הריגת עובר והצלתו (תשס"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

"שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (ט' ו').

דרשו חז"ל (סנהדרין נ"ז ע"ב) דבני נח נהרגים על העוברים "איזהו אדם שהוא באדם זה העובר". הרי דרק בדין בני נח ההורג עובר דינו כרוצח ולא בדין ישראל. ומ"מ כתבו התוס' (בנהדרין נ"ט ע"א, חולין ל"ג ע"א) דגם ישראל נצטוו שלא להרוג את העוברים שהרי אמרו חז"ל "מי איכא מידי דלגוי אסור ולישראל מותר". אך לא פירשו מה שורש איסור זה ועניינו ויש בזה כמה דרכים בדברי האחרונים.

בשו"ת צפנת פענח (ח"א סי' נ"ט) כתב בביאור דברי התוס' בסנהדרין (נ"ט ע"א) דהוי בכלל שפיכ"ד, ולשיטתו לכאורה הוי  בכלל יהרג ואל יעבור, וכן נראה לפימש"כ במשך חכמה פר' ויקהל דמקרא "דמכה אדם יומת" ילפינן  גם עובר דאף דאינו נפש הוי בכלל אדם ולשון יומת המת בכל מקום ענינו מיתה ביד"ש עי"ש, ולשיטתו לכאורה הוי בכלל אביזרייהו דשפיכ"ד. ובפירוש המזרחי עה"ת בפר' משפטים כתב דאפשר דכל מה  שישראל פטור על העובר אינו אלא משום דהוי התראת ספק דשמא נפל הוא ולשיטתו גם יש לומר  דהוי אביזרייהו דשפיכ"ד דאסור להרוג ספק בר קיימא וחייבין ליכנס לספק סכנה כדי להמנע מלהרגו, וצ"ע.

אך רבים מן האחרונים פירשו איסור זה בדרך אחר עיין בשו"ת חות יאיר (סי' ל"א) ושו"ת עטרת  חכמים (אהע"ז סי' א') שכתבו דהוי כהוצאת זרע לבטלה וזה ענין איסורו וכ"ה בספר זכותא דאברהם  להגה"ק מטשכנוב, ולהבנתם נראה דאין זה בכלל אביזרייהו, אך דרך זה מחודש הוא בעיני.

והנה התוס' שם הוכיחו דגם בישראל אסור להרוג עובר דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור,  ואפשר דסברא זו גופא היא מקור וגדר איסור זה דכבר חקרו האחרונים בסברא זו אם סיבה היא או  סימן בלבד, עיין בקובץ שמועות (חולין אות כ"ג), ואם סיבה היא אפשר דזה כונת התוס' דמשום סברא  זו גופא  הכרח שגם לישראל יש איסור בהריגת עובר, וכ"כ הנודע ביהודה תניינא (חו"מ סימן נ"ט). וכך הבין בשו"ת בית שלמה חו"מ סימן קל"ב שכתב ליישב סתירת תוס' דבסנהדרין נ"ט ע"א ובחולין ל"ג ע"א כתבו דאסור להפיל עובר ובנדה מ"ד ע"ב כתבו דמותר וסתרו דבריהם. וכתב הבי"ש דבסנהדרין וחולין אזלי כר' ישמעאל דעכו"ם נהרג על העוברין וממילא יש איסור גם בישראל דמי איכא מידי וכו' אבל בנדה אזלו לת"ק דגוי אינו נהרג וממילא גם בישראל אין איסור עי"ש.

וכמדומני שראיתי בשואל ומשיב דכל איסור הריגת עובר משום בל תשחית הוא, וזה דבר רחוק.

ועוד דרך מצינו בזה דאיסור הריגת עובר איסור חובל הוא שנאסר  בל"ת דלא יוסיף להכותו. כ"כ בשו"ת מהרי"ט (סי' צ"ז), ויש לעיין דא"כ לא תירצו התוס' כלום דאיסור  חובל מילתא אחריתא היא וגם בגוי יש איסור חובל כמ"ש הרמב"ן בפר' וישלח (פל"ד, י"ג), אלא  שהקשו ממה דגוי נהרג על העובר מדין רוצח וע"ז תירצו התוס' דגם בישראל יש איסור מסויים על  הריגת העובר ולא מצד חובל באם, ובאמת נתקשיתי מאז בשיטת המהרי"ט דבסימן צ"ט כתב יותר מזה  דאין אפילו נדנוד איבוד נפש בהפלת עובר ואין בו אלא דין ממון דדמי ולדות, ומותר להרגו לצורך  רפואת אמו (אפי' אין בה פקו"נ), הרי דבתשובה זו מיקל טפי מבתשובה צ"ז וצ"ע בזה.

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קנ"ה) שכתב דהריגת עובר אסורה מדין חצי שיעור שאסור מה"ת,  ובודאי אף זה דבר חידוש הוא אמנם לפי דבריו יש ליתן טעם למה עכו"ם נהרגין על העוברין דהלא  כתב הרמב"ם בהל' מלכים (פ"י ה"י) דלא נתנו שיעורים לב"נ והם נהרגים על אבר מן החי אף פחות  מכשיעור, וכיון דעובר הוי כחצי שיעור ב"נ נהרגין על העוברין, ודו"ק.

וגוף דברי מהר"ם שיק שדימה ח"ש איכותי לדין ח"ש בכמות יש לו סמך ובית אב בדברי הרמב"ם  בהלכות מאכלות אסורות (פרק ז' הלכה ט"ז) דהחוטין והקרומיות יש בהם איסור דם רק מדרבנן ואם  תאמר דאסור מה"ת הוי כח"ש דאסור ואין לוקין עליו עי"ש, הרי דחדית לן גדר ח"ש באיכות ועיין בזה  באחיעזר (ח"ג סי' ל"א), וע"ע בסהמ"צ (ל"ת שנ"ג) ברמב"ן שכתב דאפשר דקריבה בערוה אסור כח"ש  הרי לן מדברי אבות העולם הרמב"ם והרמב"ן דיש גדר ח"ש באיכות וכ"ז בית אב לדברי המהר"ש  הנ"ל, דהלא עובר יש לו מקצת חיות והוי כח"ש לגבי איסור רציחה (ועיין עוד בזה בשד"ח ח"א עמוד  225).

ולענ"ד נראה עיקר בזה, דהלא חזינן דמותר לחלל את השבת כדי להציל את העובר וכמ"ש הר"ן בשם הבה"ג ביומא  (דף פ"ג) דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אמרה תורה, וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם, וא"כ הגע בעצמך וכי יחלל שבת  להציל את העובר ושוב יהרוג את העובר, ואיך יחללו את השבת להציל את מה שאין מצוה להצילו כלל  ומותר לאבדו, אלא ע"כ דכמו שמותר לחלל את השבת כדי להציל את העובר בהכרח דמצוה להצילו  וממילא פשוט שאסור להרגו, ודו"ק בזה.

אמנם התוס' בנדה שם נקטו לחד תירוצא דמותר להרוג עובר ואעפ"כ מחללין שבת להצילו עי"ש.

והנה במגן אברהם סימן קכ"ח סקנ"ג הביא בשם הרלב"ח דמי שדחף אשה הרה והפילה נושא את כפיו משום דעובר אינו איש, ואת"ל דיש בזה איסור רציחה לכאורה פשוט דשוב אינו נושא כפיו אף שאין דינו מסור לבי"ד, שהרי אף בגרמא ובשוגג נפסל לנשי"כ כמבואר שם בסעיף ל"ג, ואף בגוי נחלקו אם ההורגו נפסל כמבואר שם בפרישה ובמאמר מרדכי ובספר צידה לדרך עי"ש. וע"כ דכיון דאין העובר איש אין בו בכלל איסור רציחה והוי כשאר עבירות שבתורה שבהן אין העבריין נפסל בנשי"כ, וכ"כ להדיא ברדב"ז (מכת"י ח"ח סימן כ"ב) דאין בזה גדר רציחה אלא דין ממון בלבד כדמוכח מחיוב תשלומי דמי ולדות, ומשום ממון אין הכהן נפסל מנשיאת כפים, עי"ש. ועיין עוד בדבריו ח"ג סימן תרצ"ה דאין דין שפיכ"ד בהריגת עובר, ודו"ק כי לכאורה הדברים ברורים.


 

ב

בדין הצלת העובר

 

ובאמת יש לעיין בכל דין עובר אי חשיב נפש או לא ושאלה זו נוגעת לא רק באיסור הריגתו אלא גם אם  יש מצוה להצילו והאם הצלתו דוחה שבת.

לכאורה מבואר להדיא דיש מצוה להצילו דהלא איתא בערכין (ז' ע"א) דהיושבת על המשבר ומתה  מקרעין את בטנה ומוציאין את הולד ומדמותר לנול את המת כדי להציל את העובר מוכח דיש מצוה  בהצלתו, אמנם בתשובות הגאונים (סי' רמ"ח) איתא "אשה שהיתה על המשבר והילד מפרכס במעיה,  מי קרעינן לכריסה לאפוקי את הולד או לא, לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסה עד  דימות הולד וקברינן לה" עכ"ל ותשובה זו תמוהה ביותר דהיא נסתרת מסוגית הגמ' דמביאין סכין דרך  רה"ר ומקרעין את בטנה, ורק באשה שיוצאה להרג מבואר דאין ממתינין לה עד שתלד ולחד מ"ד מכין  כנגד בטנה שימות הולד כדי שלא לענות דינה, אך לית מאן דפליג דבמתה מצוה להציל את הולד וכבר  נדחק מאד בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' י"ג) לישב תשובה זו ללא הועיל, אמנם כנראה כך היה המנהג בימי קדם, וגם הרדב"ז (ח"ב סימן תרצ"ה) מביא מנהג זה שהורגין את הולד של אשה שמתה בעיבורה  ודחאה עי"ש.

ומ"מ מבואר להדיא בסוגית הגמ' דיש מצוה להציל את הולד, אף דלאו נפש הוא כמבואר במשנה פ"ז  מאהלות משנה ו' דהורגין את הולד להציל את האם, מ"מ מצוה להצילו אלא דחיי האם קודמין, וצ"ב  במקור מצוה זו מה ענינה ושורשה, דנראה פשוט דאין בעובר עשה ול"ת דוהשבותו לו, ולא תעמוד על  דם רעך, דמצוות אלה על אנשים ילודים נאמרו ולא בעוברין שאין בהם חיות גמורה ואינם בכלל נפש.

ויתירא מזו מצינו בר"ן מסכת יומא (ג' ע"ב מדפי הרי"ף) בשם הלכות גדולות דמחללין את השבת כדי  להציל את העובר (ונחלקו  בכך הראשונים כמבואר שם בר"ן וברא"ש ובשו"ת המהרי"ט בסי' צ"ז),  והר"ן ביאר מקור היתר זה משום "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" עי"ש. ולכאורה  פשוט דלולי שיש מצוה להציל את העובר אי אפשר שתהא הצלתו דוחה את השבת, דא"א שיהא מעשה  רשות דוחה שבת ואם דוחה שבת ע"כ דיש מצוה להציל את העובר, וק"ו בן בנו של ק"ו דא"א שמותר  להרוג עובר ומחללין את השבת להצילו דזה דבר והיפוכו, ובאמת נראה דשלש הלכות אלה, איסור  הריגת עובר, מצות הצלתו, וההיתר לחלל עליו את השבת יסוד אחד להם, וכל זה משום "חלל עליו שבת  אחת כדי שישמור שבתות הרבה", דאף דעדיין אינו נפש כיון שנפש הוא בכח, מצווין אנו להצילו  ומחללין עליו את השבת וק"ו שאסור להרגו.

אמנם בלשון התוס' בנדה (מ"ד ע"ב) משמע דמותר להרוג את העובר ואעפ"כ כתבו דמחללין את השבת  להצילו כמבואר בערכין דמביאין סכין דרך רה"ר לקרוע בטן אמו שמתה ולהוציאו, ובדרך אחד כתבו  התוס' דרק ביושבת על המשבר מחללין את השבת להצילו והוי כבר כילוד ממש ואף נהרגין עליו, אך  לדרך ב' בדבריהם אין בין יושבת על המשבר לשאר עובר ומותר להרגו ואעפ"כ מותר לחלל את השבת  להצילו משום פקו"נ, עי"ש.

אך באמת זה תמוה מאד לענ"ד דאיך אפשר שמותר להרגו ומחללין את השבת להצילו ומשום כך נראה  דאין כונת התוס' דמותר ממש להרגו אלא דפטור ההורגו, ואפשר דנקטו לשון מותר משום דלפני"כ  הוכיחו דאינו נפש גמור ממה דמותר להרגו כדי להציל את האם, ובאמת אין כונתם להיתר ממש דא"כ  סתרו את דבריהם מסנהדרין (נ"ט ע"א) ומחולין (ל"ג ע"א) דאסור מה"ת להרגו ועוד דא"כ קשה מי  איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור כמו שהקשו שם, אלא נראה שאין כונתם להיתר אלא לפטור, אך רבים מן האחרונים הבינו מתוך דבריהם דאכן אין בזה איסור ועי"ש בשו"ת בית שלמה. ועדיין צריך בזה עיון וחיפוש בדברי הראשונים והאחרונים שם בנדה.

ועוד יש לעיין בזה לכאו' מדברי התוס' בב"מ (קי"ד ע"ב) דאף דאליהו הנביא כהן היה הותר לו לטמא  עצמו לבן הצרפית להחיותו משום פקו"נ, ולכאו' פשוט וברור דאין מצוה להחיות את המתים דלא  תעמוד על דם רעך כתיב וכן והשבותו לו ועל החיים נאמרו מצוות אלו ואין המת בכלל, וגם וחי בהם  לחיים נאמר ולא למתים ואעפ"כ כתבו דיש בזה פקו"נ ובמק"א ביארתי שגם דבריהם מושתתים על  הסברא דחלל עליו שבת אחת וכו' ומ"מ מוכח דאף במה שאין בו מצוה מ"מ יש בו היתר דפקו"נ לעבור  על מצוות התורה. (עיין לקמן סימן ס').

אך באמת נראה דאף דודאי אין מצוה כללית להחיות את המת, מ"מ אין הצדיק מחיה את המת משום  שכך עלה ברצונו ודעתו, אלא ע"י הארה מן השמים שכך ראוי ונדרש, וכיון שכך השיג ברוח קדשו  ובהארה עליונה מצווה היא לעשות כן ולהחיות  את המת המסויים הזה ואינו רשאי להמנע מכך וניחא  שפיר דדוחה את השבת ככל פקו"נ, אבל על משמרתי אעמודה דאי אפשר דמעשה שרשאין להמנע  ממנו ואינה מצוה ידחה את השבת (וראיתי בשם הגר"מ פיינשטין זצ"ל דמשום פקו"נ דאם הילד דן  אליהו דדוחה איסור טומאה, אך לענ"ד זה נסתר גם מלשון התוס' וגם מסברא ונראה יותר כמבואר).

 

 

ג

דילול עוברים

 

הנה הבאתי לעיל אות א' דרכים שונות בביאור האיסור להרוג עובר, ונתבאר שם דיש מן האחרונים שנקטו דהוי ממש כשפיכת דמים אלא שאין דינו מסור לבי"ד, כך משמע בשו"ת צפנת פענח סימן נ"ט וכך כתב המשך חכמה בדרך אפשר בפרשת ויקהל (שמות ל"ה ב') "דמכה אדם יומת" כולל גם עובר דאף שאינו נפש הוי בכלל אדם ויומת היינו בידי שמים, אך כבר נתבאר לעיל דמהשמטת הרמב"ם הריגת עובר בפ"ב מהלכות רוצח מוכח דההורג עובר אינו חייב מיתה לשמים כנ"ל.

ויש בזה נפ"מ להלכה, דהנה דנו גדולי הזמן בשאלת דילול עוברים, דיש לפעמים בהריון רב עוברי שהרופאים קובעים שאם לא יוציאו מקצת העוברים כולם יגוועו או לפחות יש חשש שלא יוכלו להתפתח כראוי ובסופו של דבר לא יגיעו לידי חיות.

ולכאורה הרי זה דומה להא דכתב הרמב"ם (פ"ה מיסודי התורה ה"ה) "וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" הרי דאף כאשר כל הקבוצה בסכנה אין מוציאין אחד מהם כדי להציל את כולם אף שאותו פלוני אף הוא ימות אם ננהג בשב ואל תעשה, ולכאורה ה"ה בני"ד דאף אם כל העוברים מסתכנים מ"מ אין להוציא אחד מהם להריגה כדי להציל את כולם.

אך אין זה אלא אם נקטינן דהריגת עובר אסורה מלתא דרציחה, וא"כ מסתבר דעובר כנגד עובר דינו כאדם כנגד אדם אחר, וכשם שאין מוסרין אחד להריגה כדי להציל חבירו כמו כן אין להרוג עובר כדי להציל עובר אחר, אמנם לדברינו הנ"ל דמצות הצלת עובר והאיסור להרגו מקורו מהא ד"חלל עליו שבת אחת", נראה דמבחן התוצאה הוא שקובע הלכה זו, דכל מגמת פנינו בהצלת העובר ומניעת איבודו "כדי שישמור שבתות הרבה" וא"כ מה בצע שניתן לכולם לגווע ואף אחד מהם לא ישמור שבתות הרבה, ומסתבר טפי להפסיק את חיות מקצתן כדי להציל את האחרים.

ויש לדון עוד בזה לפי"ד הרמב"ם בפ"א מרוצח ה"ט דמה שהורגין את העובר כדי להציל את האם אינו אלא משום שהעובר רודף הוא, וכבר תמהו רבים על דבריו דהלא בסנהדרין (ע"ב ע"ב) הקשו למה אין נוגעין בו משיצא ראשו והלא רודף הוא ותירצו דאין העובר כרודף "דמשמיא קא רדפי לה", הרי דאין העובר כרודף, ועוד דאם אכן רודף הוא למה אין נוגעין בו משיצא ראשו. ובמנחת אשר למס' פסחים סי' כ"ז אות ג' ביארתי דשני דינים יש ברודף כנגד שני הסיבות שאין דוחין נפש מפני נפש, דמחד גיסא אין איסור רציחה נדחה מפני פקוח נפש, דהלא איסור זה מג' עבירות חמורות הוא דיהרג ואל יעבור, ועוד דאין לקפח זכותו של פלוני לחיות משום חייו של אלמוני, וגדולה מזו כתב הרדב"ז בשו"ת ח"ג סימן אלף נ"ב דאין האדם חייב להניח שיקטעו לו אבר כדי להציל את חבירו, וק"ו הדברים שאין לקפח זכותו של פלוני לנשמת אפיו כדי להציל את אלמוני (ומשו"כ נלענ"ד דאין מוסרים את הטריפה להריגה כדי להציל את אלה שאינם טריפה ולא כדברי המנ"ח במצוה רצ"ה שכתב דאם אומרים הגוים תנו לנו אחד מהם ונהרגנו ואם לא נהרוג את כולכם מוסרים את הטריפה כיון דהוי גברא קטילא ולא שייך לומר בו מאי חזית, דאכן דם השלם סומק טפי מדם הטריפה, ולענ"ד נראה דאין מוסרין טריפה כדי להציל שלם, וק"ו הדברים מדברי הרדב"ז הנ"ל).

וחידשו חז"ל דכדי להתיר איסור רציחה צריך דין רודף ממש בכונת רדיפה, אבל להפקיע זכות בדין רודף כלדהו סגי, וכל שאדם סיבה הוא לסכנת חבירו בטלה זכותו ויש להציל את הנרדף בהפקעת זכות הרודף, והלכה זו למדנו מב"ק קי"ז ע"ב שם מבואר דאניה שעומדת להשבר ולהטבע בים דזורקים את מה שעלה על הספינה באחרונה דדין חבילה זו כדין רודף וכ"פ הרמב"ם בפ"ח הט"ו מחובל ומזיק והרי פשוט דאין המשא רודף ממש, ומוכח דכאשר אין איסור רציחה, כל המהווה סיבה לסיכון זולתו דינו כרודף, ועי"ש שהארכתי בזה טובא.

והנה במקשה לילד, העובר נתפס ונחשב כרודף לגבי האם ולא כנרדף, דהאם חיה וקיימת לפני שהעובר נוצר, נמצא שהעובר שבתוך רחמה המסכן את נפשה הוא הרודף, אבל בהריון רב עוברי צ"ע אם אפשר ליתן דין רודף על מקצת העוברים דמהי"ת לומר שעובר פלוני רודף את אלמוני ושמא אלמוני הוא זה שרודף את פלוני, אך באמת נראה דאף בזה יש לדון דין רודף ואבאר טעמי ונימוקי.

הנה בדרך כלל כשמתעורר צורך בדילול עוברים, מקצת העוברים מפותחים יותר ויש להם סיכוי טוב להבשיל ולהגיע לידי לידה, ויש מפותחים פחות שבדרך הטבע עפ"י רוב לא יגיעו לידי חיות, ואפשר דיש לדון דין רודף באלה העוברים שאין להם סיכוי לשרוד והם מסכנים את העוברים שאילולי אחיהם הנפלים היו נולדים בריאים ושלמים, וצ"ע בזה וכתבתי רק כמעיר וכמציץ מן החרכים. (ואפשר עוד לפי דעת המנ"ח דמוסרים טריפה כדי להציל את השלם, דיש לאבד את העוברים שאין להם סיכוי לשרוד כדי להציל את אלו שיכולים להתפתח ולחיות).

ועוד יש לדון בזה לפי דבריו המחודשים של החזו"א בחשן משפט מס' סנהדרין סימן כ"ה דחץ שלפי מהלך מעופו יהרוג הרבה אנשים ואם נטה את החץ לכיוון אחר יהרגו מעט אנשים, אלא שאותם המעטים לא היו נהרגים אילולי היטנו את החץ, מ"מ יש להטות את החץ וז"ל "ויש לעיין באחד רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים ויכול להטותו לצד אחר ויהרג רק אחד שבצד אחר, ואלו שבצד זה יצולו, ואם לא יעשה כלום יהרגו הרבים והאחד ישאר בחיים, ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה דהתם המסירה היא הפעולה האכזריה של הריגת נפש ובפעולת זה ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה אלא המקרה גרם עכשו הצלה לאחרים, גם הצלת האחרים אין קשור במה שמוסרים להריגה נפש מישראל, אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשיו במקרה נמצא בצד אחר נפש מישראל ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה אחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר" והדברים מחודשים מאוד. ויש לעיין לפי"ד כיצד נתייחס לדילול עוברים, אם מעשה הצלה הוא כשאר פעולות כירורגיות ורפואיות, וכהטיית החץ היא, או שמא מעשה אכזרי וכהא דשבע בן בכרי, וי"ל בזה. ומסתבר דבכלל פעולה אכזרית היא דמ"מ הורג בידים עובר, אמנם מאידך דרך הטבע הוא שיש במעשיו הצלה, ולא ענין מקרי, ועדיין צ"ע בזה.


 

ד

הפלת עובר לפני ארבעים יום

 

הנה מצינו כמ"פ בדברי המשנה והגמ' דעובר לפני מ' יום כאילו אינו וגרע מעובר בעלמא.

א:   בנדה ל' ע"א מבואר במשנה "המפלת ליום מ' אינה חוששת לולד, ליום מ"א חוששת לזכר ולנקבה ולנדה". הרי דעד מ' יום אין כאן ולד כלל ואינה טמאה טומאת לידה.

ב:   ביבמות ס"ט ע"ב מבואר דאשת כהן שנשאת לזר ונתעברה ממנו ומת אינה אוכלת בתרומה, אך עד מ' יום להריונה אוכלת היא בתרומה ד"מיא בעלמא היא".

ג:    בברכות ס' ע"א אמרו דהמתפלל שתלד אשתו זכר כאשר מעוברת היא תפלתו תפלת שוא דאין מזכירין מעשה נסים, אך עד מ' יום מותר להתפלל שיהא זכר. הרי דגם בסוגיא זו מבואר עד מ' יום, אינו לא זכר ולא נקבה אלא מיא בעלמא.

ויש מן הראשונים שהרחיבו הנחה זו גם לתחומים אחרים.

עיין חשן משפט סימן ר"י סעיף א' דאף דהמזכה לעובר לא קנה אם היה בנו קנה, ומקורו בב"ב קמ"ב משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. ובנמוקי יוסף שם כתב בשם הריטב"א דאין זה אלא לאחר מ' יום אבל עד מ' יום מיא בעלמא הוא ואף בבנו הוי דשלב"ל. ולדעת הסמ"ע אין זה דעת השו"ע שהשמיט הלכה זו, אך הש"ך בס"ק ב' פסק כשיטת הנמק"י והריטב"א עי"ש.

ועיין עוד בתורת האדם לרמב"ן "ענין הסכנה" דעובר עד מ' יום "אין בו חיות כלל". ומ"מ מחללין עליו את השבת "כדי שישמור שבתות הרבה". הרי שדן מתוך המקורות הנ"ל דלכאורה ה"ה דאין מצוה להציל עובר פחות ממ' יום כיון שאין בו חיות כלל אך מטעם אחר חידש דמחללין עליו את השבת כמבואר.

ויש רבים מן האחרונים שדנו מתוך כך, דה"ה דאין איסור להפיל עובר עד ארבעים יום. עיין שו"ת חות יאיר סימן ל"א שרמז לסברא זו אך לא קיבלו להלכה. ובשו"ת בית שלמה חו"מ סימן קל"ב כתב להקל בזה וכ"כ בשו"ת צפנת פענח סימן נ"ט דאין בזה איסור חמור, ובשו"ת אחיעזר ח"ג סוס"י ס"ה כתב דאין ב"נ נהרג עליו ואין בישראל איסור תורה, עי"ש.

וגדולה כתב בשו"ת פרי השדה להגאון מבאניאד ח"ד סימן נ' דיש להקל עד ג' חדשים והביא כן מהחות יאיר עי"ש. אך באמת החו"י לא כתב כן אלא ברמיזא בעלמא ודחה קולות אלה כסברת הכרס עי"ש.

ומ"מ חזינן דיש מן האחרונים שהקילו בזה, ובשעה"ד גדול בספק פקו"נ יש לסמוך על דבריהם, שיש בהם בית אב כמבואר.

אילו היה בדורו של אברהם

"ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י ו' ט').

הנה לכאורה יש לתמוה על אלה שדרשו לגנאי, מאחר שצדיק היה נח, וגם תמים היה בדורותיו, והתורה העידה עליו שמצא חן בעיני ה', ובזכותו נתקיימה כל העולם כולו, למה דרשו לגנאי כשאפשר לדרוש לשבח, והלא אמרו חז"ל (אבות פ"א משנה ו') "הוי דן את כל האדם לכף זכות" וק"ו לנח איש צדיק תמים.

ועוד יש לתמוה בלשון רש"י, שהדורשים לשבח אמרו "אילו היה בדורם של צדיקים", והדורשים לגנאי אמרו "אילו היה בדורו של אברהם", למה נקטו דוקא דורו של אברהם, ולא דור של צדיקים.

ונראה בזה דהנה בדברי הנביא (ישעיהו נ"ד ט') נקרא המבול מי נח "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך" (ופרשה זו שבנביא נקראת בהפטרת פרשת נח) ובזוה"ק איתא שהמבול נקרא ע"ש נח, משום שנח נושא באחריות מסויימות על המבול, משום שלא התפלל על בני דורו לעורר עליהם רחמי שמים, וז"ל הזוהר (נח אות קפ"א) "דכיון דאמר ליה קב"ה, דישזיב ליה בתיבותא, דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו', וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה, ואני הנני מקים את בריתי וגו', ובאת אל התיבה, כיון דאמר ליה, דישתזיב הוא ובנו, לא בעא רחמין על עלמא, ואתאבידו ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה, כד"א כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח"

הרי דהקב"ה הקפיד על נח שלא התפלל והתחנן על בני דורו לעורר עליהם רחמי שמים להצילם ולחלצם ממיצר. ואפשר דזה כוונתם של הדורשים לגנאי, ודאי שנח היה צדיק גמור ותמים במעשיו עד שזכה למצוא חן בעיני ה', אך מ"מ אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, שהרי מדה זו מצינו באברהם, שהתפלל על אנשי סדום הרעים והחטאים והתחטא לפני קונו לעורר עליהם רחמי שמים, ומדה זו חסרה לנח.

 פוק חזה מה שביארו חז"ל (מכות י"א ע"א) למה ההורג נפש בשגגה יוצא מקלטו במות הכהן הגדול כי על הכהן הגדול מאחיו היה להתפלל עליו שיגמר דינו לזכות, ומשנגמר דינו לחובה אחריות מוטלת על הכהן.

הרי לן גודל החיוב שעל גדול ומנהיג בישראל להתפלל אף על החוטאים והפושעים. ונח שלא עשה כן נדרש לגנאי.


מי שפרע מאנשי דור המבול

"מי שפרע מאנשי דור המבול ודור ההפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" (ב"מ מ"ד ע"א).

יש להבין מה הקשר בין דורות אלו של אנשי זימה וכפירה למי שאינו עומד בדיבורו, ולמה לא אמרו ככללו של דין שמים "מי שמעניש לעוברי מצוותיו הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו", ובמה שייכי דור המבול ודור ההפלגה לחובת האדם לעמוד בדיבורו.

ונראה כשנקדים להתבונן בחטאם של שני דורות אלה דהנה בדור המבול אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח ע"א) "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס שהרי אנשי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם הנני משחיתם את הארץ". הרי שתחילת ענשו של דור המבול על הגזל והחמס, עבירות שבין אדם לחבירו.

ומאידך, דור הפלגה מאוחדים היו "שפה אחת ודברים אחדים" לא היה כל פירוד ומחלוקת ביניהם, אך כולם כאחד כפרו בעיקר, ונטרפה דעתם בהרגשת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", דימו הם בנפשם לעלות לשמים ולהלחם עם הקב"ה כמ"ש חז"ל (ב"ר פל"ח ומובא ברש"י). עיקר חטאם של אלה בתחום של בין אדם למקום.

וראו חז"ל להחכימנו בעומק בינתם דמי שאינו עומד בדיבורו ומלמד לשונו לשון שקר, סופו ליפול בשחת השקר עד שאול תחתית ולאבד את שני העולמות, גם זה שבין אדם לחבירו וגם זה שבין אדם למקום, המשקר לחבירו ישקר לעצמו, וישקר לאלוקיו, כי חותמו של הקב"ה אמת הוא (שבת נ"ה ע"א) והאמת הוא העמוד הראשון שבין שלשת עמודי תבל שאמרו חכמים (אבות פ"א) "על שלשה דברים העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום".

ולכן אמרו, מי שפרע מאנשי דור המבול מחד, ומדור הפלגה מאידך, הוא עתיד לפרוע ממי שאינו עומד בדיבורו.

תגיות: