נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים" (שבת כ"א ע"ב).

ופרש"י "משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצירו, שבתיהן היו פתוחים לחצר".

והתוס' כתבו לחדש דכשהבית פתוח לחצר יש להדליק על פתח החצר מבחוץ ורק כשאין חצר מדליק על פתח ביתו. והוכיחו כן משתי ראיות. א: ממה שאמרו (כ"ג ע"א) חצר שיש לה שני פתחים צריכה שני נרות. הרי שמדליק על פתח החצר. ב: ממה שאמרו (כ"ג ע"ב) נר שיש לו שני פיות עולה לשני בני אדם ואת"ל דמדליק על פתח הבית, הלא הוי לזה מימין ולזה משמאל, וע"כ דמדליק על פתח החצר, עי"ש.

ועוד הקשה הרשב"א לפרש"י ממה שאמרו (שבת כ"א ע"ב, ב"ק כ"ב ע"א) דאם הניח חנוני נרו  מבחוץ ושרף פשתנו של חבירו חייב, ואם היה חנוכה פטור משום שיש לו רשות להניחו, ואת"ל שמניח בפתח הבית ולא בפתח שבין החצר לרה"ר למה פטור, עי"ש.

וכבר כתבו ליישב פרש"י מקושיות אלה. בתוס' הרא"ש ובחי' הר"ן כתבו בהא דהניח נרו מבחוץ דמיירי כשאין חצר וע"כ מדליק על פתח ביתו הפתוח לרה"ר.

ובנר שיש לו שני פיות כתב ברש"י שם דמיירי במהדרין המדליקין נר לכל או"א ובשני בנ"א בבית אחד. ולגבי חצר שיש לה שני פתחים פירש רש"י לקמן דהכונה לשני פתחי הבית הפתוחים לחצר, ולכאורה ברור שרש"י מפרש סוגיות לשיטתו וכדי ליישב קושיות התוס'. (אך באמת אפשר דאף אם מדליק בפתח החצר יש נפ"מ במה שיש שני בתים בחצר וקמ"ל דכיון שיש בחצר שני פתחים צריך שתי נרות על פתח החצר, נר לכל פתח, וצ"ע).

אך באמת נחלקו הראשונים בביאור פרש"י, ושתי דרכים פירשו בו.

א: אכן דעת רש"י דמדליק בפתח הבית הפונה לחצר, וכפירוש שדחו התוס'. (וחידוש שלא הזכירו שזה פרש"י, ולכאורה משמע מזה שהם פירשו דברי רש"י כפירוש השני וכדעת הריטב"א ורב"י). כך כתב בשבלי הלקט (סימן קפ"ה) "רבינו שלמה זצ"ל פירש מניחה מבחוץ משום פרסומי ניסא ולא ברשות הרבים אלא בפתחים שבבתיהם שהן סמוכין לחצר". וכך כתב גם בתניא רבתי "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ משום פרסומי נסא ולא ברה"ר אלא בבתים הפתוחים לחצר וסמוכין לחצר".

וכדרך הזה סתם בבאור הלכה סימן תרע"א ד"ה פתח בכונת רש"י.

אך ברבינו ירוחם (נתיב ט' ח"א) כתב "פרש"י מבחוץ בפתח החיצון הסמוך לרה"ר, אבל הנרות מבפנים, וי"א מבחוץ ממש בר"ה. ועתה נוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לר"ה ויש שנוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לחצר משום דשכיחי גויים וגנבים וכו'". הרי שפירש את שיטת רש"י דאף לשיטתו מדליק על פתח החצר הסמוך לר"ה אלא שמדליק את הנרות מבפנים לפתח ולא חוץ לפתח. אוף שלכאורה דמיירי בבית שאין לו חצר, מהמשך דבריו שכתב, דיש נוהגין להדליק בפתח הבית הסמוך לחצר משום גויים וגנבים מכלל דמעיקרא בדינא מדליק בפתח החצר, ודו"ק.

וכך מבואר גם בריטב"א החדשות שם "ומה שפרש"י לא מבחוץ לרה"ר אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים לאו למיסר בחוץ ממש אתא, כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכדמוכח ממתניתין בגמל עובר ברה"ר דבנר חנוכה פטור והתם ברה"ר ממש מיירי וכן פרש"י לקמן, אלא הכי בעי למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש אלא הוא הדין סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רה"ר".

ויש בדברי הריטב"א חידוש גדול, דלא זו בלבד שפירש את דברי רש"י שמדליק בפתח החצר ולא בפתח הבית, כפירושו של רבינו ירוחם ולא כדעת שבה"ל , אלא אף סוף הוסיף דבאמת יכול להדליק מבחוץ ממש, ולכאורה אף עדיף לעשות כן והוי כעין מצוה מן המובחר אלא הוא הדין סמוך לחוץ מבפנים". (ואף שיש לדחוק גם בדבריו דמיירי בבית הפתוח לרה"ר ואין בו חצר, לכאורה נראה טפי מפשטות דבריו דמיירי אף בבית הפתוח לחצר, וכדברי רש"י "שבתיהן היו פתוחים לחצר").

ולכאורה מבואר כן בדברי רש"י בב"ק (כ"ב ע"א) במקור ההלכה דבנר חנוכה פטור, וכתב רש"י "שמצוה להניחה ברשות הרבים לפרסומי ניסא". הרי דמצוה לכתחלה להניחה ברשות הרבים ממש ומשו"ה פטור החנוני, ודו"ק בזה.

והנה הריטב"א בבואו לפרש שיטת רש"י כתב "וכן פרש"י לקמן". ונראה ברור דכונתו למש"כ רש"י (כ"ב ע"א) דנר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח "בחצר או ברשות הרבים". והריטב"א הבין שצריך להניחה בפתח שבין החצר לרה"ר, אלא שיכול להניחה מבפנים דהיינו בחצר או מבחוץ ברה"ר, ודו"ק בכ"ז.

והנה ראיתי דבר חידוש בפסקי התוספות (שבת אות צ"א) "וכשיש חצר לפני הבית מניחו בחצר". ולא כתב שמניחו על פתח החצר, ולכאורה צ"ע. ונראה כונתם כשיטת רש"י לפי רבינו ירוחם דקמ"ל שמניחו בפתח בתוך החצר ולא חוצה לה, ודו"ק.

ולפי זה יש ליישב בפשטות את כל הקושיות הנ"ל, ודו"ק בזה.

אך מדברי רש"י בהני הלכתא דנר שיש לו שני פיות, וחצר שיש לה שני פתחים משמע כשיטת שבלי הלקט, וצ"ע.


ב

מקום ההדלקה בזמן הזה

 

והנה לכאורה פשוט לפי כל המבואר דהמקום הראוי להדלקת הנר הוא בפתח החצר הסמוכה לרשות הרבים שהרי כך פסק הטור וכן הוא בשו"ע (תרע"א ס"ה) ומדשתק הרמ"א ש"מ ניח"ל. ועוד דאף לשיטת רש"י שהוא מרא דשמעתתא דמדליק על פתח הבית יש מן הראשונים שפירשו דאף לשיטתו מדליק על פתח החצר כמבואר.

אלא שכבר דנו גדולי הזמן מה מוגדר כחצר בזמנינו.

וידועה דעת החזו"א ומנהגו, שפתח ביתו שבבני ברק נפתח לחצר ונקט שאין דין חצירות שלנו כדין חצר, שהרי כתב רש"י בריש ב"ב (ב' ע"א) "כל חצירות ששנו חכמים לפני הבתים הם, ורוב תשמישן בחצר". משא"כ חצירות שלנו שלא משתמשין בהם תשמישי בית כלל כגון כביסה וכדו' ואינם עשויים אלא לנוי ולישיבה, אין להם דין חצר.

וכך הובא ע"י הגרח"ק בשונה הלכות סימן תרע"א סי"א, ובדינים והנהגות החזו"א להגר"מ גריינמן, והדברים ידועים.

והנה בשלש הלכות נקט החזו"א דאין בחצירות שלנו דין חצר.

א: לגבי נזקי שכנים והיזק ראיה. דכיון שאין עושין תשמישין צנועים בחצר דידן אין בו דין היזק ראיה.

ב: גם לענין מזוזה נקט החזו"א דשאני חצירות דידן מחצירות שבימי קדם לגבי חצר הפתוחה לבית ואין לה פתח לרה"ר שנפסקה הלכה שיש לקבוע מזוזה בפתח היציאה מן הבית לחצר, וכתב החזו"א (יו"ד סימן קס"ח אות ו') דאין זה אלא בחצירות שלהם שעשו בהם הרבה תשמישי בית אבל בחצירות שלנו יש לקבוע מזוזה בימין הכניסה מן החצר לבית, עי"ש.

ג: וכך כתב החזו"א גם בהלכות עירובין במה שאמרו דאין מבוי ניתר בלחי או קורה אא"כ חצירות ובתים פתוחים לה וחידש החזו"א דכיון שבזמנינו אין דין חצר אין המבוי ניתר בלחי או קורה, כ"כ באו"ח סימן צ' אות כ"ג.

ולולי דעת הדרת גאון מרן החזו"א, היה נראה לחלק בין דין היזק ראיה בב"ב דודאי מסתבר לומר דרק בחצירות שלהם שעשו בהם תשמישי צניעות, והרבה היו משתמשין בהם ומשו"כ שייכי בהו היזק ראיה, משא"כ בחצירות שלנו. ואף לגבי מזוזה יש מקום לומר דחצירות שלהם חשיבות יתירה היתה בהן משום שרוב תשמישן בחצר ומשו"כ דין החצר כדין הבית ויש לקבוע מזוזה דרך כניסה לחצר, משא"כ בחצירות שלנו הטפלים לבית. ואפשר שגם לענין עירובין מסתבר דרק בחצירות שלהם דהוי כעין בית יש דין חצירות ובתים פתוחים למבוי, אבל לגבי נר חנוכה מה לן בחשיבות החצר ובתשמישים הנעשים בו, והלא כל הטעם שמדליקים בפתח החצר אינו אלא משום שזה עיקר פרסומי ניסא לבני רה"ר, ומה לן בתשמישי החצר.

וכנראה סברת החזו"א דמ"מ עיקר התקנה היתה שידליקו על פתח ביתו ובחצירות שלנו אין החצר כחלק מן הבית ואין זה על פתח ביתו מבחוץ.

וידוע שמרן הגרי"ז מבריסק דעתו שאכן עדיף להניח נ"ח בפתח החצר ולא בחלון אף בחצירות דידן, וכך המנהג בזמנינו.

 

ג

עוד בענין מקום ההדלקה בזמה"ז

 

אלא שמטעם אחר יש לעיין אם נכון וראוי להדליק בזמה"ז על פתח החצר כאשר יש בתים רבים הפתוחים לחצר, ואין כל היכר בין ביתו של אדם ופתח החצר.

דהנה במקור הסוגיה שם בשבת אמרו דאם היה דר בעלייה מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. וכבר נתקשו הראשונים, דהלא ע"כ אינו פורח באויר כדי להגיע לעלייה וגם הוא עובר בחצר כדי להגיע לבית וממנו לעליה ולמה לא ידליק אף הוא בפתח הבית או בפתח החצר.

וכתב בזה הטור (תרע"א) "ואם היה דר בעלייה שאין לה פתח פתוחה לרה"ר מניחו בחלון", והבית יוסף כתב לבאר כונתו "ורבינו כתב כדברי התוס' דמצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ ולפיכך הוצרך לפרש בשאין לו פתח פתוח לרה"ר מיירי, כלומר שאם היה פתח העליה פתוח לרה"ר מניחה על הפתח ואם היה פתוח לחצר מניחה על פתח החצר שהוא פתוח לרה"ר, אבל הכא מיירי כשהעליה פתוחה לבית דהשתא כי מנח לה אפתח הבית או על פתח החצר לא מינכרא מילתא דמשום עליה הוא ולפיכך מניחה בחלון הסמוך לרה"ר".

הרי לן דצריך מינכרא מילתא וזיקה מסויימת בין הבית לפתח החצר. וכיון שהעליה אין לה פתח בפני עצמה אלא עולים אליה דרך הבית, מדליק בחלון. ולכאורה מסתבר שודאי יניחו בני אדם ששתי משפחות דרות בבית ובעלייה וכמנהג זמנם שהבית והעליה של שני בנ"א היו, אלא דמ"מ שאין לעליה פתח מבחוץ ואין היכר וזיקה בין הפתח לעליה.

(עיין רש"י שם כ"ב ע"א במה דצריך להדליק בטפח הסמוך לרה"ר שאם ירחיקנו טפח "אין היכר שבעל הבית הניחו שם". הרי דצריך היכר וזיקה בין הבית להנר).

ויש לעיין בבתים שלנו שיש פתח אחד לחדר המדרגות וממנו עולים לכל הדירות האם נכון שידליקו כולם בפתח החצר או שמא כיון שכולם נכנסים דרך פתח אחד לא מינכרא מילתא, דלכאורה מסתבר דבימי קדם לכל בית שבחצר היתה כניסה נפרדת והיה היכר כשראו מספר הנרות כמספר הבתים והפתחים, אבל בזמנינו שדירות רבות פתוחות לכניסה אחת, ואין כל היכר לבני רה"ר בין הבית לנר אפשר דעדיף להדליק בחלון הסמוך לרה"ר.

ואף שלכאורה אין זה דומה לדברי הטור והב"י דבבית ועליה עיקר שימושו של פתח זה לבית, וגם בני העליה עוברים דרך הבית ע"מ לעלות לעליה, משא"כ בזמנינו שכל בית יש לו דלת בפנ"ע היוצאת מחדר המדרגות, מ"מ יש לטעון דלגבי בני רה"ר אין בין זל"ז דמ"מ אין היכר בין הבית לפתח החצר ולא מינכרא מילתא.

והרי בחי' הגר"מ קזיס עמ"ס שבת שם כתב שני דרכים ליישב קושי' זו למה אין בני העלייה מדליקים בפתח החצר וכתב שהבית יוסף תירץ כתירוץ הראשון, וראה את מה שכתב בתירוץ זה.

"וי"ל שהנרות שעל פתח החצר נראה שהם עומדים בפניה, אבל הדרים בעליות צריכים היכר בפני עצמן". ולא כתב דמיירי שאין לעליה פתח לחצר אלא פתוחה לבית בלבד. ונראה לכאורה מלשונו דאף אם יש לעליה פתח לחצר כיון שהבית למטה מן העליה נראה כאילו עיקר החצר משמש את הבית, ואין הנרות נראין אלא כאילו לבית הם, ולכן הדרים בעליה צריכים היכר בפני עצמן". ואפשר דה"ה בני"ד, וצ"ע.

ונראה למעשה דאם יש חלון הפונה לרה"ר למטה מעשרים אמה, יכול להדליק בחלון או בכניסה לחדר המדרגות, דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.


ד

והנה בהיותי בעיר העתיקה בירושלים נשאלתי ע"י אחד מתושבי המקום לגבי מקום הדלקת הנר בביתו. פתח הבית נפתח למעין חצר קטנה, בקצה חצר זו יש שער שנפתח לחצר שניה. בחצר זו השניה יש פתח לבית נוסף. חצר זו נפתחת לחצר שלישית שגם בה יש פתח לבית נוסף. שלש החצרות נפתחות לחצר רביעית שבה אין בית נוסף וחצר זו פתוחה לדרך הרבים. שלש החצירות אינם בקו ישיר אלא בצורה מעגלית ובקו עקום, כך שאין היכר בין פתח החצר הסמוך לרה"ר לבית.

לתוך חצר א' אין איש רואה מרה"ר ורק שכן אחד יכול לראות את הנרות שבפתח מחלון חדר השינה שבביתו. חצרות ב' וג' אינם נראים לאדם מלבד בני הבית. חצר ד' פתוחה לרה"ר אך אין הרבים רואים כלל את הבתים הפתוחים לחצר זו ולא מינכרא מילתא כלל איזה בית נפתח לחצר זו.

בעל הבית שאלתו בפיו היכן ידליק חנוכיה.

והשבותי דאם יש חלון הפונה לרה"ר ודאי ידליק בחלון, ואם אין לו חלון הנפתח לרה"ר ידליק בתוך הבית ויעשה פרסומי ניסא לבני הבית כפי שנהגו במשך אלף שנה בחו"ל, שהרי אין כל מעלה להדליק בחוץ אם אין הנר נראה כלל לא לרבים ואף לא ליחידים כי אם למשפחה אחת מחלון אחורי שמסתמא לא יתקרבו אליו.

אין גם טעם להדליק בפתח הסמוך לרה"ר שאין כל היכר בינו ובין הבית שנמצא בפנים לשלשה מעברים וחצירות.

ומשו"כ נראה כנ"ל, דאם אין לו חלון ידליק באחד מפתחי הבית הפנימיים, ויהיה מזוזה מימין ונ"ח משמאל, ויעשה היכר לבני ביתו.

 

וחשך זה גלות יון

"וחשך על פני תהום – זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומרת כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב' ד').

"כתבו לכם על קרן השור", השור בה' הידיעה, משמע שעל שור ידוע ומפורסם דברו היונים. ומאליה עולה השאלה, על איזה שור מדובר?

כדי לבאר ענין זה, עלינו להבין את שורש המלחמה של יון בישראל. ניכר לעין כל ששונה היא מלחמת יון כנגד ישראל, ממלחמת המלכויות האחרות. מלכות בבל ומלכות רומי יצאו כנגד מציאותם של ישראל כעם, החריבו את בית המקדש, והגלו אותם מארצם. לא כן היונים, הם השאירו את ישראל על אדמתם, ואף הרשו להם לעשות כחפצם בכל תחומי החיים שאינם קשורים בדת ישראל.

ושורש הדבר הוא שבני יון לא כנגד עם ישראל נלחמו, כי אם כנגד ייחודו של עם ישראל, כנגד מה שישראל אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים".

במסכת מידות (פ"ב מ"ג) מובא ששלש עשרה פרצות פרצו היונים בהיכל, ולא בחומה ובדלת כי אם בסורג. הגר"א וכן התוספות יו"ט פירשו שדווקא בסורג פרצו משום שהסורג הוא המבטא את היות ישראל עם נבחר. הסורג היה הגבול שאותו אסור היה לגוי לעבור ולהתקרב יותר אל הקודש פנימה. באזהרת מוות הוזהרו הגויים שלא לעבור את הסורג. נמצא אם כן שפריצת הסורג באה לבטא את המלחמה בהיות ישראל עם סגולה, העם שאותו בחר ה'. ושלש עשרה פרצות בדווקא פרצו – כנגד י"ג עיקרים המייחדים את אמונת ישראל. את טענת ישראל "אתה בחרתנו" – את הבדלת ישראל מן העמים, ניסו היונים לפרוץ ולבטל.

ובזה נבין מהו השור המסויים שעליו אמרו היונים "כתבו על קרן השור", ומהי מהות כתיבה זו. מפורש במדרש (ויקרא רבה כ"ז ח') "ברעתם ישמחו מלך (הושע ז' ג') - וכי מה ראה לעשות שור ראש לכל הקרבנות? - אמר ר' לוי משל למטרונה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי מלכות ובדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. מה עשה המלך, עשה סעודה והושיב אותו האיש בראש של מסובין. כל כך למה, להודיע שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. כך אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם עשיתם את העגל, ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהם ממש לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות, הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז".

ויש לשאול כיצד אומר המדרש שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש, וכי לא חטאו ישראל בעגל? וכי לא על חטא העגל נאמר "וביום פקדי ופקדתי" ואמרו אין לך כל פורענות ופורענות שאין בה ממעשה העגל (סנהדרין ק"ב ע"א)?

אלא שאומות העולם מונין את ישראל ואומרים להם – אין עבודתכם את האלוקים שונה, חלילה, מעבודה זרה שלנו. פעם עובדים אתם את האלוקים ופעם עובדים לעגל. כמונו אתם, מתוך צורך נפשי לפולחן אתם עובדים את אלוקיכם, ולא מתוך בחירה שבחר הוא בכם ובקרבנותיכם. "בדק המלך בדברים ומצא שאין בהם ממש", עבודת הקרבנות שעובדים ישראל לה' נקייה היא וטהורה, ואין היא מעורבת חלילה עם יצר עבודת העגל. נטל את העגל ועשהו "ראש לכל הקרבנות", להודיע לכל באי עולם שאף על פי שעשו ישראל את העגל נקיים הם בעבודתם את ה' מיצרא דעבודה זרה. נמצא אם כן שדוקא הקרבת השור, ראש לכל הקרבנות, מבטאת את עבודת ישראל לה' כעם נבחר. ה' בחר אותנו לחלקו ונחלתו ובחר בנו לעבודתו.

שור זה שעשהו הקב"ה ראש לכל הקרבנות - שהוא זה שהראה שאין ממש במה שמונין האומות את ישראל על מעשה העגל - דווקא על קרנו ציוונו היונים לכתוב שאין לנו חלק באלוקי ישראל. אמרו היונים - אם חפצים אתם להקריב קרבנות, אם לפולחן צריכים אתם, אדרבא הקריבו. אך על קרבנכם כתבו "אין לנו חלק באלוקי ישראל" הודו בזה שאין אתם מיוחדים ומובדלים מן העמים ואין עבודתכם לאלוקים שונה, מעבודת שאר העמים איש איש לאלוהיו, חלילה.

ציווי היונים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל – הוא הוא אונאת האומות "עשיתם את העגל". אין אתם שונים מאתנו כלל וכלל. אין אתם עם סגולה ועבודתכם את ה' לא מתוך בחירתו בכם היא נובעת, כי אם מתוך הצורך שלכם להקריב קרבנות, ויהיה מושא ההקרבה אשר יהיה - "עשיתם את העגל". לא באו היונים לבטל את ההקרבה, כי אם גרוע מכך, חפצם היה להפקיע את עבודת האלוקים מתחום הקודש הנשגב ולהפכה לכיעור אלילי - לא הקרבה שה' בחר בה שיש בה דבקות וקרבת אלקים, כי אם צורך נפשי של עם להקריב. אמרו היונים, אין אתם העם הנבחר ולא עם הקודש אתם, לא משום שישנו עם אחר נבחר, כי אם משום שלא קיים כלל מושג של בחירה ושל קדושה.

שורש מלחמת יון בישראל הוא אם כן, המלחמה בייחודם בבחירתם ובקדושתם של ישראל.

גזרו היונים על החודש על השבת ועל המילה. מצוות קידוש החודש היא מה שבחר ה' בישראל לקבוע את זמני המועדים ולקדשם, "אתם אפילו שוגגים אפילו מוטעים אפילו מזידים אין לי מועדות אלא אלו" (ראש השנה כ"א ע"א). ולא רק את המועדים נמסר ביד ישראל לקבוע ולקדש אלא ע"י קידוש החודש קובעים חכמים את מערכות הטבע, וכמבואר בירושלמי (נדרים כ"ג ע"ב, סנהדרין ו' ע"א) "א"ר אבון 'אקרא לאלקים עליון לא-ל גומר עלי' בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין בי"ד לעברו הבתולין חוזרים וכו'". (ועיין ש"ך יו"ד קפ"ט ס"ק י"ג). מצוות השבת היא יסוד ההבדלה בין הקודש לבין החול ובין ישראל לעמים ועל כן נכרי ששבת חייב מיתה. ומצוות המילה אות ברית קודש היא בין הקב"ה לבניו חביביו, ברית דמים היא המבטאת את בחירת ישראל.

זו היא הסיבה שמשנכנסו היונים להיכל, לא שפכו את השמנים, כי אם טמאום. לא את עצם עבודת המקדש והדלקת המנורה באו לבטל, כי אם את קדושתה וטהרתה. אדרבא, אמרו היונים, הדליקו את המנורה, אך דעו לכם – אין אתם קדושים ומובדלים, בשמן טמא הדליקו את המנורה.

האחרונים מקשים מה צורך היה בנס פך השמן, הלא טומאה הותרה בציבור? אכן למה שביארנו הדברים מובנים היטב, כוונת היונים היתה לטמא את טהרת המקדש. לא לבטל את העבודה באו כי אם לטמאה. ועל כן אף על פי שמדין עבודת המקדש טומאה הותרה בציבור, אך מדין שעת השמד אסור היה להאיר את המנורה בשמן טמא. הלא זה מה שחפצו בו היונים – הדליקו בשמן טמא, עיזבו את אמונת הבחירה שבחר בכם האלוקים. ובשעת שמד זו מחוייבים היו שלא להדליק בשמן הטמא.

כנגד מלחמה זו של בני יון עמדו דווקא הכהנים מבני לוי שעליהם כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל סוף פרק י"ג): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך".

החשמונאים בני שבטו של לוי, מיועדים הם מעצם טבעם ללחום את מלחמת ההבדלה והקדושה. אם כנגד גופו של עם ישראל היו נלחמים היונים – היו שאר השבטים קמים כנגדם. אך משכנגד הבדלת ישראל מן העמים, כנגד קדושתם, כנגד המחיצה שבין עם הקודש ושאר העמים באו להלחם – עמדו הלויים נושאי דגל הקדושה וההבדלה ולחמו הם כנגד היונים.

בנבואת זכריה על מלחמת החשמונאים ביונים נאמר "ה' צבאות יגן עליהם ואכלו וכבשו אבני קלע ושתו המו כמו יין ומלאו כמזרק כזויות מזבח. והושיעם ה' אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו" (זכריה ט' ט"ו – ט"ז). בני יון "אבני קלע" הם ובני לוי "אבני נזר" הם. בני יון הכופרים במושג הקדושה, גיבוריהם אבני קלע הם הנזרקות ברחובה של עיר. בני לוי "אבני נזר" הם, אבני קודש של חושן המשפט. מלחמת יון בישראל היא מלחמת אבני נזר באבני קלע.

ובזה תבואר תקנה נוספת של החשמונאים שהובאה בגמ' (ראש השנה י"ח ע"ב): "מותיב רב אחא בר הונא בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון". מהותן של גזירות יון היתה לטמא ולחלן את הקודש, וכשגברו ישראל עליהם הזכירו שם שמים אף בשטרי הדיוטות. כנגד הגזירה לחלן את הקודש, תקנו החשמונאים לקדש את החול.

וכתב הרמב"ן בספר במדבר (ח' ב') "וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך סי' ה') וכן במדרש רבה (ט"ו ו') אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו". נר חנוכה המשך הוא להדלקת המנורה במקדש.

וכך אמרו במדרש (ילקוט שמעוני מלכים א' פרק ז' רמז קפ"ה): "ויעש את מנורת הזהב עשר כנגד עשרת הדברות, וכל מנורה היו בה שבעה נרות הרי שבעים כנגד שבעים אומות - שכל זמן שהנרות דולקות היו מתכבשים ומיום שכבו הנרות נתגברו. ותורה נמשלה בנר שנאמר כי נר מצוה ותורה אור".

כל עוד הנרות דולקים אומות העולם מתכבשים, וכשאין הם דולקים כוחה של תורה הוא לכבוש כוחם של אומות העולם, שתורה נמשלה בנר. בנר חנוכה ובתורה - עד עולם מובדלים אנו, קדושים אנו, נבחרים אנו.

 

תגיות: