עניני הסליחות (תשס”ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

"מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים וכו'"

(סליחות דכל יום).

"מדת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי"

(סליחות ליום ה' מעשי"ת).

"מלאכי רחמים משרתי עליון חלו נא פני א-ל במיטב הגיון, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם"

(סליחות יום ב).

 

א


הנה יש מגדולי הדורות שפקפקו באמירת פרקי סליחות אלו משום דברי הרמב"ם בעיקר החמישי מי"ג עיקרי אמונה "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו" הרי דאסור לנו להתפלל לכח אחר מלבדו ית"ש, וכבר העיר בזה המהר"ל בספר נתיבות עולם נתיב י"ב וכתב שאין לומר פרקים אלה, והביאו החת"ס בשו"ת או"ח סימן קס"ו ונקט כותיה ביסוד הדברים אף שלא ביטל מנהג זה בעירו אלא שהיה נוהג בעצמו להאריך בנפילת אפים עד שגמרו תפילת מכניסי רחמים כדי שלא לאמרו עי"ש. וכעין דברי המהר"ל והחת"ס לגבי "מכניסי רחמים" כתב גם הקרבן נתנאל בסוף פ"ק דר"ה לגבי "מדת הרחמים וכו" עי"ש. הרי לן מגדולי הדורות ששללו פרקי סליחות אלה משום שיש בהם פניה ובקשה מכוחות עליונים לעשות למעננו ואין ראוי להתפלל אלא לבורא ית"ש ויתעלה.

ובאמת יש עוד פרקי סליחות שבהם פונים אנו לכחות עליונים, כגון ביום ג' דעשי"ת "שבת כסא אשר למעלה מנשא יחלה בעדנו לצור המתנשא", ובהמשך פרק זה פונים לארבעת הפנים שבמרכבה, שור אריה נשר ואדם לעזור לנו בתפילתנו. וביום ב' דעשי"ת "שערי שמים... הפתחו לחלון יפת פעמים", הרי שפונים אנו לכוחות שונים לסייע לנו ולעורר רחמי שמים.

אך באמת נראה דאין כלל סתירה בין דברי הרמב"ם בעיקרי האמונה לפרקי סליחות אלה, כאשר נתבונן בדברי הרמב"ם בר"פ חלק בסנהדרין בבארו את העיקר החמישי וז"ל "שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולעשות מצותיו ושלא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות מה שהורכב מהם לפי שכולם מוטבעים ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש"י וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על ע"ז ורוב התורה מוזהרת עליו".

וכל מתבונן יראה נכוחה שעיקר ענין זה שלא לעבוד לכח אחר זולתו ית"ש ולא לגדלו ולרוממו ולייחס לו כח עצמי, וברור שדבריו כאן מיוסדים על יסוד דבריו בהלכות עבודת כוכבים פרק א' הלכה א' שם ביאר דעיקר טעותם של עובדי ע"ז הקדומים לא היתה כפירה בעיקר, אלא שבסכלותם חשבו שזה רצון ה' שנעבוד למשמשיו וברואיו כדי להתקרב אליו, עי"ש. וכיון שזה עיקר עבודה זרה, הרי מעיקרי אמונה לא לעבוד ולגדל שום כח זולתו, וכל זה ברור ופשוט.

ובאמת לא ידעתי מי ניסח את י"ג העיקרים שנדפסו בסידורים רבים, ולכאורה תימה לכתוב בנוסח המקוצר מה שאין בנוסח המקורי, דהרמב"ם בפיה"מ לא דיבר אלא בעבודה ובי"ג עיקרים שבסידורים אין מדובר אלא בתפילה. וראיתי בסידורים בנוסח עדות המזרח שעפ"י הבן איש חי ועוד גדולי עולם נוסח אחר בעיקר ה' "לא לעבוד לזולתו" ונוסח זה תואם לחלוטין את דברינו.

אמנם באמת אין בזה כל קושיא דגם תפלה עבודה היא וכמ"ש (תענית ב' ע"א) "איזוהי עבודה שבלב זו תפלה". הרי דכל מהות התפילה עבודה היא.

אך באמת אין אנו מתפללים למלאכים אלא מבקשים מהם שיתפללו בשבילנו. ובבקשה בעלמא אין שמץ עבודה ואין בו איסור כלל.

ולפי"ז אין זה ענין לסליחות הנ"ל שאין בהם שום הכנעה ועבודה ואין אנו מתפללים אליהם בקבלת עול ואלהות, אלא מבקשים מהם להכניס תפילתנו אל מקומן לפניו ית"ש. דאכן תפילה הלא היא עבודה שבלב, ומשו"כ אין להתפלל לזולתו, אך לא כל בקשה תפילה היא. ובאמת אין אנו מתפללים לא למדת הרחמים ולא למכניסי הרחמים אלא מבקשים מהם להכניס תפילתנו או לבקש בעדינו וכשם שמבקשים אנו מן החיים לעשות כן ואין זה גדר תפילה וז"פ.

אמנם אף אם אין סליחות אלו נסתרים מדברי הרמב"ם, לכאורה הם נסתרים מדברי הירושלמי בפ"ט מברכות ה"א (דף ס"ג ע"א) "ר' יודן בשם ר' יצחק אמר בשר ודם יש לו פטרון, אמרו לו נתפס ביתך, אמר להם אני מקיים עליו וכו', אמרו לו הרי הוא יוצא ליתלות היכן הוא והיכן פטרונו וכו', אבל הקב"ה אינו כן אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצוח ואני עונה לו מיד, הה"ד כל אשר יקרא בשם ה' ימלט", ועי"ש בירושלמי שדבר זה מבואר שם באריכות בכמה סגנונות. הרי שאין פטרונים בשמים ואין לפנות לא למיכאל ולא לגבריאל אלא להקב"ה בעצמו, ושוב קשה איך פונים אנו למלאכים מכניסי רחמים וכדו'.

ואף שבדברי הירושלמי היה אפשר לומר דאין זה מעיקרי אמונתנו אלא מדת חסידות ועצה טובה, מדברי הרמב"ן בדרשת "תורת ה' תמימה" חזינן דנקט דדברי הירושלמי הם מפתח מיסודות הדת דז"ל שם "והעבודה זרה השלישית, העובדים למלאכים וכו' או שיחשבו להם יכולת, או להיותם מליצים בינם ובין האל לעובדים אותם, ונראה שאפילו להתפלל להם על דרך זה אסור לנו כמו שנאמר בהגדה "בשר ודם יש לו אוהב אם באת לו עת צרה אינו נכנס לביתו פתאום וכו' אבל הקב"ה אינו כן אלא אמר הקב"ה אם בא לך עת צרה לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל ויענו לך אלא אלי צווח ואני אענה לך וכו'". הרי לן דהרמב"ן קרי לה עבודה זרה ודברי ההגדה שעליו הסתמך הלא הם דברי הירושלמי הנ"ל.

אך גם בזה נראה דכל האיסור אינו אלא בעובד למלאכים ומתפלל להם ולא בבקשה בעלמא שאין בה עבודה, פלחן, והכנעה, וכמו שמדוייק בלשון הרמב"ן "להיותם מליצים בינם ובין הא-ל לעובדים אותם" ונראה דגם במש"כ "שאפילו להתפלל להם על דרך זה אסור" היינו על דרך זה, שהוא דרך פולחן ועבודה, ודו"ק בזה.


ב


והנה החת"ס עמד שם על מה שמאז ומעולם נהגו כל בית ישראל לפנות לצדיקים וגדולים להתפלל בעדם, וכתב דכיון דגם חבירו צריך להרגיש בצערו ממילא הוא בעל דברים וכאילו הוא בצרה זו וכיון ששניהם בכלל הצער "מוטב שיכנס הראש ולא הרגל", וכעין דברים אלה כתב גם תלמידו הגדול בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן רצ"ג עי"ש והדברים נחמדים.

אך לענ"ד אין צורך בכל זה, דהלא זה מעיקרי חובת התפילה שיתפלל אדם בעד חבירו, וכמו שאמרו בברכות י"ב ע"ב כל שיכול להתפלל על חבירו ואינו מתפלל נקרא חוטא, ועוד אמרו בב"ב קט"ז ע"א "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", וכבר הארכנו במק"א (עיין מנחת אשר במדבר סימן כ"ג) דמצוה על האדם ואף חובה עליו להתפלל בעד חבירו כדרך שעשה משה בתפילתו לרפואת מרים "אל נא רפא נא לה" ואין בזה חסרון כלל, ולא נאסר עלינו אלא לפנות למלאכים וכדו' כדי שיעזרו לנו בכוחם ובפועלם, אבל אין שום פגם בפניה לאדם כלשהו להתפלל עבורנו, דכשם שמתפלל על עצמו כך בידו להתפלל על זולתו, ויתירה מזו אמרו חז"ל דהמתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (ב"ק צ"ב ע"א), וכשם שצריך אדם להתפלל על חבירו פשוט דמותר לחבירו לבקש ממנו שיתפלל בעדו ואין זה ענין כלל להא דירושלמי דאין ראוי להתפלל למיכאל וגבריאל, וז"פ.

ועוד נראה בדרך הזה דהנה מצינו במקומות רבים דמותר לבקש מן המתים שיתפללו בעדינו, ולהדיא מבואר בתענית ט"ז ע"א "למה יוצאין לבית הקברות (בתענית ציבור) פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וח"א כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים", הרי שמותר לבקש ממתים שיבקשו עלינו רחמים, (ומה שכתבו המהר"ל והמהר"ם שיק שם דאין ראיה מסוגיה זו דבאמת הכונה שאנו מבקשים מהקב"ה לרחם עלינו בזכות המתים, הוא תימה גדולה ואינו מתיישב כלל בלשון הגמ' דהרי להדיא אמרו שיבקשו עלינו מתים רחמים, ועוד דהרי התוס' בסוטה ל"ד ע"ב הקשו מהמשמע בגמ' ברכות י"ח ע"א דהמתים אינם יודעים על הקורות אותנו ואיך יבקשו עלינו רחמים, ועוד הקשו במה שאמרו שם בסוטה דכלב הלך לחברון לקברי אבות וביקש "אבותי בקשו עלי רחמים שלא אכשל בעצת מרגלים". ותירצו "דע"י תפילה שזה מתפלל מודיעין להן" והוכיחו כדבריהם מגמ' זו בתענית, הרי דנקטו להדיא דכונת הגמ' כפשוטה דאכן מבקשים אנו מן המתים להתפלל עלינו. (ולולי דברי התוס' היה מקום לדחוק ולומר דבאמת לא אמרו שם דאנו פונים למתים בבקשה שיתפללו עלינו, אלא דבעצם יציאתנו לבית הקברות מביאים לכך שהמתים יבקשו עלינו, אך בדברי התוס' מבואר שאנו מבקשים מן המתים לבקש עלינו, וכבקשתו של כלב, עי"ש).

וכן מצינו במדרש ובקינות לת"ב דבימי החורבן הלך ירמיהו הנביא אל קברי האבות וביקש מהם להתפלל על בני ישראל, וכבר מצינו כה"ג בסוטה שם דכלב הלך לחברון לבקש מן האבות להתפלל עליו שלא יכשל בעון המרגלים, ועיין עוד בתענית דף כ"ג ע"ב דרב מנא אשתטח אמערתא דאבוה ותוס' בסוטה שם פירשו שביקש מאבותיו להתפלל בעדו, ומכל זה מבואר דמותר לבקש אף מן המתים להתפלל עלינו.

ויש לתמוה מכל זה על המובא בסוף סימן תקפ"א ממהרי"ל דכשיוצאים בערב ראש השנה לבית הקברות אין לפנות אל המתים להתפלל עלינו אלא שאנו מבקשים מהקב"ה שירחם עלינו בזכות המתים, עי"ש באליהו רבא ובמשנ"ב ס"ק כ"ז, ודבריהם נסתרים מכל המקורות הנ"ל, וע"ע בסוף סימן תקע"ט במג"א ס"ק י"א ובמשנ"ב ס"ק י"ד שכתבו להדיא דלפי הטעם השני בגמ' בתענית שם דאנו מבקשים מן המתים שיתפללו בעדנו אין ראוי לצאת אלא לבית הקברות של יהודים ולא של נכרים וכמבואר בגמ' שם, הרי דנקטו למילתא דפשיטא דאכן מבקשים אנו מן המתים שיתפללו בעדנו, וע"ע בפמ"ג א"א תקפ"א ס"ק ט"ז דבסידור מענה לשון משמע דאכן מבקשים מן המתים להתפלל עלינו, וצע"ג על דברי הפוסקים הנ"ל בסוס"י תקפ"א.

והנראה מכל זה ראיה לדרכנו דכשם שמותר לבקש מן החיים להתפלל עלינו וכמו שאמרו בב"ב מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, כך מותר לבקש גם מן המתים, דכח התפלה שאני, ואין פגם אלא לבקש מן המלאכים ודומיהם לפעול ולעשות למעננו וכן אסור לעבוד או להתפלל אל מלאכים או אל אנשים, אבל מותר לבקש מכל מי שיכול להתפלל בעדנו ולבקש רחמים עלינו מבעל הרחמים.

וחידוש גדול ראיתי בזוה"ק פרשת אחרי (ע"א ע"א) דר' ייסא שאל איך הולכים אצל המתים כשהעולם צריך מטר והלא דורש אל המתים אסור, וא"ל ר' חזקיה, דאין האיסור אלא במתי עכו"ם אבל ישראל צדיקים במיתתן קרויים חיים, ומ"מ חזינן דאנו אכן פונים אל המתים בבקשה ולא כדברי מהרי"ל, ועוד מבואר מדברי הזוהר דלא קשה לי' אלא משום דורש אל המתים אבל אין כל פגם מצד יסודות האמונה דאין להתפלל לזולתו, ודו"ק בזה.

ונראה בדרך זה ליישב מה שאמרו בעבודה זרה דף י"ז ע"א באלעזר בן דורדיא שחזר בתשובה שלימה, ויש לו בין שני הרים גדולים ואמר "הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמינו", ושוב אמר ימים ונהרות בקשו עלי רחמים, שמים וארץ בקשו עלי רחמים וכולם השיבו פניו ריקם ואמרו לו "עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, אמר ש"מ אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי עד שיצתה נשמתו בטהרה". הרי שפנה צדיק זה אל שמים וארץ, ימים ונהרות, הרים וגבעות, ולכאורה עבר בזה על יסודות הדת, ואף שאין זה תמיה רבתי דלכאורה פשוט שלא היה אלעזר בן דורדיא מחכמי ישראל אף שהיה בעל תשובה גמורה, אך מ"מ נראה דאם היה פגם בדבריו לא היו חז"ל מזכירים אותם לשבח, ולפי דרכנו נראה דכיון שביקש מכל אלה רק "בקשו עלי רחמים" אין בזה פגם וחסרון כלל כמבואר.

אך באמת כבר כתבו התוס' שם וגם בחולין ז' ע"א דבאמת לא השיבוהו דבר אלא דימה בלבבו שכן היו אומרים ולפי"ז אפשר לכאורה דגם לא ביקש מהם אלא כ"ז הרהורי לבו היה עי"ש, ודו"ק.

ובאמת נשגב מבינתנו ענין תפלתם של הרים וגבעות, שמים וארץ וכדו', ואפשר שאין הדברים אמורים אלא בדרך מליצה בעלמא כביטוי לחוסר האונים ושברון לב עד שהכיר שאין הדברים תלויים אלא בו. ובדברי התוס' שם מבואר עוד שלא אל הרים וגבעות עצמם פנה אלא לשריהם שלמעלה, ועכ"פ נראה דכיון דכל בקשתו רק שיתפללו בעדו, וגם אין כאן תפילה אלא בקשה, אין בזה איסור כלל וכמבואר.

וכיון דאתינא להכי שוב יש ליישב מה שתמהו על "מכניסי רחמים", דעיקר בקשתנו ממכניסי הרחמים אינו אלא שיתפללו בעדינו וכפי שאמרו בהמשך סליחה זו, "השתדלו והרבו תחנה ובקשה וכו'", ואף ממלאכים מותר לבקש שיתפללו בעדנו, ודו"ק בזה.

והנה בהרבה סידורים בנוסח האשכנזים אחר הלל כתוב "זבדיה ישמרנו ויחיינו כן יהי רצון מלפניך אלוקים חיים ומלך עולם" ולכאורה הכונה למלאך או כח אחר, וצ"ע איך מבקשים שהוא יחיינו והלא הקב"ה לבדו הוא הקוצב חיים לכל חי, ושמעתי עד מפי עד שהחפץ חיים מחה כאשר נוסח זה הובא לפניו, ולכאורה נוסח זה מקורו טהור וצ"ל דאין הכונה אלא להקב"ה וכמבואר לקמן אות ה' מאוה"ח בתפלת יעקב אבינו המלאך הגואל אותי... הוא יברך וכו'.

ונראה עיקר דכיון דאמר כן יהי רצון מלפניך, ברור שכונתנו להתפלל לקוב"ה שיחיינו ע"י מלאך זה, וז"פ, ומ"מ, לא ידעתי מה מקור אמירה זו "זבדיה יחיינו". אמנם בסידורים נוסח בני עדות המזרח מבואר שאין לומר כלל שם זה אלא לכוין בלבו שם זה אך התפילה היא לו לבדו ית"ש, וז"פ.

 

ג


והנה לכאורה נחלקו בכל עיקר ענין זה הבבלי והירושלמי, דכבר הבאנו לעיל את דברי הירושלמי דאין לפנות אל המלאכים מיכאל גבריאל וכדו' אלא להקב"ה לבדו, אך מצינו בבבלי סנהדרין מ"ד ע"ב "לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצין אותו מלמטה ואל יהיו לו צרים מלמעלה" וברש"י שם "שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים" הרי לן דמותר לאדם לבקש שיסייעוהו מלאכי השרת בתפלתו, ואם אכן נחלקו בזה הבבלי והירושלמי, הלכה כהבבלי.

אך באמת נראה דאין כלל סתירה בזה בין דברי הבבלי והירושלמי, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והרי כבר הבאתי לעיל שהרמב"ן קיבל את דברי הירושלמי להלכה ואם הבבלי על הירושלמי הרי הלכה כבבלי וע"כ דאין בזה מחלוקת כלל.

ונראה דיש לחלק בשתי דרכים בין זה לזה, והנפ"מ בין שתי הדרכים, הוא פתרון השאלה אם נכון לומר מכניסי רחמים וכדו' וכפי שיבואר.

א: בירושלמי אמרו דאסור לפנות למיכאל וגבריאל, ונראה דגם הבבלי מודה לזה, ואין כונת הבבלי שהאדם יבקש ממלאכי השרת שיסייעוהו, אלא "יבקש אדם רחמים" אמרו, דהיינו מבעל הרחמים שהוא הקב"ה, והאדם מבקש מהקב"ה שיצוה על מלאכי השרת שיסייעוהו לבקש רחמים, וא"כ אין סתירה בין שני מימרות אלה שבבבלי ובירושלמי.

ב: בירושלמי אמרו שאסור לפנות רק לפטרון כגון למלאכי השרת וכעין מי שאינו יכול לפנות למלך בשר ודם ובעל כרחו פונה הוא רק לפטרון, אבל בבבלי אמרו דמי שמתפלל להקב"ה כמצווה מותר לו לבקש למלאכי השרת שיסייעוהו בתפילתו, כיון שמ"מ עשה כמצוותו והתפלל להקב"ה בכל כוחו.

והנה לדרך א' הנ"ל אין לומר מכניסי רחמים וכדו' כיון שהוא פונה באופן ישיר לכוחות זרים ולא הותר אלא לבקש מן הקב"ה שהוא יצווה למלאכי השרת לסייע בתפילתנו, אבל לדרך הב' הנ"ל מותר כיון דמאי דמפקידנא עבידנא ואמרנו לפני הקב"ה  תחינות וסליחות, אלא שאנו מבקשים מהמלאכים להכניס את תחינתנו ודמעותינו לפני מלך מתרצה בדמעות, ונמצא שאלה זו תלויה בין שתי דרכי ההבנה הנ"ל ביישוב דברי הבבלי והירושלמי, ודו"ק.


ד


והנה לעיל באות א', הבאנו את תלונת הקרבן נתנאל על הסליחה "מדת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחנתנו הפילי, ובעד עמך רחמים שאלי", ולכאורה יש לטעון דאין כאן תפלה ובקשה מכח אחר זולתו ית"ש, דהלא מדת הרחמים ממדותיו של הקב"ה ית"ש ואין כאן פניה לכח אחר, אך באמת מצינו בספרי "מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו ולא למדותיו" והביאו החרדים בפרק ה', הרי לן דאף למדותיו אסור להתפלל אלא כל תפילותנו יהיו בפשטות ותמימות אל אבינו שבשמים ולא לשום כח ומדה, וז"ב. (עיין ביאור הדברים בדרך קבלה בשו"ת רב פעלים סוד ישרים ח"ג סימן י"א).


ו


והנה אחר שדנתי בסברא בצדדים שונים של שאלה זו נביא מדברי רבותינו הראשונים שכתבו ליישב מנהג ישראל תורה גם בפרקים אלה בסדר הסליחות.

בשבלי הלקט סימן רפ"ב כתב "ואומרים מכניסי רחמים וכו' ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר שאינו דומה למה ששנינו ליה ולך מזבח" וצ"ב בגדר "משתף שם שמים ודבר אחר".

הנה ברור דאין כונתו לשיתוף דעבודה זרה אלא נראה כונתו למאמר הרשב"י בסנהדרין ס"ג ע"א "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם", אמנם עי"ש בתוס' שכתבו "לא דמי להא דכתיב חרב לה' ולגדעון דלא אסור אלא במידי דאלקות", ולכאורה גם בני"ד הוי מידי דאלקות דהלא בתפלה עסקינן, אך מדברי הרמב"ם בשבועות פי"א ה"ב משמע דרק בשבועה נאסר ולשיטתו אין זה ענין לני"ד. ומ"מ כתב בשבה"ל דאין בזה פגם, אך לא ביאר טעם הדברים. ובשם הרב אביגדור כהן צדק כתב להתיר אמירה זו מכח דברי הגמ' בסנהדרין, ונראה שפירש סוגיא זו בדרך ב' שביארנו לעיל, דכיון שמתפלל בעיקר להקב"ה אין פגם אם מבקש מן המלאכים שיסייעוהו.

ובשו"ת מהר"י ברונא סי' רע"ה כתב גם הוא ליישב מנהג זה, וכתב דאין כאן כונה ממשית לבקש מן המלאכים אלא שכונת אמירה זו לבטא שפלות ועבודה, וז"ל "מה שאנו אומרים נא מדה נכונה וכו' וכן מדת הרחמים, ומכניסי רחמים, מלאכי רחמים, אינו אלא דרך שפלות ועבדות שמדבר בפני המלך ליועציו לדבר למלך והוא בוש בדבר לקרב אל המלך, ואין זה דרך אמצעי כלל".

וע"ע בספר חסידים סי' ר"נ שהוכיח מהסליחה מדת הרחמים את סדר הי"ג מדות של רחמים, הרי שלא הסתייג מעצם אמירת פרק זה.

 

ה


הנה ידוע שהגר"א ותלמידו הגדול הגר"ח מוולוז'ין לא אמרו בליל שב"ק "ברכוני לשלום מלאכי השלום" וכך מובא בכתר ראש סימן צ"ג. אך נימוקו של הגאון הוא דאין מלאכי השרת בני בחירה שברצותם יברכו וברצותם ימנעו מלברך אלא עושים הם את אשר נצטוו לעשות, וכך מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בעיקר החמישי בסנהדרין שם.

אמנם, באור שמח הלכות תשובה הוכיח שבעצם מלאכים הם בני בחירה אלא בהיותם בשמים ובחזותם גילוי שכינה בהדר גאונו ממילא בטלה בחירתם, והרי חזינן דכאשר מלאכים ירדו לעולם הזה נכשלו בחטא כדמצינו "ויחזו בני האלהים את בנות האדם" (בראשית ו' ב' ובפרש"י שם), וכ"כ הרמח"ל בדרך עץ חיים עי"ש.

אך באמת יש לשאול איך מותר לבקש ממלאכי השרת אף אם בידם לברך, הלא אין לבקש דבר מזולתו כמבואר, ואף שמותר למלאכים להתפלל עבורנו או להכניס תפילותינו לפני הקב"ה דזה תפקידם, אין לבקש מהם לעזור ולהושיע וא"כ צ"ע אין מבקשים מהם ברכות.

וראיתי שכבר העיר בזה בסידור הגר"י עמדין, והעיד שאביו לא אמר שום דבר לפני קידוש בליל שבת עי"ש. ועוד יש להעיר מיעקב אבינו שביקש מן המלאך, שרו של עשו, "לא אשלחך כי אם ברכתני" (בראשית ל"ב כ"ז), ואף שכתב שם רש"י שביקש ממנו שיודה לו על ברכות יצחק אביו, מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובמדרש משמע שביקש לברכו כפשוטו.

אמנם כתב שם הרמב"ן (פסוק ל') דהמלאך אכן השיבו "למה זה תשאל לשמי, אין לך בידיעת שמי תועלת כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו, אם תקראני לא אענך, וגם מצרתך לא אושיעך", מ"מ יש ללמוד מיעקב שמותר לבקש ברכה מן המלאכים.

ויש לעיין בזה בדברי יעקב אבינו (בראשית מ"ח ט"ז) המלאך הגואל אותי מכל רע הוא יברך את הנערים", אך עי"ש באו"ח ש"מאמר ה' לידידיו קרוי מלאך" ואין כונת יעקב אבינו אלא להקב"ה עי"ש.

ועוד דבפסוק זה אין הכרח שבקש מן המלאך לברכו אלא ביקש מהקב"ה שהמלאך יבכנו, ודו"ק כי קצרתי.

ובאמת יש לעיין גם במה שנהוג לבקש ברכות מצדיקים, ולכאורה אין זה דומה למה שאנו מבקשים מהם שיתפללו שכבר נתבאר לעיל דזו מצוותם. אך מה כחם של צדיקים לברך ולמה מותר לבקש מהם לעשות כן.

ולכאורה היה נראה דהברכות ביסודן כתפילות הן, וכלהמברך את חבירו אינו אלא כמתפלל שהקב"ה יעזור ויושיע וכך כונת המברך, וכעין ברכת הכהנים שכתבו בהם "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (עיין סוטה ל"ח).

אמנם נראה עוד עפ"י המבואר במדרש והביאו רש"י סו"פ חיי שרה (כ"ה ה') "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, שאמר לו הקב"ה לאברהם והיה ברכה הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה ואברהם מסרן ליצחק". ועיין עוד ברבינו בחיי ריש פרשת ברכה (דברים ל"ג) "עד שעמד אברהם שהיה ראש האמונה ומסר הברכות בידו ואמר לו והיה ברכה... וממנו ואילך היו הברכות מסורות ביד הצדיקים וכו'". והדברים חידוש.

אך באמת יש לעיין דהלא אמרו (         ) "אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך". הרי דגם להדיוט יש כח לברך, ולכאורה דכשם שיש כח באדם לקלל, ק"ו שבידו לברך.

ועוד צ"ע במה שיש במחזורים תפלה לפני תק"ש ובו מבקשים מן המלאכים היוצאים מן התקיעות.

ומכל זה היה נלענ"ד עיקר כמו שנתבאר לעיל דאין בזה איסור אלא בדרך עבודה ותפילה שיש בו פולחן והכנעה, ולא בבקשה בעלמא שהמלאכים ימלאו את תפקידם שהקב"ה צוה אותם, והרי זה בקשה שאינה בדרך עבודה ותפלה ודו"ק.

ועיין עוד באגרות משה אורח חיים ח"ה סי' מ"ג אות ו' שהביא נוסחאות שונות בפרקי הסליחות הנ"ל, כגון לומר מדת הרחמים עלינו נגלגלה, ועי"ש עוד כיוצא בזה. ולענ"ד אין מקום לשנות בזה כלל ממסורת הקדומה וממנהג אבותנו בידנו ותקיפי קמאי תיקנו ואמרו פרקים אלה ויש בדברינו הנ"ל כדי יישוב בשופי, דעוד ראיתי בשו"ת מהר"י אסאד ח"א או"ח סי' כ"א דאף שתקף בביטויים חריפים את מי שפקפק באמירת סליחות אלה רמז בתוך דבריו שזקנינו רשכבה"ג מוהר"מ בנעט אמר נוסח אחר בפרקים אלה, וסתם ולא פירש עי"ש בדבריו, ומ"מ יש בזה מקור שיש מקום לומר בנוסח שלא ישתמע ממנו בקשה ממלאכים, אך גם מהר"י אסאד כתב שהגר"מ בנעט אמר בנוסח אחר לעצמו אך לא שינה כלום מן הנוסח המקובל בציבור, עי"ש.

ומ"מ עובדא ידענא בת"ח ששאל את מרן הגר"מ פיינשטיין אם לשנות סליחות אלה וענה לו בתקיפות שאין לשנות שום מנהג ממנהגי אבות. וכך נראה עיקר לענ"ד.

 

 

סלח נא לעוון העם הזה

הנה מנהג ותיקין הוא שבימי הדין והרחמים קמים באשמורת הבוקר ואומרים סליחות ומרבים בתחנונים. ומצינו בזה מנהגים חלוקים. הר"ן במס' ר"ה (ג' ע"א מדפי הרי"ף) הביא בזה ג' מנהגים. מנהג ברצלונה שמתחילים לומר בכ"ה אלול מפני שתחילת בריאת העולם בכ"ה אלול היה. מנהג גירונה שרק בראש השנה מתחילים לומר סליחות, ויש מקומות שמתחילים בר"ח אלול מפני שביום זה עלה משה למרום "והתחילה מ' יום שנתרצה הקב"ה למשה".

וגם הטור בסימן תקפ"א הביא מנהג רב כהן צדק ורב עמרם גאון ומנהג שתי הישיבות לומר סליחות בעשי"ת, ועוד מנהג הביא לומר סליחות מר"ח אלול, ושוב כתב במנהג אשכנז לומר סליחות מכ"ה אלול עי"ש.

אמנם בלקט ישר ח"א עמוד קי"ח כתב דכאשר ר"ה חל ביום ה' מתחילין לומר סליחות ביום ראשון שלפניו וז"ל "כשחל ר"ה ביום ה' נוהגין לעמוד סליחות ביום ראשון שלפניו, משום דצריכין ג' ימים להכנה. מ"ת, עמוד ביום ב' דהוי נמי ג' ימים לפני ר"ה, וי"ל לעולם עומדין ביום ראשון, משום שהוא סמוך לשבת. ונהג כל אדם ללמוד בשבת, וכן הוה בימיו, משום דאין לאדם עסקים, וגם יש לו פנאי ללמוד, והביא משל. כשבאו ישראל לא"י רוצה תורה לחגור שק משום כשהיו ישראל במדבר היו פנויים ממלאכה, והיו לומדים תורה, אבל עתה כל אחד ואחד הולך לכרמו, (ואינם לומדים תורה). אמר הקב"ה משל לשתי אחיות ואחת לוקח (לוקחה) לאיש ואין לה בת זוגה כו' כך השיב הקב"ה יש לך בת זוגו ושבת שמו, ובשבת הם פנויים ממלאכה והוי לומדים תורה. לכך טוב להתחיל ביום א', כי העם שמחים מחמת מצות התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת ענג שבת, ואמרינן (שבת ד' ל' ע"ב) אין השכינה שורה לא מחמת עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה, וגם הפייט התחיל במוצאי מנוחה".

וחידוש למדנו מדבריו דאת הסליחות יש לומר לא רק ביראה ופחד מאימת הדין אלא אף בשמחה, וגילו ברעדה כתיב, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.

ובדברי הט"ז והמג"א שם למדנו עוד טעם למה שצריך לכל הפחות ד' ימי הסליחות. דבאמת מן הראוי להתענות כל עשרת ימי התשובה, אלא שד' ימים יש בעשי"ת שאסור להתענות בהם. שני ימי החג, שבת קודש, וערב יוה"כ. וכנגדן ד' ימי סליחות לסליחה, לכפרה ולתענית, עי"ש.

ועוד טעם הביא שם הבאר היטב בשם עט"ז. ד' ימי הסליחות כנגד ד' ימי ביקור המצינו בקרבן, שהרי בר"ה ועשיתם כתיב וכאילו אנו קרבנות.

ונראה להוסיף על דבריו לפי המבואר בר"ה ט"ז "אמר הקב"ה לישראל תקעו לפני בשופר של איל ואני אזכור לכם אילו של יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם". הרי שזה עיצומו של יום וכל מצות השופר "מעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם", ומן הדין שיקבעו ד' ימי ביקור כדין הקרבנות.

ואם חלילה ימצא בנו מום, יש לשוב בתשובה ולהעבירו מן העולם שהרי מום עובר אינו פוסל את הקרבן. אמנם כל עוד מום ימצא בו אף אם מום עובר הוא הקרבן פסול, ולשם כך ניתנו ארבעת ימי הסליחות כנגד ארבעת ימי הביקור, שאם חלילה בעלי מום אנו ואין אנו ראויים להתקרב אל הקב"ה, נעביר את המומים שבלב ונשוב בתשובה שלימה לפניו ית"ש, והקב"ה יעלה עלינו כאילו עקדנו עצמנו כיצחק בן אברהם.

רחמנא אידכר לן זכותא דיצחק עקידה


קללות שבמשנה תורה

"קללות שבתורת כהנים בלשון רבים נאמרו ומשה מפי הגבורה אמרן, קללות שבמשנה תורה בלשון יחיד נאמרו ומפי עצמו אמרן" (מגילה ל"א ע"ב).

שמועה שמעתי שהחפץ חיים באחד ממסעותיו בפולין הזדמן פעם לשטיבל של חסידי אלכסנדר בערב ראש חדש סמוך למנחה, וביקש להתפלל תפילת יום כיפור קטן. אמרו לו החסידים שאין הם נוהגים לומר סליחות אלה, לשאלתו למה אין הם נוהגין לומר ענו ואמרו 'הלא כ"ק האדמו"ר אינו אומר והחסידים נוהגין כמנהג רבם'.

אמר להם הח"ח אמשול לכם משל למה הדבר דומה. שני יהודים נפגשו בתחנת הרכבת בוורשא. שאל פלוני את אלמוני לאן פניך מועדות, לקראקא ענה אלמוני. שמח פלוני ואמר גם אני נוסע לקראקא, הבה ניסע ביחד ויתקיים בנו "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו". הרכבת יצאה לדרך וכשהגיע לתחנה הראשונה קם אלמוני ונפרד מחבירו. שאל פלוני בהפתעה הלא אמרת לי שאתה נוסע לקראקא ועוד רבה הדרך. ענה לו אלמוני אתה עשיר ובידך לקנות כרטיס אחד מוורשא לקראקא, אמנם אביון אני ואין הפרוטה מצויה בכיסי, אין בידי לקנות כרטיס יקר ולכן נוסע אני תמיד תחנה אחת, ובכל תחנה מסובב אני על הפתח ומקבץ נדבות כדי שיהיה בידי להמשיך בדרך ולהגיע למחוז חפצי.

המשיך הח"ח והמשיל משלו בענותנותו ובחכמתו. כ"ק האדמו"ר עשיר הוא ברוחניות ובכל יוה"כ קונה הוא כרטיס מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה, אבל אנחנו אביונים אנן, ובכל תחנה צריכים אנו להתאמץ ולרכוש כרטיס לעוד תחנה אחת. זקוקים אנו לסליחה ולתפילה ביו"כ קטן ומחודש לחודש נסע ונלך.

תחנות רבות יש בידינו מראש החודש אלול עד יוה"כ. אלול, ימי הסליחות, ער"ה, עשי"ת, שבת שובה, ולבסוף היום הקדוש והנורא יום הכיפורים. ביני וביני יש לנו תחנה נוספת. קריאת התוכחה שבמשנה תורה. קללות אלה נקראות לקראת ימי הדין ומהם יש לשאוב עוז ותעצומות ולקחת מוסר.

הבה נתבונן בדברי חז"ל על קללות שבמשנה תורה. קללות שבתורת כהנים משה מפי גבורה אמרן, קללות שבמשנה תורה מפי עצמו אמרן. רבים תמהו במאמר זה וכי פרשה זו שבתורה לא נאמרה מפי הגבורה ככל התורה כולה. וכבר הבאתי את דבריהם של גדולי הדורות במנחת אשר שיחות על התורה (פרשת כי תבוא), ושם הבאתי גם את דברי הזוה"ק עי"ש ואכמ"ל.

ואוהב אני את פירושו של הר"י אבן שועיב שהיה מתלמידי הרשב"א שכתב, קללות שבתו"כ מפי הגבורה נאמרו דהיינו מפי הקב"ה ופמליא דיליה, שמהם הגבורות יוצאות ומדת הדין נובעת. אבל קללות שבמשנה תורה מפי עצמו של הקב"ה אמרן, וכיון שקללות אלה מפי עצמו של הקב"ה לבדו, ללא שיתוף בית דין של מעלה, במדת הרחמים נאמרו כי מאתו לא תצא הרעות. ותוכחה זו שאנו קוראים כהכנה לימים הנוראים תוכחה שכולה רחמים היא.

ועוד אמרו דקללות שבתו"כ בלשון רבים נאמרו אבל קללות שבמשנה תורה בלשון יחיד נאמרו.

ונראה שרמז יש בדבר דבימים אלה יש לכל אחד ואחד לערוך חשבון נפש, לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה שלימה. כולנו עושים חשבון נפש מזמן לזמן, אך בדרך כלל מעדיפים הבריות לערוך חשבון נפש של הזולת, מעדיפים הם לומר "באו ונחשוב חשבונו של עולם" במקום להתייחד עם עצמם ועם בוראם. אך בימים אלה כל באי עולם יעברו לפניו כבני מרון, איש איש, אחד אחד, כל אחד בפני עצמו, ומשפט זה משפט היחיד הוא. על כן אמרו קללות שבמשנה תורה בלשון יחיד נאמרו.

 

תגיות: