ברכת שהחיינו בנר חנוכה ובספרים חדשים (תשע”ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

ברכת הזמן בנר חנוכה

א

כתב בשו"ת זרע אמת (ח"א סימן צ"ו) והובא בסימן תרע"א בשערי תשובה (ס"ק י"א) ובמשנה ברורה (ס"ק מ"ה) דמי שהדליק נר חנוכה בבית הכנסת בליל א' אינו חוזר ומברך זמן בבית אא"כ הוא מוציא אחרים יד"ח.

וטעמו ונימוקו דלא גרע ממי שבירך על הראיה שאינו חוזר ומברך על ההדלקה, וכן מי שהדליק בבית הכנסת, ועוד דזמן יכול לומר אף בשוק, עי"ש.

ויש לעיין בשתי הסברות שכתב.

א. לכאורה אין הרואה צריך לברך אלא כשהוא רואה נר חנוכה שהודלק כדין ויצאו בו ידי חובתו. דאטו הרואה נ"ח שהודלק למעלה מכ' אמה יברך עליו, לכאורה פשוט שלא, ולכאורה ה"ה בנר של ביהכ"נ דאין יוצאים בו יד"ח.

אמנם ראיתי באשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש (סימן תרע"ו) שאכן נסתפק אם הרואה של נר ביהכ"נ יכול לברך שעשה נסים ושהחיינו, וכתב דכיון דמנהג זה מנהג ותיקין שנהוג בכל תפוצות ישראל יכול לברך על נר זה, וצ"ע.

אך כבר מצינו בדברי אחד הראשונים בספר המכתב בפסחים (ק"א ע"ב) שכתב שנהגו להדליק בבית הכנסת כדי לזכות את אלה שאין להם בית בברכת הרואה, הרי שמברכים אף על נר של בית הכנסת, עי"ש.

אך באמת נראה פשוט דאין מברכין על נר שהדליקו למעלה מעשרים אמה. אך אפשר דאין זה אלא משום דלא שלטא ביה עינא, ולא משום שפסול. אך נראה יותר דאין מברכין ברכה זו אלא על נר חנוכה, ונר שפסול לצאת בו יד"ח מ"מ הוי נר חנוכה ונהגו לברך עליו, ואין לברך להדליק נר של חנוכה על נר שאינו נר חנוכה, ומשו"כ אכן אפשר לברך עליו גם ברכת הרואה, ודו"ק בזה.

ב. מש"כ דמברך אפילו בשוק, אף שכך אמרו בימי החג, כבר נסתפק המשנ"ב בשעה"צ סימן תרע"ו בשעה"צ סק"ג אם כך גם בחנוכה. והביא את דברי המאירי דאף שאינו רואה מברך שעשה נסים ושהחיינו על עצם היום.

אך באמת אין זה אלא שיטה יחידאה ולכאורה אין הלכה כמותו.

ואי בדידי תלי' היה נראה דכשם שחוזר ומברך בבית ברכת המצוה וברכת הרואה כך חוזר ומברך זמן. אך מה אעשה ובטלה דעתי לדעת גדולי הפוסקים הנ"ל.

והנה אם אכן נקבל את דברי הזרע אמת, אפשר שגם את בני ביתו לא יוכל להוציא, שהרי לדעת החת"ס אין אדם מוציא אחרים בברכת הזמן כשכבר יצא בעצמו, אך דברי החת"ס תמוהים כפי שיבואר לקמן.


ב

יצא מוציא בברכת הזמן

כתב החת"ס בשו"ת או"ח סי' קמ"ג דש"צ המקדש בביהכנ"ס בליל החג יכוין שלא לצאת בברכת הזמן, דאם יצא יד"ח שוב לא יוכל לברך להוציא בני ביתו דברכת הזמן הוי ברכת הנהנין ולא אמרינן ביה אם יצא מוציא עי"ש.

ותלתא תמיהא יש בדבריו. א: הלא פשוט דברכת הזמן ברכת השבח היא ולא ברכת הנהנין וכמבואר להדיא ברמב"ם פ"י ה"א מברכות, וכך פשוט גם בסברא דמה ענין ברכה זו לברכת הנהנין. ב: אף אם ברכת הנהנין היא, מ"מ כיון דחובה היא יש בה ערבות ואעפ"י שיצא מוציא אחרים מדין ערבות, ואין זה תלוי באופי הברכה וענינה אלא אם חיוב הוא או רשות.

ג: אך ביותר יש לתמוה דדברי אדוננו החת"ס נסתרים לכאו' משני סעיפים מפורשים בשו"ע, דבסי' תקפ"ה ס"ב לגבי תקיעות שופר כתב הרמ"א להדיא דאם כבר יצא בעצמו יכול לברך את כל הברכות להוציא אחרים, וכ"ה בסי' תרצ"ב ס"ג לגבי מגילה דיכול לברך להוציא אחרים. וגם בהלכות חנוכה סי' תרע"א בשערי תשובה ס"ק י"א מבואר דמי שבירך ברכת הזמן על הדלקה בביהכ"נ יכול שוב לברך להוציא ב"ב עי"ש, ופלא שכ"ז נעלם מעיני החת"ס.

ואין לומר שדעתו לחלק בין ברכה"ז על המצוות שבהם יכול לברך להוציא אחרים לברכה על החג דמה טעם יש לחלק בין זל"ז. ועוד דבשו"ת חת"ס יו"ד סי' רח"צ כתב החת"ס כן אף לענין ברכה"ז על המילה, ותימה גדולה היא לכאורה, וצ"ע. (ושו"ר שכבר נתקשה בדברי החת"ס בשו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' צ"ג).

ואף שכתב הרמב"ם בפי"א ה"י מברכות דהעושה מצוה לאחרים אינו מברך שהחיינו, באמת לא מיירי במוציא את בעל המצוה בברכה אלא במי שעושה מצוה לאחרים שלא בפניהם וכמ"ש הכס"מ שם בשם הרמ"ך והרמב"ם דייק הלכה זו מלשון הגמ' בסוכה מ"ו העושה סוכה לעצמו מברך עי"ש אבל פשוט שיכול להוציא אחרים בברכת הזמן.

אמנם בברכת שהחיינו על פרי חדש אינו מוציא אחרים כיון דהוי רשות וכמ"ש הפמ"ג בסי' רכ"ה בא"א סק"א וכ"כ באבנ"ז או"ח סי' תמ"ט עי"ש.


ג

הנה זכיתי כיום הזה להוציא לאור ספר חדש שאלות ותשובות חלק א', ולבי מלא הודיה להקב"ה ושמחה. זקנינו הגר"י עמדין זצ"ל כתב במור וקציעה סימן רכ"ג דיש למחבר לברך שהחיינו על ספר חדש ואם ישמחו אף אחרים בספרו יברך הטוב והמטיב "דאין לך קנין ובנין של שמחה גדול מזה".

בא וראה מה שאמרו חכמינו ז"ל "אין שמחה אלא חכמה" (מדרש משלי א'), ועוד אמרו "ואין חכמה אלא תורה" (תנחומא וילך ב'). הרי לן שאין לך שמחה כשמחת התורה.

אך מאידך כתב דאין זה אלא א"כ כונתו בספרו לשם שמים בלבד, וכי אוכל לומר זכיתי לבבי וכונתי לש"ש ולא להתגדל ולהתכבד, ע"כ לא הרהבתי עוז לברך שהחיינו, כי ידעתי מך ערכי.

ועיין עוד בשו"ת יד יצחק לזקנינו גאב"ד טאלטשווא (ח"ב סימן רנ"ט) שנשאל ע"י אחד הרבנים למה לא בירך שהחיינו כשיצא לאור ספרו הגדול באר יצחק עמ"ס חולין, וכתב דמעולם לא ראינו לרבותינו שיברכו, ובענותנותו כתב דמי יודע אם דבריו יתקבלו לרצון ומי יודע אם טובים הם, ומשו"כ א"א לברך שהחיינו עד אשר יראה שאכן דבריו מתקבלים ואז כבר א"א לברך כיון שהספר כבר יצא לאור ונפוץ ואין בו ענין חדש, עי"ש.

ומשום כ"ז נוהג אני לברך על בגד חדש ומתכוון אני שתעלה ברכה זו אף לספר החדש.

 

ב


ברכת שהחיינו על קיום מצוות בפעם הראשונה

י"ד תשרי תשס"ב

כבוד הרב הגאון המפו'

רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א

נעימות בימינך נצח.

הנני בהתנצלות מרובה על איחור תשובתי, אך כשמכתבו הגיע הנחתיו לזמן קצר ושוב נאבד ממני ולא  מצאתיו, ולאחר שנתייאשתי מלמצוא אמרתי להשיבו דבר עפ"י זכרוני.

כת"ר שאלני בכהן שלראשונה מקבל ה' סלעים בפדיון הבן האם ראוי שיברך שהחיינו.

ולענ"ד יש להמנע מלעשות כן, דהנה מקור הלכה זו ברמ"א יו"ד סי' כ"ח ס"ב דיש לברך בפעם הראשונה  שהוא מקיים מצות כיסוי הדם ומקורו בספר מנהגים, ושיטה זו מצינו גם בספר הרוקח סי' שע"א שכתב  כמקור לדבריו את דברי התוספתא בפ"ו הט"ו מברכות דהמקריב מנחות מברך שהחיינו והרוקח פירש  דמיירי בפעם ראשונה שהוא מקריב וכן הוא בכל המצוות, וגם הט"ז הסכים לדברי הרמ"א וכתב לנהוג  כן גם במצוות תפילין עיין בדבריו או"ח סי' כ"ב סק"א.

וכבר נחלקו רש"י ותוס' בביאור ברייתא זו במנחות ע"ה ע"ב דברש"י מצינו שני פירושים. א: מיירי שעדיין לא הקריב מנחה בשנה זו. ב: לא הקריב בימיו. והתוס' כתב דבדרך כלל היה מקריב מנחה פעמיים בשנה והוי כמצוה הבאה מזמן לזמן, וכ"כ בברכות ל"ז ע"ב, עי"ש. הרי שנחלקו בשאלה זו, האם מברך שהחיינו כשמקיים מצוה לראשונה בימי חייו, ודעת הרמ"א שאכן מברך.

אמנם רבים מגדולי הפוסקים חלקו על הלכה זו ובראשם הש"ך שם סק"ה ובכף החיים שם סקט"ו הביא  חבל גדול של פוסקים לדורותיהם שחלקו על הרמ"א וכתבו שלא נהגו לברך בפעם הראשונה על מצוות  שאין מברכין עליהם בכל פעם שמקיימן עי"ש.

ומצינו מנהג זה גם במצוות נוספות, בסי' רס"ג באו"ח לגבי אשה בהדלקת נר שבת וביו"ד בסי' ר' לגבי  טבילת נדה, והנה בדעת תורה למהרש"ם הביא מסידור הגר"י עמדין דאשה המדליקה בפעם הראשונה  תברך שהחיינו והמהרש"ם דוחה דבריו מתוך דברי הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סי' מ"ט. ובאמת מבואר  להדיא מתוך דברי הרמב"ם שם דאין לברך שהחיינו על מצוה בפעם הראשונה אלא בציצית תפלין  ומזוזה ומעקה "שכל אחד מאלו הם מצות שהם קנין לו, לא תהיה זו פחותה מקונה כלים חדשים או  בונה בית חדש". הרי להדיא דבשאר מצוות אין לברך שהחיינו על קיומן בפעם הראשונה, אלא באותן  מצוות שמברך עליהם מצד קנין חדש. וביו"ד סי' ר' כתב הברכי יוסף דיש נוהגים שאשה מברכת שהחיינו  בטבילתה והברכ"י דחה מנהג זה בתוקף, וגם ביד שאול להגרי"ש נטנזאהן דחה מנהג זה עי"ש.

והנה בפרי תואר יו"ד סי' כ"ח סק"ה כתב לפרש הלכה זו שמקורה בדברי הראשונים כמבואר דאין  הכונה שמברך על כל מצוה ומצוה בשעה שמקיימה לראשונה אלא דעל האדם לברך כשמגיע לעול  המצוות על כללות המצוות שהוא נכנס לחיובן, והחתם סופר בשו"ת או"ח סי' נ"ה הסכים לדבריו  והוסיף לפרש את דברי התוספתא הנ"ל דכהן המקריב בפעם הראשונה לחייו מברך שהחיינו על מצוות  הכהונה בכללותן, ולפי"ז כתב ליישב את המנהג שאשה מברכת על טבילה ראשונה לאחר נישואיה  דברכתה על מצוות הנשים דהיינו טבילה חלה ונר שבת, ולהלכה פסק שאין לברך, ומ"מ במקום שנהגו  אין למחות בידם, עי"ש.

וכמדומני שראיתי בשו"ת זכרון יהודה סי' ג' שלמעשה פסק החת"ס שילד המניח תפילין לראשונה יקח  פרי חדש ויברך שהחיינו וכמנהג כל ספק בברכת שהחיינו.

ועיין עוד בצבי לצדיק ביו"ד סימן כ"ח שכתב סברא נוספת שלא יברך שהחיינו בהנחת תפילין דכיון דאביו מחנכו לפני הבר מצוה לא תיקנו לברך שהרי לפני הבר מצוה אינו בר חיובא ולאחר שנעשה ב"מ כבר הורגל במצוה זו, משא"כ בהקרבת המנחות דקטן אינו מקריב, עי"ש.

ומ"מ נראה להלכה דכהן המשתתף לראשונה בפדיון הבן לא יברך שהחיינו, שהרי רבים מן  האחרונים חולקים להלכה על הרמ"א וספק ברכות להקל ובפרט שלא נהגו כן כעדות האחרונים וגדול  המנהג, ולהדיא כתבו החיד"א והחת"ס דבמקום שלא נהגו יש למחות על הנוהג כן. ובני"ד אין לברך גם  על כלל מצוות הכהונה שהרי בודאי נשא כפיים פעמים רבות ואיך יברך שוב על מצוות הכהונה. וכ"ז  נכון בכל המצוות וק"ו בני"ד שהרי מצות הפדיון על האב הוא ולא על הכהן ואין הכהן מקיים המצוה  אלא מאפשר לאב לקיים מצוותו כמבואר בפסחים קכ"א ע"ב בבעית הגמ' כהן מברך דקמטי הנאה  לידיה או אב מברך דקעביד מצוה הרי דאין הכהן עושה מצוה וכיון דמסקנת ההלכה דאב מברך ולא  כהן, בודאי לא יברך אף בפעם הראשונה, כך נראה להלכה.

הנני חוזר בהתנצלות על איחור תשובתי.

ידידו המוקירו בלו"נ

אשר וייס

 

ימי שמחה והלל

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות. ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות. וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמישה ועשרים בחודש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה". (רמב"ם הלכות חנוכה פ"ג הלכות א - ג).

הנה חידש לנו הרמב"ם דימי חנוכה ימי שמחה הם, והדברים דברי חידוש המה דבגמ' לא מצינו אלא שהימים נקבעו להלל ולהודאה, אבל לא מצינו שימי שמחה הם.

ונקדים ונזכיר עוד את הקושיה הידועה והמפורסמת מדוע תיקנו שמונה ימי חנוכה והלא יום אחד דלק השמן בדרך הטבע וא"כ לא היה הנס אלא שבעה ימים, ומן הראוי לתקן שבעה ימים כנגד שבעה ימי הנס, ומאות תירוצים נאמרו בקושיה זו כידוע.

והנה הכהן הגדול מאחיו הגאון רבי מאיר שמחה כתב במשך חכמה לפרשת בהעלותך (י' י') במצות התקיעה בחצוצרות ביום שמחתכם ד"ביום שמחתכם" היינו בחנוכת המזבח "ולכן בחנוכה דהיו מלואים בימי חשמונאים, שבנו מזבח חדש... כתב הרמב"ם דהיו ימי שמחה וקבעום לשמחה". ויש בדבריו חידוש גדול דשמונת ימי חנוכה שמונה ימי מלואים של חנוכת המזבח היו, ושמחת חנוכה לא משום נס פך השמן תוקנה אלא משום חנוכת המזבח.

והנה מצינו בית אב לדברי הגרמ"ש בתוספת מרובה וחשובה בדרכי משה סימן תר"ע, שהביא בשם אור זרוע, דשמחה ויו"ט קבעו משום חנוכת המזבח, והלל והודאה תיקנו משום נס פך השמן עיי"ש. אך לכאורה תימה לפרש כך את דברי הרמב"ם דהלא לא הזכיר כלל את חנוכת המזבח אלא את נס פך השמן בלבד, וגם מפשטות הגמרא לא משמע שיש תקנה לדורות בימי החנוכה משום חנוכת המזבח דהלא לא הזכירו אלא את נס פך השמן בלבד.

ונראה בזה עפ"י מה שיש לשאול מדוע נעשה הנס דוקא בשמן זית של מנורת המאור. והלא באו בה פריצים וחיללוה וטימאו היונים את כל כלי המקדש, את המזבחות והשלחן ולא רק את המנורה, ולמה נעשה הנס דוקא במנורה ובשמן שבה.

ועלה בלבי לומר, דהלא עת צרה היתה אז ליעקב, גזירת היונים מבחוץ וטומאת המתיונים מבפנים. כנגד האויב האכזר שעמד מבחוץ וגזר גזירות נוראות להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך וכל בתולה הנישאת תיבעל להגמון תחלה, עמדו המתיונים גם הם וערערו את חומות הדת מבפנים בקבלם את תרבות היונים ודרכיהם ובאמרם לעם ה' שכך נאה וכך יאה לדבוק ביונים ובנימוסיהם. והנה קמו מתתיהו הכהן הגדול וחמשת בניו הקדושים והכריזו "מי לה' אלי" ויצאו להלחם מלחמת חורמה במלכות יון האדירה. רבים נהרגו במלחמה וביניהם שני בני מתתיהו, אך לאחר מלחמה קשה זכו לכבוש את ארמון המלך בית מקדשנו ותפארתנו.

בקדשם את בית המקדש ובחניכתו מחדש התפללו החשמונאים לקב"ה שיראה להם ולכל העם אות מן השמים שהמלחמה לא לשוא היתה ואכן דרכם היתה דרך עץ החיים, הדרך הנכונה. ייחלו מתתיהו ובניו שהקב"ה יעשה להם נס גלוי לסתום פי נביאי השקר שהחניפו ליון ומשרתיה, ושיהיה אות ועדות שהשכינה תחזור ותשרה בציון.

ואות זה הגיע, בנס פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד והדליקו ממנו שמונה ימים, כעין הנס שנעשה כל ימי בית ראשון בנר המערבי שממנו היה מדליק ובו היה מסיים ועליו אמרו חז"ל (שבת כ"ב ע"ב) "עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל".

ומשו"כ נעשה נס דוקא בשמן שבמנורה ולא בשאר כלי המקדש, להוכיח קבל עם ועולם שע"י מתתיהו ובניו הקדושים במסירות נפשם תחזור השכינה ותשרה בישראל.

ונמצא לפי"ז דנס פך השמן השלמה הוא לכל ענין חנוכת המזבח דע"י נס זה ראו כולם שאכן זה רצון ה' שיחנכו מחדש את המקדש וכליו בקדושה ובטהרה על מנת שהשכינה תשרה בישראל.

ומה מאד שמחתי בראותי שבעזהי"ת כיונתי לדברי קדמונינו. דמצאתי בחידושי פני יהושע למסכת שבת כ"א ע"ב שכתב "לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם כדאשכחן שנעשה להם הנס תמיד שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם והואיל ואיתרחיש להו ניסא בעיקר הענין שנגאלו גאולה שלימה מיד מלכות יון הרשעה שהיו אומרים לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל וגזרו כמה שמדיות ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם, לכך נעשה להם גם כן נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם כדדרשי נמי לענין נר מערבי אלא שלאחר מיתת שמעון הצדיק אפילו נר מערבי לפעמים היה כבה והולך לכך נעשה להם נס בזה הענין ממש באותן הימים שהיו עת רצון להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה, כך נראה לי נכון".

הרי לן מדברי מרנא ורבנא הפנ"י שנס פך השמן מעין נס הנר המערבי הוא וזו היתה שמחתם הגדולה שתחזור השכינה ותהיה שורה בישראל.

תגיות: