"ק.

ואולי י"ל עוד דכונת הגמ' דלא יצא יד"ח ההדלקה בחוץ אבל מ"מ יצא עיקר מצות נר חנוכה, אמנם דוחק הוא כי בגמ' אמרו לא עשה כלום אמנם יש להעיר דשם בדף כ"ב ע"ב לגבי הדליק בידו אמרו "לא עשה ולא כלום" וכ"ה בדף כ"ג ע"א לגבי חרש שוטה וקטן אבל בהדליקה בפנים אמרו "לא עשה כלום" ואפשר דיש בזה דיוק וכונה וצ"ע.

ומ"מ מבואר בדברי הראשונים הרי"ף, הרא"ש ועוד דכל הפסול בהדלקה בפנים והוציאה הוי רק מגזירת הרואה אף דקיי"ל הדלקה עושה מצוה, וכבר כתב השפת אמת דלאחר שחידשו סברא זו דהרואה אומר לצרכיה אדלקיה, חזרו מן הסברא דהדלקה במקומו בעינן דגם בפנים הוי מקומה כמבואר, וע"ע בחידושי הר"מ קזיס שפירש דלההו"א סברנו דרק אם הדלקה עושה מצוה מסתבר לחשוש שיאמרו לצרכיה אדלקיה ותירצו דאף אם הנחה עושה מצוה מ"מ בעינן הדלקה לשם נר חנוכה, וזה תירוץ הגמ' וכך משמע בריטב"א, ומבואר אף מדבריהם דאין שום פסול בהדלקה בפנים מלבד גזירת הרואה, סו"ד אין מסוגיא זו הכרח דהדלקה בפנים פסולה שלא מחמת הגזירה.

ועוד יש להקשות לכאורה מהמבואר שם כ"א ע"ב ללישנא קמא בגמ' דאם לא הדליק בזמנו עד שתכלה רגל שוב אינו מדליק, ואם יוצא ע"י הדלקה בפנים למה לא ידליק בתוך ביתו אף לאחר הזמן וכמו שכתבו התוס' שם דבזמה"ז שמדליק בפנים ידליק אף לאחר הזמן, וראיתי בריטב"א שכתב באמת דלאחר הזמן מדליק בפנים אף שלא בשעת הסכנה כנ"ל, ולפי המבואר אפשר דהריטב"א לשיטתו ס"ל דאף שלא בשעת הגזירה יוצא בפנים, אך מדברי התוס' מבואר דאינו מדליק כלל, ואפשר דאף דיוצא בהדלקה בתוך ביתו מ"מ תיקנו את זמן ההדלקה לפי אופן קיום המצוה לכתחלה דהיינו בזמן הראוי לפרסום הנס לבני רה"ר, ועדיין צ"ע בכ"ז.

הנה אף שנתבאר לנו דאף שלא בשעת הסכנה יוצא יד"ח בהדלקה בפנים אין בזה כדי לבאר למה נהגו להדליק לכתחלה בפנים בזמה"ז וצ"ב במנהג חסידים ואנשי מעשה שנהגו כן אף לכתחלה.

אמנם יש מקור למנהג דידן בריטב"א הנ"ל שהרי מבואר בדבריו דכל צער ודוחק הוי בכלל מה שאמרו חז"ל בשעת הסכנה מניחו על שלחנו, וזה אף לכתחלה וכמ"ש בשם מורו לגבי מקום הרוח והגשם וזה מקור למנהגנו שהוא מנהג ותיקין מימות הראשונים. ועיין עוד יבמות קכ"ב ע"א "בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין" ובפרש"י שם מוכח דבשעת הסכנה לאו דוקא הוא ויל"ע.

ובמקראי קודש להגרצ"פ פרנק לחנוכה סי' י"ז הביא בשם מהרי"ל דיסקין דאף אם ידליק בכלי זכוכית לא יצא יד"ח הדלקה כיון שבשעת ההדלקה פתוח המכסה ואין ראוי לדלוק במצב זה שיעור חצי שעה מחמת הרוח, ואף אם סוגרו מיד לאחר ההדלקה לא מהני דבעינן שיהא ראוי בשעת ההדלקה לדלוק חצי שעה וכמו שכתב המג"א בסימן תרע"ג ס"ק י"ב דאם הדליק במקום הרוח וכבתה זקוק לה, דהוי כאילו הדליק נר ולא היה בו שמן כשיעור חצי שעה ואח"כ הוסיף דלא יצא יד"ח דכיון דהדלקה עושה מצוה בעינן בשעת ההדלקה שיהיה מצב שיהיה ראוי לדלוק כמו שהוא עכשיו חצי שעה ולכן אף אם סוגר המכסה מיד לא יצא יד"ח, ויש לדון בדבריו דלכאורה מסתבר טפי דכיון דכלי זה עשוי לכתחילה לשם כך הוי כאילו ראויים נרות אלו לדלוק כשיעור בשעת הדלקתן, וי"ל.(עיין במנחת אשר למסכת שבת מכתב י"ט).

עוד יש לעיין דאפשר דהמצוה להדליק על פתח ביתו מבחוץ הוא דוקא באופן דדר בבית לבדו ובזה שמדליק נרות על פתח ביתו ניכר שהדליק נר איש וביתו והוי פרסומי ניסא באופן המועיל, דנראה לכאורה דעיקר דין נר איש וביתו ענינו שיהא היכר שבית זה הדליק נר, וכשדר לבד בבית יכול גם להדליק בטפח סמוך לפתח כיון דאין מדליקין אלא מספר אנשים מועטים דשייך לצמצם בזה שיהיו כולם בטפח הסמוך לפתח, משא"כ בזמנינו דרוב בנ"א דרים בבנין משותף אם ידליקו כולם על פתח הבנין אין בזה היכר לכאו"א, ובפרט לדברי הרמב"ם דבמהדרין מן המהדרין ענין ההידור הוא גם ריבוי הנרות כמספר בני הבית וא"כ בזה שכולם מדליקין באותו מקום אין הכר למספר בני הבית, וגם לא שייך שכ"א ידליק בטפח הסמוך לפתח, (וידועה דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל דכשיש דיירים רבים בכניסה אחת עדיף להדליק בחלון הפונה לרה"ר).

ושמחתי בראותי שוב שאכן כך מבואר להדיא בריטב"א (שבת כ"ג ע"א) וז"ל "וחצר גדולה שדרים בה בעלי בתים הרבה כל אחד בחדרו או בעלייתו היה נראה כי די בפתח החצר כדי לעשות היכירא לרשות הרבים וישתתפו כולם בו, אבל יש אומרים דכיון דאמרי' מצות חנוכה נר איש וביתו מדליק כל אחד מהם בביתו ואינם צריכים להדלקה בחוץ כלום, דהוה ליה כמי שדר בעליה שאינה יוצאה לחוץ שמניחה שם, וחשדא ליכא דהא ידעי בני מתא דכל חד וחד דייר לנפשיה ומדליק לנפשיה, וכך נהגו בכל הארצות האלו". הרי דמדין נר איש וביתו צריך היכירא בין הבית לנר, ומשו"כ כתב דכאשר אנשים רבים גרים בבנין אחד ידליקו בפנים.

אלא שצ"ע בזה לשיטת התוס' (כ"א ע"ב) בבית הפתוח לחצר דיש להדליק על פתח החצר ולא על פתח הבית, דלכאורה מיירי בחצר שבתים רבים פתוחים לה, כדרך שהיה נהוג בזמניהם, ואעפ"כ אמרו שידליק על פתח החצר, הרי דמדליק על פתח החצר אף שיש בה כמה בתים. ואפשר דהריטב"א ס"ל כרש"י דמדליק על פתח הבית. ואפשר עוד דאף לשיטת התוס' לא מיירי בחצר שיש בה הרבה בתים אלא במעין חצר פרטית לבית או שני בתים, ועדיין צ"ע.

וראיתי בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דמי שיכול להדליק על פה"ב מבחוץ ומדליק בחלון הפונה לרה"ר, לא יצא ידי חובתו. ולענ"ד נראה טפי דלא מיבעיא לפי המבואר דגם המדליק על שלחנו שלא בשעת הגזירה יצא, אלא אף אם ננקוט כפי שפירשתי בדעת הרמב"ם דלא יצא בפנים בשעה שאיננו שעת סכנה, מ"מ כשמניח ליד החלון בודאי יצא כיון שמ"מ מפרסם הנס של חנוכה לרה"ר, ודו"ק בכ"ז.

ומחמת כל הנ"ל נהגו רבים מימות הראשונים להדליק בפנים ואף דאיכא פחות פרסומי ניסא אך כיון דעדיין יש פרסום הנס לבני הבית וניכר שבית זה הדליקו וניכר גם מספר הנרות כמספר בני הבית ומדליקין בטפח הסמוך לפתח וליכא חשש שיכבה ע"י הרוח וכדו', ואף דלכאורה עדיף להדליק בחוץ מלהדליק בטפח הסמוך לפתח, מצינו כיו"ב באחד הראשונים שביטלו את ההדלקה על פתח ביתו מבחוץ כדי שיהיה מזוזה מימין ונ"ח משמאל, דבדרכי משה וב"ח סוף סימן תרע"ו הביאו בשם רבינו ירוחם דהא דאין מדליקין סמוך לרה"ר אלא בין בית לחצר משום שלא היו קובעין מזוזה בפתח הסמוך לרה"ר מחשש שהגויים יעקרום ויבא לידי בזיון ובעינן מזוזה בימין ונ"ח משמאל ובפתח החצר לרה"ר הא ליכא מזוזה, וכיון דלכתחלה בעינן להדליק על פתח הבית שיהיה נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין ובעה"ב מסובב במצוות לכן מדליקין בית בית לחצר, והרי לדעת הגר"א בביאורו בר"ס תרע"ה הדלקה בין בית לחצר הוי כהדלקה בתוך הבית ואין יוצאין בה יד"ח על פתח ביתו מבחוץ ואעפ"כ נהגו כן כדי שיהא מזוזה בימין ונ"ח בשמאל.

ועוד יש לעיין בזה דהלא מבואר באו"ח סי' רצ"ח סעיף ט"ו דאין לברך ברכת הנר בהבדלה על נר שבתוך פנס או עששית ובמשנ"ב שם סקל"ז ובבה"ל שם האריך במאוד דאף שנחלקו האחרונים ויש שהקילו בעששית של זכוכית מ"מ רבו המחמירים דאין מברכין כלל אלא על מגולה ולא על נר שמאחורי זכוכית ויש להחמיר בזה, ולכאורה נראה דה"ה בעניננו ואין לדעתי טעם ברור לחלק בין דין לדין דכמו שתקנו בהדלקה לברך על הנר ומשמע נר מגולה כך גם בני"ד ועדיפא מיניה, וזה בעיני הערה גדולה מאד.

ואפשר דמשום כל הנ"ל בזמנינו דשכיח גשם ורוח בימי החנוכה לא נהגו רבים להדליק על פתח ביתו מבחוץ ואף בכלי זכוכית והוי כשעת הסכנה לדברי הריטב"א ונהגו להדליק אף לכתחלה בתוך הבית כשעת הסכנה דמניחה על שולחנו ודיו.

אמנם, אין כונתי בכל זאת אף לנטות לכאן או לכאן וכל כונתנו להראות פנים למנהגי ישראל הקדושים כדי להגדיל תורה ולהאדירה.

ועיין עוד במנחת אשר למסכת שבת סי' ל"ב ס"ו ובמכתבים מכתב י"ט במה שדנתי בזה בארוכה.

 


ב

מקום הדלקת נר חנוכה לבני ישיבות

א

הנה ידועה הוראת החזון איש בשעתו לבני הישיבות להדליק בחדר האוכל ולא בפנימיה, וזאת עפ"י המבואר בסימן תרע"ז סעיף א' דמקום האכילה הוא עיקר מקום ההדלקה ולא מקום השינה, וכך הורה למעשה הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

ולמעשה נוהגים ברוב הישיבות הקדושות להדליק בפנימיה בחדרי השינה עפ"י מש"כ באגרות משה יו"ד ח"ג סימן י"ד אות ה' ואו"ח ח"ד סימן ע' אות ג', וכך דעת מרן הגריש"א שליט"א וכפי המובא בספר שבות יצחק על חנוכה  פרק ו', ולענ"ד עיקר כדעת החזו"א ואבאר.

הנה הסכמת רוב הפוסקים דמי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, ידליק במקום אכילתו, וז"ל השו"ע בסימן תרע"ז סעיף א' "אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה ואם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתחו אע"פ שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שלחן בעל הבית וה"ה לבן האוכל אצל אביו" ועל זה הוסיף הרמ"א "וי"א דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש ידליק במקום שאוכל וכן נהגו"

וכשנתבונן בדברי הטור והב"י נבין שלא נחלקו המחבר והרמ"א אלא בדין חשדא, דלדעת המחבר צריך להדליק משום החשד בפתח של מקום השינה, וע"ז כתב הרמ"א דכיון דנהגו להדליק בפנים וליכא חשדא אינו מדליק אלא במקום אכילתו, אבל לכו"ע מקום אכילה עיקר. אמנם הט"ז שם סק"ב הביא משו"ת מהרש"ל ושארית יוסף דמקום שינה עיקר, והט"ז דחה דבריהם וקבע מסמרות כדעת השו"ע והרמ"א וכ"כ המג"א שם ולכאורה פשוט לפי"ז דיש להדליק בחדר האוכל ולא בחדרי השינה וכמבואר.

אלא שבאגרות משה באו"ח ח"ד כתב "צריכין להדליק במקום הלינה משום שמקום הלינה הוא מיוחד יותר ממקום האכילה שאינו מיוחד כלל לשום פרטי, וגם אף מקום קבוע בשעת האכילה אין להחשיב אף שכל אחד החזיק לו מקום לישב שם כל ימי היותו בישיבה שודאי ליכא שום קפידא לא לו ולא למנהלים היכן הוא יושב, אבל מקום הלינה הוא מקום שנקבע לכל אחד באיזה חדר הוא ילין וגם כל חפציו שיש לו מניח שם, וגם בחדר ההוא עצמו יש לכל אחד מטה קבועה שעומדת במקום אחד כל הזמן שלכן מקום הלינה הוא נחשב מקום מיוחד ושם צריך להדליק נר חנוכה, ואם היה שייך שיברך כל אחד במקום המיוחד רק לו דהוא במקום הסמוך למטתו שרק הוא המשתמש שם היה עדיף, אבל אין זה קפידא מאחר שכל אחד משתמש באיזה דברים גם בכל החדר, שלכן כיון שטוב יותר להדליק אצל החלון ולא לכולן יש חלון אצל מטתו יכול כל אחד להדליק אצל חלון שבחדרו אף שאינו אצל מטתו" וחזר על דבריו ביו"ד שם. וכך נקט הגריש"א כנ"ל.

ולא ירדתי לסוף דבריהם דמה ענין "מקום מיוחד" וכי יש נפ"מ בין מקום אכילה לרבים או למעטים והלא כל תלמידי הישיבה אוכלים בחדר האוכל וכשם שחדרי הפנימיה מיוחדים להם לשינה כך חדר האוכל מיוחד לאכילתם, וביותר תמוה מש"כ שם דלכתחלה עדיף שכל בחור ידליק סמוך למטתו כיון שמקום זה מיוחד רק לו, אלא שאין חלון סמוך לכל מטה ומטה, ולא הבנתי מה ענין יש להדליק במקום מסויים ומיוחד רק לו.

ולכאורה יש מקום לומר מטעם אחר דעדיף טפי להדליק בחדרי הפנימיה ולא בחדר האוכל, דאף שעיקר אכילתן של התלמידים בחדר האוכל, מ"מ עיקר דירתן בפנימיה דהלא חדר האוכל אינו פתוח אלא בשעות מסוימות שבהם מוגשות הארוחות, ובכל שעות היום והערב מבלים התלמידים בחדרי הפנימיה כשאינם לומדים בבית המדרש, וגם אוכלים בחדריהם מזונות ופירות וכדו', וא"כ אפשר שעיקר דירתם בחדרי הפנימיה, ואין זה דומה למי שיש לו שני חדרים, חדר א' שבו כל אכילתו וחדר אחר שבו שינתו בלבד.

אך באמת יש לדחות את שני הסברות הללו מדברי הראשונים במקור הסוגיא, דהנה הטור הביא את תשובת הרא"ש "בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה צריך להדליק שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואים אותו נכנס ויוצא בו איכא חשדא אם אינו מדליק שאין העולם יודעים שאוכל במקום אחר ואפילו לדידן שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר יודעין שאוכל במקום אחר אפ"ה שייך חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח הבית ורואים שאינו מדליק" והבית יוסף הביא כעי"ז משו"ת הרשב"א ח"א סימן תקמ"ב "גם מי שאוכל על שלחן בעל הבית אפילו שוכב בבית בפני עצמו אינו צריך להדליק, אבל מכל מקום צריך להשתתף או שיקנה לו בעל הבית חלק בשמן ופתילות. ולא דמי לאכסנאי שמדליק בתוך ביתו דהתם כבר הדליקו עליו, אבל זה צריך הוא להדליק כאכסנאי שאין לו בית במקום אחר צריך לאשתתופי בפריטי" ומכל דבריהם מבואר דמיירי אף במי שיש לו בית בפני עצמו לשינה ואוכל אצל חבירו או אצל בעל הבית, והלא פשוט דגם מי שאוכל אצל חבירו אינו מזומן אצלו אלא בשעת הארוחות ומסתמא אוכל אכילת ארעי גם בבית שבו הוא ישן, וגם פשוט שאצל חבירו או אצל בעל הבית אין לו קביעות מקום והוא תלוי בדעת בעה"ב שלפעמים יושיבנו כאן ולפעמים במקום אחר ואין מקום מיוחד רק לו, ואעפ"כ מדליק במקום אכילה ולא במקום השינה, ולענ"ד זה גרע טפי מחדר אוכל בישיבה דקביעותם ושימושם של תלמידי הישיבה בחדר האוכל גדול משימושו וקביעותו של אורח בבית חבירו ומאידך קביעות התלמידים בפנימיה פחותה מזכותו ושימושו וקביעותו של אדם בביתו שלו, וא"כ יש ללמוד לני"ד ק"ו ב"ב של ק"ו מדברי הרא"ש והרשב"א והפוסקים בסימן תרע"ז.

וגם במה שטענו הגדולים הנ"ל דבחדר האוכל אין קביעות לכל אחד ואחד והוי מקום צבורי, מי עינינו יגלה לדעת דבשו"ת הרשב"א והרא"ש מיירי רק בבית שאוכלין בו אורחים מעטים, וכי נאמר דאם יש אורחים רבים לא ידליקו במקום אכילתן.


ב

 

אמנם לכאורה יש בית אב לדברי הגרמ"פ והגריש"א, דהנה כבר כתב הט"ז שם דמקור ההלכה דאזלינן בתר מקום האכילה ולא בתר מקום השינה הוא מעירובין ע"ג ע"א במה שנחלקו רב ושמואל לגבי עירובי חצרות אם מקום דירתו הוא במקום פיתא או במקום לינה, ובשו"ע או"ח סימן ש"ע סעיף ב' נפסקה הלכה כרב דאינו אוסר אלא במקום פיתא, אך במגן אברהם שם סק"י כתב "משמע בגמ' דרועים הלנין בשדה אעפ"י שאוכלין בעיר אין אוסרים דאנן סהדי אילו ממטי להו ריפתא התם לאכול הוי ניחא להו, וצ"ע" והפרי מגדים שם בא"א הוסיף לפי דרכו דאפשר דה"ה בתלמידים האוכלים בבית בעלי בתים ולנים בבית רבם דמקום לינה עיקר עי"ש.

ולכאורה נראה דה"ה בני"ד דמקום לינה עיקר בתלמידי ישיבה.

אך באמת נראה דאין הנידון דומה לראיה כלל, דלא אמרו כן אלא ברועין שכל היום נמצאים בשדה כדי לשמור על הצאן והכבשים ובע"כ נכנסים לעיר לאכול ולבם דואג על הצאן שבשדה ולכן אין מקום פתם עיקר, וכן לגבי התלמידים שהולכים לאכול בביתם של בעלי בתים, וידוע שהרבה פעמים סבלו התלמידים מבושת פנים ובזיונות מיד בעלי בתים שהיו לעתים עמי הארץ, ובכה"ג ודאי שייך לומר דאילו ממטי להו אוכל למקום לינתם ניח"ל, משא"כ בחור שאוכל בישיבה מהי"ת לומר דמקום לינה עיקר והלא גם בחדרי האוכל יש להם מלא הנוחיות ולא עדיפי להו חדרי השינה מחדר האוכל, ולכאורה זה פשוט.

ועוד דהרי המג"א סיים דבריו שם בצ"ע, וכבר פירשו שם במחצית השקל, בפמ"ג, ובתוספות שבת דשמא לא אמרו סברא זו אלא בעירובי תחומין ולא בעירובי חצירות, ואם בעירובי חצירות לא אמרו כן ק"ו שאין לומר כן לגבי הדלקת נר חנוכה.

סו"ד נראה לכאורה דהוראת החזו"א והגרש"ז אוירבך ברורה ועדיף טפי להדליק נ"ח בחדר האוכל שבישיבה ולא בחדרי הפנימיה.

 

ג

 

אמנם אין הדברים אמורים אלא כששני המקומות שוין מבחינת דקדוקי ההלכה, כגון שבשניהם יש חלון סמוך לרה"ר או שהם שוכנים בבנינים נפרדים ובכל אחד מהם יש פתח לרה"ר, או למנהגם של המדליקים בתוך הבית ובשניהם יש אפשרות להדליק סמוך לפתח, אבל אם באחד משני המקומות, בחדר האוכל או בפנימיה אין דלת או חלון לרה"ר, ואין אפשרות לקיים את המצוה כהידורה ידליק במקום שאפשר לקיים את המצוה כתיקנה, שהרי מדברי המשנ"ב בס"ק ח' למדנו דאף שעיקר מקום ההדלקה במקום האכילה גם במקום השינה יוצא יד"ח, ומשו"כ כתב דמאחר וצריך להדליק בפתח של מקום שינתו משום חשדא יברך על הדלקה זו ופטור מלהדליק או להשתתף בפרוטה במקום שהוא אוכל, ותרתי למדנו מדבריו. א: אף שעדיף להדליק במקום שהוא אוכל יוצא יד"ח אף במקום שהוא ישן, ב: לא הטריחוהו להדליק בשני מקומות, מאחר וצריך הוא להדליק משום חשדא במקום שהוא ישן. ולפי"ז נראה דאם בחדר האכול אין אפשרות לקיים את מצות הנר בפרטיה ודקדוקיה ובחדרי הפנימיה ישנה אפשרות זו, עדיף להדליק בחדרי הפנימיה.

דו"ק בכ"ז כי קצרתי.

 

 

ג

שו"ת בהלכות חנוכה

א

הדלקה במקום ציבורי

נשאלתי ע"י אחד שמדקדק במצוות, העובד עם אנשים חילוניים ומסורתיים, שביקשו ממנו להדליק נ"ח במקום העבודה, האם מותר לו לברך על ההדלקה.

נראה בהקדם דין הדלקת נ"ח בבית הכנסת דהנה מצינו ג' טעמים שמדליקין ומברכים על נר דבהכ"נ. בשו"ע תרע"א ס"ז כתב דמדליקין ומברכין משום פרסומי ניסא, אך בבאר הגולה שם כתב דמברך משום מנהג כשם שמברך על הלל בר"ח כמבואר בתוס' ובראשונים, ולכאורה אין כאן שתי טעמים שונים אלא דבריהם משלימין זא"ז דעיקר הטעם שנהגו להדליק בבתי כנסת משום פרסומ"נ הוא, אך לכאורה אין לברך על הדלקה זו כיון שאינה עיקר מצות נ"ח אלא דמברכין על המנהג כמבואר, ונמצא שפרסומ"נ היא טעם ההדלקה ומנהג הוא טעם הברכה.

אך באמת מצינו בזה טעם נוסף, דמבואר בערוך השלחן סעיף כ"ו ובאמת מקורו בבית יוסף דשורש מנהג זה משום אורחים הנקלעים לעיר ואין להם בית להדליק בו וכדי להוציאן ידי חובתן נהגו להדליק בבתי הכנסת, וטעם זה כבר כתוב בספר המכתם בפסחים ק"א לגבי המנהג לקדש על היין בליל שבת ויו"ט בבהכ"נ משום אורחים שאין להם יין דכך נהגו גם לגבי נ"ח להדליק בבתי כנסיות ואף בזמה"ז דלא שכיחי אורחים המנהג לא זז ממקומו ומנהג אבותיהם בידיהם עי"ש.

והנה החכ"צ בסי' פ"ב (והובא בבאר היטב כאן) תמה על דברי השו"ע דהלא הבית יוסף פסק בסי' תכ"ב דאינו מברך על הלל בר"ח הרי שאין מברכין על מנהג ולמה מברך על הדלקה בבהכ"נ, ולכאורה היא תימה רבתי.

ובנו הגדול של החכ"צ הגר"י עמדין במור וקציעה סי' תרע"ב כתב לחדש דשאני ברכת נר חנוכה שהוא כחלק מעצם המצוה דללא ברכה ליכא פרסומי ניסא והרואה אומר לצרכיה אדלקיה ומשו"כ מברכינן על ספק בנ"ח ולא אמרינן ספק ברכות להקל עי"ש וזה דבר מחודש מאד.

ובבהגר"א כתב לדמות מנהג זה למה שנהגו לברך על ההלל בליל א' דפסח בבהכ"נ אף שעיקר מצותו לאמרו על סדר ההגדה, ומנהג זה נהגו אף בני ספרד דאין מברכין על הלל בר"ח ואפשר דשאני הלל בליל פסח ונ"ח בבהכ"נ שאינם מנהג מחודש לגמרי אלא מעין הרחבה של מצוה הנוהגת בזה הזמן, בנ"ח להדליק בבהכ"נ ולא רק בבית, ויש כאן הרחבה במקום ההדלקה, ובהלל לקרוא אותו בבהכ"נ אחר התפלה ולא רק באמירת ההגדה ובזה שפיר מברכינן אף להב"י משא"כ הלל בר"ח שבזמן הזה אין מצוה זו נוהגת וכל כולו מנהג ביסודו ודו"ק ועדיין צ"ע.

ועוד מצינו טעם ושורש למנהג זה להדליק בבתי כנסיות בריב"ש סי' קי"א שכתב דכיון דאנו מדליקין בתוך הבית ואין עושין פרסומ"נ לרבים נהגו להדליק בבהכ"נ כדי לעשות פרסום לרבים, עי"ש.

ומ"מ כתב הרמ"א שם דאף מי שהדליק בבהכ"נ לא יצא בכך יד"ח וחוזר ומדליק בביתו בברכה, ויש לעיין בזה, האם זה משום שעל ההדלקה בבהכ"נ אין כלל שם מצוה ואינה ראויה לצאת בה יד"ח וכל גדרה ומהותה מנהג בעלמא דחסר בה כל החפצא במצוה, או שמא באמת יש מצות נ"ח בהדלקה זו אלא שעדיין מוטלת עליו חובת נר איש וביתו ולא נפטר בהדלקה בבהכ"נ.

ובבהגר"א כתב על הלכה זו שברמ"א דצריך לחזור ולהדליק "שאף חצר שיש לה שני פתחים וכו', ועוד שהרי אמרו נר איש וביתו" ולפי הטעם הראשון נראה ברור שיש מצוה בהדלקה בבהכ"נ אלא שצריך לחזור ולהדליק בביתו משום חשדא וכחצר שיש לה שני פתחים, ולכאורה יש לתמוה דהרי כתב הרמ"א (ס"ח) דאין מברכים על נר שמדליק מפני החשד וכאן הרי מדליק, ולכן נ"ל בכונת הגר,א לשיטת הפר"ח דמברכים, ואכתי צ"ע. ולטעם השני שבדבריו יש לעיין האם כונתו דנר איש וביתו בעינן ואין כלל גדר מצוה בבהכ"נ כיון שאין זה ביתו או שמא באמת יש מצוה בהדלקה זו אך עדיין אינו נפטר על ידה משום חובת הבית וכמ"ש כמה אחרונים דתרי הלכתא יש בנ"ח חובת הגברא וחובת הבית, וצ"ע. (ועל הטעם הראשון שכתב הגר"א יש להעיר דהלא אין מברכים על נר שמדליקים משום חשד כמבואר ברמ"א סעיף ח' וצ"ל דכונת הגר"א לכעין ק"ו דאם בשני פתחים צריך להדליק ק"ו שלא ביטלו הדלקה בביתו אף שמדליק בביהכ"נ, ודו"ק.

ובמקום אחר דנתי לגבי הדלקות במקומות ציבוריים אם יש לברך עליהם דאפשר דרק בבהכ"נ נהגו לברך והבו דלא לוסיף עלה וכן נראה לכאורה (אמנם במקומות עבודה שנהגו להתקבץ במקום מסויים לתפלת מנחה יש להדליק לענ"ד דלא צריך בזה דין בהכ"נ וגם מקום תפלת הציבור דינה לענין זה כבהכ"נ) ודנתי באריכות להוכיח מתשובת הרמב"ם דבאמת יש להדליק בברכה בכל מקום שיש בה פרסומי ניסא לרבים אך מ"מ להלכה נראה יותר דאין לברך בכה"ג.

אך בני"ד נראה דאם יש אנשים מסויימים בתוך קהל העובדים שאינם מדליקים בביתם ויכול הוא להדבר עמם ולהוציאם יד"ח בהדלקה ובברכה, אפשר דהמברך לא הפסיד, דהלא לפי דברי הב"י והמכתם עיקר המנהג תוקן כדי להוציא אחרים יד"ח ובכה"ג לכאורה יש לברך מעיקר הדין ולא רק משום מנהג (ומה שאמרו דמברך על המנהג היינו אף במקום ובזמן שכל אחד מדליק מ"מ מנהג אבותיהם בידיהם אבל כשיש בנ"א שאינם מדליקים יוצאים הם יד"ח בהדלקה זו שבבהכ"נ כמבואר), ואף שמצינו גם טעמים אחרים בהדלקה זו כמבואר מ"מ גם סברת הפוסקים שיש לברך על הדלקה בכל מקום קבוץ רבים שיש לה מקום בדברי הרמב"ם חזיא לאצטרופי, ובפרט לפי"ד הגרי"ע דבברכה זו לא אמרינן ספק ברכות לקולא.

ומשום כ"ז אף שלדעתי אין לברך על הדלקה זו לכתחלה מ"מ לענ"ד המברך לא הפסיד ואין מוחין בידו כי יש לו על מה לסמוך. ולכאורה יש עצה לומר ברוך אתה השם אלוקינו וכו' ובדרך כלל מי שלא מדליק בבית ולא מברך שאמרו בצורה כזו.

ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' שע"ד כתב שהחת"ס היה נמנע מלהדליק נ"ח בבהכ"נ משום ספק בברכה, וזה חידוש, דאף שמצינו כן גם בשבלי הלקט ובתניא רבתי, מ"מ לאחר שהסכימו הב"י והרמ"א דיש לברך על הדלקה זו וכך נהגו למה נמנע החת"ס, ואם יש בזה ספק למה הניח לאחר להדליק בבית מדרשו וצ"ע. וביותר צ"ע דהרי פשוט שבבית מדרשו נהגו לקדש על הכוס בליל שבת והרי ע"ז כתבו הפוסקים (עיין שו"ע סי' רע"ד) דיש למנוע ולהפסיק ואעפ"כ עשו זאת כ"ש בנ"ח וצ"ע.


ב

ביוצא מביתו בא' מימי חנוכה

 

כבר הורה זקן מרן הגריש"א שליט"א במי שיוצא מביתו באחד מימי החנוכה וזה מצוי מאוד בזוגות שהולכים להתארח ליום או יומיים או לשבת אצל הוריהם דיש להם להדליק ע"י שליח, ומקורו מדברי הפר"ח בסי' תרע"ז ס"א שכתב דמי שיוצא מביתו כל שמונת ימי החנוכה מדליק במקום שמתארח בו ופטור מלהדליק בביתו הרי משמע דביום א' וכדו' עדיין נחשב כדר בבית וחייב להדליק בו.

ובספר מבקשי תורה על חנוכה ראיתי בשם הגרשז"א זצ"ל דנקט דלאו דוקא כתב הפר"ח ח' ימים וה"ה יום א', ונראה להוסיף על דבריו דבאמת כתב הפר"ח שם שנשאל על מי שיוצא מביתו לח' ימי החנוכה ודבריו נכתבו כתשובה לשאלה מסויימת וא"כ נראה שאין לדייק מהם לאפוקי מי שיוצא מבית לפחות מח' ימים דמעשה שהיה כך היה.

אך מדברי החיי אדם כלל קנ"ד סל"ב אכן משמע דנקט בדוקא ח' ימים וז"ל "אבל ההולך לבית אביו או חמיו וכיוצא בו לדור שם כל ימי חנוכה, ידליק במקום שאוכל שם ימי חנוכה, אף שביום הולך באקראי לביתו ואוכל שם אכילת ארעי, דכיון דקבע לו כל ימי חנוכה אצל אביו, שם הוא ביתו".ומ"מ לכאורה קשה למה יתחייב להדליק כשאינו נמצא בדירה ומעולם לא שמענו שיהיה האדם חייב להדליק בבית שאינו דר בו, ונראה דאף הח"א (מקור הח"א הוא הפר"ח עצמו שמדבר במקרה כזה עי"ש) לא מיירי אלא במי שחוזר ואוכל ארעי בביתו ביום ושני הבתים באותו העיר ולכן לא נחשב קביעות בבית חמיו אא"כ קבע שם כל ימי החנוכה אבל ליום או יומיים נחשב עדיין דר בביתו כיון שנכנס לבית לאכול שם ביום אבל מי שנוסע לעיר אחרת אף ליום אחד קבע בבית מארחיו ופטור מלהדליק בביתו, ובאמת הפר"ח שהוא מקור הלכה זו אכן דן במציאות זו כמבואר שם כ"נ לענ"ד. וביותר י"ל לכאורה דזיל בתר טעמא דהפר"ח שם שכתב דהטעם דאינו מברך ד"למי יברך" שהרי עיקר ההדלקה הוא לבני הבית וא"כ אין טעם לחלק בין יום א' לח' ימים, אולם הגריש"א לשיטתו י"ל דיש בזה בעיה של "חשד" וע"כ ס"ל דצריך להדליק שם עיין בפר"ח שכתב דלדידן דאין חשד לכן אין צריך לברך ודו"ק.

וראיתי במבקשי תורה בשם הגרשז"א שאכן כך פסק ועוד ראיתי בספר שבות יצחק שהביא מהגרח"ק ששאל את החזו"א שאלה זו ונצטוה על ידו להדליק בבית חמיו אף כשנוסע לשם רק לשבת קודש עי"ש.

 

ג

במקום ההדלקה בחלון

 

הנה יש לעיין במי שמדליק בחלון האם מדליק מן הצד הפנימי של החלון דהיינו בתוך הבית, או שמא מדליק על אדן החלון מבחוץ ונראה דנחלקו בזה הראשונים, דהנה כתב רש"י (כ"א ע"ב) "מניחה מבפנים כנגד חלון הסמוך לרה"ר" אך רבינו ירוחם (נתיב ט' חלק א') כתב "אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר מבחוץ" עי"ש. ובלשון השו"ע אין הכרע שהעתיק לשון הגמ' "מניחו בחלון הסמוך לרה"ר" עיין בסימן תרע"א ס"ה. וראיתי בפרי חדש סימן תרע"א סק"ה שדחה דברי הרא"מ שחידש בדעת רש"י דמי שיש  לו פתח פתוח לרה"ר בלבד ולא לחצר מניח מבחוץ לפתח דהיינו ברה"ר ממש דא"כ למה בחלון מניח מבפנים, וע"כ דדעת רש"י דלעולם האדם מניח מבפנים דהיינו בתוך רשותו ולכן מניח בפתח הבית לחצר עי"ש. ולפי דבריו נראה לכאורה דמאחר שנפסקה הלכה כתוס' שמדליק בפתח החצר (שם סעיף ה') ואנו נוהגין להדליק בפתח הפתוח לרה"ר מבחוץ א"כ לכאורה ראוי להדליק גם בחלון מבחוץ, וצ"ע.


ד

נר חנוכה בחלון או ע"י דלת פנימית

מי שהכניסה לבית שלו מן הצד ואין לו דלת הפונה לרשות הרבים ובקדמת הבית מתחת לעמודים יש מקומות חניה לרכבים והכניסה אינה כלפי רה"ר, חלון ביתו הפונה לרה"ר הוא למעלה מעשרים אמה, היכן ידליק נר חנוכה.

לכאורה ידליק בתוך הבית ליד אחת מדלתות הבית ויקיים מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל שהרי נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה ואף בדיעבד אין בה מצוה, ולמטה ליד הכניסה לבית אי אפשר לו להדליק ולמה ידליק למעלה מעשרה טפחים ליד החלון כשאינו מקיים בזה את מצות פרסומי ניסא לרבים כלל, ועדיף שידליק למטה מעשרה ליד הדלת.

ואף שכתב המג"א בסימן תרע"א סק"ו דעדיף להדליק ליד החלון למעלה מעשרה טפחים ולא ליד הדלת בתוך הבית למטה מי"ט, דלמטה מעשרה טפחים אינו אלא לכתחלה ופרסומי ניסא לרבים מעיקר מצות נ"ח הוא, (והפמ"ג בא"א שם סק"ו פקפק גם בזה), אין זה אלא למטה מעשרים אמה אבל למעלה מכ' אמה שאין בו מצוה כלל טוב להדליק למטה מי' ליד הפתח, וכ"כ המשנ"ב בשעה"צ שם ס"ק ל'.

אך הפמ"ג באשל אברהם סק"ו פקפק בזה דאפשר דעדיף להדליק למטה מעשרה טפחים כדין נר חנוכה לכתחלה עי"ש. ובאמת מסתבר כדברי הפוסקים הנ"ל דפרסומי ניסא לרבים הוא מעיקר מצות חנוכה ועדיפה על שאר פרטי המצוה שאינם אלא לכתחלה.

אך מה שצריך עיון הוא כאשר החלון הוא למעלה מעשרים אמה ונ"ח שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, האם גם בזה ידליק ליד החלון, ובשאלה זו כתב בשער הציון ס"ק ל' דכיון שאין פרסומי ניסא למעלה מכ' עדיף להדליק למטה מעשרה בתוך הבית, אך הפמ"ג במשבצות זהב סק"ה כתב דאף דנ"ח שהניחה למעלה מכ' פסולה מ"מ יש בו קצת פרסומי ניסא עי"ש, ולפי דבריו יש מקום לטעון דעדיף להדליק ליד החלון אף שהוא למעלה מכ' דמ"מ יש בו פרסומי ניסא.

ובאמת המציאות היא דאף למעלה מעשרים אמה רואים אנו בעליל את הנרות שבחלון, ואפשר דבימי קדם היו רחבות צרים ומפותלים והאדם היה נאלץ להטות ראשו כלפי מעלה כדי לראות לגובה עשרים אמה, משא"כ בזמן הזה שהרחובות רחבי ידים והאדם רואה למרחק ולמעלה מכ' כלמטה מכ' דמיא, ולעומת זאת כבר כתב האליהו רבה דאין נזהרין כ"כ להדליק למטה מעשרה טפחים, ואפשר דטעם הדבר דבזמן הזה באמת אין בזה טעם, דכבר ביאר המשנה ברורה בס"ק כ"ז לבאר דאם ידליק נר חנוכה למעלה מעשרה טפחים יטעו לחשוב שהנר הודלק כדי להאיר את הבית אבל למטה מי' אין רגילין להניח נר למאור, אבל בזמן הזה ברור שאין מדליקין כלל בשמן הזית ולא במנורה כדי להאיר את הבית. ואף שחלילה לנו לסטות מן השלחן ערוך כמלא נימא אף אם נשתנה המציאות מ"מ כאשר אנו באים להכריע בין הידורים שונים והלכות סותרות זו את זו מסתבר לומר "זיל בתר טעמא", ומשו"כ נראה לענ"ד דהמדליק בחלון הסמוך לרה"ר אף בחלון למעלה מכ' עדיף טפי, כיון דמ"מ יוצא יד"ח ולא גרע מהמניחו על שלחנו ודיו, והרי מ"מ עושה גם פרסומי ניסא לרבים ובפרט אם יש בתים ממול שמהם רואים את חלון ביתו, ודוק בכ"ז.

ושו"ר חידוש גדול בריטב"א (דף כ"א ע"ב) שכתב דהדר בעלייה שמדליק בחלון היינו אפילו אם מבחוץ הוא למעלה מכ' אמה, דבתר דידיה אזלינן עי"ש. ומשו"כ נראה כנ"ל דעדיף להדליק בחלון מאשר ליד פתח הבית מבפנים.

 

ה

 

והנה נסתפקתי עוד במי שיכול להדליק בחלון למעלה מכ' אמה אך חלון זה נמצא בחדר שינה, או שמא עדיף להדליק בסלון ביתו שאין בו חלון הסמוך לרה"ר, מה עדיף.

ונראה לכאורה דכיון שבהדלקה מבפנים עיקר הפרסום הוא לבני הבית, ומאידך גיסא למעלה מכ' אמה פסולה, לכאורה עדיף להדליק בסלון שבו ישיבת המשפחה והאורחים ויש יותר פרסומי ניסא לבנה"ב מאשר בחדר שינה שבו יש פחות פרסמ"נ לבנה"ב. אך לפי"ד הריטב"א הנ"ל יש מצוה גמורה בחלון דבתר דידיה אזלינן, אך דברי הריטב"א לא הובאו בפוסקים.

ולהלכה נראה דמה שירצה יעשה.

 

ו

אבל הבא לביתו לישון היכן ידליק נר חנוכה

 

והנה נשאלתי באבל שבמשך היום יושב ומקבל תנחומים בבית האבלים ואוכל שם, וחוזר לביתו בלילה לישון היכן ידליק.

ונראה דאף שביארנו במק"א דמקום אכילה עיקר הדירה לגבי מקום שינה, אין זה אלא במי שנמצא חוץ לביתו ואוכל במקום אחד וישן במקום אחר, אבל לעולם עיקר ביתו עדיף וכיון שחוזר לביתו עדיף שידליק בביתו דהלא שם ביתו, כך נראה פשוט בעיני.

אך מ"מ אם נוהג הוא להדליק בחוץ והוא חוזר לביתו מאוחר בלילה בשעה שכבר אין פרסומי ניסא עדיף לכאורה שידליק בבית האבלים בזמן ההדלקה.

אך אם דרכו ומנהגו להדליק בבית ידליק בביתו ובני הבית ימתינו לו עד שיגיע הביתה וידליק. והנכון שישתדל להגיע לביתו בעוד לא כלתה רגל מן השוק וידליק כדין בביתו.


ז

הדלקת נר חנוכה ברכב

 

במי שנקלע בימי חנוכה באמצע טיול רכבים ברחבי ארה"ב ויש לילות שבהם לא ילון בבית אלא ברכב, האם יכול הוא להדליק נ"ח ברכב או סמוך לו.

כבר ביארתי במק"א דשאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים. מדברי התוס' בסוכה מ"ו ע"א יש ללמוד דאין מצות נ"ח אלא בבית ומי שאין לו בית פטור מנ"ח. אך מדברי הלבוש ברי"ס תרע"ז מבואר דגם מי ששוכן במדבר או ביער חייב בנ"ח.

ומשו"כ נראה דידליק בלי ברכה.

ומה שהביא מספר אחד דאם הרכב גבוה עשרה ורחב דע"ד דדינו כרשות היחיד הוי כבית ולכו"ע יכול להדליק בו, אין בדברים אלה טעם כלל דמה ענין רשיות שבת לדין בית לגבי נר חנוכה והלא פשוט שאין הרכב ביתו של אדם ואין אדם גר בו, והאריכות בזה אך למותר.

כי נר מצוה ותורה אור

הנה מבואר בע"ז (נ"ב ע"ב) שבית חשמונאי גנזו את אבני המזבח ששקצו היונים וקרא אשכחו ודרשו (יחזקאל ז' כ"ב) "ובאו בה פריצים וחיללוה" ופירש רש"י שם דכיון שנתחלל המזבח פקעה קדושתו וכשהשתמשו באבניו לע"ז נאסרו, עיי"ש.

הרי שהיונים חיללו גם את המזבח ואת שאר כלי בית ה', וצריך ביאור א"כ למה נעשה הנס דוקא במנורת המאור ולא במזבח, או בשאר כלי המקדש.

עוד נתתי אל לבי לעיין למה נקבע מן השמים שנס זה יתגלגל ע"י בית חשמונאי שלא היו משבט יהודה ומלכותם נגזרה לכליון כידוע מדברי הרמב"ן בפרשת ויחי (בראשית מ"ט י') שמלכות זו הורתה שלא בקדושה ומשו"כ תמה ונחרצה.

ונראה בזה דהנה גזירת היונים היתה מלחמת חרמה נגד התורה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", ומסרו נפשם כנגדם מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו על מזבח קדושת התורה וקיומה. ובדין הוא שמלחמת התורה על ידי שבט לוי תהיה, שהרי שבט זה הופרש מכל עניני עולם הזה, חלק ונחלה לא לקחו בקרב אחיהם, והם שהופרשו להיות משרתי השם במקדשו, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ועל כן על החשמונאים שבני שבט לוי המה הוטלה מלחמה קדושה זו על משמרת התורה קדושתה וטהרתה.

ומשום שהיתה זו מלחמה על התורה היה גם נס החנוכה במנורת המאור המורה על התורה (עיין מנחת אשר שיחות פרשת תרומה). וידועים דברי הרוקח בהלכות חנוכה (סי' רכ"ה) דל"ו נרות של חנוכה מכוונים כנגד ל"ו שעות ששימש האור הגנוז בעולם וכמבואר בירושלמי ברכות (ס' ע"ב) "רב לוי בשם רבי בזירה שלושים ושש שעות שימשה אותה האורה שנבראת ביום הראשון, שתים עשרה בערב שבת ושתים עשרה בליל שבת ושתים עשרה בשבת". ומשו"כ יש ד' תגין על אות ט' בפסוק "וירא אלקים כי טוב" לרמוז לל"ו שעות של אור הגנוז עיי"ש.

וכבר הביאו תלמידי הבעש"ט בשמו שאור זה נגנז בתורה עיין בדגל מחנה אפרים (פרשת בראשית ד"ה וירא אלקים). וכ"כ הגר"ח מוולאזין בנפש החיים סוף שער א' ובהקדמה לספר שנות אליהו וז"ל "כי נגנז כל האור בתורה החתומה אשר בידינו. שם בללו וגנזו כל המאורות להתגלות לצדיקים הזוכים בכל דור ודור להנות מאורם".

וכך מפורש בזוה"ק פרשת תרומה (קמ"ט ע"א) "רבי יהודה אומר אלמלי אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפילו רגעא חדא אלא אתגניז ואתזדרע כהאי זרעא... ומיניה אתך יום עלמא... ובכל אתר דלעאן באורייתא בליליא חד חוטא נפיק מההוא אור גנוז ואתמשיך על אינן דלעאן בה". ועיין בזה באריכות מופלאה בתנחומא פרשת נח (סי' ג'), ואכמ"ל.

בנרות חנוכה מתנוצץ ומבהיק האור הגנוז כי אור זה נגנז בתורה, ומנורת המאור האירה באורה של תורה ועל כן בה נעשה הנס.

ומתקופה זו של נס חנוכה ואילך נתגלה אור התורה באופן נשגב ונעלה שלא היה לפני כן. ראה נא מה שכתוב בפרקי היכלות דרבי ישמעאל כה"ג פרק כ"ז (והדברים צוטטו באופן חלקי בפרי צדיק לחנוכה ובספר רסיסי לילה אות נ"ו ד"ה וזהו החילוק) ומשום יקרת לשונו הטהור נביא הדברים ככתבם וכלשונם:

"כך אמר רבי עקיבא משום רבי אליעזר הגדול מיום שניתנה תורה לישראל עד שנבנה הבית האחרון, תורה ניתנה, אבל הדרה ויקרה, כבודה גדולתה ותפארתה, אימתה פחדה ויראתה, עושרה וגאותה וגאונה, זעותה וזיותה, עוזה ועזוזה, ממשלתה וגבורתה, לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון".

והנה בזמן נס חנוכה חזרה מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני ובתקופה זו התחילה תקופת הזוגות וראשוני התנאים שהם יסוד המשנה והתלמוד, והן הן הודה והדרה גאונה וגאותה של תורה.

ואף שבתקופה זו כבר פסקה הנבואה, עלתה ונתעלתה לעומתה חכמת התורה, וכבר אמרו חז"ל "חכם עדיף מנביא" (ב"ב י"ב ע"א). והוא שאמר חגי הנביא "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב' ט').

נס חנוכה נס הצלת התורה היה, מלחמתם של בני חשמונאי מלחמת התורה היתה, ונרות חנוכה, אור התורה מתנוצץ בהם וקורן על ידם. וכבר כתבו תלמידי הבעש"ט (עיין מדרש פנחס אות א', בני יששכר חודש כסלו ועוד) דל"ו נרות מכוונים גם כנגד ל"ו מסכתות הש"ס, שע"י נס חנוכה ומסירות נפשם של בני חשמונאי נפתחו שערי אורה זו תורה ואור הגנוז העולה מנרות חנוכה נגנז לעמלי תורה שבע"פ שביום ובלילה ומאיר להם ועל ידם.

הנרות הללו קודש הם

תגיות: