שבע מצוות ב"נ גדריהן ועונשן (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

"שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (ט' ו').

"משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל שנאמר מורשה קהילת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר. אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות. וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטוה נח וכל מי שלא קיבל יהרג. והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים. וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמין שבאומות. כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם." (רמב"ם פ"ח מהלכות מלכים הלכה י' – י"א).

כמה חידושים גדולים למדנו מדברי הרמב"ם הללו.

א:   נצטוו בני ישראל לכפות את כל אומות העולם וכל יושבי תבל לקבל על עצמן את שבע מצוותיהן ולקיימן. ולא רק יושבי ארץ ישראל השרויין בקרבנו אלא את כל באי עולם, וזה לכאורה חידוש עצום.

ב:   כל גוי אשר לא יקבל על עצמו את שבע המצוות דינו להריגה. וגם זה חידוש גדול, דמהי"ת לדון להריגה את האדם כאשר כל חטאו במה שלא קיבל עליו מצוותיו.

אך באלה כבר עסקנו בעבר, עיין מנחת אשר בראשית סימן ז' ולא באנו לחזור על הדברים, ולא נעסוק אלא בחידוש נוסף הנוגע למהות קבלת מצוות אלה וקיומן.

והוא שחידש הרמב"ם דהנכרים צריכים לקבל שבע מצוותיהן משום שכך כתוב בתורה וכך צווה הקב"ה ע"י משה רבינו ולא משום הכרע הדעת.

וגם בדברים האלה יש חידוש גדול, דהלא הסכמת ראשונים ואחרונים שלא הרי תרי"ג מצוות דידן כשבע מצוות דידהו. תרי"ג מצוות ניתנו לישראל שעל ידן יעשה אדם רצון קונו וידבק בו, מצוות אלה ניתנו לנו לעבדה ולשמרה והן הם תמצית עבודת האל. לעומתם ניתנו שבע מצוות לב"נ שהן מצוות נימוסיות (עיין משך חכמה פר' נח ובאור שמח הל' מלכים פ"ג ה') שכל עניינן תיקון הסדר המדיני והחברתי (עיין דרשות הר"ן), ואלמלא מוראה איש את רעו חיים בלעו. ואעפ"כ חידש הרמב"ם דגוי המקיים מצוותיו משום הכרע הדעת אינו בכלל גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם.

ולכאורה היה מסתבר לחלק בין גדר גר תושב שאינו תלוי בסיבת קבלתו את שבע המצוות, דכיון שאינו עובר על מצוות ואינו משחית מוסדות תבל גר תושב הוא, לגדר חסיד אומות העולם, דמ"מ אינו מחסידי אומות העולם אא"כ יקיים מצוות אלה משום שצווה בהן הקב"ה, ובאמת לא כתב הרמב"ם תנאי זה אלא בהלכה י"א שם כתב מי הוא מחסידי אומה"ע ולא בהלכה י' שם עסק בגדר דין גר תושב.

אך מדברי הרמב"ם בהלכה י"א מבואר להדיא דהמקיים מצוות אלה מהכרע הדעת גם אינו ג"ת, וכ"כ בפי"ד ה"ז מאיסורי ביאה דדין אחד וגדר אחד הן וכל שהוא גר תושב הרי הוא מחסידי אומות העולם, שהרי כתב "אי זה הוא גר תושב זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד ע"ז עם שאר המצוות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל הרי זה מקבלין אותו והרי הוא מחסידי אומות העולם". ואף שהרמב"ם קיצר שם ולא כתב דצריך לקבל ז"מ משום שכך כתוב בתורה, וסמך על מה שכתב בהלכות מלכים, מ"מ מבואר מלשונו דכל גר תושב חסיד הוא מחסידי אומות העולם, ודו"ק בזה.

ונראה לכאורה שהלך לשיטתו בפ"ט מהלכות מלכים ה"א שם כתב "על ששה דברים נצטוה אדם הראשון. על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים. אע"פ שכולן קבלה הן בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה ייראה שעל אלו נצטוו". ולכאורה צ"ע בכונתו במש"כ דאע"פ שמצוות אלו קבלה בידינו והדעת נוטה להן. ונראה לפי הנ"ל דאף שידענו שבע המצוות האלה מצד הקבלה ומצד הסברא, מ"מ ב"נ צריכין לקבל ולקיים מצוות אלה משום שכך כתוב בתורה, ולא מצד הקבלה והסברא, ודו"ק.

(והנה שתי גירסאות יש בדברי הרמב"ם לגבי גוי המקיים את שבע מצוותיו מהכרע דעתו האם הוא מחכמי אומות העולם או אף אינו מחכמיהם כשם שאנו מחסידיהם, ומטי משמיה דהגרי"ז מבריסק דנפ"מ לגבי ברכת "שחלק מחכמתו לבשר ודם".

אמנם לשון השו"ע באו"ח סימן רכ"ד סעיף ז' שמברך ברכה זו על אלה שהם "חכמים בחכמות העולם" ומקור לשון זה מהסמ"ק. והמג"א כתב שם שעל גוי החכם בחכמה דתית אינו מברך וכ"ה במשנ"ב ס"ק י'. ויש לעיין במי שנוהג בשבע מצוות ב"נ מהכרע הדעת מה דינו, האם כונת הסמ"ק השו"ע והמג"א למעט רק החכם בדתות הבדויות שיש בהם כפירה ועבו"ז והבקי בהם לא חכם הוא אלא טיפש, משא"כ בשבע מצוות ב"נ שביסודם תורת חיים ואהבת חסד הן ובודאי חכמה יתירה יש בהן, או שמא כל שהקב"ה צוה בו המקיימו שלא מחמת צווי הקב"ה אין מברכין עליו ברכה זו, וצ"ע בזה.

ב

ז' מצוות ב"נ בזמן הזה

חידוש גדול כתב בשו"ת פני יהושע יו"ד סימן ג' ואהע"ז סימן מ"ג דלאחר מתן תורה פטורים ב"נ משבע מצוותיהן, ומתוך כך דן להתיר מכירת בעלי חיים לנכרי אף כשיש חשש שהנכרי יסרסם וב"נ נצטוו על הסירוס. ויסוד דבריו השתית על המבואר בעבו"ז ב' ע"ב וב"ק ל"ח ע"א "עמד וימודד ארץ ראה ויתיר גויים, ראה הקב"ה שבע מצוות שקיבלו עליהם הגויים ולא קיימו אותם עמד והתיר אותם להם". והקשו שם איתגורי איתגר נמצא חוטא נשכר, ותירצו שאף אם יקיימו אותן אינם מקבלים שכר כמי שמצווה ועושה, הרי לן שהקב"ה התיר לאומות העולם את שבע המצוות. וכך דייק מלשון רש"י בעבו"ז דף ו' ע"א עי"ש.

ובעל הצמח צדק בסימן מ"ג שם חלק עליו משני טעמים. א: בב"ק שם נחלקו בגמ' ויש מי שפירש פסוק זה בדרך שונה "עמד והתיר ממונם לישראל", ועוד פירשו שם "עמד והגלן מארצם". ואין הכרח שהלכה כמ"ד עמד והתיר להם. ב: אף לרב יוסף שפירש עמד והתיר להם אין כאן היתר ממש, דבאמת חייבים הם ואף נענשים אם לא יקיימו אלא שבקיום מצוות אלה אינם מקבלין שכר גמור כמבואר, עי"ש.

ועיין עוד בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן קכ"ג שהאריך בסוגיית אין איסור חל על איסור וכתב דאין אבר מן החי נחשב איסור מוסף משום שחל גם על בני נח, שהרי אמרו חז"ל ראה ויתר גויים שהקב"ה התיר להם מצוותיהן עי"ש.

וכבר תמה הגרי"פ פרלא בספהמ"צ לרס"ג ח"ג עמוד רמ"ז בדברי הגרמע"פ כעין תמיהת הצ"צ בדברי הפנ"י, ומ"מ ברור מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים דכל חיובי בני נח נוהגים אף בזה"ז וזפ"מ, וגם מפשטות דברי הגמ' בעבו"ז ו' ע"ב מבואר דהמושיט אבמ"ה לב"נ עובר בלפני עור, ובאמת דברי הפנ"י והגרמעמ"פ פלא הם.

אלא שלכאורה צע"ג בדברי הגמ' דאם אכן חייבין הם בשבע המצוות ונענשים עליהם, למה לא יקבלו שכר על קיומן כמצווה ועושה. ונראה בזה לפי"ד התוס' קי' ל"א ע"ב דגדול המצוות ועושה משום שהוא דואג שמא לא יקיים חובתו והריטב"א שם כתב דהשטן מקטרג על המצוות "ולפום צערא אגרא", ולפי"ז י"ל דכיון שבני האומות לא קיימו מצוותיהם ולא דאגו ולא הצטערו אין מגיע להם שכר כמצווה ועושה אף שבעצם חייבים הם במצוותיהם.

אמנם עי"ש בריטב"א שכתב עוד טעם אחר "            ". ולפי דרך זו אין הדבר תלוי אלא בעצם החיוב ויש בזה כדי לתת חיזוק לשיטת הפנ"י והרמעמ"פ, ודו"ק בכ"ז.

ג

עונשי בן נח

חידוש עצום כתב בחלקת יואב תניינא סימן י"ד דאף שאמרו חז"ל ב"נ אזהרתן זו היא מיתתן, בכל הנוגע לאותן המצוות שהן בין אדם לחבירו כגון הגניבה והגזילה אין בתי דין שלהן חייבין להמיתן אלא רשאין להמיתן, אך אם ירצו להקל בעונשן ולהענישן בעונש ממון או מאסר וכדומה הרשות בידם, דבעבירות אלה עונש המיתה אינו אלא רשות ולא חובה.

והגאון הבליע בדבריו שתי סברות בביאור שיטתו. א: כיון שנצטוו על הדינים ובכלל מצוה זו לתקן מערכת של חוק ומשפט בכל הענינים שבין אדם לחבירו, ובכלל זה אף דיני העונשים ואם יתקנו עונשים אחרים להרתיע בני עולה בכך קיימו מצוותן ופטורין הם מלהמיתן. ב: אם יתקנו עונשים חילופיים הרי זה כאילו מחלו מעיקרא ובידם למחול על ממונם עי"ש.

והנה סברא ראשונה אף שמחודשת היא יש בה טעם ותבלין. אך בסברא השניה יש לפקפק טובא דמה ענין תקנות המשטר למחילת הפרט. ואף בישראל שדרכן למחול על ממונם לא מצינו שכל דינא דמלכותא יש בה מחילה (אלא שמטעם אחר ניתנה הלכה דדינא דמלכותא דינא ואכמ"ל), ואף בפסק בי"ד לא מצינו דהוי כמחילה למפרע, וק"ו לעכו"ם הנהרגין על פחות משו"פ שאין להחזיק שהם מוחלים על כל שהשלטון יגזור עליו, וצ"ע.

וכעין דברי החלק"י כתב בן גילו הגרמ"ד פלאצקי בספרו חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה לגבי דברי הרמב"ם בפ"ב מרוצח ובפ"ג מהלכות מלכים דב"נ נהרג גם בהורג ע"י שכיר ושליח דמ"מ אין דין זה אלא רשות ולא חובה דכיון דבישראל פטור לא מסתבר דבב"נ חייבים להורגו, עי"ש.

ואף שאין דברי החלק"י והחמד"י תואמים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי, דלדברי החלק"י אין זה אלא אם כן יחוקקו עונש אחר קל יותר, ורק בעניני הממון שבין אל"ח (ויש להסתפק לשיטתו אם גם ברוצח כך הדין דאם משום מחילה אתינן עליו אין מחילה לרוצח וז"פ), ולדברי החמד"י אין הדברים אמורים אלא במציאות מסויימת זו של הורג ע"י שליח.

אך הצד השוה שבדבריהם דיש שדין הב"נ במיתה אך אין חיוב להמיתו אלא רשות בלבד.

אך יש מן האחרונים שהרחיבו מהלך זה ונקטו דכל עצם דין אזהרתן זו היא מיתתן אינו אלא רשות ולא חובה, דלעולם אין חובה להרוג את הגוי שעבר על שבע מצוותיו, אלא מצוה להענישו מצד מצות הדינים, והעונש המירבי הראוי לו מיתה הוא.

עיין משך חכמה פרשת תצא (דברים כ"ב כ"ג) "ובאמת אין בי"ד מצווים להרוג את העו"ג החוטא כמו שמצווים בישראל... וסלקא דעתך אמינא שגם על הגויים היינו גר תושב מצווים בי"ד להמיתו, לכן כתיב 'ובערת הרע מישראל' אבל בגר תושב אין אנו מצווים, רק מפני השחתת העולם מעמידים להם בי"ד שופטים אפילו מהם. וכן ברוצח כתיב 'ובערת בם הנקי מקרבך' הא ב"נ שהרג חבירו אין מצווין בי"ד להרגו אעפ"י שבן מיתה הוא".

ואף שיש להסתפק בכונתו דשמא רק בי"ד של ישראל אין מצווין להמיתו הא בי"ד שלהם חייבין להמיתו, לכאורה נראה יותר דכונתו דאף בי"ד שלהם אין חייבין להמיתו אף שבין מיתה הוא, וצ"ע.

והגרי"א הענקין כתב בספריו פירוש איברא ועוד כמה פעמים דיש ראיות רבות מן התנ"ך שכל גדר חיוב מיתה בעכו"ם לא חובה היא אלא רשות ביד הבי"ד והשופט, ולא פירש מה הן ראיותיו. ויש לדון בזה בשלש פרשיות בספר בראשית.

א:   בפרשת שמעון ולוי שהרגו את כל אנשי שכם כבר כתב הרמב"ם דכולם נתחייבו מיתה משום שעברו על מצות הדינים כאשר לא שפטו את שכם בן חמור על פשעו, והביאו הרמב"ן בפרשת וישלח, והמאירי בסנהדרין דף נ"ז הוסיף בזה דיעקב שכעס על מעשיהם משום שרצה לנהוג בהם לפנים משורת הדין. ולכאורה מוכח מזה דאף שחייבים היו במיתה יש רשות לנהוג בהם לפנים משורת הדין ולפי צורך השעה אף לותר ולמחול, וק"ו שמותר להענישו בעונש קל יותר.

ב:   בפרשת יוסף ובנימין וגביע הכסף איתא (בראשית מ"ד ט') דאחי יוסף אמרו "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים" ושליח המשנה למלך אמר לעומתם "ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו יהיה לו עבד ואתם תהיו נקיים" וכתב שם רש"י "גם עתה כדבריכם, אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא שכולכם חייבים בדבר עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין", ועיין שם ברמב"ן, בספורנו וברד"ק, ומ"מ מבואר בדבריהם לכאורה שמותר לנהוג בזה לפנים משוה"ד ולהקל בעונש ב"נ שגנב. וע"ע שם בספורנו "אף על פי שעתה    בזה הענין כן הוא הדין כמו שאמרתם בהיות הגביע גביע המלך אשר שלם טובה להשיב כספכם איש אל שקו מכל מקום האיש אשר ימצא אתו הוא יהיה לי לעבד ולא כלכם, וגם הוא לא ימות כמו שהיה מן הדין". (וגם באוה"ח דן בשאלה זו וצ"ע בדבריו ואכמ"ל). אך פשוט דאין מזה ראיה גמורה דהלא יוסף הצדיק ידע שבנימין צדיק הוא ולא גנב כלום וכל רצונו היה להחיות עם רב וא"כ פשוט שלא דנו להריגה.

ג:    "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי" (שמות ב' י"ב). וברש"י שם שהסתכל ברוח הקודש לראות אם עתיד לצאת ממנו גר, הרי דאף שמצרי זה בא על אשר איש והכה את הישראל ונתחייב מיתה מ"מ היה משה חס עליו אם ראה שגר יצא מחלציו.

אך פשוט דיש לדון בכ"ז ובודאי שאין בכ"ז ראיה מכרעת.

ולגופן של דברים נראה שנחלקו בזה הראשונים. בדברי רש"י סנהדרין נ"ז ע"א מבואר פעמיים שכל דינם של ב"נ למיתה וכ"ה בספר החינוך מצוה כ"ח ומצוה קצ"ב. אך גם לדברי האחרונים הנ"ל יש לכאורה בית אב בדברי הראשונים. המאירי בסנהדרין שם כתב דאף שבני שכם נתחייבו מיתה בטומאת דינה יעקב אבינו רצה לעשות עמהם לפנים משורת הדין כנ"ל, וע"ע ביד רמה בסנהדרין שם שכתב "אזהרתן זו היא מיתתן כלומר אזהרה הכתוב בהן זו מיתתן שאם עברו עליה ראויין הן למיתה", ומלשון זה משמע לכאורה דאין חיוב גמור להורגן אלא שראויין הם למיתה. ועדיין צ"ע בכ"ז.

תגיות: