שוחד גדר איסורו וחיוב השבתו (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ושחד לא תקח כי השחד יעור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים" (כ"ג ח').

"מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד אפילו לזכות את הזכאי, ואם לקחו צריך להחזירו כשיתבענו הנותן" (חשן משפט סימן ט' סעיף א', רמב"ם פרק כ"ג ה"א מסנהדרין).

 

וצריך ביאור מנ"ל דדיין שלקח שוחד צריך להחזירו ומה גדר חיוב זה.

והנה רבים מן האחרונים נקטו דיסוד חיוב זה מדברי רבא בתמורה (ד' ע"ב) "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני". כ"כ הב"ח, הגר"א, הנתיבות וההפלאה בהגהותיו לחשן משפט. ואף שכתבתי במק"א (מנחת אשר לב"ק סימן נ"ו) דגדר זה מצינו רק בגדרי החלות שבתורה ואין הוא נוהג במצוות, ולא כמ"ש הגרעק"א ורבים מן האחרונים לפלפל במי שעבר עבירה בקיום מצוה שלא יצא יד"ח משום גדר זה, ואני הקטן כתבתי דמה שאמרו לא מהני אינו ענין לדין מצוה הבאה בעבירה, דין מצהב"ע ע"י גדולי התנאים נאמר (עיין סוכה ל' ע"א בבבלי ובשבת ע"ב ע"ב בירושלמי), ודין אעל"מ מחלוקת אמוראי היא. דין מהבב"ע במצוות, ודין אעל"מ בקנינים ובשאר גדר החלות שבתורה. מ"מ נראה ברור דמכח דין אי עביד לא מהני למדנו לא רק שאין הקנין חל, אלא אף זו שצריך בידים לבטל את תוצאות העבירה ולהחזיר את המצב לקדמותו ע"מ שלא להנות מן החטא כמבואר בסוגיא בתמורה.

וא"כ יש מקום לדברי הני גדולי עולם, אך צ"ב לשיטתם למה אינו חייב להחזיר את השוחד עד שיתבענו הנותן, ואין לומר דמדינא דאי עביד לא מהני אין לנו שצריך מקבל השוחד לטרוח בהחזרתו ודי בכך שהנותן יכול לבא וליטול את שלו, שהרי בתמורה שם מבואר דאי לא מהני יש על החוטא לתקן את המעוות.

ועוד יש להעיר לדרך זו מדברי הלחם משנה הלכות בכורות פרק ו' ה"ה שנקט בדעת הרמב"ם דהלכה כאביי דאי עביד מהני וכ"כ הנודע ביהודה תניינא אהע"ז סימן קכ"ט (אך מפשטות דברי המגיד משנה פ"א מגזילה ה"ט משמע דנקט דהלכה כרבא לשיטת הרמב"ם עי"ש).

ולכאורה היה נראה לפי דברי הפני יהושע בב"מ נ"ו ע"א במה דבאונאת שתות קנה ומחזיר אונאה, ולא נתפרש בתורה חיוב השבת אונאה, וכתב הפנ"י דלאחר שאסרה תורה אונאה חזר דין אונאה כדין גזל וחייב להחזיר מדין השבת גזילה. ולכאורה ה"ה לגבי שוחד.

אך באמת אין הנידון דומה לראיה דשאני אונאה שאין האדם נותן מדעתו אלא שלולי דין אונאה הוי אמינא דהוי בכלל דמי מקח, ומשאסרה תורה להונות ידענו שאין זה דמי מקח וממילא בכלל גזל הוא כיון שממון זה נלקח ממנו ברמיה ובלי דעת, משא"כ רבית ושוחד שמרצונו נתן אינם דומין לגזל כלל.

ובחידושי מהר"ם שיק על המצוות מצוה פ"ג כתב בדרך הפלפול דכיון דלא נתן לדיין את השוחד אלא ע"מ שידון לו דין והנוטל שוחד דיניו בטלים הו"ל כמקח טעות וצריך להחזיר לו כספו.

אך דרך זו לא מתיישבת על הלב דאטו אם ידע שדיניו בטלים ואעפ"כ נתן שוחד אי"צ להחזירו הלא אדעתא דהכי גמר ונתן, ופשוט הלא דלעולם צריך להחזיר את השוחד.

וגם זה אין לומר דצריך להחזיר את השוחד משום דכל עוד השוחד בידו יעוות הדין והוי עבירה נמשכת, דזה פשוט דאף לאחר שנגמר הדין או לאחר שבעלי הדין נסתלקו מן הדין והתפשרו ביניהם צריך להחזיר השוחד שקיבל, דאם מדובר כל זמן שהדין מתנהל פשיטא שצריך להוציא שוחד מתחת ידו וזיל קרי בי רב הוא ואין בזה כל חידוש.

והנראה לי עיקר בזה דסברא פשוטה הוא דכל ממון שאסור לקבלו צריך להחזירו, ושני צדדים הם מאותו מטבע, דאם אין לו זכות ליטול ממון זה אף כשנטלו צריך להוציאו מתחת ידו. ואין זה משום דאי עביד לא מהני, אלא סברא פשוטה היא שאין בו מחלוקת כלל, דככל שמדובר בדיני ממונות אם אין אדם רשאי ליטול ממון אף אם נטל צריך להחזיר. ומן הטעם הזה פשוט לחז"ל שצריך להחזיר אונאת שתות.

ולא צריך קרא דוהשיב את הגזילה, אלא להשמיענו הלכות מסויימות, שינוי קונה, כל הגזלנים משלמין בשעת הגזילה ושהגזלן הוא זה שצריך להשתדל בפועל בהשבת הגזילה ואינו יכול לומר לנגזל טול את שלך, אבל עצם היסוד דאין אדם יכול לזכות בדין במה שאינו רשאי לקבל פשוט מסברא.

ומה שצריך קרא ברבית "וחי אחיך עמך" אינו אלא משום דהו"א דרבית שאני דאין איסורו מצד גדרי הממון, דלעולם גדר הרבית שכירות הוא, ולא שאני משכירות כלים בתים ופועלים, וכשם שזכות האדם לקבל תמורה כשאחרים משתמשים בו וברכושו לתועלתם כך זכותו לקבל תמורה כשאחרים משתמשים בממונו כדי להרויח, אלא שאסרה תורה את הרבית מטעם כלשהו, ולא דרשינן טעמא דקרא, אך מ"מ מדאסרה תורה את הרבית בין למלוה ובין ללוה שמעינן דאין הרבית מלתא דגזל ואין בזה איסור ממוני, ולזה קמ"ל דאף אם נטל צריך להחזיר משום דכתיב "וחי אחיך עמך".

אך מ"מ נראה דלגבי אונאה ושוחד, כיון שאין זכות ליטול, מסברא ידענו שצריך גם להחזיר.


ב

 

והנה כבר נתבאר לעיל שדעת הרמב"ם והשו"ע דאין הדיין צריך להחזיר שוחד אלא עפ"י תביעה, אך בדברי החינוך במצוה פ"ג משמע דאף ללא תביעה צריך להחזיר את השוחד, וצ"ב בסברת הרמב"ם והשו"ע.

ורבים מן האחרונים כתבו דכל עוד לא תבעו תלינן דמסתמא מחל לו שהרי מדעתו נתן ומשו"כ אי"צ להחזיר, כך כתבו הב"ח, התומים והלבוש.

ותמה עליהם בשבות יעקב חלק א' סימן קל"ה, דאם תלינן שמסתמא מחל איך יתבע אח"כ והלא כבר מחל ונפטר הדיין מחיובו. ומתוך כך נדחק השבו"י לפרש את לשון הרמב"ם והשו"ע, דאף דבודאי חייב הדיין להחזיר את השוחד בכל ענין, מ"מ אין בי"ד נזקקין לזה אלא ע"י תביעה, עי"ש.

ולכאורה פירוש זה רחוק מאד, דהלא מאי קמ"ל והלא לעולם אין בי"ד נזקקין לדיני ממונות אלא ע"י תביעה, ואין כאן הלכה מסויימת בדיני שוחד, אלא הנחה כללית בכל המשפט הממוני.

ובשער משפט ס"ק א' כתב דאף דבסתמא אמרינן דמחל, נאמן הוא לומר לא מחלתי ולתבוע את החזרת השוחד. ובדרכו כתב שני סגנונות. א: נאמן לומר שלא ידע כלל שיש לו זכות לתבוע את החזרת השוחד ומשו"כ לא תבעו מקודם. ב: נאמן הוא לומר שלא מחל, דברי ושמא ברי עדיף וכיון שלא מחל בפירוש נאמן הוא שלא מחל. (ויש נפ"מ להלכה בין שני סגנונות אלה, בת"ח שודאי ידע שאסור ליתן שוחד וצריך להחזירו וא"כ אינו יכול שוב לתבוע החזרת הרבית. ונראה פשוט להלכה דבכל ענין יכול לתבוע והעיקר דאין שתיקתו מתפרשת כמחילה אלא כל עוד שותק הוא ולא כאשר הוא תובע).

אך באמת נראה יותר דאין זה משום מחילה כלל אלא דמעיקר הדין אין חיוב החזרה אלא כשיש תובע ולא משום דתלינן שמחל, דעד כאן לא שייך מחילה אלא כשנתן על מנת לתבוע ושוב מחל, וככל מחילת חוב, אבל בשוחד שמעיקרא נתן מדעתו ואעפ"כ אסרה תורה לקבל ומעיקר הדין נקטינן שיש חיוב החזרה, מה ענין מחילה יש כאן.

ובחידושי הרי"ם סימן ל"ד סקי"ח כתב דכיון שאדם יודע שאסור ליתן רבית מסתבר דגמר ונתן לשם הלואה, וכעין דבריו כתב בישועת ישראל סימן ט' דגזה"כ דאין הדיין קונה את השוחד ופקדון הוא בידו אך אין עליו חיוב השבה כמו שאין השומר חייב להחזיר את הפקדון אלא המפקיד בא ונוטל את שלו, עי"ש.

וכל זה דברי פלפול ואינם מתיישבים על הלב.

והנה לגבי רבית נחלקו הסמ"ע והט"ז. הסמ"ע בסימן ט' ס"ק ג' כתב דברבית צריך להחזיר אף ללא תביעת הלוה, והט"ז שם וגם ביו"ד סימן קס"א סק"ג נקט שדין רבית כדין שחוד ואין צריך לשלם אא"כ תבעו הלוה. ובקצות החשן ס"ק א' וגם ההפלאה בחשן מפשט שם נקטו כהסמ"ע דברבית יש חיוב השבה אף ללא תביעה.

ולכאורה היה נראה דשאלה זו תלויה אם החזרת הרבית הוי דין ממוני או גדר מצוה בלבד דילפינן מ"וחי אחיך עמך". דאם מצוה בעלמא יש כאן אפשר שאינו חייב אא"כ תבעו, אבל אם דין ממוני יש בזה מסתבר דחייב להחזיר אף ללא תביעה דכיצד יחזיק תחת ידו מה שאינו שלו.

אך באמת אין כל הכרח בסברא זו, ואם נקבלנו יסתור בעל ההפלאה את דברי עצמו דמחד גיסא נקט כדברי הסמ"ע דברבית חייב אף ללא תביעה אף דס"ל דאין בהחזרתו כל חיוב ממוני אלא מצוה ד"וחי אחיך עמך", וכבר הארכתי בזה במנחת אשר לדברים סימן מ"ד עי"ש.

והנראה עיקר בזה דלעולם אין מוטל על החייב לטרוח ולהשתדל בפרעון חובו אלא כשהוא זה שנטל שלא מדעת הבעלים כגון בגניבה וגזילה, דכיון שהממון בא לידו באלמות וללא רצון הבעלים הוא זה שהטילה עליו תורה להוציא גזל מתחת ידו ולהשיבו לידי הבעלים וכן בהלואה דע"מ כן הלוה המלוה. אבל בשוחד שהבעלים נתנו מדעת, אף שהנוטל לא זכה בממון זה ועליו להחזיר, אין עליו כל חיוב להחזיר אלא בתביעת הבעלים, וכך נראה גם באונאה.

ומה שנחלקו ברבית אינו אלא משום דכתיב וחי אחיך עמך, ושמא משום כך הוא זה שצריך להוציא את הרבית מתח"י ולהחזיר ללוה כי היכי דיחיה, ודו"ק בכ"ז.

והנה בקצות החשן הפליג מאד לחדש דכל עוד לא תבעו חבירו אין עליו חיוב כלל, ואם החזיר קודם שתבעו חבירו מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה, וכמו שאמרו בב"מ כ"ו ע"ב במי שהשיב אבידה לאחר שנתייאשו הבעלים.

ודבריו תימה דאטו התביעה יוצרת חיוב ממוני, ומה זה ענין להא דב"מ, דלאחר יאוש פקע חיוב השבה ויאוש קונה, וממילא הוי מתנה בעלמא משא"כ בשוחד ודאי מסתבר דכיון שאסור ליטול שוחד וחייב הדיין להחזיר יש חיוב ממוני מיד אלא שבפועל אין חובת גברא להחזירו אא"כ תובעו, אבל אם החזיר את השוחד לפני שנתבע להחזירו פשוט לכאורה שיצא ידי חובתו.

 

 


ב

בדיני שכר הדיינים בזבל"א

לכבוד ידי"נ ויקיר לבבי הגאון

ר' חיים וידאל שליט"א

ראש כולל בבית מדרשנו

דיין מובהק הנחית לעומקא דדינא

כנהר שלום וכנחל שוטף.

בדבר שביקש את חות דעתי בענין דייני זבל"א שאחד מהם התנדב בטוב לבו לדון ללא קבלת תמורה מא. שבחר בו ושוב התברר לא. שהדיין שנבחר ע"י ב. מקבל ממנו שכר רב, ועקב כך טוען א. לבטל את כל הסכם הבוררות. הרב נ. שנבחר ע"י שני הצדדים להיות השליש טוען שאין כל עילה לבטל את הסכם הבוררות כיון שכך נהגו שכל צד משלם לבורר שנבחר על ידו. מעכ"ת ערך קונטרס מקיף לטעון שהבוררות בטלה ומבוטלת ושאל לדעתי הענייה.

מרב עומס אבאר בקיצור את הנלענ"ד שהצדק עם כת"ר, וזכותו של א. לחזור בו מהסכם הבוררות.

הנה הלכה פשוטה וברורה (חשן משפט סימן ט' סעיף ה') דאף באופן שמותר לדיין ליטול שכר דהיינו שכר בטלה דמוכח אין זה אלא כאשר מקבל משני בעלי הדין בשוה עי"ש. אלא שכבר נחלקו האחרונים בגדר זבל"א האם יש לבוררים שנבחרו ע"י שני הצדדים כל דיני דיינים. בעל הפנים מאירות בח"ב סימן קנ"ט האריך לבאר שכל ההלכות והמגבלות שיש על דיינים דעלמא יש גם על דייני זבל"א ואסור להם לשמוע דברי הבע"ד זה שלא בפני זה. ובערוך השלחן סימן י"ג סעיף ד' כתב דכיון ד"כבר נהגו שכל אחד מציע טענותיו לפני הבורר שלו וכיון ששני הצדדים עושין כן והמנהג כן, הוי כאילו קיבלו עליהם שני הצדדים על אופן זה ואין בזה איסור".

אמנם נראה ברור ופשוט דאין זה אלא לענין לשמוע דברי זה שלא בפני זה שלמדו ממה דכתיב "שמוע בין אחיכם", אבל שום מנהג שבעולם ושום הסכמה שבעולם אינם יכולים להתיר לקיחת שוחד וכאשר דיין מקבל כסף מצד אחד בלבד הרי זה שוחד גמור ולהדיא מבואר בכתובות ק"ה ע"א דאף "לזכות את הזכאי ולחייב את החייב" הו"ל שוחד גמור אם לא נטל מתרוייהו, ומה יהני הסכמת הצדדים בשוחד שיש בו תרתי לריעותא. א: לאו גמור ד"לא תקח שוחד". ב: דין מסולף דלהדיא אמרה תורה כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. (ואף בנוטל דמים משניהם בשוה אסור אם אין זה אגר דינא ובטעם הדבר מצינו חידוש במאירי בכתובות שם דחיישינן שמתוך קירוב הדעת לשניהם יפשר ביניהם במקום שראוי יותר לעשות משפט צדק עי"ש. ועוד מצינו בדברי הב"ח באות ט' דאף אם שניהם נותנים בשוה אם יאמר אחד לדיין "אל תחייבנו אם זכאי אני" הו"ל שוחד עי"ש). ומ"מ מבואר להדיא דאף שכר בטלה אין ליטול אלא משניהם בשוה כנ"ל.

והנה בערך שי חו"מ סימן ט' כתב דאם צד אחד משלם לבורר שלו שכר בטלה והדיין של הצד השני לא מגיע לו שכר בטלה, אין הצד השני צריך להשתתף בשכר בטלה של צד א' שהרי יכול הוא לטעון שצד א' יקח דיין שאי"צ שכר בטלה, ובכה"ג צד א' לבדו ישלם שכ"ב של הבורר שלו. אך כבר דחה דבריו באגרות משה חו"מ ח"ב סימן כ"ו אות ד' וכתב שני טעמים לאסור תשלום שכ"ב ע"י צד א', עי"ש. ועיין בתשובת בעל מגיני שלמה בשו"ת גאוני בתראי סימן מ"ח (הובא בהג' הגעק"א על השו"ע סימן ט') שכתב להדיא דכל שצד א' לבדו משלם הוי שוחד אף דמדובר בשכר בטלה.

ופשוט הדבר דהסכמה ומנהג אינם מועילים אלא במה שקשור לסדרי הדין או לכשרותם של הדיינים, אבל אין קבלת בעלי הדין מתירה את האסור ומאמתת את השקר, וכל זה פשוט כ"כ עד שתמה אני על מי שמעלה על לבו להתיר דבר זה.

וידעתי מש"כ בפתחי תשובה סימן ב' ס"ק ג' "בזבל"א אף אם יהיה אחד מהן אינו הגון שיהפך בזכות בעל דינו אף מה שהוא שלא עפ"י הדין מ"מ כיון שהשני בורר ג"כ למי שירצה הוי כקיבלו עליהו". ולכאורה משמע שלא כדברינו אלא דקבלו עליהו מהני אף להתיר את האסור ולהכשיר את סילוף הדין.

אך באמת תמוה לומר כן שהרי כתב בעל המאור (י"ב ע"א מדפי הרי"ף) דלא מהני קבלה במי דלא גמיר ולא סביר דהוי כאילו מעמיד אשירה אצל מזבח ואסור. הרי דלא מהני קבלה אף לאיסור קל וק"ו לנטילת שוחד. ועוד דהרי מבואר בסימן ז' ברמ"א ס"ח ובסמ"ע ס"ק כ"ו דדיין פסול פסול אף בזבל"א, ואת"ל דכל זבל"א הוי כאילו קיבלו עליהם הרי יכול בע"ד לקבל על עצמו אף שלשה רועי בקר.

וע"כ נראה פשוט דכונת השבות יעקב והפ"ת לא לדיין שישקר בעליל ויהפך ביודעין בזכות החייב דכל כה"ג פשוט שאסור אף בזבל"א אלא לדיין שלא ינהוג כהוגן בהבחנה שבין מצותו להפוך בזכות מי שבחר בו עד גבול מסויים ובין האוטם לבו לשועת הזכאי ומהפך יותר מדאי ברשות חייב, ודו"ק בזה.

ולגבי מה שאמר הרב נ. שכך נהגו, חלילה לומר כן דשארית ישראל לא יעשו עולה, וגם אם נהגו מנהג טעות הוא שיש לבטלו ולעקרו ולא לקבלו בשויון נפש, אלא שבאמת נהגו שכל אחד משלם לבורר שלו בפועל דאפוכי מטראתא למה לי, אבל אין זה אלא כשמוסכם בין הצדדים ששני הבוררים מקבלים שכר שוה ואם צד אחד לא ישלם יתחלקו הבוררים עם שארית הכסף באופן שוה.

כ"ז נלענ"ד ברור ופשוט.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך

הנה השבוע חוזרים אנו אל מעמד הר סיני וקבלת התורה ושוב קוראים אנו על בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. מעמד נשגב זה נצטוינו שלא להשכיחו לעולם. "השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד' ט') עד שלדעת הרמב"ן הוי ל"ת ממש ממנין הלאוין (עיין במצוות ששכח הרמב"ם בספר המצוות).

ויש לעיין בלשון הקרא "את הדברים אשר ראו עיניך" והלא עיקר קבלת התורה היתה במה ששמענו וקבלנו, את עשרת הדברות ושאר מצוות התורה, ומדוע הוזהרנו מלשכוח דוקא מה שראו עינינו.

ונראה בזה.דהנה אמרו חז"ל (מכילתא פר' יתרו) על מה שנאמר במתן תורה שהיו "רואים את הקולות" (שמות כ' ט"ו) "שהיו רואין את הנמשע ושומעין את הנראה" (וכיוצא בזה אמרו "שהיו מראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו").

ורעיון עמוק ונשגב יש בזה כמו שביאר בנפש החיים (שע"ג פי"א בהגה"ה וכ"כ בבני יששכר חודש סיון) דהנה בטבע האדם ובנוהג שבעולם דמכל החושים שבהם חנן הקב"ה את האדם להזין את שכלו והגיון לבו אין לך חוש מהימן יותר מחוש הראיה וכל דבר שראה האדם בעיניו אין לו בלבו פקפוק כלל באמיתת המצאו, לא כן בשאר החושים כגון השמיעה שדרכו של אדם להטיל ספק באמיתתן ואף חז"ל אמרו (ר"ה כ"ה ע"ב) "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", אמנם בני ישראל בני אל חי המחזיקים באמונת אבותיהם יודעים שאין ראית העינים קובעת באמיתת המציאות. שהרי הקב"ה ש"כל הנמצאים בשמים ובארץ ובמה שביניהם אינם נמצאים אלא מאמתת המצאו" (רמב"ם פ"א ה"א מיסוה"ת) אמר "כי לא יראני האדם וחי" ואין עינינו רואות את עיקר ההויה, וכי מה הוא האדם אם לא הנשמה שנפח באפיו יוצר בראשית שאינה נראית לעין, וכן אין עינינו יכולות לראות את מלאכי השרת העושים בשליחותו של המקום בעולמו או את השדים והרוחות המרחפים בחלל העולם, אלא שאבותינו ספרו לנו וכך קיבלנו מרבותנו הקדושים ודור לדור ישבח מעשיך, ועיין רמב"ן (דברים ד' ט') וכ"כ החינוך בהקדמתו דיסוד האמונה הוא קבלת הבנים מאבותיהם דור אחר דור אף שהדברים נעלמים ממראה עינינו.

ובשעה שעמדו רגליהם על הר סיני נתעלו במעלה זו שהיו "רואין את הנשמע", שהדברים ה"נשמעים" היו בעינים בבחינת ראיה שנתאמתו אצלם באופן מוחלט ומוחשי, והיו "שומעין" את הנראה שכל עולם החומר והגשם היה רחוק מתודעתם והרגשותיהם והיה אצלם בבחינת שמיעה בלבד (ועיין משך חכמה פרשת חקת ובמאור עינים בשלח שכתבו כל אחד לפי דרכו דיש להגביר את חוש השמיעה על חוש הראיה).

וזה נראה ביאור מה שמסופר בב"ב ע"ה ע"א:

"כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהם עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן, לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהם עשר ברום עשרים אמר להו הני למאן, אמרו לי' שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר לי' דרוש רבי לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי, אמר לו ריקא אלמלא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".

ויש להתבונן, שהרי תלמיד זה לא נענש כשלגלג על דברי רבי יוחנן רבו אלא בשעה שחזר ובא לפניו לחזק דבריו ולאשרם ודבר זה אומר דרשני.

ונראה בדרכנו, דכאשר בא התלמיד לפני ר' יוחנן והביע את התפעלותו והתרגשותו ממראה עיניו ואמר "כאשר אמרת כן ראיתי" והוכיח בזאת שע"י ראיתו נתאמתו הדברים אצלו וחזר בו מלגלוגו בשעה ששמע דברים אלו מר' יוחנן, קצף עליו רבו ואמר לו "ריקא לולי ראית לא האמנת" הלא מקרא אני דורש ותורת אמת היתה בפי, וכי ראית העינים היא שקובעת לנו אמיתת המציאות ולא שמיעת אזנינו את מסורת התורה, ועל זה נענש אותו התלמיד שלגודל מעלתו (דהלא חזא מלאכי השרת ואף בא עמם בדברים וזו מעלה נשגבה) היה צריך להיות "רואה את הנשמע".

ונראה דעונש התלמיד היה מדה כנגד מדה ויש בו רמז לדבר שפגם בו, דלמראית העין אין האדם אלא גל של עצמות וכל חיותו אך מכח נשמת אלקים המפעמת בקרבו ומחייתו וכיון שהוא החשיב רק את ראית העינים נעשה גל של עצמות, מדה כנגד מדה, וזה שאמר לו ר' יוחנן "ריקא" וכי ריק אתה ואין נשמה באפך שאין העין יכול לראותו, ולמה לא תראה את הנשמע ותשמע את הנראה.

ובמס' ברכות נ"ח ע"א מצינו:

"רב ששת סגי נהור הוי, הוו קאזלי כו"ע לקבולי אפי מכלא, וקם אזיל בהדייהו ר"ש, אשכחיה ההוא צדוקי א"ל חצבי לנהרא כגני לייא, א"ל תא חזי דידענא טפי מינך, חליף גונדא קמייתא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי, אתא מלכא, א"ל רב ששת לא קאתי, חליף גונדא תנינא כי רק אוושא א"ל ההוא צדוקי השתא אתי א"ל ר"ש לא קא אתי מלכא חליף תליתאי כי קא שתקא א"ל ר"ש ודאי השתא אתי מלכא, א"ל ההוא צדוקי מנא לך הא, א"ל דמלכותא דארעה כעין מלכותא דרקיע דכתיב "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה" כי אתא מלכא פתח ר"ש וקא מברך לי', א"ל ההוא צדוקי למאן דלא חזית קא מברכת, ומאי הוי עלי' דההוא צדוקי, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעינייהו, וא"ד רב ששת נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות".

ונראה דגם בזה היה לימוד עמוק דאין ראית העינים קובעת את האמת המוחלטת אלא שמיעת אזניים ור' ששת שלא ראה בעיניו היטב להכיר מן הצדוקי לא רק את שבילי דרקיע אלא אף את העולם הזה והליכותיו, וכאשר הצדוקי לא לקח מוסר לנפשו ועמד במרדו להחשיב את הראי' ולזלזל בר"ש ושאלו "למאן דלא חזית קא מברכת" נענש מדה כנגד מדה וכחלינהו לעינייהו, או שנעשה גל של עצמות כנ"ל.

ולעתיד לבא נזכה "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", וכיוצא בזה "והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר" ולכאורה יפלא וכי עינינו רואות את אשר משמיעים לנו, הלא עין רואה ואוזן שומעת, אלא דלעתיד לבוא שוב נתעלה למעמד הר סיני בבחינת "רואין את הקולות", ולכן נצטוינו "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".

תגיות: