האם צריך אדם לוותר על הידור כדי לזכות חבירו בקיום מצוה (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

כתב המגן אברהם בסימן תרע"א ס"ק א' "אם יש לו שמן בצמצום ולחבירו אין כלל, מוטב שידליק בכל לילה א' ויתן גם לחבירו", והביאו המשנ"ב בס"ק ו'.

יש לעיין אם הלכה זו נאמרה רק בנר חנוכה ומשום מעלת פרסומי ניסא, או שמא כלל הוא בכל המצוות דלעולם יש על האדם לוותר על הידור מצוה כדי לזכות חבירו בקיום עיקר המצוה. ויש מקום לטעון בסברא דאין זה אלא בנ"ח, דעיקר ענין פרסומי ניסא בתוצאה וא"כ עדיף שיתפרסם הנס ע"י שני אנשים בשני פתחים ובשני בתים, משא"כ במצוה שעיקרה בגברא כמו לולב או תפילין ומצה וכדו'.

 

ויש להוכיח שכן הדין גם בשאר מצוות מדברי המגן אברהם בסימן תרנ"ח ס"ק י"ב שהביא בשם המטה משה דמי שיש בו אתרוג ונתבקש ע"י קהילה אחרת שאין להם אתרוג ליתן את שלו, דאם בידו לברך על האתרוג של הקהל אכן צריך הוא לוותר על שלו ולשלחו לאותה קהילה, אף שבכך יבצר ממנו לעשות נענועים בהלל עי"ש.

ועיין שם בבכורי יעקב ס"ק כ"ג דאף אם יש לו ד' מינים מהודרים ביותר אם הד"מ של הקהילה כשרים לכל השיטות אלא שאינם מהודרים מ"מ מצוה עליו לשלוח את שלו כדי לזכות אחרים בקיום המצוה, אבל אם הד"מ של הקהל אינם כשרים לכל הדעות ויש פקפוק בכשרותם אף אם להלכה אפשר לברך עליהם, אינו צריך לוותר על שלו עי"ש.

ולמדנו מדבריהם דבין אם צריך לוותר על הידור בעצם החפצא דמצוה ובין אם צריך לוותר על מצות הנענועים מצוה עליו לזכות אחרים בקיום המצוה ולוותר משלו, אבל אם יפסיד בכשרות המצוה אף בדבר שיש להקל בו מעיקר הדין מ"מ אין צריך לוותר על שלימות המעשה ולהיות נחות דרגא בקיום המצוות ע"מ לזכות אחרים.

והנה מדברי המטה משה משמע דאין צריך לשלוח את האתרוג שלו אלא כדי לזכות את הרבים דמצוה דרבים שאני אבל לא בשביל היחיד, דז"ל (בדיני נטילת לולב סימן תתקל"ט) "מוטב שיברך על של הקהל וישלח להם כדי שיצאו הרבים ידי חובתן", וכך משמע גם מדברי המהרי"ל סוף הלכות לולב שכתב "אדם אחד היה לו לולב והדס אחד מיוחד לעצמו בכל שנה ושנה, פעם אחת שלחו לו אנשי עיר אחרת שלא היה להם לא אתרוג ולא לולב ובקשו ממנו לשלוח להם את שלו, אמר מוטב שאני יוצא עם אותו של הקהל והרבים ג"כ יצאו יד"ח בשלי".

ומשמע מדבריהם דרק משום זיכוי הרבים צריך האדם לותר על מצותו המהודרת ולא משום מצות היחיד, אך מדברי המגן אברהם בהלכות חנוכה מבואר דגם בשביל היחיד מצוה עליו לותר ממצותו, וצ"ע.

ובשו"ת בית יעקב סימן קי"ד דן במי שיש לו טלית שלו ונתבקש לשלוח את הטלית למקום שלא היה להם טלית מצוייצת וכתב דאף דיש מצוה מן המובחר לברך על טלית שלו, מ"מ צריך הוא לשלוח את שלו ולברך על טלית של זולתו, אך הדגיש שאין זה אלא כדי לזכות את הרבים במצוה ולא בשביל היחיד כמבואר.

ובאליהו רבא סימן תרנ"ח ס"ק י"ג הביא את דברי הבית יעקב ופקפק בעצם ההנחה דיש מצוה מן המובחר בטלית שלו (והארכתי בזה במק"א), ומשו"כ כתב דאף משום יחיד צריך הוא ליתן את שלו כיון שאין בכך כל הפסד לגביו. ולכאורה משמע מדבריו שם שהוא מסכים לעיקר סברת הבית יעקב דאין האדם צריך לותר משלו אלא בשביל זכוי רבים ולא בשביל יחיד, אך באמת שיטתו מבוארת בסימן תרע"א שם הביא את דברי המג"א ודחה מכחם את מש"כ בשו"ת בית יעקב שהרי בדברי המג"א מבואר דאף כדי לזכות את היחיד צריך הוא לותר על ההידור עי"ש.

הרי לן שנחלקו הפוסקים אם צריך לותר על הידור רק משום זיכוי הרבים או אף בשביל יחיד.

ועיין עוד בדעת קדושים יו"ד סימן רצ"א במי שיש לו בביתו פתחים שיש בהם מזוזות לשם שמירה או לשם הידור בעלמא ולחבירו אין מזוזה כלל דצריך להסיר מזוזה מפתחים אלה ולתת לחבירו שאין לו עי"ש. ושוב עלה ונסתפק אם יש לו פתח שספק אם חייב במזוזה אם צריך להסיר ממנו מזוזה על מנת לתת לחבירו שיש לו פתח שודאי חייב במזוזה, והראה פנים לכאן ולכאן עי"ש.

והנה יש לעיין בדברי המשנה ברורה בסוגיא זו, דבסוס"י תרנ"ח הביא את דברי האחרונים הנ"ל דחייב אדם לשלוח טלית שלו לעיר אחרת ויברך הוא על של הקהל, ובסימן י"ד בבאה"ל סעיף ד' הביא את דברי הבית יעקב דאינו חייב לתת טליתו ליחיד עי"ש. ולכאורה נראה דס"ל לחלק בין מצות היחיד למצות הרבים וכשיטת הבית יעקב. אך א"כ צ"ע מה שכתב כדברי המג"א בריש תרע"א. והלא שם מעביר הוא על המה"מ כדי לזכות את חבירו היחיד במצוות הנר. ולכאורה סותר דברי עצמו.

ואפשר דס"ל דשאני נ"ח משום שיש בו פרסומי ניסא כנ"ל. ואפשר עוד דשאני ציצית משום שאינה מצוה חיובית כלל אלא מצוה קיומית בלבד ומשו"כ אינו מצווה לותר על ההידור שלו כדי לזכות חבירו במצוה שלא נתחייב בה משא"כ בחנוכה וד"מ.

ואפשר עוד דשאני דין מהדרין מן המהדרין שאין בו חיוב כלל דהלא כל הידור בנר חנוכה, בין מהדרין שמוסיפין לפני בני הבית ובין מה"מ שמוסיף והולך לעולם הוא יותר משליש והרי אמרו בהידור מצוה עד שליש, וכבר כתב הגרי"ז מבריסק דמשו"כ אין חיוב בהידורי חנוכה, ואפשר לפי זה דרק לגבי נר חנוכה נקטינן דיש על האדם לותר על היותו מוסיף והולך כדי לאפשר לחבירו לקיים מצותו אבל בשאר מצוות אינו צריך לותר אלא בשביל זיכוי הרבים.

אך באמת ביארתי במק"א את הנלענ"ד דאדרבה, מהדרין ומה"מ בחנוכה גדולה מצותן ממה שאמרו "התנאה לפניו במצוות" וכו' דכל הידורי נר חנוכה עיקר תקנת חכמים הם ומעיקרא תיקנו אנשי כנה"ג ג' דרכים בקיום מצוה זו וביארתי בזה ענינים שונים בהלכות נר חנוכה (עיין מנחת אשר שבת סימן ל"ב ומנח"א בראשית סי' נ"ד).

ונראה עוד דלשיטת השו"ע חייבין בזמן הזה מעיקר הדין להדליק כמה"מ דכיון שכך נהגו שוי' עלי' חובה, ומזה הטעם לא הביא המחבר הא דנר איש וביתו ולא כתב אלא הא דמוסיף והולך, וז"ל בסימן תרע"א סעיף ב' "כמה נרות מדליק בלילה הראשון מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך א' בכל לילה עד שבליל אחרון יהיו שמונה". וכבר הקשה הפמ"ג במש"ז סק"א למה השמיט הא דנר איש וביתו עי"ש. ונראה עוד דהמחבר הלך בזה לשיטתו בסימן תרע"ד סעיף א' שם כתב דמותר להדליק מנר לנר והרמ"א שם כתב שנהגו להחמיר והמג"א ביאר דכיון דנר ראשון חובה ושאר הנרות רק הידור אסור להדליק מזה לזה, ולדרכנו המחבר לשיטתו שכל הנרות חובה הם ולכן מותר להדליק מזה לזה, ודו"ק בזה.

ואעפ"כ נראה דבמקום שלחבירו אין לו אף לא להדליק נר אחד אכן עליו להסתפק בנר איש וביתו וליתן לחבירו משמנו, דאדעתא דהכי לא קיבלו עליה וכיון דמעיקר הדין די לו בנר איש וביתו, בכה"ג אף מצד הקבלה אינו חייב יותר, ודו"ק בכ"ז.

ומ"מ נראה לפי"ז דאם צריך לותר מלהיות מוסיף והולך וליתן לחבירו משמנו ה"ה בשאר גדרי הידור מצוה, ודו"ק.


ב

 

והנה יש לעיין במי שרוצה להדליק בשמן זית דהוי מצוה מן המובחר וכמבואר בשו"ע סימן תרע"ג סעיף א', האם צריך ליתן למי שאין לו להדליק ולהסתפק בנרות שעוה.

ולכאורה זה תלוי לפי דרכי הבנה שנתבארו לעיל באות א' דאם רק במה"מ מחוייב הוא לותר מסתבר דשמן זית שאני דהוי הידור בגוף המצוה, אך באמת מבואר במשנ"ב בסק"ז בשם הח"א והבנין עולם דמה"מ עדיף מהידור בשמן זית ועדיף להדליק בנרות שעוה ולהדר במוסיף והולך עי"ש. וא"כ פשוט דאם צריך לותר על מה"מ כדי לזכות את חבירו ק"ו שצריך לותר על שמן זית, וז"פ.


ג

אם מותר לבטל מצותו ע"מ לזכות אחרים במצוה זו

הנה כל דברינו הנ"ל אינם אלא אם מצוה אדם לותר על הידור כדי לזכות את חבירו בקיום עיקר מצוה, אבל זה פשוט דאינו מצווה לבטל מצותו כדי לזכות את חבירו, דמאי חזית דדמיה דחבריה סומק טפי ודלמא דמיה סומק טפי, וכמו שאמרו (ב"מ ס"ב) "חייך קודמין לחיי חברך".

אך באמת יש לעיין בשנים המהלכין בדרך ויש ביניהם כמות שמן שיספיק רק לנר אחד בחנוכה, והשנים הם תלמיד ורבו או אב ובנו והשמן של הבן והתלמיד הוא, האם מותר ליתנו למי שגדול ממנו על מנת שיקיים הוא את מצות ה'. ולענ"ד נראה דאם כונתו טהורה ולשם שמים מתכוין להרבות בנח"ר וכבוד שמים מותר לו לתת את שלו לאביו ולרבו, שהרי ממ"נ רק אחד מהם יוכל לקיים מצותו ומוטב שהמצוה תתקיים ע"י גדול ולא ע"י קטן, ומה גם שהקטן מקיים בזה מצוה של כבוד רבו וכבוד אביו.

ויסוד הדבר דכאשר נותן הוא את שלו לאחרים אין כאן ביטול מצות עשה דרק כאשר יש בידו לקיים את המצוה ואינו מקיימה מבטל הוא מצ"ע, משא"כ לאחר שנתן את שמנו לזולתו ומעתה שוב אין שמן בידו, אלא שאסור לעשות כן מפני שמבטל רצון התורה, (וכבר ביארתי את הנלענ"ד בדרך זו במנחת אשר דברים סימן נ"א, עי"ש). וכיון שאין כאן עבירה אלא על רצון התורה, כאשר כונתו לש"ש אין כאן שום פגם וריעותא אלא אדרבה עשיית רצונו ית"ש.

ויתירא מזו נראה דאף אם יהא בזה ביטול מצות עשה, עדיין אני אומר ביטולה זו קיומה ומותר לו לבטל מצותו כדי לזכות את הגדול ממנו בקיום המצוה.

ועצם ההנחה דיש לו לאדם להיות טוב לב גם במצוות וענינים רוחניים למדתי מדברי הגר"א במשלי (כ"ב ט') "טוב עין הוא יבורך כי נתן מפתו לדל" ופירש הגר"א דמיירי במי שיש תחת ידו פת כדי שביעה והוא מחלקו בין עשרה המסובים ואינו משייר לעצמו אלא כזית, ונמצא שביטל מצוה דאורייתא, ואעפ"כ יבורך כי זיכה את כולם לברך ולזמן לאלקינו, וע"ז אמרו טוב עין הוא יבורך וכו'. הרי דגם במצוות יש מדה זו של טובת עין והוא מוותר על מצוה דאורייתא כדי לשתף את כולם במצוה. ואף שידעתי דאין מזה ראיה לעניננו, דשם אינו מבטל מצוה שכבר נתחייב בה דכל עוד לא אכל כדי שביעה לא נתחייב בברכת המזון, אך מ"מ יש מדברי הגאון אור העולם ראיה דגם ברוחניות ובמצוות יש מדה של טובת העין והמותר משלו לחבירו עושה רצון קונו, ודו"ק בדקות ענין זה.

ובשו"ת לב חיים ח"א סי' צ"א האריך באחד שנתן לרבו את הטלית קטן שלו והכריע שלא עשה כהוגן וע"ע בשערי תשובה סוס"י תרנ"ח, וכבר הבאתי במק"א מש"כ בזה השע"ת בסי' תפ"ב שדן בשנים המהלכים בדרך ויש ביניהם כזית מצה, והביא מספר אחד דעל האדם לזכות במצוה כדי להשלים נפשו אפילו בגניבת דעת והביא ראיה מיעקב אבינו בברכה ובבכורה עי"ש, ואין זה סתירה לדברינו דודאי שראוי לעשות כן אלא דמ"מ נראה דאם כונתו לשם שמים כדי שתיעשה המצוה בשלימות יתירה רשות בידו, וקצת נראה כן מסו"ד השע"ת שכתב דכאשר לכל אחד יש חצי זית דיטילו גורל ואף אם יעשו ע"י פיוס וריצוי ולא ע"י גורל אין בזה פגם כיון שכונתו שתיעשה המצוה בשלימות, ויש להעיר דמ"מ איך יותר והלא יכול לעמוד על כך שיטילו גורל ואולי יזכה במצוה, אלא נראה דכיון דכונתו רצויה ולא בזלזול עשה אלא מתוך רצון טוב שתיעשה המצוה בשלימות אין בכך כל פגם, אך השע"ת כתב דכאשר יש לאחד כזית אינו רשאי לבטל מצותו. ולענ"ד נראה דכאשר הוא מבטל משלו די שתעשה המצוה ע"י גדול וצדיק אין בכך פגם ואפשר דאף השע"ת יודה בכך דלא מיירי בתלמיד ורב או הדיוט וצדיק אלא בשני אנשים שוים בקומתם הרוחנית, ואני את הנלענ"ד כתבתי ודו"ק.

 

 

וחשך זה גלות יון

וחשך על פני תהום – זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומרת כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל.

"כתבו לכם על קרן השור" אמרו היוונים, השור בה' הידיעה,  משמע שעל שור ידוע ומפורסם דברו היוונים. ומאליה עולה השאלה, על איזה שור מדובר?

כדי לבאר ענין זה, עלינו להבין את שורש המלחמה של יון בישראל. ניכר לעין כל ששונה היא מלחמת יון כנגד ישראל, ממלחמת המלכויות האחרות. מלכות בבל ומלכות רומי יצאו כנגד מציאותם של ישראל כעם. החריבו את בית המקדש, והגלו אותנו מארצנו. לא כן היוונים. הם השאירו את ישראל על אדמתם, ואף הרשו להם לעשות כחפצם בכל תחומי החיים – אלו שאינם קשורים בדת ישראל. אם כן מהי מלחמתם בישראל, וכנגד מה נלחמו?

אלא, בני יוון לא כנגד עם ישראל נלחמו, כי אם כנגד ייחודו של עם ישראל. ישראל אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים". במסכת מידות פרק ב משנה ג נאמר: שלש עשרה פרצות פרצו יוונים בהיכל. ולא בחומה ובדלת, כי אם בסורג. הגר"א מפרש שדווקא בסורג פרצו משום שהסורג הוא המבטא את היות ישראל עם נבחר. הסורג היה הגבול שאותו אסור היה לגוי לעבור ולהתקרב יותר אל הקודש פנימה. באזהרת מוות הוזהרו הגויים שלא לעבור את הסורג. נמצא אם כן שפריצת הסורג באה לבטא את המלחמה בהיות ישראל עם סגולה, העם שאותו בחר ד'. ושלש עשרה פרצות בדווקא פרצו – משום שידעו שאמונת ישראל שלשה עשר עיקרים מייחדים אותה. את טענת ישראל "אתה בחרתנו" – את הבדלת ישראל מן העמים, ניסו היוונים לפרוץ ולבטל.

ובזה נבין מהו השור המסויים שעליו אמרו היוונים "כתבו לכם על קרן השור", ומהי מהות כתיבה זו. מפורש במדרש רבה (ויקרא פרשה כז פסקה ח) "(הושע ז) ברעתם ישמחו מלך - וכי מה ראה לעשות שור ראש לכל הקרבנות? - אמר ר' לוי משל למטרונה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי מלכות ובדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש מה עשה המלך עשה סעודה והושיב אותו האיש בראש של מסובין כל כך למה להודיע שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. כך אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם עשיתם את העגל ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהם ממש לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז".

ויש לשאול על דברי המדרש, וכי מה בדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש? וכי לא חטאו ישראל בעגל? וכי לא על חטא העגל נאמר "וביום פקדי ופקדתי" ואמרו אין לך כל פורענות ופורענות שאין בה ממעשה העגל? אם כן כיצד אומר המדרש שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש?

אלא שאומות העולם מונים את ישראל ואומרים להם – אין עבודתכם את האלוקים שונה, חלילה, מעבודה זרה שלנו. פעם עובדים אתם את האלוקים ופעם עובדים לעגל. כמונו אתם. מתוך צורך נפשי לפולחן את עובדים את אלוקיכם, ולא מתוך בחירה שבחר הוא בכם ובקרבנותיכם. בדק המלך בדברים ומצא שאין בהם ממש, חלילה. עבודת הקרבנות שעובדים ישראל לד' נקייה היא וטהורה, ואין היא מעורבת חלילה עם יצר עבודת העגל. נטל את העגל ועשהו ראש לכל הקרבנות. אף על פי שעשו ישראל את העגל נקיים הם  בעבודתם את ד' מיצרא דעבודה זרה, חלילה. נמצא אם כן שהקרבת השור, ראש לכל הקרבנות, דווקא הוא מבטא את עבודת ישראל לד' כעם נבחר. ד' בחר אותנו לחלקו ונחלתו ובחר בנו לעבודתו.

שור זה, שעשהו הקב"ה ראש לכל הקרבנות, שהוא זה שהראה שאין ממש במה שמונין האומות את ישראל על מעשה העגל. דווקא על קרנו של שור זה ציוו היוונים לכתוב "אין לנו חלק באלוקי ישראל". אמרו היוונים – אם חפצים אתם להקריב קרבנות – רשאים אתם להקריב. אם לפולחן צריכים אתם, אדרבא הקריבו. אך על קרבנתכם כתבו "אין לנו חלק באלוקי ישראל" הודו בזה שאין אתם מיוחדים ומובדלים מן העמים ואין עבודתכם לאלוקים שונה, מעבודת שאר העמים איש איש לאלוהו, חלילה. אין אתם נבדלים מאתנו ומשאר העמים. ציווי היוונים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל – היא היא אונאת האומות "עשיתם את העגל". אין אתם שונים מאתנו מכל וכל. אין אתם עם סגולה ועבודתכם לד' לא מתוך בחירתו בכם היא נובעת, כי אם מתוך הצורך שלכם להקריב קרבנות, ויהיה מושא ההקרבה אשר יהיה - "עשיתם את העגל". לא באו היוונים לבטל את ההקרבה, כי אם גרוע מכך: חפצו להפקיע את עבודת האלוקים מתחום הקודש הנשגב, להפכה לכיעור אלילי. לא הקרבה שד' בחר בה, כי אם צורך נפשי של עם להקריב. אמרו היוונים אין אתם העם הנבחר, ולא עם הקודש אתם. לא משום שישנו עם אחר נבחר, כי משום שלא קיים מושג של בחירה ושל קדושה.

שורש מלחמת יון בישראל, אם כן, היא המלחמה בייחודם של ישראל. בקדושתם של ישראל. בבחירתם של ישראל. גזרו על החודש על השבת ועל המילה. מצוות קידוש החודש היא מה שבחר ד' בישראל לשלוט בזמנים. "אתם אפילו שוגגים אפילו מוטעים אפילו מזידים אין לי מועדות אלא אלו". מצוות השבת היא יסוד ההבדלה בין הקודש ובין החול ובין ישראל לעמים הלא נכרי ששבת חייב מיתה. ומצוות המילה אות ברית קודש היא בין הקב"ה לבניו חביביו, והיא ברית דמים המבטאת את בחירת ישראל.

זו היא הסיבה שמשנכנסו היוונים להיכל, לא שפכו את השמנים, כי אם טמאום. לא את עבודת המקדש והדלקת המנורה באו לבטל, כי אם את קדושתה וטהרתה של המנורה. אדרבא, אמרו היוונים, הדליקו את המנורה, אך דעו לכם – אין אתם קדושים, אין אתם מובדלים. בשמן טמא הדליקו את המנורה.

האחרונים מקשים מה צורך היה בנס פך השמן, הלא טומאה הותרה בציבור? אלא, כוונת היוונים היתה לטמא את טהרת המקדש. לא באו לבטל את העבודה כי אם לטמא את הקודש. ועל כן אף על פי שמדין עבודת המקדש טומאה הותרה בציבור, אך מדין שעת השמד אסור היה להאיר את המנורה בשמן טמא. הלא זה מה שחפצו בו היוונים – הדליקו בשמן טמא. עיזבו את אמונת הבחירה שבחר בכם האלוקים. ובשעת השמד זו מחוייבים היו שלא להדליק בשמן הטמא.

כנגד מלחמה זו של בני יון עמדו דווקא בני לוי. כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יג):

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים".

בני החשמונאים משבטו של לוי, הם המיועדים מעצם טבעם ללחום את מלחמת ההבדלה והקדושה. אם כנגד גופו של עם ישראל היו נלחמים היוונים – היו שאר השבטים קמים כנגדם. אך משכנגד הבדלת ישראל מן העמים, אם כנגד קדושת ישראל, אם כנגד המחיצה שבין עם הקודש ושאר העמים באו להלחם – יעמדו הלוויים המצווים על הקדושה ועל ההבדלה ויילחמו הם כנגד היוונים.

בנבואת זכריה על מלחמת החשמונאים ביוונים נאמר "יְדֹוָד צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי קֶלַע וְשָׁתוּ הָמוּ כְּמוֹ יָיִן וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ: (טז) וְהוֹשִׁיעָם יְדֹוָד אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ" (זכריה ט, טו-טז). בני יון אבני קלע הם. בני לוי "אבני נזר" הם. בני יון כופרים במושג הקדושה. גיבוריהם – אבני קלע הם, הנזרקות ברחובה של עיר. בני לוי "אבני נזר" הם. אבני קודש של חושן המשפט. מלחמת יון בישראל היא מלחמת אבני נזר באבני קלע.

ובזה תבואר תקנה נוספת של החשמונאים: "מותיב רב אחא בר הונא בתלתא בשרי בטלת אדכרתא מן שטריא שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון" (ר"ה יח). מהותן של גזירות יון היתה לטמא את הקודש. וכשגברו ישראל עליהם הזכירו שם שמים אף בשטרי הדיוטות, כנגד הגזירה לטמא את הקודש, תקנו החשמונאים לקדש את החול.

וברמב"ן על במדבר פרק ח פסוק ב "וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, ... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו". נר חנוכה המשך הוא להדלקת המנורה במקדש.

וכך אמרו במדרש (ילקוט שמעוני מלכים א - פרק ז - רמז קפה):

"ויעש את מנורת הזהב עשר כנגד עשרת הדברות, וכל מנורה היו בה שבעה נרות הרי שבעים כנגד שבעים אומות - שכל זמן שהנרות דולקות היו מתכבשים ומיום שכבו הנרות נתגברו. ותורה נמשלה בנר שנאמר כי נר מצוה ותורה אור".

כל עוד הנרות דולקים אומות העולם מתכבשים – וכשאין הם דולקים כוחה של תורה לכבוש כוחם של אומות העולם. שתורה נמשלה בנר. ובנר חנוכה ובתורה - עד עולם מובדלים אנו, קדושים אנו, נבחרים אנו.

תגיות: